Monthly Archives: ינואר 2008

העיתון של אתמול

א.

זה כבר כמה ימים שהפרשנים בכלי התקשורת מתווכחים אם מחאת הקצינים היא צעד ראשון לאנרכיה או ביטוי עליון לדמוקרטיה.

בחגיגה הדמוקרטית הזו של עצומות ודו"חות והפגנות וגימיקים ומחאות יש רק מגזר אחד, קטן ושולי ולא נחשב, שנפקד לחלוטין ממה שנקרא "השיח הציבורי" – האזרחים הרגילים.

אתם יודעים, כל האנשים המשעממים האלה שעומדים בפקקים בדרך לעבודה ורואים טלוויזיה. להם, לנו, אין מקום בדיון הציבורי ככל הנראה. קולם, קולנו, לא נשמע ואין אף פרשן או שדרן שירצה לשמוע מה דעתם, דעתנו. אותם, אותנו, לא סופרים.

מי אלה בכלל? למה מי הם, מי אנחנו? עבור כל הקצינים האלה, בכירים כזוטרים, אנחנו לא הרבה יותר מהחיילים הפשוטים שלהם. חפ"שים, דפ"רים, אזרחים קטנים. ביום פקודה הם כמובן יפקדו עלינו להתייצב בכיכר למסדר, אבל עד אז אנו מצופים לעמוד דום, ובשתיקה. אנחנו נקרא להם המפקדים והם יקרעו לנו ת'תחת.
show_ad()

ב.

את הקצינים המוחים עצמם – משני הצדדים – אני דווקא מבין מצוין. אכפת להם, הנושא בוער בעצמותיהם והם קמים ועושים מעשה. נכון, הם טועים לחשוב שדעתם נחשבת יותר מדעתנו, הם לוקחים את עצמם ואת דרגותיהם ברצינות תהומית ומנופחת מעצמה ואין להם טיפה מודעות לעובדה שגם הם בסך הכל פיונים קטנים על הלוח, שגם הם בסך הכל ספין, או אם לומר את זה בשפתם: פעולת הסחה. אבל מעבר לזה, כאמור, אין לי טענות אליהם, שיחתמו על כמה עצומות שהם רוצים.

נכון גם שיש משהו מעצבן, יהיר מצד אחד ובכייני מצד שני, בטענות שלהם (משני הצדדים), שהם מתנסחים בפאתוס מעצבן ושהם הפנימו בצורה גרוטסקית ממש את ההתנהלות הפוליטית בישראל, אבל כאמור – אין לי טענות אליהם.

מה שמעצבן זו ההתרפסות של התקשורת מול כל פלאפל או ארון על כתף בחאקי, ואני מצטט מ"ידיעות אחרונות": "יומיים לפני פרסום הדוח שוב מתייצבים הלוחמים בשדה הקרב…", "…בהם 3 אלופי משנה, 14 סגני אלופים ו-9 רבי סרנים". אפשר לחשוב. חבל שלא מצוין כמה ערבים הרג כל אחד ואיך הוא אוהב את הקפה שלו. "ידיעות אחרונות" נותן לזה את השער ואת שני העמודים הראשונים. למה מה קרה, בעצם? מחאת הקצינים היא סיפור, אנ'לא אומר שלא, אבל מנופח יתר על המידה. על מה יש פה להתפלא, בעצם? זו החברה שאנו חיים בה, לאומנית ומיליטריסטית.

ג.

ב"מעריב" של היום אמנם לא מצאתי מילה על מחאות הקצינים, אבל הד לאותה רוח רעה הנושבת בישראל 2008 אפשר למצוא ביג טיים בעמוד 10 של החלק הראשון, בכתבה מזעזעת על האלימות שמפעילים לוחמי גבעתי שהגיע ליהודה ושומרון אחרי שנים של פעילות בעזה.

מסופר בה על חיילים שהתרגלו כל כך לשגרה של אלימות וסכנה, שהם פשוט לא מצליחים להשתחרר ממנה. אני מאמין שרוב החיילים האלה אינם רוצחים סדיסטים מטורפים – הם פשוט ילדים שהצבא דפק להם את הראש. הם לא מצליחים, כתוב, "לעשות את הסוויץ' בראש". פה זרקו רימון הלם לתוך בית, שם קללות, פעם אחד הטיח ראש של פלסטיני בקיר. זוועות נעשות שם.

