Monthly Archives: מאי 2007

פחד ותיעוב בבנייני האומה

 

רוח חגיגית נשבה במפרשיי עת פסעתי מעדנות אל הלובי של מלון מצודת דוד בירושלים, זה היה ב-10 במאי ובמלון התקיים הכנס השנתי של מועצת היהלומים העולמית. עקבי הפטריק קוקס שקניתי במכירת סוף עונה נקשו בעדינות אדנותית על הרצפה המבהיקה ובאוויר הייתה תחושה נוצצת. היום, אמרתי לעצמי, היום אתה הולך לפגוש את לב לבייב.

ניגשתי אל שולחן ההרשמה. דרור פויר, אמרתי. הגברת פשפשה לרגע, הרימה את מבטה שידע להעריך את חולצת הדויד ששון שלי, והושיטה לי את תג השם. על השולחן נחה קבוצת התגים של משפחת לבייב. לב, אולגה, צביה, רותי ועוד כמה; רק השמות, כולל אלה שלא הכרתי, העבירו רטט בגבי. אני מבין שמר לבייב טרם הגיע, אמרתי לגברת הנחמדה. זה בסדר, אני אחכה.

אלא שבשורה מרה ציפתה לי. לבייב לא יגיע לכנס. הוא בלונדון, פותח שם את המסחר בבורסה. הקונספירטיבים שבחבורה טענו שהגביר מעולם לא אמור היה להגיע ושהכל רק תכסיס למשוך אותנו, העיתונאים, אל כנס מועצת היהלומים העולמית. בלי לחשוב חזרתי אל שולחן ההרשמה ובזריזות ידיים שלא מאפיינת אותי כלל וכלל (ותוך כדי שאני יוצר הסחת דעת מסוג 'היי, ציפור!') הפרדתי את תג השם "לב לבייב" מאגד התגים ותחבתי אותו עמוק בכיסי. כל כך רציתי לפגוש את האיש. אני מחזיק ממנו לאללה.

 

שאר היום עבר בשעמום המחץ. הכנס הוקדש רובו ככולו לתהליך קימברלי, ששם לעצמו למטרה למגר את תופעת יהלומי הדמים. עשו על זה סרט וכתבו על זה המון כתבות. אתמצת: עשרות, אם לא מאות שנים, כרתה התעשייה את היהלומים שלה באפריקה תוך שהיא מפגינה אדישות מוחלטת במקרה הטוב ואכזריות צרופה במקרה הרע כלפי המקומיים. זרקורים שהופנו אל היבשת האומללה (כולל סרט עם לאונרדו דיקפריו) גרמו לשינויים בדעת הקהל, ותעשיית היהלומים עלתה על הגל והחלה להציג את עצמה כמגינה הגדולה של תושבי אפריקה. התנהגות זהה להתנהגות של מקדונלדס, לדוגמה, שלפתע החלה להציג את האוכל שלה כאוכל בריאות.

תהליך קימברלי הוא תהליך ראוי וטוב, אין ספק, שאפילו עזר במיגור תופעת יהלומי הדמים, אבל תאמינו לי: אחרי כמה שעות זה מתחיל ממש לעצבן. ראשי תעשיית היהלומים העולמית יושבים כולם בחדר אחד גדול ומלטפים לעצמם את האגו. כולם חברים הכי טובים אחד של השני, כולם מפרגנים אחד לשני. כולם הצילו את אפריקה. כולם מדברים על שקיפות. אני לא בולע את זה ולו לרגע.

חוץ מזה, שני בלופים עומדים בבסיס כל תהליך קימברלי וההתייפייפות של ענף היהלומים. אלף, הם מציגים את עצמם כאילו בזכותם נפסק הסחר ביהלומי דמים. טעות. ברוב מוקדי הקונפליקט מה שקרה זה פשוט שהממשלה ניצחה את המורדים והיהלומים עברו מצד לצד. הרי אם אני מבין נכון, לכל קונפליקט שני צדדים. כשיהלום עובר מצד לצד הקונפליקט לא נפתר. בית, התהליך לא עוסק בדברים החשובים באמת: זכויות אדם, עבודת ילדים וכד'. באנגולה למשל, שם כורה לב לבייב, שתג השם שלו להט בכיסי כגחל, מתבצעים פשעים איומים למרות שהקונפליקט תם והמדינה חברה בתהליך קימברלי. על הדברים האלה, אמרו במסיבת העיתונאים, "צריך עוד לדון".

