Monthly Archives: פברואר 2007

קול התור

 

א.

המדינה כמרקחה, אבל אצלי די רגוע האמת. אני עומד בתור. לא כמשל לשום דבר, עומד ממש, או יושב; זמן התפנה לי ואני משלים סידורים שהצטברו, עושה קניות, משלם דוחות, מסדר עניינים. כל הדברים שלעיל כרוכים בתור. והאמינו לי – אני עומד, או יושב, בכולם. ממתין. הפכתי לאיש ממתין. דואר, קופת חולים, עירייה, בנק, סופר, מרכז שירות, וטרינר, יו ניים איט, אני שם, עושה את הזמן שלי, כמו שאומרים בסרטים.

הימים שלי הם תור משתרך אחרי תור. לפעמים אני מדמיין את עצמי בסרט כלא, אוחז מגש של אוכל ומתקדם אל עבר סיר מהביל שמכיל תבשיל מחליא, ולפתע אני שובר את הכלים, מזנק על אחד מהשומרים וכו'. לפעמים אני מדמיין איך אני מציל את המצב אם נניח מגיע שודד וכו'. לפעמים אני חושב על החיים שאף פעם לא יהיו לי, לפעמים אני פותר חידות שח בסלולרי, קורא עיתון או מדבר בטלפון. לפעמים אני שואל מי אחרון.

לפעמים אני נהנה כשמצביעים עלי ואומרים: אני אחרי האדון הזה.

לפעמים אני מדמיין את כל התורים כמין הליכון ענק שמסובב את כדור הארץ.

לפעמים אני פשוט ממתין. שליו כמו בודהה אורבני אני שוכח את הכל ולא חושב על כלום. לא שומע את הנודניקים, לא מוטרד מהעומס, לא מרגיש את הנשימות של זה שאחרי על צווארי. אני ממתין. כמו מים, לא כמו אש. מתקדם. כשקוראים בשמי אני ניעור.

לפעמים אני עושה סצנות. פעם בכמה זמן אתה פשוט חייב להתפוצץ, לא? אלה הימים האלה בהם אתה גלדיאטור בזירה וכולם נגדך והגב אל הקיר והזמן אוזל, ואתה פשוט לא יכול להחזיק את זה יותר. הזמינו אותך לשמונה, באת בחמישה ל ונכנס זה שהוזמן ברבע לשבע, ועכשיו כבר עשר. אני שונא כשזה קורה. הרבה פעמים מישהו אחר מספק בידור מהסוג הזה ואני מביט בו: עוד אחד נפל, נשבר. הרבה פעמים אני אוטם את האוזניים, לא לשמוע את הטרוניות הקולניות, ואז מתפלא איך לאף אחד לא אכפת כשהגיע תורי להידפק.

 

ב.

אחד הדברים ששמתי אליהם לב הוא שברוב המוחלט והמכריע והמוחץ של כל התורים שעמדתי בהם לא ראיתי אנשים עשירים. הם לא עמדו אתי בתורים שכם אל שכם, עוזרים להניע את המכונה הרעבה של הבירוקרטיה. בכל התורים זה תמיד אני ואנשים כמוני, כשבדרך כלל אני בחלק הטוב של הגרף. נדמה שתור זה הבילוי של העניים. עשיר? מה יש לו בעירייה או במרכז השירות? מישהו כבר יבטל לו את הדוחות ויתקן לו את הסלולרי. בנק? הבנק בא אליו. קניות? הוא לא יודע איך נראה סופר מבפנים. תחבורה ציבורית? הוא לא היה מאז היסודי. תורים וסידורים זה בשבילנו, האנשים הרגילים או העניים (והפערים בין שני אלה הולכים ומתקצרים בעוד הפערים בינם לבין העשיר הרי רק גדלים וגדלים). הם מתחבאים מאחורי חומות ואנחנו פוסעים במסלול של עמודים וחבלים אל הדלפק. ככה זה.

 

ג.

וקשישים, כמובן. אלה מאכלסים את רוב התורים, ואם חברה נמדדת ביחסה למבוגרים, אנחנו בצרות. היא יכולה להיות סבתא שלך, אמרתי לבחורה צעירה לפני כמה ימים, איך היית מרגישה אם מישהו היה מדבר ככה לסבתא שלך?

תקריות מהסוג הזה מצערות אותי במיוחד עקב העובדה המצערת שהזמן נע רק קדימה אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

 

ד.

באחד מהתורים האלה שעמדתי או ישבתי בהם חשבתי על משהו. אתם בטח מכירים את זה שלפעמים יש לכם מזל ובסופר עושים איזו טעימה של גבינה, או מאפה, או משקה, ואתה עומד לרגע, נחשף למוצר חדש ומשיב את נפשך על חשבון הברון. מה שחשבתי זה שיהיה נחמד להעתיק את צורת השיווק והחשיפה הזו לתורים נוספים. בחזוני אני רואה דוכן לטעימת גבינות במרכז הלקוחות של אורנג', דיילות חן שמחלקות מטליות לחות בבנק הדואר, עמדה לחלוקת עיתונים בחינם בבית המרקחת (למה רק לנוסעים ברכבת?), מכונת אספרסו משוכללת במרכז הגבייה של העירייה, מוצרים טבעוניים בקופות החולים ואולי כוס יין ביציאה מהבנק, תודה. אנחנו הרי במילא פה, לא? נחשפים לכל פרסומת, אז לפחות שיביאו איזה משהו קטן לנגוס בו. שמחו את האדם כשהוא נרגן ועצבני בתור, ואולי, מי יודע, הוא יזכור לכם את זה.

 

ה.