זה סיפור. זה סיפור ענק וחשוב פי אלף מכל העצומות של הקצינים. ב"מעריב" מוקדש לו כמעט עמוד, אבל לא זו הטענה שלי. בואו נקרא את הכותרת – "הסיוט החדש של תושבי שכם וחברון" ולידה, בגדול, הסמל של חטיבת גבעתי. אז תגידו לי אתם אם זה רק אני או שגם לכם זה נראה כמו משהו שאמור להיות תשדיר שירות לגבעתי. משהו כמו, 'בוא אלינו, אח שלי, כאן נותנים בראש'. בגוף הכתבה אף מצוין שגבעתי מרביצים יותר מגדוד 13 של גולני.

אולי זה יותר מדי לבקש כותרת כמו 'לוחמים בגבעתי סובלים מנזק נפשי והתפרצויות אלימות אחרי שרות בעזה', אבל לתת כותרת שיכולה להפוך לסטיקר על פגושי מכוניות זה ממש להסתכל לצד השני.

 

פרידה מבובי פישר

 

א.

"אין גאונות אמיתית בלי שמץ של שיגעון" כתב אריסטו, ונער הפוסטר הגדול ביותר של האמירה הזו הלך לעולמו בשבוע שעבר באיסלנד: בובי פישר, אלוף העולם בשחמט, אולי הגאון הכי אקסצנטרי שפסע בינינו ולבטח היהודי הכי אנטישמי. בן 64 היה במותו, כמספר הערוגות על לוח השח, וזה לא שאני עצוב עליו (ואני עצוב עליו) כמו שאני עצוב על כל האתוס הזה של הגאון המשוגע שעושה רושם כי הולך ופס מן העולם. מראדונה עדיין בסביבה, אבל מי חוץ ממנו?

אני מביט סביב: איפה האיש שגאונותו ושגעונו יכולים להצית את הדמיון של עולם שלם? אין אחד כזה בסביבה, נדמה שאנחנו מתבוססים בביצה של בינוניות. אפילו הגאונים שלנו הולכים ונעשים משעממים יותר ויותר, שלא לדבר על המשוגעים שלנו.

אכן, העולם בלי בובי פישר הוא מקום משעמם יותר. נותר רק להתנחם בחוק שימור האנרגיה האומר שכל הגאונות הזו מתפזרת עכשיו באוויר וחלק קטן ממנה יגיע מתישהו גם אליכם ואלי. זה נכון גם לגבי השיגעון, אגב. וגם לגבי היהדות, והאנטישמיות, וכל דבר בעצם. ולמרות שהוא היה אנטישמי לאללה הרי שהוא היה גם יהודי לאללה, אז אולי אפשר לקזז לו את זה.

זה מוזר, כי ממש לא מזמן סיימתי את הספר המעולה ביותר "בובי פישר יוצא לקרב" (דייויד אדמונדס וג'ון איידינאו. הוצאת ידיעות אחרונות) שמספר על התחרות המפורסמת ביותר של פישר, אליפות העולם נגד בוריס ספסקי ביולי 1972 ברייקיאוויק שבאיסלנד בעיצומה של המלחמה הקרה. מהספר למדתי כי פישר היה יהודי משני הצדדים, ולא רק מצד אמו כפי שמקובל לחשוב. פישר ריכז אליו לכמה ימים את תשומת לבו של כל העולם והעניק לארה"ב, לדמוקרטיה ולקפיטליזם את אחד מהניצחונות הגדולים ביותר שלו על הרוסים, הקומוניזם והסוציאליזם. ברמת החשיבות והסמליות, נצחונו של פישר על ספסקי נמצא רק קצת מתחת לנחיתה האמריקאית על הירח לפני הרוסים לא הרבה שנים לפני. אם הוא היה מפסיד אולי ההיסטוריה הייתה נראית אחרת.

האם בובי פישר חיכה שאסיים את הקריאה, ומת? לא. בעצם, מי יודע.  

ב.

