חרא מדינה

 

א.

עברתי קצת על המוספים המיוחדים שהתפרסמו בכל החגים האלה בכל העיתונים האלה. מה אומר לכם, אי אפשר שלא היה לחוש את הקונצנזוס. כל המרואיינים – מטייקוני תקשורת ואילי הון, דרך ענקי רוח ותרבות, עבור בפוליטיקאים ואנשי דת וכלה באחרוני האזרחים, שלא לדבר על בכירי העיתונאים – כולם היו מאוחדים בדעתם, כל אחד מסיבותיו העקרוניות, כל אחד מנקודת המבט המיוחדת לו: זו חרא מדינה.

האמת, זה נכון. כבר לא מעט זמן שאנחנו חיים בחרא מדינה, סלחו לי על הצרפתית. אולי הייתי יכול לייפות את זה טיפה יותר, לברור בקפידה רבה יותר את המילים, אבל למה בעצם? כולנו אנשים מבוגרים, אנחנו נעמוד בזה. וחוץ מזה, כמו שציינו רבים בבואם להמעיט בערך הדור, במדינה שבה המילה הפופולרית ביותר היא "כוסית", רק הצדקן יכול להתרגש מאיזה "חרא" קטן. זו רוח התקופה, חברות וחברים.

חרא מדינה, אם כן. וזה לא רק בעיתונים. הביטו סביב, דברו עם אנשים, דברו גם עם עצמכם. עושה רושם שכולם מאוחדים בעניין הזה.

 

ב.

למרות שאני מסכים עם השורה התחתונה, כמה מהמתבכיינים בעיתונים ממש עצבנו אותי, במיוחד המיליונרים שמתלוננים על הרגולציה. הרגולציה, אתם מבינים, הרגולציה זה מה שהכי מפריע להם במדינה הזו. אפשר לחשוב. גם המדברים על האטרקטיביות של המדינה למשקיע הזר קצת מעצבנים אותי. אפשר לחשוב. בעיות של עשירים שרוצים להיות עוד יותר עשירים לא סוחטות ממני הרבה סימפתיה בעת הזאת, אני מצטער. אני מבין את הביקורת על הרגולציה ואת היתרונות בהשקעות זרות אבל בחייאת דינאק! המקום הזה מתפורר חברתית ומתדלדל ערכית תוך שהוא דוהר במדרון אל עבר התבהמות מוחלטת. אז תעשו לי טובה ותדחפו את האטרקטיביות למשקיע הזר ואת הרגולציה למקום בו השמש לא זורחת.

הבעיות שלנו מהותיות יותר. לפני חודש פורסם דו"ח העוני, ונקבר מתחת לשערוריות-חדר-מיטות. רבע מאוכלוסיית המדינה הוגדרה ענייה. יאללה, למי אכפת. שחיתויות זה הרבה יותר מעניין, ושערוריות חדר מיטות זה בכלל פצצה.

אני קצת מבין את זה, האמת. דו"ח העוני זה כל כך 2005. כבר היינו בסרט החברתי הזה, לא? וחוץ מזה, זה שהיה אמור לצעוק על דו"ח העוני כבר מתכנן את המבצע הצבאי הבא בעזה (יהיה גדול!). אפילו הוא קלט את הקטע: האקשן האמיתי אף פעם לא היה בחברתי, האקשן הוא רק בביטחוני.

להגיד "חרא מדינה" בגלל הרגולציה, המלחמה, הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון, שר המשפטים וצחי הנגבי זה קל. המדינה לא מחורבנת רק בגללם, היא מחורבנת בגלל הדרך שבה היא מתייחסת לאזרחיה. השערוריות והשחיתות הן הציפוי המקולקל על העוגה הרקובה.

 

ג.

עוד דבר קטן מהז'אנר של דו"ח העוני: לפני קצת פחות משבועיים ערכו אנשי התמ"ת מבצע אכיפה שנקרא "חיים בכבוד". הם בדקו את תנאי העסקתם של 30,326 עובדים ב-4,140 מקומות עבודה ב-17 יישובים בישראל. תוצאות המבצע: 92% מהמעסיקים מפרים את חוקי העבודה ולא מעניקים לעובדים את הזכויות המגיעות להם. 50% אפילו לא שמעו על שכר מינימום.

אחסוך מכם את הזעזוע המזויף שלי בתנאי שתחסכו ממני את המזויף שלכם. כן, המדינה מחורבנת בגלל היחס הזה לאיש העובד, אבל היא מחורבנת עוד יותר בגלל עוד דבר.

אני מוכן לשים עשרים וחמישה שקלים שגם לכם זה קרה: דיברתם עם מישהו על הנתון – המזעזע, המבייש, המטורף ברמת הרוע – הזה, ובן שיחכם כלל וכלל לא התפלא. סביר להניח שהוא אמר משהו כמו, "ברור. אני מתפלא שזה לא 98%". בואו נכפיל את ההימור: חמישים שקלים שגם אתם קיבלתם את הנתון הזה בשלווה. לא הפליא אתכם ש-92% מהמעסיקים דופקים את העובדים שלכם, כמו שזה לא הפליא אותי. קיבלתם את זה כמו חמסין באוגוסט. ככה זה. ככה זה עובד. מה אמרת שהבעיה פה בעצם?

