א.
המדינה כמרקחה, אבל אצלי די רגוע האמת. אני עומד בתור. לא כמשל לשום דבר, עומד ממש, או יושב; זמן התפנה לי ואני משלים סידורים שהצטברו, עושה קניות, משלם דוחות, מסדר עניינים. כל הדברים שלעיל כרוכים בתור. והאמינו לי – אני עומד, או יושב, בכולם. ממתין. הפכתי לאיש ממתין. דואר, קופת חולים, עירייה, בנק, סופר, מרכז שירות, וטרינר, יו ניים איט, אני שם, עושה את הזמן שלי, כמו שאומרים בסרטים.
הימים שלי הם תור משתרך אחרי תור. לפעמים אני מדמיין את עצמי בסרט כלא, אוחז מגש של אוכל ומתקדם אל עבר סיר מהביל שמכיל תבשיל מחליא, ולפתע אני שובר את הכלים, מזנק על אחד מהשומרים וכו'. לפעמים אני מדמיין איך אני מציל את המצב אם נניח מגיע שודד וכו'. לפעמים אני חושב על החיים שאף פעם לא יהיו לי, לפעמים אני פותר חידות שח בסלולרי, קורא עיתון או מדבר בטלפון. לפעמים אני שואל מי אחרון.
לפעמים אני נהנה כשמצביעים עלי ואומרים: אני אחרי האדון הזה.
לפעמים אני מדמיין את כל התורים כמין הליכון ענק שמסובב את כדור הארץ.
לפעמים אני פשוט ממתין. שליו כמו בודהה אורבני אני שוכח את הכל ולא חושב על כלום. לא שומע את הנודניקים, לא מוטרד מהעומס, לא מרגיש את הנשימות של זה שאחרי על צווארי. אני ממתין. כמו מים, לא כמו אש. מתקדם. כשקוראים בשמי אני ניעור.
לפעמים אני עושה סצנות. פעם בכמה זמן אתה פשוט חייב להתפוצץ, לא? אלה הימים האלה בהם אתה גלדיאטור בזירה וכולם נגדך והגב אל הקיר והזמן אוזל, ואתה פשוט לא יכול להחזיק את זה יותר. הזמינו אותך לשמונה, באת בחמישה ל ונכנס זה שהוזמן ברבע לשבע, ועכשיו כבר עשר. אני שונא כשזה קורה. הרבה פעמים מישהו אחר מספק בידור מהסוג הזה ואני מביט בו: עוד אחד נפל, נשבר. הרבה פעמים אני אוטם את האוזניים, לא לשמוע את הטרוניות הקולניות, ואז מתפלא איך לאף אחד לא אכפת כשהגיע תורי להידפק.
ב.
אחד הדברים ששמתי אליהם לב הוא שברוב המוחלט והמכריע והמוחץ של כל התורים שעמדתי בהם לא ראיתי אנשים עשירים. הם לא עמדו אתי בתורים שכם אל שכם, עוזרים להניע את המכונה הרעבה של הבירוקרטיה. בכל התורים זה תמיד אני ואנשים כמוני, כשבדרך כלל אני בחלק הטוב של הגרף. נדמה שתור זה הבילוי של העניים. עשיר? מה יש לו בעירייה או במרכז השירות? מישהו כבר יבטל לו את הדוחות ויתקן לו את הסלולרי. בנק? הבנק בא אליו. קניות? הוא לא יודע איך נראה סופר מבפנים. תחבורה ציבורית? הוא לא היה מאז היסודי. תורים וסידורים זה בשבילנו, האנשים הרגילים או העניים (והפערים בין שני אלה הולכים ומתקצרים בעוד הפערים בינם לבין העשיר הרי רק גדלים וגדלים). הם מתחבאים מאחורי חומות ואנחנו פוסעים במסלול של עמודים וחבלים אל הדלפק. ככה זה.
ג.
וקשישים, כמובן. אלה מאכלסים את רוב התורים, ואם חברה נמדדת ביחסה למבוגרים, אנחנו בצרות. היא יכולה להיות סבתא שלך, אמרתי לבחורה צעירה לפני כמה ימים, איך היית מרגישה אם מישהו היה מדבר ככה לסבתא שלך?
תקריות מהסוג הזה מצערות אותי במיוחד עקב העובדה המצערת שהזמן נע רק קדימה אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
ד.