פעם, כשהייתי מכור לטטריס, הייתי הולך ברחוב ומדמיין בניינים נופלים, מסתדרים על האדמה ונעלמים. כל מי ששיחק טטריס מכיר את התחושה הזו, ואולי זו ההצצה האינטימית ביותר שאנו יכולים לקבל אל תוך מי שהיה בובי פישר. כך לבטח הוא ראה את העולם, רק בעוצמה גבוהה פי אלף. בעוצמות האלה קשה לחיות, ומפעל החיים של פישר אכן היה להתרחק כמה שאפשר מהעולם.

סיפורו של בובי פישר, מהאייקונים הגדולים של המאה הקודמת, הוא מיתולוגיה מודרנית על קללה וגאולה. אפשר לראות אותו בקטעים ישנים שהועלו ליו-טיוב, משחק שח כאילו אש אדירה מאכלת את כולו מבפנים.  

ג.

הדבר שאני אקח מבובי פישר, ברמה המטאפורית והפואטית, הוא "שעון פישר" שהמציא, פטנט שמעמיד על הראש את כל מה שאנחנו רגילים לחשוב על הזמן. לפי השעון של פישר, כל מסע שעושה השחקן על לוח השח מעניק לו עוד זמן משחק, זמן חיים. במקום שהזמן ילך ויתקצר, כמו נר, הוא הולך ונפרש, כמו מניפה.

תנו לרעיון הזה שניה לשקוע ואז תראו שבמהות הוא לא שונה בהרבה מהרעיונות המרכזיים של כל הדתות הגדולות בנוגע לנפש וכל זה.

חתיכת פסיכי היה פישר. אשחק משחק שח לזכרו באינטרנט. בטח אפסיד. 

ד.

נכון שזה הכי קלישאה בעולם להקביל את הפוליטיקה לשח. אנ'לא יודע איך אהוד אולמרט משחק, אבל לפי איך שהוא מתנהל הוא חתיכת שחקן גרוע; מכור לתמרונים מיותרים, הקרבות טיפשיות, בזבוז זמן והסחות דעת.

מה שכן, אין ספק שראש הממשלה הפנים באופן מושלם את הטכניקה של השעון של פישר. כל מהלך שהוא עושה קונה לו עוד קצת זמן. שותפים באים והולכים, משרדים נפתחים ותיקים מחולקים, הכל בשביל עוד קצת זמן.

בטכניקה הוא שולט, אבל את המהות של שעון פישר הוא פספס לגמרי. כי אף משחק לא יכול להימשך לנצח. מהותו של המשחק – או הליבה שלו, אם לנקוט במילה האופנתית של השעה – היא לא ההישרדות, היא ההכרעה. וגם אם בזמן האחרון עושה רושם שהוא רוצה להכריע, אתה לא בטוח שהוא יכול ואין לך באמת מושג אם הוא באמת רוצה או שזו עוד אחת מהסחות הדעת שלו.

זה שאתה לא יכול להאמין לראש הממשלה שלך זו חתיכת בעיה.  

ה.

כולם מדברים על זה שהם לא יתנו למצב ברצועה להגיע למשבר הומניטרי. אבל העניין הוא שאין דבר כמו קריטריון מקובל למשבר הומניטרי. משבר הומניטרי הופך לכזה עם ההכרזה על משבר הומניטרי. מאחר וישראל לעולם לא תכריז על משבר הומניטרי בעזה, לעולם לא יהיה משבר הומניטרי בעזה. מה שישראל בעצם אומרת זה: לעולם לא נכריז על משבר הומניטרי בעזה. מה שקורה שם זה כמובן סיפור אחר.

ואל תבינו אותי לא נכון. שמאלני שמאלני, אבל יש מלחמה בדרום וסנקציות כמו הגבלת אספקת דלק לעזה (מספיק להפעלת בתי חולים ושירותים חיוניים) היו לגמרי במקום. זה גם עבד, אבל זה לא העניין פה, לא ככה? השאלה היא, כמו תמיד, כמה זמן זה יכול לעבוד. כמה זמן מקנה לנו, ובעיקר לתושבי שדרות, הצעד הנוכחי בעזה ואיך ואם הוא מקרב אותנו לאיזה סוג של פתרון.

וזה בדיוק העניין, לא? החיים הם לא שח ובמקרה הזה יכול מאוד להיות שאין שום הכרעה, או יותר נכון: במקרה הזה הכרעה היא לא הפתרון. אנחנו הרי מחסלים את המלך של הצד השני בכל פעם, וכל פעם צומח מלך אחר. לא, אנחנו לא נכריע את הפלסטינים, והם בטוח שלא יכריעו אותנו. אולי להרוויח זמן זה הדבר היחיד שאפשר לעשות במקרה הזה. 