בתור אנחנו עוינים אחד את השני. הרי אנחנו מתחרים פה, וכל אחד גוזל את זמנו של השני, אבל אנחנו שותפים לעוינות גדולה יותר, כלפי הגוף שבקצה התור. הפקיד, המוקדן, הזבן, האחות, כל אלה. מי שעומד שם הוא האויב הגדול שלנו, או לפחות נציגו עלי אדמות; נציג הממסד או התאגיד, נקודת המפגש שלך עם הכוחות הגדולים באמת. האיש או האישה מהצד השני של הדלפק הוא האור בקצה מנהרת התור, הוא משאת נפש, אבל גם מקור לפחד ותוקפנות.

אנחנו מצפים שהוא יתקתק את כל האחרים במהירות, אבל דורשים את מלוא תשומת הלב כשזה מגיע אלינו, אנחנו לא אוהבים אותו אבל רוצים שהוא יאהב אותנו. העצבים שלנו יוצאים עליו. לפעמים אפשר ממש לדמיין את המרירות והכעס כמין נחשולים הנובעים מתוך התור, מציפים את המקום ומתנפצים על נותן השירות.

 

ו.

מי פה החזק, בתור, ומי פה החלש? ככל שאני עומד ביותר תורים אני מבין שהאחרונים בתור הם אלה שבצד השני של התור. הם סחוטים, האנשים האלה. אני ביום תורים גרוע רואה חמישה כאלה, הם בכל יום רואים עשרות, מאות, אלפים. וכל אחד בא עצבני, ולכל אחד טענות, וכמה מזה אפשר לספוג ביום עבודה?

יש כאלה שמנצלים את כוחם לרעה, ועוד איך. כאלה שנהנים להתעמר, ולו במעט, באדם שמולם. לזלזל בו, לנפנף אותו. אבל זה רק צדו השני של אותו המטבע בדיוק. הרי גם בשבילו, בשביל נותן השירות, אתה – זה שהגיע לראש התור בכוחותיו האחרונים – רק סמל, סמל לכל האנשים העוינים שהוא צריך לראות כל יום.

אנשים כבר לא מסתכלים אחד על השני. הוא עבורך מטלה מפרכת ואתה עבורו עבודה משעממת. הם פולטים מה נשמע סתמי ואתה אומר תודה ריקני.

ראיתי פעם חוף שנחל עזבו. הגיע תורי וניגשתי לפקידה אחת שבדיוק ספגה עלבון די חריף מזה שהיה לפני. את העלבון לא שמעתי, אבל כשהגעתי והושטתי את הקנס לתשלום ראיתי שדמעות בעיניה. אל תבכי, רציתי לומר לה, הוא לא שווה את זה. אבל במקום זה לקחתי את הניירת ויצאתי בדממה.

גם זה שהעליב את הפקידה לא שאל את עצמו איך הא היה מרגיש אם מישהו היה מדבר ככה לאמא שלו.

 

ז.

מה התור שאני הכי אוהב? ללא שום ספק, זה בבנק הדואר. הוא לא היעיל מכולם, בכלל לא; בבנק הדואר תמיד אפשר למצוא לפחות שלושה תורים – לשלם, לקבל רשום, חבילות – שאיכשהו חוצים האחד את השני, ותמיד יש שם מכונת צילום באמצע התור, והכל מבולגן למדי, ותמיד ככל שיש יותר אנשים בתור יש פחות פקידים ולהפך, אבל מצד שני האוכלוסייה תמיד מגוונת ומעניינת, ובכלל, כל הבולים האלה, והמעטפות, והמדבקות, והמאזניים, ושקי הדואר הגדולים מאחורי הפקידים, והכרית הזו לליקוק המעטפות… קיראו לי רומנטיקן, אבל הדברים האלה עדיין עובדים עלי. מכל התורים, זה התור שלי.

על התחממות כדור הארץ

 

א.

מה בעיניכם הדימוי הויזואלי החזק ביותר של התחממות כדור הארץ? דוב אומלל נסחף אל מותו על פיסת קרחון שנמס והתנתק מהחוף? גלי צונאמי אדירים שוטפים חופים מופזים? רעידות אדמה אימתניות? שריפות ענק? סופות משתוללות מעיפות משאיות באוויר כאילו היו קופסאות גפרורים? חיות נכחדות? אולי דווקא האנשים הטובים של טובאלו שהופכים לפליטי מזג אויר?

כולן בחירות טובות וראויות, דרמטיות לעילא, אבל אני בוחר דווקא בתמונות של תותחי השלג המנסים לכסות את מדרונות הגלישה של אתרי סקי באירופה. אין דרמה גדולה בתמונה הזו, את בה את ההשתאות וההוד אל מול הטבע בשעת זעמו או את החמלה האנושית כלפי כל מה שחי. אבל מה שכן, יש בה אירוניה מהסוג הקוסמי.

 

 

מתוך ויקיפדיה. http://en.wikipedia.org/wiki/Snow_cannon

 

יש שם משהו מעוות. זו לא פנטזיה נוסח דובאי, אין שם את האקסטרווגנזה וההומור של להביא שלג למדבר ויהי מה. יש שם משהו נואש, חלול. ראו כמה עלוב הוא התותח! כמה עלוב ומעורר רחמים הוא לעומת ההר הגדול והאדיש. כמה עלוב הניסיון הנואל לייצר שלג, לפברק את הטבע. מלחמה אבודה היא מלחמה עצובה. הניסיון האנושי לשלוט באקלים אף פעם לא נראה כה גרוטסקי.

התותח הוא משל לכל הסיפור כולו – ראו את האדם: הורס ומחריב את העולם, רודה בחיות האחרות ומכחיד אותן, זורע זיהום ומוות בכל אשר ילך, ואז, אחרי שהרס את הטבע הוא מתיימר להחליף אותו, ליצור מין טבע לעשירים. הרי מי עושה סקי? האנשים ששייכים לחלק המזהם והמנצל של העולם, אלה הגורמים להתחממות הכדור, שבמעשיהם תרמו ותורמים לעובדה שאין סקי באתר הסקי. אף פעם לא הייתי בחופשת סקי באלפים, אבל אני די בטוח שאין שם הרבה אזרחים טובאליים.