 

לקראת אמצע היום חשתי שאם אראה עוד יהלומן אחד, אתפוצץ. חתכתי וישבתי על הבאר במלון קינג דייויד הסמוך. שתיתי שתי בירות. בערב עוד ציפה לי קוקטייל חגיגי בבנייני האומה עם בנימין נתניהו כנואם המרכזי. לדבר כזה צריך לבוא מוכן.

הדרך אל בנייני האומה, כמו כל הדרכים במקרה שלי, עברה דרך עוד כמה בארים במרכז העיר ואפשר לומר שכשפסעתי – שוב, מעדנות – בשמונה וחצי בערב ללובי של בנייני האומה כבר הייתי די שמח.

תן לי בבקשה ג'וני שחור, אמרתי למוזג, וכשתחבתי את היד לכיס נכוויתי קלות מתג השם של לב לבייב. בלי לחשוב פעמיים תליתי אותו על דש חולצתי. סך הכל, דרור פויר אני יכול להיות בכל יום בשבוע. שני ג'וני שחור אחר כך ואני כבר הרבה יותר שמח, מסתובב בין האורחים עם "לב לבייב" על החולצה, ידיי שלובות מאחורי גבי. ליידיז, הגביר בא לעיר.

 

אנשים יכולים להיות די מצחיקים כשהם לא יודעים מה בדיוק הם אמורים לעשות כשניגש אליהם לב לבייב. אולי הייתי צריך להפסיק לשתות בשלב הזה, אבל היי – אני כל כך עשיר, מי יכול לומר לי מה לעשות? תנו לי עוד ג'וני שחור אחד, בלי קרח הפעם.

עשיתי קצת בושות, אבל לא היה אכפת לי. להתנהג כמו אידיוט כשאתה עם חברים זה קל, אבל להתנהג כמו אידיוט כשאתה לבד בחדר מלא יהלומנים ונשות יהלומנים – בשביל זה צריך אופי.

מנקודה מסוימת בערב נשארו רק פיסות זיכרון: אני מתעקש לתת ריאיון בלעדי לעיתון ווסטי. אני מצהיר שאקנה את בנייני האומה. אני משוויץ במטוס הפרטי שלי. אני מבטיח מיליון דולר לבחור אמריקני. דברים כאלה. הכל די מעורפל. (אדוני, אם אתה קורא את זה: לא חתמתי על כלום.)

את הנאום של נתניהו אני דווקא זוכר: שוב פעם האיש הרזה שסוחב על גבו את האיש השמן. מה שכן, תענוג לראות את האיש בפעולה. רציתי לגשת אליו, אבל מבט אחד משומרי הראש רמז מה עלול לקרות לי אז ויתרתי.

למחרת כאב לי קצת הראש, אבל זה היה שווה את זה: אמנם לא נפגשנו, אבל דבר טוב מזה קרה – גיליתי את הלב לבייב שבתוכי.

סרט שהוא תרומה למלחמה באיידס בדרא"פ, הערב בסינמטק

 

הערב בשעה 20:30 יוקרן בסינמטק תל-אביב הסרט הדרום אפריקאי U-Carmen eKhayalitsha, אדפטציה אפרו-מודרנית לאופרה קרמן של ביזה, הסרט זכה בפרס דב הזהב בברלין בשנת 2005. הטריילר נראה פצצה. מלא קצב

 

<a href="http://www.exego.net/admin/&quot; target="_blank"/>

 

http://www.youtube.com/watch?v=JGNmxQJd3AI

 

הקרנת הסרט היא חלק מאירוע התרמה בהשתתפות שגריר דרום אפריקה בישראל. המטרה היא לגייס כספים לפרוייקט של מניעה וטיפול באיידס בקרב נוער בשכונת מסיפומיללה (Masi) בפקייפטאון, דרום אפריקה.