ו.

אנחנו לא מוכנים לדבר עם החמאס. נהיה מוכנים לדבר עם החמאס כשיקום גוף קיצוני יותר מהחמאס, כי אנחנו עם הקיצוניים לא יושבים, רק עם המתונים. יש בזה סוג של היגיון, אני לא אומר שלא, אבל התוצאה היא שהמצב רק הולך ומקצין. ואם בכל מקרה נדבר עם החמאס, למה לא לדבר אתו עכשיו? אני לא אומר לעשות שלום או משהו, וגם מתחיל להישבר מזה שרק מאתנו נדרשות מחוות, אבל צריך לנסות. משהו, אפילו משהו קטן. הפצצת, שיטחת, מחקת? תן עכשיו איזו חתיכת גזר.  

ז.

עוד המצאה גדולה של פישר שראויה להילקח אל הנצח היא ה"שחמט הרנדומלי": משחק שנפתח בסידור הכלים בצורה אקראית על הלוח, מה שמכריח את השחקן להתעלם מכל ההנחות המוקדמות, הפתיחות הקבועות והדרכים המוכרות, להשתחרר מכל אלה ולחשוב על עצמו, על היריב ועל הסיטואציה מחדש. המשחק נפתח בלי עבר, בלי משקעים. הוא לא בהכרח נפתח בצורה הוגנת יותר או נוחה יותר, אבל היי – מה יכול להיות דומה יותר לחיים?

את ההמצאה הזו של פישר אנחנו לא יכולים ליישם אצלנו. כמה חבל. אצלנו זה הכל משקעים, הנחות מוקדמות ודרכים מוכרות. אנחנו רוקדים את אותו הריקוד, חוזרים על עצמנו ועל אותן טעויות שוב ושוב, שוקעים יותר ויותר עמוק. 

/ נאג' חמאדי / מוצ"ש / 2.2 / סבליים / 22:00 / כניסה חופשית

 

 

נאג' חמאדי במייספייס

 

החיים יפים אצל לונדון וקירשנבאום, ערוץ 10

<a href="http://www.exego.net/admin/

 

שיכור Live @ Sublime

<a href="http://www.exego.net/admin/

 

עוד קצת נאג'

מוצ"ש, 19.1, כנס יסוד של "עיר לכולנו"

 

האתר של עיר לכולנו

רקוויאם לטסטוסטרון בחמישה שלבים

א.

הירידה הכוללת והמתמשכת ברמת הטסטוסטרון אצל גברים ברחבי העולם היא כמובן צרות של אחרים, שהרי גם אתה וגם אני וגם כל גבר שתדבר אתו על הנושא ימהר להצהיר שאצלו אין בעיה כזו, שהוא שבע פעמים בלילה ועוד חמש-שש פעמים עד ארוחת הבוקר, בין לבין הוא לועס צמר פלדה ושותה חומצת בטריות טרייה ישר מהברז תוך כדי שהוא מניף משאיות פול-טריילר וטוחנן זו בזו עד לאבק סתם בשביל הכיף, כי גבר צריך לעשות משהו עם הידיים. הנה, בייבי, תראי – בניתי לך מגדל וראשו בשמיים. שלא תגידי שהגבר שלך לא מפנק אותך.

הירידה הכוללת והמתמשכת ברמת הטסטוסטרון אצל גברים ברחבי העולם היא כמובן צרות של אחרים, שהרי כולנו – לפחות אני, וגם אתה – סטיב מקווין, צ'רלס ברונסון וקלינט איסטווד בגוף אחד. איפה ומתי אני מרגיש בבית? על גבו של סוס אציל, מאחורי הגה של מכונית מרוץ מהירה או כשאקדח מעשן בכף ידי – כן, אותה כף יד שליטפה מי יודע כמה נשים והכתה מי יודע כמה גברים במי יודע כמה תגרות-ברים.