כמה יהיר זה לנסות לכסות הר בשלג. כמה חסר תוחלת. כמה אנושי.

 

ב.

התחממות כדור הארץ היא ניסוי אנושי קולקטיבי בהדחקה, ועוד הוכחה לכך שמדובר ביצר האנושי הבסיסי והקמאי, ביותר. במקרה הזה אנחנו נדרשים להדחיק חבילה גדולה מאוד – סוף העולם ממש – ועושים את זה בקלות. קטן עלינו.

אתם יודעים מה, עזבו את האירופאים ותותחי הסקי שלהם. לפני שנה ככה הייתי באיים המלדיביים, שהולכים ושוקעים מתחת לפני הים, עוד תוצאה מצערת של התחממות הכדור (כאן תוכלו לקרוא כתבה שכתבתי ב"מסע אחר"). הנקודה הכי גבוהה באי בו הייתי לא הייתה יותר ממטר. זה לא אי, זה חסקה. עבורי זה היה קצת כמו לצוף על קליפת אגוז. יש משהו מאוד לא בטוח באי שוקע, תסכימו איתי. אין שם הרבה יותר מדי עתיד. אבל למרות שניסיתי לעורר בהלה, תושבי האי לא היו כל כך מוטרדים. הם חיים את חייהם שם, בשקיעה מתמדת, מדחיקים בכיף. לא ראיתי שם אף תותח שיורה איים קטנים או משהו בסגנון. מחכים. מה שיהיה יהיה.

אפשר להדחיק הכל. הכל דחיק.

 

ג.

יש לי חבר שאומר שאין בכלל דבר כזה התחממות כדור הארץ, שהכל אנקדוטות ומשחקי סטטיסטיקה. כדור הארץ קיים מיליארדי שנים, ואי אפשר להוכיח מגמה על ידי מדידת פסיק קטן שבקטנים על גרף הזמן. זה מה שהוא אומר.

הוא אומר שהתחממות כדור הארץ זה כמו שפעם האמינו שכדור הארץ שטוח. ואיך לא? הבנאדם רואה שטוח, אומר "העולם שטוח". הבנאדם רואה שמתחמם, אומר "העולם מתחמם", ובכלל שהוא כל כך מרוכז בעצמו הוא אומר "העולם מתחמם בגללי", אבל זה כמו זבוב העומד על ראש הפיל הרץ ואומר לו "תראה כמה אבק עשינו". זה מה שהוא אומר, החבר שלי, ואני נשאר חבר שלו למרות תפישת המציאות הבעייתית שלו. איזה כושר הדחקה עילאי, לא? זה כבר מעבר ל"מתחמם, אבל יהיה בסדר", זו הכחשה מוחלטת של המציאות. יפה.

הלוואי שהיה משהו בדבריו, אבל אין שום עדות שתתמוך בתיאוריה שלו. כדור הארץ אכן מתחמם, וזה אכן בגללנו, אם להאמין לדעה הרווחת. כל השנים ניסינו לשלוט במזג האוויר בדיוק כמו שניסינו לשלוט בכל דבר אחר בעולם – בים, ביבשה, בדברים שמתחת ליבשה, באוויר ומעל האוויר, בחלל, וגם בחיות ובבני אדם אחרים – אבל הפעם זה לא הולך. גרמנו יותר מדי נזק. בהתחלה לא ידענו מה אנחנו עושים, אחר כך לא רצינו לדעת, אחר כך התכחשנו.

פעם היו בעיתונים תרחישי זוועה על התחממות כדור הארץ. היום אלה החדשות. אבל אנחנו ממשיכים בשלנו, יורים בתותחי שלג כמו ילדים.

 

ד.

רגע, רגע. "גרמנו"? "הרסנו"? "זיהמנו"? "התכחשנו"? מה זה כל האנחנו הזה? אני מסרב לקחת אחריות גם על העניין הזה. אני נולדתי אל תוך עולם חם ומזוהם שנשלט על ידי תאגידי ענק מרושעים ורשויות שגורמים את מרב הנזק, ואז מפילים עלינו את האחריות. אמרו לך להשתמש בדיאודורנט ספריי? תסתכל מהחלון, בנאדם, סביר להניח שתראה שם ארובה. אמרו לך לחסוך במים, אבל הם זורקים את כל הזבל לים. זה כמו השקר הזה של המחזור. במקום לשגע ת'בני אדם לזרוק את הבקבוקים במקום מיוחד ולעשות לכולם רגשות אשמה, אשר פשוט לאכוף חוקים שימנעו ייצור יתר של זבל פלסטי. אני עושה את שלי ואתם את שלכם, אבל האשם הגדול בהתחממות כדור הארץ הוא העולם התאגידי, אז בואו נתחיל להפנות את האצבע המאשימה למקומות הנכונים. לא שיש לנו סיכוי לנצח, אבל לפחות נדע מי אשם. מספיקה לי האחריות על החטאים שלי, אני לא צריך גם להעמיס את החטאים של מקדונלדס שכורתים יערות על מנת שיהיה לפרות שלהם איפה לרעות וממה לעשות את השקיות של הצ'יפס. ואז הם עוד אומרים לך, העולם השתגע.

בעיתונים קראתי על פתרונות משעשעים לפתרון בעיית ההתחממות; לפזר בחלל חומרים שיורידו את החום, או להציב שם מראות ענק שיחזירו חלק מקרינת השמש, דברים מהסוג הזה. הכל, חוץ מלהגיד די, לשבת על מי שצריך לשבת, ולהפסיק לחמם את הכדור המסכן הזה.

 

ה.