וזה כבר ממש דפוק אם תשאלו אותי. מכמה סיבות. גם כי סביר להניח שגם אתם שכירים, ומכאן סביר להניח שגם אתם נדפקים איכשהו. אל תתנו לצווארון הלבן שלכם לבלבל אתכם.

אבל בעיקר בגלל האדישות הזאת, הניכור הזה. לאף אחד לא אכפת מהאחר, אבל בעצם לאף אחד לא אכפת מעצמו, כי בסוף הגלגל יסתובב. בסוף זה יגיע אליך, בנאדם. בסוף זה יכול להגיע גם אליך, ומאוד יכול להיות שגם אז לאף אחד לא יהיה אכפת.

 

ד.

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון עם העניין הזה של ה"אכפת לי". אני לא מציע את האכפתיות הקלה, הערוץ-שתיימית כל כך, של חמלה ותרומה והזדככות. כבר נשבר לי לגמרי מכל הדובוני אכפת לי האלה. אני לא מציע להיות עצוב בגלל העובדים הנדפקים והילדים העניים והמובטלים והזקנים. להיות עצוב ושיהיה אכפת לך זה כבר לא מספיק, לצערי. פה צריך שינוי אמיתי. המערכת היא שהפרידה בינינו, המערכת היא זו שיצרה את הניכור. אנחנו צריכים להתאחד והמערכת צריכה ללכת.

הבעיה היא שאני לא יודע בדיוק איך עושים את זה, אבל את התיקון כדאי להתחיל באדם העובד.

 

ה.

בסוף השבוע הזה נחגוג את סוכות. במרכזו של החג עומדת תחושת הארעיות, זכר ליציאת מצרים ולארבעים שנות נדודים במדבר. דומה שאין מתאים מהחג הזה על מנת להרהר בגורלו של האדם העובד בתקופתנו. גם כאן מדובר בדרך כלל במסע של ארבעים שנות תעסוקה (אם יש מזל). אלא שלא כמו בזמנים עברו, בתקופתנו מודגש יותר ויותר אלמנט הארעיות של העובד. תנודות בשוק העבודה קוראים לזה, אבל אני קורא לזה: העובד והכסא המתנדנד.

מספר העבודות שעברתי עד כה – ואני רק בחצי הדרך – עולה על מספר העבודות של שני הורי ביחד, וכך כל הדור שלי. הארעיות הפכה להיות המאפיין העיקרי של חיי העבודה שלנו.

ההורים שלנו וההורים שלהם הדגישו בסוכות את האלמנט של יציאת מצרים, כלומר את התחלת המסע התעסוקתי. אצלנו מה שבולט זה המעברים הבלתי פוסקים. עזבו אותנו מיציאת מצרים, אנחנו תקועים במדבר, נודדים ממעסיק למעסיק, מהלכים על הגבול הדק בין פסגה ותהום, מתפללים להעלאה שתבוא כמו מן מהשמיים, לקידום רוחבי, להצעה קוסמת. זהו סוכות של הזמן הזה: חגה של הארעיות, חג לאדם העובד.

 

ו.

בסופו של המסע התעסוקתי הזה אמורה לחכות הארץ המובטחת – הפנסיה המתוקה. אבל איפה. האמת שאני קצת בלחץ מכל העניין הזה שמישהו משחק לי עם הפנסיה בבורסה. משהו פה מסריח.

ומצבי עוד טוב יחסית. ל-47% מהאוכלוסייה אין פנסיה, לחלק גדול מהם יש סיכוי להצטרף למעגל הקשישים שחיים מביטוח לאומי. כל הארבעים שנה האלה, ובשביל מה?

חבל שלא כולנו יואב להמן, המפקח על הבנקים שמשכורתו 76,501 שקלים בחודש ברוטו ובגיל 51 מקבל פנסיה חודשית של כ-23 אלף שקל ברוטו. (במאמר מוסגר: אני מעריץ את האיש הזה, מקנא בו ומרחם עליו בו זמנית. מעריץ כי צריך להיות כריש רציני בשביל להתיישב ככה, מקנא כי גם אני רוצה הרבה כסף ומרחם כי אין סיכוי שהוא יתנהג כמו גבר וייצא למסע מטורף בעולם ויחיה כמו מלך (מה שאני הייתי עושה). הוא בטח ימשיך לעבוד ולעבוד. בשביל מה לעבוד אם אפשר לא לעבוד זה דבר שלא אבין לעולם.)

נסכם: סוכות הוא חגו של האדם העובד, והטקסים כולם צריכים לסוב סביב הפנסיה, הארץ המובטחת היחידה שאני מכיר: נשיר שירי פנסיה ("לשנה הבאה בפנסיה מלאה") ונעשה דברים של פנסיונרים מהסוג שאנחנו מעולם לא נהיה – נשב במכנסי ברמודה ובחולצה פרחונית כשבידינו חכה או נשחק מיני גולף.

בבקשה אל תתנו לנימה המבודחת בה מסתיים המאמר להשכיח את הנימה הקודרת בתחילתו: אנחנו חיים בחרא מדינה.