הירידה הכוללת והמתמשכת ברמת הטסטוסטרון אצל גברים ברחבי העולם היא כמובן צרות של אחרים, שהרי כל אחד מאיתנו מביט בעצמו במראה ורואה כור אטומי לייצור טסטוסטרון לשימוש עצמי. כי אנחנו, הגברים, גברים אנחנו עוד מלפני שאנחנו בני אדם. הטסטוסטרון זה לא משהו שיש לנו – זה אנחנו.

כן, וכל זה – גברים, ז'תומרת – הולך ונעלם. כי הירידה המתמשכת ברמת הטסטוסטרון אצל גברים ברחבי העולם היא לא משהו שאפשר להכחיש. הגברים, חוץ ממני וממך, הולכים ונעשים פחות ופחות גברים.

המידע המדכדך הזה היה יכול להיחסך ממני אם לא הייתי ממתין באיזה חדר המתנה ומעיין במגזין מנטה שהקדיש כתבה גדולה לנושא. כחושבים על זה, עצם ההימצאות של גברים בחדרי המתנה מוכיחה כאלף הוכחות את הירידה ברמת הטסטוסטרון – גבר אמיתי היה פורץ את הדלת בבעיטה.

כולם צדקו כל הזמן. הרושם הכללי – טוני סופרנו ביטא אותו לא פעם – שהיום כבר אין גברים כמו פעם הוא נכון!

אנחנו נכחדים, אם כן, יחד עם היערון החרמוני (מכרסם חמוד), טריטון הפסים (דו-חי ממשפחת הסלמנדריים) והחפרית המצויה (סוג של קרפדה).

ביי, גבר.

 

ב.

ופתאום אתה מבין אחרת את העניין הזה שגברים קוראים לגברים אחרים "הא, גבר!", לא ככה? זו לא קריאת שמחה – זו זעקה של געגוע. געגוע לגברים שהיו.

 

ג.

מלבד הכחשה גורפת, תגובה גברית נפוצה נוספת כשהנושא עולה היא להתחיל ולהתבדח על הנושא בצורה כמעט כפייתית. אפילו אני חיפשתי נחמה. בבלוג של "חיבוקית הננסית" בתפוז מצאתי רשימה של 84 יתרונות בלהיות גבר. מספר 44: "אתה יכול לאכול בננה בחנות לחומרי בנין".

שימו לב שגם הצחוקים, לצד חדרי ההמתנה, הם הוכחה נוספת לירידה ברמת הגבריות: גבר אמיתי היה שותק. שופך ויסקי זול אל תוך פצע פעור, נושך שפתיים ושותק.

 

ד.

הירידה היא מתמשכת וחובקת עולם. צפיפות הזרע יורדת, כמו גם איכותו. פעם בגיל 12 היו לגבר שמונה עשרה ילדים מ-9 נשים שונות, היום הוא מאונן לתוך כוס פלסטיק בקופת חולים. קראתי גם על עליה משמעותית במקרים של גינקומסטיה, שזה גברים שצומחים להם שדיים.

הקיצוניים שבחוקרים כבר מדברים על שינוי ביולוגי קיצוני. האם אנחנו בעיצומו של מעבר שלב בסולם האבולוציוני? והאם אנחנו עולים בו, או יורדים?

ביי, גברוזאורוס.

 

ה.

זו אינה בשורה קלה להתמודד אתה. לפי תיאוריית חמשת השלבים של קובלר-רוס, אחרי ההכחשה וההתבדחות מגיע שלב הכעס. מי עושה לנו את זה? אנחנו מוכרחים לדעת מי עושה לנו את זה!

החוקרים שללו סיבות כמו נטילת תרופות, השמנה או עישון. זה משהו אחר שמכחיד את הגברים. ניחוש אחד. נכון: התאגידים הגדולים.

עוד אין הוכחה חותכת, אבל הראיות מצטברות. כל הכימיקלים שאנו מוקפים בהם: הם במי השתייה שלנו, בשמפו, בירקות, באוויר, בתרופות, באוכל, באוכל של האוכל, בכל מקום. הכימיקלים האלה חודרים אלינו. יש משהו שקוראים לו פראבן, הוא נמצא בדיאודורנטים והוא משפיע באופן שלילי על מערכת הרבייה של הגבר. בבדיקות השתן של 90% מהגברים האמריקאים נמצא כימיקל בשם כלורפיריפוס שמשמש גם הוא בתעשיית ההדברה. חומרי ריכוך שנקראים פטלטים נמצאים בכל דבר כמעט, והם מזיקים למערכות הרבייה וגורמים להתפתחות סרטן האשכים. יש חומר הדברה בשם הקסקונזול בפירות ובירקות יש מטימידופוס, שאתם לא רוצים לדעת מה זה. וכל מני צבעים וחומצות ומקשיחים ומשמרים. בררר… דיוקסין אמרנו? אמרנו. ורוב הדברים האלה מכילים כימיקלים דמויי אסטרוגן, ההורמון הנשי.

