Monthly Archives: אפריל 2009

מאה שנה לתל אביב

א.

מאה שנה לתל אביב. תמיד אהבתי את העיר הזאת, מהשניה הראשונה שאני זוכר, אבל מאז שנפתרה בה לחלוטין בעיית החניה אני אוהב אותה הרבה יותר. הפתרון היה כל כך פשוט ומתבקש, שאני לא מבין איך לא חשבנו על זה קודם, איך ננעלנו על קונספטים מוזרים כמו חניונים, חניונים תת קרקעיים או חניונים בקומות, איך עשינו סיבוב, ועוד סיבוב, מחפשים פינה פנויה לתחוב בה את הפונטו, שעות על גבי שעות שאבדו לנצח, מאות על גבי מאות של שקלים בדוחות, ים של דלק. הסיפורים מוכרים עד לעייפה, לא צריך להתעכב עליהם.

בסוף עלינו על הפתרון. פשוט ונועז, כמו איך קוראים לו, שבמקום לפתוח את הקשר חתך את החבל עם חרב. מכרנו את האוטו ולא קנינו חדש. זה קרה לפני כמה חודשים, אבל לקח זמן להפנים את המהפך. זה קצת כמו שיוצאים לחופשה ארוכה: בהתחלה מתרגשים מזה שלא נמצאים בבית ואחרי כמה זמן מרגישים בבית איפה שנמצאים.

אז בהתחלה הרגשתי שאין לי בעיית חניה. זו הייתה תחושה נהדרת, משחררת, ממכרת, הייתי בהיי רציף ויציב, אבל עכשיו, אחרי כמה זמן, אני מרגיש שחניה היא פשוט לא הבעיה שלי יותר. זה גם קצת כמו שניטשה כתב על אלוהים, שהוא מת אבל צילו עדיין מוטל, ככה זה היה בדיוק עם בעיית החניה שלי: בהתחלה סתם שמחתי שאני לא סובל, עכשיו אני חופשי גם מהעול ומהזיכרון של הסבל, שלא לדבר על חופשי מהביטוח של הסבל, הטסט של הסבל וכל הטיפולים האלה בסבל. בעיות בקרבורטור? נזילות ברדיאטור? קרע ברצועת הטיימינג? לא אצלי, בייבי. אני לא חי במחזורי איזי-פארק של שלוש שעות כמו איזה זבוב ואין לי צד גימל ולא חסר לי אוויר.

אני הולך ברגל, רוכב על אופניים, זה גם בריא, גם מחטב וגם פוגשים אנשים ויש זמן לחשוב, אם צריך להגיע רחוק עולים על אוטובוס ופעם בכמה זמן מתפנקים עם מונית. עיר בלי בעיית חניה – איזה יופי של דבר. היש מתנה יפה מזו שיכלה העיר להעניק לי, אחרון תושביה, לקראת שנת המאה? אני לא חושב.

 

ב.

מאהבים גדולים וטובים ממני קמו לה לתל אביב במאה שנותיה. בטלנים גדולים ממני שירכו צעדיהם בשדרותיה, שתיינים גדולים ממני שתו אותה ולחייה וכותבים גדולים ממני כתבו ושרו אותה ועליה. אני נותן להם את כל הכבוד המגיע, ומצטופף בשורות האחוריות של המקהלה.

אבל גם אני רוצה לספר על העיר שלי.

 

ג.

זאת העיר שלי והיא מכירה אותי טוב טוב. רחובות שלמים היא פורשת בפני בכל פעם שאני יוצא מהבית, בניינים שלמים היא מקימה לכבודי, וגל אחרי גל מתנפץ על חופיה בשבילי. היא מלבישה את הבחורות מהמם רק עבורי, היא משאירה את הפיצריות פתוחות ואת הבארים מלאים כל הלילה, אולי יבוא לי, ומתחת לחלוני היא בוכה בלילות בקול של אזעקת מכונית. בוא, היא קוראת.