יש משהו פואטי בסוגיית ההתחממות. אם תרצו, מדובר במעין תשליל של מעשה האמנות. מהי האמנות, אם לא הדחף ליצור משהו מהרגע וליצוק אותו אל תוך האינסוף? מהי האמנות אם לא לגעת, ולו לרגע, באמת? מהי האמנות אם לא השאיפה הנעלה למצוא משמעות בחוסר המשמעות? מהי האמנות אם לא הרגישות העליונה אל הדבר שלפניך, ויהיה זה כל דבר – קערת פירות או נוף טרופי, דוגמנית עירום או חלום שחלמת? האמנות היא דבר טוב שנעשה לטובת הכלל ולמענו, היא אקט של אהבה.

ולעומתה – מהי התחממות כדור הארץ אם לא אדישות פושעת כלפי העולם בו אנו חיים? מהי התחממות כדור הארץ אם לא העדפה ברורה וחדה של הרווח המיידי על פני הטובה הכללית? מהי התחממות כדור הארץ אם לא ניהיליזם מוחלט? הכחשת המחר? חוסר מחשבה על נכדי נכדינו? מהי ההתחממות אם לא אטימות כלפי כל דבר שעומד לפניך – ויהיה זה דוב הקוטב, חופי אסיה או יערות הגשם. התחממות כדור הארץ היא דבר רע שנעשה לרעת האדם, היא אקט של שנאה.

 

ו.

יש פתגם אינדיאני שאומר משהו כמו "העולם הוא לא ירושה מאבותינו, הוא השאלה מילדינו ועלינו לשמור עליו". אני לא יודע אם זה באמת פתגם אינדיאני, אבל זה לא באמת משנה. לדורות הבאים נשאיר ככל הנראה שלל יצירות אמנות משובחות ועולם אחד מקולקל. הם יקללו אותנו. מגיע לנו. רק שלא ישכחו לקלל גם את התאגידים, להם זה מגיע יותר.

 

סיפור על הארה וגועל

 

בספר המעולה "אני, בודהה" – סיפור חייו של המואר בגוף ראשון – קראתי על שלוש הידיעות שהשיג בודהה תחת עץ הפיקוס: בראשונה הכיר את כל גלגוליו הקודמים, בשניה הכיר את כל היצורים שקדמו לו, ובשלישית השיג את "מצב הטוהר שאין לתארו במילים". הארה. ואז באה ההבנה שהעולם הוא סבל, שהסבל בא מההשתוקקות, ושהדרך להיפטר מהסבל היא להפסיק להשתוקק וללכת בדרך שמונת הנתיבים.

עד כאן המואר הגדול.

 

הסיפור על ההארה שלי קצת שונה, וקצת יותר מגעיל.

זה סיפור על Sebaceous Glands, בלוטת חלב קטנה שאמורה לשמן את העור. היא נסתמה, ואז היא הזדהמה, ואז היא התנפחה ובסוף היא התפוצצה.

בקיצור, זה סיפור על פרונקל.

 

לא ישבתי תחת פיקוס גדול, סתם עמדתי במקלחת כשהדבר הזה פקע, והמוגלה בקעה ונבעה ממני, מעיין אללה יסתור.

זה פשוט יצא ממני, ויצא, ויצא, והמשיך לצאת. היה שם לא מעט. (בכל יום שעובר, ועברו שלושה, אני רואה את זה בדמיון ובכל פעם הכמות מכפילה את עצמה. במיתוסים שייכתבו בעוד מאות שנים ידובר על עשרות ליטרים)

כשזה הפסיק לצאת לחצתי קצת, ואז יצא עוד.

ועוד.

 

הבודהה ראה אור גדול וחש חמלה; אני בהיתי פעור עיניים בדם ומוגלה וחשתי בחילה.

 

בואו אתי, בואו נמדוט על הרגע הזה, הדוחה.

חיזרו בדמיון אל החצ'קון האחרון, הביטו שוב במוגלה הניגרת.

אבל הפעם נסו לפלס את דרככם מעבר לבחילה ולגועל, דלגו מעליהם כאילו לא היו, התעלמו מההיבטים האסתטיים, הם לא חשובים כרגע. נסו לחפש את התחושה האמיתית, התרכזו, נסו ללכוד את הרגע בו יצאה המוגלה. הוא שם? אתם אוחזים בו?

 

עכשיו נפקח עיניים ונחזור אלי, עומד במקלחת. ראה, אמרתי לעצמי, ראה מה אתה מחזיק בתוכך ומה אתה מייצר: מוגלה. חרא. רוק. זרע. דם. שתן. קשקשים בשיער, שעווה באוזניים, נזלת באף, גולגולים בעיניים, ג'יפה בין האצבעות של הרגליים. נאדים. להמשיך?

 

זו ההכרה, וזה מה שאתה. פס ייצור של פסולת מצחינה. בנאדם ותו לא.

 

כמו הבודהה גם אני חוויתי את שלושת השלבים של הידיעה: בראשונה ראיתי את כל החרא שחרבנתי, את השתן שהשתנתי, את כל החצ'קונים שפוצצתי. בשניה ראיתי את כל הגועל הנ"ל שייצרו כל היצורים שקדמו לי. ובשלישית, כמוהו, השגתי את "מצב הטוהר שאין לתארו במילים". הארה.

 

המוגלה יצאה ואני הפכתי קל כנוצה. הדבר המעיק הזה, שכאב לי כבר כמה ימים (אנטיביוטיקה, רופאים, כאלה), שרבץ על כתפי כמו תוכי מחרא, נעלם פתאום.

אין מוגלה. אני טהור. ולו רק לרגע.

 

ואז הבנתי: העצב הוא פרונקל. אפשר לפוצץ אותו.

 

ואז נבעה הכרה חדשה וחמלה אינסופית כלפי כל מי שחי, כלפי כל מי שנמצא עדיין בשלבים הראשונים של הפצע, של העצב; שלב הסתימה, שלב הזיהום, שלב הנפיחות.