בכל מקרה, זה מאוד, אבל מאוד מכעיס. נכון, עוד אי אפשר להוכיח כלום, אבל למה אי אפשר להוכיח כלום? כי אין אף אחד שמוכן לממן מחקר כזה – וזה הכי מכעיס. הו, אני רותח מזעם שמבעבע בי כלבה רותחת ותכף יתפרץ.

מה גבר אמיתי היה עושה במצב כזה? זה בדיוק העניין – אנחנו לא יודעים. מותק, אולי בדרך הביתה תעברי בספרייה ותביאי משהו של המפרי בוגארט?

 

ו.

השלב השלישי הוא שלב המשא ומתן. רגע, רגע, תסביר לי: מאיזה גיל זה מתחיל? אה, בסדר, יש לי זמן, ומה זו בכלל ירידה של שלושים אחוזים, תשמע, כל העסק הזה מוטה, מי ערך את המחקרים האלה? מה האינטרס שלהם? יש תרופה לזה? מה, במשחה? כמה עולה? ותגיד, זה שאני קרח זה אומר שאני יותר גברי, לא?

בכיוון הזה אין הרבה לאן להתקדם. אבל המשא ומתן האמיתי שצריך להתנהל, ויום אחד גם יתנהל, הוא מול המין הנשי. כי איך שר יזהר כהן: "והבנות המסכנות סבלו / המתוקות, הן רק מכות קיבלו".

הו, כמה דיכא הגבר את האישה! בקרוב יתהפך הגלגל, אחים. בואו נקווה שהן לא טינופות כמונו.

 

ז.

מה שמוביל אותנו באופן טבעי לשלב הרביעי, הדיכאון. שיט, זה הסוף.

ולא רק על עצמנו אנחנו בוכים; אנחנו בוכים על כל הדורות של כל הגברים שהיו לפנינו – גברים שבנו אוניות והפליגו בימים סוערים אל עבר יבשות חדשות, גברים שטיפסו על הרים נישאים ותקעו בהם דגל, גברים שהניחו גשרים מעל נהרות רחבים והעבירו בקר דרך מישורים אינסופיים, גברים שבנו חלליות וטסו לירח, גברים שבנו פירמידות, גברים שכתבו ספרים ושינו את העולם, גברים שהיו אבות מייסדים.

כל זה, אם לצטט מבלייד ראנר: "כל זה יאבד לנצח, כמו דמעות בגשם. זמן למות".

עצום עיניים, גבר-גבר, כי בא היום.

 

ח.

השלב האחרון בתיאורית חמשת השלבים הוא הקבלה וההשלמה. אנחנו מביטים סביב ויודעים שככה זה צריך היה להיות, שאת הריקוד שלנו על בימת ההיסטוריה כבר רקדנו. דברים גדולים עשינו, זה בטוח, אבל עכשיו המסך יורד. היינו רק שלב ביניים בדרך לגבר חדש. חלש ועקר אולי, אבל חדש. אז לחיי הגברים שבדרך! נרכב אל עבר כל השקיעות כמו הגברים האמיתיים שאנו באמת.

 

ט.

עוד שיטה, בעיניי טובה לא פחות, להשלים ולקבל את רוע הגזירה, היא לדעת שיש עוד כמה שנים טובות עד שניעלם, ועד אז עוד יגיע היום בו אנו, החיים היום, נהיה לאותם "גברים של פעם", גברים ש"כבר לא עושים היום".

כי הכל יחסי, אחים. ליד הגברים של הדורות הבאים אנחנו באמת סטיב מקווין, קלינט איסטווד וצ'רלס ברונסון – גברים שהטוסטסטרון משפריץ מהם למרחקים, גברים של מבטים מצמיתים ומעט מילים, גברים שהדרך לא אצה להם. תהא זו מורשתנו. רק זו, ודי.