אני אוהב כשהיא עוטפת אותי ברכות כשאני פוסע לבד, אולי קצת מתנדנד, בדרך הביתה וכבר כל כך מאוחר בלילה שעוד רגע מוקדם בבוקר. אני אוהב כשהיא מחזירה לי את הד נקישות מגפי על המדרכת ושולחת את העטלפים מהעצים ללוות אותי בדרכי, שומרת עלי שאגיע בבטחה ומחכה לי למטה עד שאירדם.

אני אוהב אותה מתמתחת לכבודי בבקרים, מרתיחה את הקפה ומעירה את הציפורים. אני אוהב אותה ביום כיפור ואני אוהב אותה במצעד הגאווה, אני אוהב להשתקף בחלונות ראווה, אני אוהב את הידיעה שבכל רגע נתון אני מפסיד משהו – זו דרך המחשבה היחידה שתשאיר את האדם האורבני שפוי ושמח. אם ירצה לא להפסיד דבר סופו שיעבור מחוץ לעיר ויפסיד הכל.

אומרים שיש לה קצב מטורף והיא לא יציבה והכל בה נפתח ונסגר וכאוטי ומנותק, אבל בשבילי היא תמיד רגועה ויש לה את כל הזמן. כשיבוא לך ללכת קצת על הצד הפראי, היא אומרת, אתה יודע איפה למצוא אותי.

אין מה לומר, זאת העיר שלי, היא מכירה אותי טוב טוב.

 

ד.

אני הכי אוהב את רחוב שפינוזה. לא יודע למה. אין תואר לו ולא הדר מיוחד, אף פעם לא גרתי בו ואין שום זיכרון או חוויה שקושרים אותי אליו, ובכל זאת אני נמשך אליו כבר שנים, פוסע בו בכל הזדמנות שיש לי. לא אכפת לי שהוא לא מוביל משום מקום מיוחד לאף מקום ספציפי, סתם מתמתח לו בין בן גוריון לפרישמן. אפילו כדרך קיצור לא יצלח, גם צל אין בו מי יודע מה וספסליו לא נוחים במיוחד. רחוב ותו לא.

אבל עלי הוא משרה שלווה אינסופית, שהלוואי והייתי יכול להסביר במלים. בשבילכם אני מקווה שגם לכם יש רחוב כזה בתל אביב, או בעיר אחרת, ושאתם עוברים בו מדי פעם ולא יכולים להסביר אותו במלים. בינינו, אלה הדברים הכי טובים.

 

ה.

אני לא תל אביבי ילידי (אני די מקנא באלה). הגעתי, כמו שאולי יודעים חלק מהקוראים, מעיר כעורה ושכוחת אל בשם פתח תקווה. כבר כמעט עשרים שנה שאני פה. לא המון, אבל לא מעט. הייתי נורא צעיר כשבאתי לפני כמעט עשרים שנה. שמתי את החפצים בשקית ניילון ועברתי לגור בדירת שותפים טחובה ומעופשת מעל שווארמה צמודה לדיזנגוף סנטר בקומה עליונה של בניין ששימש כשירותים ציבוריים. בין ארון לדלת של מרפסת היה חדרי. נוף כפרי, איכות חיים. בזמן שלא דחפתי פיצות לתוך תנורים לוהטים כתבתי שירה גרועה. אבל לא היה אכפת לי, הייתי מאושר. כלומר אומלל. מאושר על שהגעתי לעיר החטאים, אומלל על כך שאיני חוטא מספיק. אז גם נזרעו בי זרעי התובנה שהופיעה בסוף סעיף ג'.

מדירה לדירה טפחה השקית. לדירה האחרונה כבר עברנו עם שקית ניילון בגודל של משאית ושילמנו לחמישה אנשים שירימו אותה, אבל מבחינתי זו עדיין אותה שקית, והדרך עוד ארוכה היא ורבה. זו האודיסיאה שלי.

עוד מעט עשרים שנה ותמיד גרתי רק במרכז העיר: לא מזרחה מאבן גבירול (אני מת עליו), לא מערבה מן הים, לא צפונית מנורדאו ולא דרומית מקינג ג'ורג'. זה לא שטח גדול, אבל רחב עולמי כעולמו של לווייתן באוקיינוס או סוס פראי באחו פתוח. בין הרחובות האלה, האמינו לי, ראיתי כבר את הכל ושום דבר אנושי לא זר לי. אלה גבולות הגזרה שלי, אני שולט בה ממרומי אוכף האופניים. אחרי כמעט עשרים שנה אפשר לומר שאנשים כבר למדו להכיר את השריף.