הפרוייקט הוא יוזמה של רופאה ישראלית ילידת דרום אפריקה, ד"ר גייל לון-לוסטיג שלמדה רפואה בקייפטאון וכבר 30 שנה עובדת כרופאת משפחה בגבעתיים. לפני כשנה השתתפה לון-לוסטיג במפגש מחזור של בית הספר לרפואה בקייפטאון ושם החליטו החברים מפעם להקים את הפרוייקט.

 

שגריר דרום אפריקה בישראל, מר פומנקילה קיבה יעניק את חסותו וישתתף באירוע.

 

המשתתפים מדברים על דף חדש ביחסי ישראל דרא"פ, ובעיקר עם השחורים שלה, ולא בכדי. האפרטהייד, והתנהגות ישראל ויהודי דרא"פ בתקופה השחורה ההיא, הוא פצע שעדיין פתוח. יש לנו הרבה על מה לכפר. אולי בגלל זה זוכה האירוע להתעניינות מיוחדת בקהילת יוצאי דרום אפריקה בישראל, שרבים מהם עלו בתקופת האפרטהייד, ועכשיו הם מחפשים דרכים לחזור ולעזור לארץ הישנה.

 

כרטיסים נמכרים במחיר 100 ₪, והם לתרומה, כמובן

מה קורה

כבר חודש לא העליתי רשומה ומעטים מכם אולי שאלו את עצמם איפה אני ומה קרה לי ולמה אני לא כותב ולמה אפילו את הטורים שלי בגלובס אני לא מעלה לבלוג.

האמת היא שפשוט לא בא לי. אני מתנצל בפני המנויים והקוראים הרבים, אבל זה המצב. וחבל שכך, כי אני דווקא בתקופת כתיבה מצויינת בגלובס, מרביץ אחלה טורים. יותר ויותר קורה שניגשים אלי אנשים שאני לא מכיר ומחמיאים לי על כתיבתי. ברחוב, בספריית הוידיאו, בפאב, בבנק. אני אוהב את זה מאוד כמובן, אבל אולי גם לזה יש חלק בשתיקה המקוונת שנטלתי על עצמי בזמן האחרון. אם אתם רוצים לקרוא אותי, כנסו לגלובס. ויש גם את הארכיון פה בבלוג.

זו לא הפעם הראשונה שאני בשתיקת אונליין. הנה משהו שכתבתי על זה לפני שלוש וחצי שנים. אני לא דואג. זה חולף.

 

חוץ מזה, דברים טובים קורים. עברנו דירה ואני בתפקיד בוב הבנאי; במקדחות, בחשמלים, בעציצים, באינסטלציה, בדבק שפכטל. הטסטר הוא האקדוח שלי והסולם הוא סוסי הנאמן: אני קאובוי של עבודות בית, שותה אקונומיקה ויורק ברגים פיליפס. זה כיף. הרבה יותר כיף מלכתוב. גם לא להצליח ולהתקשר לחשמלאי ולראות אותו בפעולה זה יותר כיף מלכתוב. מה זה לכתוב? לכתוב זאת עבודה. אני? תנו לי לתקוע דיבל בקיר ולהרגיש כמו אסטרונאוט שנועץ את דגל הפועל פתח תקווה על הירח. 

 

ולא פחות חשוב, נאג' חמאדי – זה בכלל פי אלף יותר טוב מלכתוב. במוצ"ש הקרוב, 26.5, אנחנו מופיעים בקפה ביאליק, כולכן מוזמנות. עשר ככה. הזמנה מצורפת, אפשר להפיץ אותה. זה המייספייס שלנו, וכאן אפשר לעשות שיעורי בית (שירים, מילים, תמונות, וידיאו).

מה צפוי לכן בהופעה הקרובה? שלל הפתעות ושירים חדשים. אחד מהם, שעוד אין לו שם, מתחיל במילים: "האמת העירומה לקחה את עצמה למקלחת / והמים זורמים על גופה / ושוטפים את הפחד".