 

אל תדאגו, ילדים שלי, זה יתפוצץ גם לכם, ואז תרגישו הרבה יותר טוב.

 

אל תפחדו, אחיות ואחים שלי, בסוף כל החרא ייצא, בסוף לא תישאר עוד מוגלה, בסוף אין יותר גולגולים בעיניים כשקמים בבוקר. לכל דבר יש סוף.

 

נאג' חמאדי בהופעה

 

 

חברות וחברים – אתן מוזמנות ומוזמנים

יום חמישי הזה, 22.2.07, סבליים, סלמה 53 ת"א, 22:30, כניסה חינם. בואו, הפיצו, יהיה גדול

אם אתם פעם ראשונה בענייני הנאג' חמאדי, הנה קצת וידאו, קצת תמונות, וקצת מילים (החיים יפים, הזעם).

בהופעה נשיר שני שירים חדשים – שיר הערק ושיר המרדף (שם זמני), המילים של שני השירים האלה מצורפות בעמודים הבאים (זה כדאי), ואפילו אפשר לשמוע את שניהם בעמוד הבית של נאג' חמאדי במייספייס (באיכות של חדר חזרות)

יאללה, נתראה בחמישי. רוקנרול!

 

[X=nextPage=X]

 

שיר הערק

(מילים: דרור פויר. לחן: אראל סג"ל)

 

עם הערק אני משתלב במרחב

במרחב החיצוני –

הים תיכוני

ובמרחב הפנימי –

של תפישת העצמי

 

עם הערק אני יכול לחשוב לבד

הצלילות מקוללת

הטשטוש מבורך

במרחב הפנימי –

של תפישת העצמי

 

הערק הוא חבר, וטוב חבר קרוב

הערק הוא חבר, חבר קרוב זה טוב

 

שקוף הופך לבן, הדיאלקטיקה נגמרת

הפכים נמשכים

דיפוזיה נצחית

אפלה או אור גדול –

מה לבחור?

 

אם אמשיך לשתות אפול אל התהום הפעורה

צניחה חופשית

שמיים כהים

אפלה או אור גדול –

מה לבחור?

 

הערק הוא חבר, וטוב חבר קרוב

הערק הוא חבר, חבר קרוב זה טוב

 

הערק הזה, יש לו צד אפל

החרב מתהפכת

בבוקר שאחרי

אם אהבה היא התשובה –

מה השאלה?

 

עם הערק אני יכול להיות

אחד בלי משקפיים

בלי אי ספיקת כליות

אם אהבה היא התשובה – 

מה השאלה?

 

(את השיר אפשר לשמוע במייספייס שלנו)

 

[X=nextPage=X]

המרדף (שם זמני)

(מילים: דרור פויר. לחן: דרור גלוברמן)

 

אתה ואני לא נשנה ת'עולם

בקושי את עצמנו נצליח לשנות

רצים כמו אוגרים על גלגל בתוך כלוב

לא גומרים את החודש

לא עומדים בתנאים

לא פותחים את הפה

לא שומעים, לא רואים

 

את ואני לא המצאנו ת'אהבה

בקושי את עצמנו הצלחנו להמציא

מחזיקים ידיים בסרט הוליוודי

דיאט קולה בשבילך

ופנטה בשבילי

מה היה? לא זוכרים

מה יהיה? לא יודעים

 

לכל דבר יש סוף

אבל בסוף אין שום דבר

המרדף בעיצומו

הפער עוד מעט נסגר

בסוף היום יש לילה,

בסוף הלילה יום.

ויום אחד כבר לא תהיה

ושום דבר לא ישתנה

 

ברדיו מתנגן שוב אותו הלהיט

לתהום שבנפש אין קרקעית.

הולכים את ההילוך, דוברים את הדיבור

הרגשות מעורבים

רק העצב טהור.

תזכור שהעולם כולו

מלא דברים שאתה לא

 

לכל דבר יש סוף

אבל בסוף אין שום דבר

המרדף בעיצומו

הפער עוד מעט נסגר

בסוף היום יש לילה,

בסוף הלילה יום.

ויום אחד כבר לא תהיה

ושום דבר לא ישתנה

 

גם את השיר הזה אפשר לשמוע במייספייס שלנו

 

צדוק הוא ילדה יפנית

 

לפני כמה ימים קיבלתי מייל: "דרור היקר שלום. אחרי שקראתי את ספרך הניפלא "צדוק בנפתולי התשוקה" הכנתי פוסטר במסגרת תרגיל אקדמי (אני סטודנטית לעיצוב) והייתי שמחה לשלוח לך. אניטה".

מיד עניתי: "אהלן. איזה כיף!  שלחי מהר".

הגיע פוסטר:

 

 

כתבתי לה: "זה יפה מאוד. איך הפך צדוק לילדה יפנית? מה קורה בסרט?"

 

והיא ענתה: "הילדה זה צדוק, אני זה צדוק, אתה זה צדוק, הכל זה צדוק.. לפחות ככה אני הבנתי את הספר.. התרגיל היה לבחור ספר שאוהבים, ובמקום לעצב לו עטיפה, לעצב כרזה לסרט המבוסס על הספר. בחרתי בצדוק, כי  הגניב אותי לעשות על צדוק. אהבתי שהספר מדבר על השימחה כדת ורציתי להראות את השימחה הזו בפוסטר. בעקרון הסאונד שרציתי להעביר בפוסטר הוא: ווופפפייייי! מן שמחה אינפטילית שכזו.

חוץ מזה שבכלל לא הבנת את הספר – עמוק בפנים צדוק הוא ילדה קטנה עדינה (יפנית) ושברירית. ניסיתי להתרחק מהבנאליות ובמקום לשים דמות של ערס יצרתי את הדמות  שהכי רחוקה ממנו, תוך כדי שמירת המאפיינים הכה מזוהים עם צדוק: חיבה לא הגיונית  לקריוקי. וכך גם הדגמתי את העקרון שצדוק הוא למעשה הכל וכולם. ותוך כדי הסתכנות בשימוש מופרז במילה " מגניב" רציתי להוסיף שברגע שקיבלנו את התרגיל הספר שלך מייד עלה כי הוא  היצירה הכי מגניבה שקראתי בשנים האחרונות. אניטה".