 

ו.

מאה שנה לתל אביב. הבאתי את הילדים שלי לעיר הזאת, כיכר רבין שמופקעת כבר למעלה משבוע לכבוד מופע הפתיחה היא החצר האחורית שלהם. יחד אתם מצאתי, אחרי כל השנים האלה, תל אביב נוספת, של הורים וילדים וגני משחקים וג'ימבורי. יחד אנחנו שוחקים את המדרכות ומאכילים את היונים. גם את העיר הזו אני אוהב.

נראה לי שאנחנו מתכוננים להישאר פה עוד כמה זמן. לעתים רחוקות עולה השאלה אם להגר מפה, בתוך הארץ או מעבר לים, אבל בסופו של דיון זה תמיד נפסל. אני אוהב לגור פה, זה הבית שלי. ובטח עכשיו, משנפתרה בעיית החניה והחיים כל כך טובים ויפים.

 

הפנסיונר

שלום. את הפוסט הזה כתבתי כחלק מפרויקט בשם "בלוגרים מדברים על פנסיה", יוזמה של חברת הביטוח מגדל להגברת המודעות בקרב ישראלים לחשיבות החיסכון הפנסיוני, ולעידוד הדיון הציבורי על פנסיה. מגדל פנתה לכמה בלוגרים, אני אחד מהם, והציעה לנו להעלות פוסט על פנסיה. בתמורה תרמה מגדל 1,500 ₪ בשמו של כל אחד מאיתנו לעמותה ישראלית לפי בחירתו. אני בחרתי לתרום לעמותת "עלם", למען נוער במצבי סיכון ומצוקה. נראה לי כמו דיל טוב.

ובכן, ככה זה הולך:

 

מאז שאני זוכר את עצמי אני רוצה לצאת לפנסיה. יש ילדים שרצו להגיע לירח, יש ילדים שרצו להיות כדורגלנים או רופאים או כבאים – אני תמיד רציתי להיות פנסיונר. בשלב מסוים אפילו חשבתי ללכת לקבע – אלה יוצאים לפנסיה כבר בגיל 40 – אבל אתם יודעים, יש גבול.

מבחינתי שוק העבודה תמיד היה לא יותר ממסדרון ארוך, צר, מפותל וחשוך שכל מטרתו היא להגיע לטרקלין המיוחל; לקבל שעון עם חריטה, אולי אפילו מגן, ללכת לחוגים, לבקר את הנכדים, לשבת עם פנסיונרים כמוני בבתי קפה ולדבר על המצב, לשלם כרטיס מוזל בתחבורה ציבורית, לעשות קרעכצ פה, קרעכצ שם, להתבדח עם הפקידות בקופת החולים, אולי ללמוד לשחק ברידג'. אין מה לומר, עתידי כפנסיונר היה פרוש לפני כמניפה מרהיבה, כזנבו של טווס. על קירות הנפש והקיוביקל הייתי מסמן את טבלת הייאוש שלי עד בואו של הרגע המיוחל. עוד 35 שנה, עוד 30, עוד בוס, עוד קידום, עוד פיטורין. מאחר ואני טיפוס רציני, השקעתי ואני משקיע עדיין הרבה זמן בלהתאמן לקראת הרגע המיוחל. אם פנסיה הייתה אולימפיאדה אני הייתי מייקל פלפס.

וכך עוברות השנים, כמו ששנים עושות בדרך כלל, אבל ככל שהפנסיה מתקרבת (לעזאזל, עוד רגע אני בן ארבעים), כך היא נראית פחות ופחות זוהרת. חלום חיי, כך נראה, עומד להתנפץ, או לפחות להיסדק באופן די חמור.