באחד מהתורים האלה שעמדתי או ישבתי בהם חשבתי על משהו. אתם בטח מכירים את זה שלפעמים יש לכם מזל ובסופר עושים איזו טעימה של גבינה, או מאפה, או משקה, ואתה עומד לרגע, נחשף למוצר חדש ומשיב את נפשך על חשבון הברון. מה שחשבתי זה שיהיה נחמד להעתיק את צורת השיווק והחשיפה הזו לתורים נוספים. בחזוני אני רואה דוכן לטעימת גבינות במרכז הלקוחות של אורנג', דיילות חן שמחלקות מטליות לחות בבנק הדואר, עמדה לחלוקת עיתונים בחינם בבית המרקחת (למה רק לנוסעים ברכבת?), מכונת אספרסו משוכללת במרכז הגבייה של העירייה, מוצרים טבעוניים בקופות החולים ואולי כוס יין ביציאה מהבנק, תודה. אנחנו הרי במילא פה, לא? נחשפים לכל פרסומת, אז לפחות שיביאו איזה משהו קטן לנגוס בו. שמחו את האדם כשהוא נרגן ועצבני בתור, ואולי, מי יודע, הוא יזכור לכם את זה.
ה.
בתור אנחנו עוינים אחד את השני. הרי אנחנו מתחרים פה, וכל אחד גוזל את זמנו של השני, אבל אנחנו שותפים לעוינות גדולה יותר, כלפי הגוף שבקצה התור. הפקיד, המוקדן, הזבן, האחות, כל אלה. מי שעומד שם הוא האויב הגדול שלנו, או לפחות נציגו עלי אדמות; נציג הממסד או התאגיד, נקודת המפגש שלך עם הכוחות הגדולים באמת. האיש או האישה מהצד השני של הדלפק הוא האור בקצה מנהרת התור, הוא משאת נפש, אבל גם מקור לפחד ותוקפנות.
אנחנו מצפים שהוא יתקתק את כל האחרים במהירות, אבל דורשים את מלוא תשומת הלב כשזה מגיע אלינו, אנחנו לא אוהבים אותו אבל רוצים שהוא יאהב אותנו. העצבים שלנו יוצאים עליו. לפעמים אפשר ממש לדמיין את המרירות והכעס כמין נחשולים הנובעים מתוך התור, מציפים את המקום ומתנפצים על נותן השירות.
ו.
מי פה החזק, בתור, ומי פה החלש? ככל שאני עומד ביותר תורים אני מבין שהאחרונים בתור הם אלה שבצד השני של התור. הם סחוטים, האנשים האלה. אני ביום תורים גרוע רואה חמישה כאלה, הם בכל יום רואים עשרות, מאות, אלפים. וכל אחד בא עצבני, ולכל אחד טענות, וכמה מזה אפשר לספוג ביום עבודה?
יש כאלה שמנצלים את כוחם לרעה, ועוד איך. כאלה שנהנים להתעמר, ולו במעט, באדם שמולם. לזלזל בו, לנפנף אותו. אבל זה רק צדו השני של אותו המטבע בדיוק. הרי גם בשבילו, בשביל נותן השירות, אתה – זה שהגיע לראש התור בכוחותיו האחרונים – רק סמל, סמל לכל האנשים העוינים שהוא צריך לראות כל יום.
אנשים כבר לא מסתכלים אחד על השני. הוא עבורך מטלה מפרכת ואתה עבורו עבודה משעממת. הם פולטים מה נשמע סתמי ואתה אומר תודה ריקני.
ראיתי פעם חוף שנחל עזבו. הגיע תורי וניגשתי לפקידה אחת שבדיוק ספגה עלבון די חריף מזה שהיה לפני. את העלבון לא שמעתי, אבל כשהגעתי והושטתי את הקנס לתשלום ראיתי שדמעות בעיניה. אל תבכי, רציתי לומר לה, הוא לא שווה את זה. אבל במקום זה לקחתי את הניירת ויצאתי בדממה.
גם זה שהעליב את הפקידה לא שאל את עצמו איך הא היה מרגיש אם מישהו היה מדבר ככה לאמא שלו.
ז.
מה התור שאני הכי אוהב? ללא שום ספק, זה בבנק הדואר. הוא לא היעיל מכולם, בכלל לא; בבנק הדואר תמיד אפשר למצוא לפחות שלושה תורים – לשלם, לקבל רשום, חבילות – שאיכשהו חוצים האחד את השני, ותמיד יש שם מכונת צילום באמצע התור, והכל מבולגן למדי, ותמיד ככל שיש יותר אנשים בתור יש פחות פקידים ולהפך, אבל מצד שני האוכלוסייה תמיד מגוונת ומעניינת, ובכלל, כל הבולים האלה, והמעטפות, והמדבקות, והמאזניים, ושקי הדואר הגדולים מאחורי הפקידים, והכרית הזו לליקוק המעטפות… קיראו לי רומנטיקן, אבל הדברים האלה עדיין עובדים עלי. מכל התורים, זה התור שלי.
החיים בהיר 