 

גדול, לא?

הנה עוד קצת מצדוק

 

על האבן שנגולה

 

 

בדרכים 2007. איור: תמיד שפר הגאון

 

 

א.

יש לי פוסטר חתום של דודו גבע, המנוח חסר המנוח: הציור המפורסם של הברווז, סכין תקועה בו עמוק והוא מדמם חזק, כשמתחתיו הכיתוב "עדיין אופטימי". הוא תלוי אצלי במשרד. לפני שבע שנים ככה פגשתי את האיש הגדול בעצמו, אוכל חומוס בדרום העיר, ששלף פוסטר אחד, וחתם לי: "לדרור הפגז מדודו הברווז". אני אוהב להביט בפוסטר הזה כשאני פותח את דלת המשרד בבוקר ומתחיל עוד יום עבודה, ואני אוהב את המסר שהוא שולח לאנשים שנכנסים לחדרי. פה יושב אדם אופטימי שדודו גבע ידע איך קוראים לו.

הברווז המדמם ואני עברנו די כבר הרבה מקומות עבודה מאז, אני כבר לא סופר. אנחנו עוברים יחד ממשרד למשרד כמו משל מהלך על שוק העבודה. תמיד בתנועה. תמיד ערפל. נוודים בערבה. עלים ברוח. ולמרות זאת, אנו לא אומרים נואש. הסכין אולי תקועה עמוק, אבל הצעד נחוש והמסר צלול. הלאה.

הרבה פעמים אני מרגיש שמקום העבודה שלי הוא כל הדברים האלה מסביב לפוסטר של הברווז המדמם. הם משתנים, הוא נשאר.

 

 

ב.

כשאני חושב על זה, כתבתי כבר כמה טורים על הסיטואציה הזו בדיוק: מקום עבודה כבר לא, ושוב אני בחוץ. אאוט און דה סטריטס אגן. און דה רואוד. הייתי שם. עשיתי את זה. כתבתי על זה. חשבתי שהפעם האחרונה הייתה האחרונה, אבל לא, אני אצטרך לעשות את זה שוב.

יש לי כוח?

יש לי ברירה?

האמינו לי שזו הפעם הראשונה שהשתמשתי במוטיב של הברווז. אחרי הכל, יש פה גם אלמנט הוליוודי מסוים, הגיבור אורז את המשרד שלו בקופסת קרטון, עציץ ושתי תמונות, ויוצא החוצה. הסצנה הזו עומדת לקרות השבוע, והאמינו לי שאני מתרגש לקראתה. אני אוריד את הברווז מהקיר ברוב טקס ואגיד שלום לכולם. אחר כך ניסע במונית ואני אדבר אליו, אל הפוסטר. יאללה, אומר לו, ממשיכים הלאה. ונהג המונית יביט במראה האחורית בחשדנות.

אולי נישאר בבית לכמה זמן, יאמר לי הברווז. תן לי לחשוב על זה, אשיב. תמיד אני אומר לו שאחשוב על זה.

 

(עדכון: הסצנה בוצעה בדיוק כפי שנכתבה. דרור)

 

ג.

בשבע שנים הפוסטר שלי ראה יותר משרדים משראה בן הדור של אבא שלי בכל הקריירה שלו. זוהי רוח התקופה, האדם העובד תמיד בתנועה. זה הדור שלנו. הרבה פעמים הקריירות שלנו נראות כמו ריצה על גחלים. נגיעה והופ. אנחנו נשארים כמה זמן איפה שקריר והתנאים נוחים, אלא שהתנאים הולכים ונהיים פחות נוחים, ואנחנו ממשיכים לקפוץ. יש לנו כוח?

יש לנו ברירה?

זה הדור ואני חלק ממנו, אז אני אורז מעט חפצים בקופסת קרטון, יוצא החוצה ומתחיל לרוץ על גחלים.

 

ד.

כן, יש מועקה ויש ריקנות ויש עלבון ויש כעס ויש עצב, יש את כל הדברים האלה, אם שאלתם (תודה, אני בסדר). אבל כמו בכל פעם שזה קורה לי, שוב אני מרגיש, בצד כל מה שנאמר, גם את התחושה הטובה הזו, ואין תחושה טובה כמו תחושת האבן הנגולה מעל הלב. אין כמוה. הרגע שבו אתה קולט פתאום שהבעיות שמלאו את יומך והעסיקו את מוחך פשוט לא רלוונטיות יותר. כמה זמן מתפנה, כמה אנרגיות פורצות. מה שהיה תפס המון מקום, ועכשיו יש זמן לחשוב. שוב יש יום שלם, בוקר עד ערב, ולא שברירי שעות. כמו במשל העז, פתאום יש מרחב.

מחיר גדול אנחנו משלמים למקום העבודה שלנו. "בעל המאה הוא בעל הדעה" אומרים אצלנו. נהוג לפרש את המשפט כפשוטו: דעתו של האיש העשיר שווה יותר. אבל אפשר להסתכל עליו גם אחרת: "בעל המאה" הוא לא סתם אחד עם מאה (או מיליון) משלו, אלא הבעלים של המאה שלך, הוא זה שנותן לך את המשכורת, להלן המעביד, והדעה ב"בעל הדעה", זה אתה, להלן העובד, זו הדעה שלך. עשיתם עסק: הדעה שלו, המאה שלך. אבל אם היה מדובר רק בדעה שלנו, זו עוד הייתה עסקה טובה. תמורת המאה אנחנו זורקים פנימה, במבצע, גם את שלוות הנפש שלנו. כיף לקבל אותה חזרה מדי פעם.