זה התחיל בזה שדחו לי אותה פעם, ואז עוד פעם, והיה לזה השפעות לא טובות במיוחד על מצב הרוח שלי. אבל אם בדחייה עוד יכלתי לעמוד, הרי ששינויים אחרים בלבלו אותי אף יותר. מרחוק הפנסיה הייתה נראית ברורה ופשוטה. הבנאדם עובד, הבנאדם חוסך, הבנאדם מסיים לעבוד, הבנאדם לוקח את הכסף, הבנאדם מאושר. אבל איפה? ככל שאתה מתקרב אתה רואה את הפגמים, את הסדקים, את השברים; רפורמות ומשברים מאיימים לי על החסכונות, שהפכו להיות חומר גלם לזאבי שוק ההון, זאת אחרי שסבלו מניהול כושל, תיקונים כאלה ואחרים מאיימים לאסור עלי לפדות את הכסף (שלי) שחסכתי ולנסוע לטיול מסביב לעולם ומכריחים אותי לקבל אותו בתור קצבה כדי לשמור על הרווח וההון שלהם.

מלבד זאת אני מודאג – אולי נכון יותר יהיה לומר שאני מוטרד – מהעלייה בתוחלת החיים. לא שאני רוצה שמישהו ימות, חלילה, ולא שבא לי במיוחד למות בעצמי, מה שמטריד אותי זו הפגיעה של העלייה בתוחלת החיים בפנסיה שלי: אם הבנתי נכון, ככל שאחיה יותר אקבל פחות.

הו, תוחלת החיים! תוחלת החיים של האדם הניאנדרתלי הייתה משהו כמו 20 שנה, הוא בטח יצא לפנסיה בגיל 17. בישראל של היום תוחלת החיים הממוצעת עומדת על שמונים שנה בממוצע (78 לבנים, 82 לבנות) וזה רק עולה ועולה. עוד כמה שנים "עד מאה ועשרים" כבר לא יישמע כמו ברכה.

יותר מכך, העלייה בתוחלת החיים, שמטרידה אותי כאמור עד למאוד, פוגעת אנושות גם בסדר החברתי כפי שהכרנו אותו בדורות האחרונות, או אם להיות יותר ספציפי: בירושות של כולנו. נגיד את זה ככה, פעם היית עובד, קונה דירה, מתבגר, יוצא לפנסיה, מת, מוריש אותה לילדיך, שבערך אז מגיעים לגיל הפנסיה שלהם, פלוס מינוס. החיים היו פשוטים.

אבל היום הם לא פשוטים כלל וכלל. היום אתה עובד, עובד עוד, קונה דירה בקושי, וגם רק אם יש לך מזל, מתבגר, מתבגר עוד, יוצא לפנסיה, מקבל פחות כי מישהו שיחק לך עם הכסף בבורסה והפסיד, אתה מתבגר עוד, אתה לא מת, אתה חי עוד, ועוד, ועוד קצת, הפנסיה לא מספיקה לך, אז אתה מוכר את הדירה, בסוף אתה מת, כי בסוף כולם מתים, אבל אין לך מה להוריש לילדיך, מה שגורם לכך שנקודת הפתיחה שלהם קשה אף יותר.

נראה לי שאני חלק מדור שהולך לאכול אותה חזק מאוד בקטע הזה. העתיד נראה עכור עוד יותר כשאני חושב על זה שבשנות הפנסיה שלי אאלץ לתמוך גם בהוריי וגם בילדיי. לעזאזל, אני אומר לעצמי, מתי יהיה לי זמן לברידג'?

אז כן, הסדר החברתי משתנה, אבל זה לא אומר שצריך לוותר על החלומות. אני עדיין מחכה לפנסיה, אני עדיין חוסך לקראתה ולקראת כל החוגים המשגעים האלה שאקח וכל הקרעכצים האלה שאגנח. ואיזו ברירה יש לי? החלופה, זה בטוח, גרועה הרבה יותר. דווקא בגלל שהסדר החברתי משתנה ודווקא בגלל שהעתיד לא ברור נראה שהברירה המציאותית היחידה היא להמשיך לחסוך, לא להפסיק לחלום, אבל מה שכן: להיות הרבה יותר אקטיבי. מי שסומך על הממשלה, על המעסיק או על חברת הביטוח שישמרו לו על הפנסיה ויעשו שהכל יהיה בסדר, סביר להניח שיאכל אותה. הפנסיה היא חלום שצריך להשגיח עליו, ולהשגיח טוב.