הבוקר פגשתי מכר שלא ידע על כל שקרה לי. אתה נראה רגוע, הוא אמר לי, מה כל כך טוב לך? לא כל כך טוב לי, עניתי, אבל ככה זה כשאבן נגולה.

כך תואר בעיתונים אפילו דן חלוץ, שסיים את עבודתו בנסיבות קצת פחות, אמממ, סימפטיות משלי, ואני בטוח שאפילו יצחק שום שפוטר השבוע מאימון הפועל תל אביב בכדורגל מרגיש גם הוא את אותה התחושה. ולאלה תוסיפו את דוד ליבאי, שהתפטר מייצוג נשיא המדינה משה קצב, וחיים רמון, שעול הפוליטיקה הוסר מעליו, וגם אותי הקטן. כולנו חווינו זעזוע ברמות משתנות ובנסיבות שונות, אבל כולנו – ואני שם עשר זה עשרים שקל – קצת אחים לתחושת ההקלה ולשיכרון הקל הנובע מהאחריות שהוסרה.

אולי זה מין מנגנון פיזי כזה, שנועד לתת לנו תחושה טובה בעוד המצב לא משהו, קצת כמו מכת אדרנלין, כלי שאמור להקל עלינו את המעבר מוודאות לחוסר ודאות וממינוס קטן למינוס גדול. הרי האבולוציה ציידה אותנו בכלים שיעזרו לנו להתמודד עם חיות טרף ועם תחושת נפילה או טביעה, למה שלא תספק לנו – ההומו-שכירוס – כלים להתמודד עם אובדן או פיטורין?

כי לבד לא תמיד יש לנו כוח, אבל אף פעם אין לנו ברירה.

 

ה.

הדבר היחיד שאדם יכול ללמוד על שוק העבודה הוא חוק אחד, סותר: שום דבר לא אישי, הכל אישי. ברגע שתפנים את הדבר הזה, על הפרדוקסליות שבו, ברגע שתלמד לקבל אותו גם כמראה וגם כזכוכית מגדלת, כשתוכל להבין ולחבוק את היופי הפואטי והאכזרי לעיתים של הצדק התעסוקתי הסופי, תהיה אדם חופשי: שום דבר לא אישי, הכל אישי.

זה לא קשור אליך. יש מגמות עולמיות, בנאדם, מי בכלל יודע מה יהיה עתידה של העיתונות הכתובה? מי אתה, יבחוש בן שלולית, שתעמוד אל מול התנודות בשוק הפרסום והירידה בחשיפה, מי אתה אל מול מחירי הנייר? יש אינטרנט, יש טלוויזיה, יש מיליארדים של דולרים על הכף, אז מה אתה נדחף?

אבל בסוף זה קורה לך. יום אחד נפלו מגדלים בניו יורק? החברה נסגרה. המייסדים רבו עם המשקיע? אתה הולך הביתה. זה קורה לך ולאנשים מסביבך. ההוא פוטר. למה? ככה. זה הוחלף בהוא. למה? ככה הוחלט.

המספרים, המגמות, השוק העולמי, הכל נורא סטרילי, אבל בסוף זה מגיע גם אליך. שום דבר אולי לא אישי, אבל בסוף זה אתה שיושב במונית ומדבר אל ציור של ברווז מדמם.

 

ו.

בכל פעם שאני מתחיל עבודה חדשה אני מבטיח לעצמו שזו הפעם האחרונה, שכאן, במשרד הזה, מתחת לפוסטר, אני אשב ואעבוד בחשק גדול עד שיגיע יומי לצאת לפנסיה. מהבחינה הזו אני רומנטיקן גמור וחסר כל קשר למציאות. למרות כל מה שהחיים לימדו אותי, אני עדיין בוחן כל מקום עבודה בקריטריון פשוט אחד: האם זה יכול להיות מקום העבודה האחרון שלי.

כי מתחת לכל ה"זה הדור שלי ואני חלק ממנו" אני מין בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי. כל מה שאני מחפש זה יציבות. נכון, זה אולי הדבר שהכי לא משתקף מקורות החיים שלי, אבל ככה זה, לא? אני לקחתי הכל אישי, אבל שום דבר לא היה אישי אף פעם.

 

 

 

סליחה, אתה יוצא מאיפשהו?

אתמול בלילה, כשירדתי עם הכלבה לסיבוב ברוח, האטה לידי בחורה באוטו לבן ושאלה 'סליחה, אתה יוצא מאיפשהו?'

אמרתי לה 'נשמה, אני תמיד יוצא מאיפשהו'

ועליתי הביתה

הכי טוב בבית

 

2 B שבט

לכבוד ראש השנה לאילנות שיחול מחר, הקורא אורן גלעדי שלח לי מייל עם ההרהור הבא שמצא חן בעיני מאוד. אצטט אותו: "בשבועות האחרונים יש את הפרסומת המציקה על "חג קק"ל". חוץ מהאופי המעצבן של הפרסומת בפני עצמה, יש כאן גניבה לאור היום של חג של כולנו – ט"ו בשבט – על ידי הקרן הקיימת (זה תאגיד? חברה ממשלתית?)."

"מה יהיה הלאה?", שואל אורן, "שבועות יהפוך להיות חג "מקורות", חנוכה ל"חג חברת חשמל" ובסוף נגיע לט"ו באב – "חג ה-DUREX?".

 

חמישה דברים – עכשיו תורי

 

אחרי ששלושה בלוגרים בכירים ומעולים אחד אחד הזמינו אותי למשחק שלוש פעמים – מוסיף,רוני גלבפיש ואורית עריף – התיישבתי גם אני לכתוב חמישה דברים על עצמי.

למרות שרק על עצמי לספר ידעתי, הרי שכשאני מתיישב סופסוף לכתוב משהו על עצמי אני מגלה שזה לא קל.

 

טוב, בוא ננסה

 

א.

אין אלוהים, כמו שכתבתי כאן מיליון פעם בערך. אין אלוהים בשום אספקט של אלוהים: אלוהים לא ברא את העולם, אלוהים לא משגיח על הבנאדם, אלוהים הוא לא סמכות מוסרית, אלוהים לא קיים.

תמיד אהבתי ההגדרה שנתתי עצמי: אתאיסט-פגאני – אני מכחיש את קיומם של הרבה אלים.

אבל בזמן האחרון אני מוצא שדווקא יש לי אלוהים: שיווה.

לורד שיווה היה האלוהים המועדף עלי מהפעם הראשונה שפגשתי בו, אבל בזמן האחרון אני מגלה שהקשר בינינו העמיק מאוד. זה הדבר הכי קרוב לאלוהים שיש לי, לורד שיווה.

אל תבינו אותי לא נכון, לשיווה אין אף אחת מהתכונות האלוהיות שציינתי למעלה. הוא לא קיים, וגו'.

אני לא מאמין בשיווה. בגלל שהוא האלוהים שלי אני לא צריך להאמין בו. שיווה הוא תחושה, אין מה להאמין בו. אין שום מאפיין דתי ביחסים בינינו.

אני חש את שיווה, האל של כל מה שמתכלה; האל של הזמן, של האש, של הריקוד, של הדממה, של היצר ושל הפרישות, של הזעם ושל השלווה האינסופית. הוא האל של ההרס, והוא האל של כל הרגעים שלפני ההרס. הוא לא בורא, הוא עולה באש. הוא לא רוצה, הוא רוקד.

כי הכל מתכלה, ושיווה נמצא בכל. אני מתכלה, ושיווה נמצא בי.

 

מאז שאני בנאג' חמאדי התחזק הקשר בין שיווה לביני. את כל הדברים שצוינו לעיל – האש, הזמן, היצר והזעם – מצאתי ברוקנרול. שיווה הוא האלוהים של הרוקנרול. הוא כל סולו גיטרה וכל מעבר תופים וכל זעקה. שיווה הוא כל שיר, כי כל שיר נגמר. שיווה הוא כל שיר, כי כל שיר, אם הוא שווה משהו, שואף אל הנצח ונשאר אדיש.

 

אני שר לשיווה: כל מה שגדל נובל, כל מה שנזרע נקצר, כל מה שנולד גווע, כל מה שמתחיל נגמר. מה שנשאר זה רק העכשיו. רק העכשיו, ואין בלעדיו. אני שר לשיווה: העולם, יום אחד גם הוא יישרף לו, יעלם לו בחלל, יתנדף לו. לכל דבר יש סוף, אבל בסוף אין שום דבר. אני בדרך, זה רק עיכוב קצר. אני שיכור, ומאוחר.

 

אום נמה שיווה.

הנני, שיווה.

 

ב.

נולדתי עם כליה אחת.

 

ג.

אני חושב שיש לי קצת OCD. לא משהו רציני. בודק לפני שאני יוצא מהבית, בודק שנעלתי, בודק שוב, כאלה. באמת לא רציני, אבל זה שם.

הפרעה אובססיבית קומפולסיבית היא ביטוי של חרדה. ממה שאני יודע על בני האדם, אתה אחד מהשניים, חרדתי או דכאוני. אני נוטה, כנראה, לחרדתי.

ממה שאני יודע על בני האדם, עדיף חרדה על דיכאון.

 

ד.

קצת רכילות: בצבא עבדתי בדומינוס פיצה. הייתי עובד פנים, זה שעובד על הליין של הבצק.

הייתי כריש. הייתי קורע את כולם בפתיחות בצקים, זורק כזה באוויר, מעביר ליד ליד, מאחורי הגב. אל תשאלו. אלוף.

באותה התקופה עבד באותו הסניף שליח: דרור שאול. אדמה משוגעת. מקום ראשון בסאנדאנס.

היינו שני פיונים עלובים במכונת פאסט-פוד חסרת רחמים. לפעמים שליח היה כושל בכוחותיו האחרונים לתוך הסניף אחרי עוד החלקה. הדבר היחיד שהיו שואלים אותו מנהלי המשמרת זה מה עם האופנוע.

בקיצור, בשביל שלא יתבלבלו בינינו, החליטו מנהלי המשמרת לקרוא לנו דרור ש ודרור פ. זה היה מאוד מצחיק, כי דרור ש זה גם דרור שליח ודרור פ זה דרור פנים.

 

ה.

אני מתרגש בחתונות ומזדעזע בריתות.

כשהייתי בן 6 הלכתי לברית המילה של בן דוד שלי. רציתי לעמוד קרוב, לראות הכל. אני זוכר את הסכין המונפת, את הבשר החשוף.

ואז התעלפתי.

כשקמתי, הדבר הראשון שראיתי היה את הפרצוף של המוהל מקרוב. הוא ניסה להעיר אותי. הידיים שלו – ידיים שחתכו כל כך הרבה תינוקות – נגעו בי בפנים. פרצתי בצרחות וברחתי מהחדר.

היום הייתי בברית מילה. אני פשוט לא יכול לראות את עצמי עושה דבר כזה לילד. לא יכול לראות את זה קורה. מה זה הדבר הזה, לקחת תינוק בן שמונה ימים ולפצוע אותו? מה זה, תסבירו לי בבקשה, אני פשוט לא מצליח להבין. אני מכיר את כל הנימוקים ואת כל ההתלבטויות, אבל בסופו של דבר, ומאיפה שלא מסובבים את זה, כששמים את זה על השולחן נשארים עם מבוגר שמניף סכין על תינוק חסר אונים.

 

 

*

 

דווקא היה כיף, המשחק. מאוד מזכך.

אני מזמין את ג'וב, את אורי, את אודי ואת בועז.