Monthly Archives: יוני 2004

האמסטף, השור המוּעַד, ואני

 

א.
לפני שנתיים בערך גרתי מעל גן ילדים. לפעמים הכלבה שלי, המעורבת, שיש בה קצת מהאמסטף, הייתה יורדת לגן, לשחק עם הילדים – יותר נכון, לנסות לשבת בשקט בצל כשהם דוחפים לה חול לאוזניים, מציירים עליה בטושים, מנסים לרכב עליה, לרחוץ אותה, לראות כמה ארוכה הלשון שלה, ומה אפשר לתלות על זנב מקוצץ (לא אני קצצתי את הזנב, לא אני הוא האיש, למרות שבינינו, אני מודה לו). לא ברוע, חלילה. הם היו די חמודים. הם אהבו אותה, היא אהבה אותם, וגם הכלב של הגננת שמח שמישהו נושא עמו את העול הזה של הילדוּת.
היום, בימי טְרוֹף האמסטף, אני בקושי יכול ללכת איתה ברחוב, שלא לדבר על לשחרר אותה בסבבה. כל אחד – אבל כל אחד – יש לו מה לומר, וכל אחד מרגיש מקורי (אני ממש מתקשה ככה להישאר נאמן לפילוסופיית החיים שלי, האומרת שכל אדם הוא אכן מקורי), וכל אחד, במיוחד אם יש לו ילדים קטנים, קצת פוחד.
זה קצת מעיק, אבל אני מבין את האנשים המזועזעים. אני נושא את הצלב הקטן הזה בהשלמה. אני נושא אותו כסוג של השתתפות בעצב. קשה ועצובה היא המחשבה על ילדה שמתה מנשיכות כלב.
א.1.
סתם, בשביל הקטע, אני הולך לגוגל. "אמסטף" מביא 6,600 תוצאות. "דרור פויר" מביא היום, משום מה, 782 תוצאות. אין מה לומר, פני הדור כפני הכלב.
אגב, אהבתי לגלות שהתוצאה הראשונה שעלתה בגוגל כשחיפשתי את עצמי הייתה "סתם, בשביל הקטע אני הולך לגוגל".
א.1.1.
כן, אתם רשאים, לחפש את עצמכם. פיתחו חלון נוסף, Ctrl+N זה כל מה שצריך. אני יודע שאתם מתים על זה.
חפשו את עצמכם, אחיות ואחים, בגוגל כמו בכל מקום אחר.
א.1.1.2
מעניין איך אני משתנה מחיפוש לחיפוש. הייתי 1,070, ירדתי ל-932, ועכשיו אני גולש אל מתחת לשמונה מאות. עושה רושם שמבחינת גוגל אני מתפייד והולך. יש פחות ממני באינטרנט. אני כמו רובין וויליאמס בסרט של וודי אלן ששכחתי את שמו, נמוג אל הרִיק המוחלט של הטכנולוגיה.
א.2.
אני חושב שעשיתי את הדבר הכי דוחה בעולם עכשיו. חיפשתי בגוגל עוד שם. לא הייתי צריך לעשות את זה, וגם לא הייתי צריך לכתוב על זה, אבל עשיתי את שניהם ואני מתנצל.
המינימום שאני יכול לעשות זה לא לפרסם את התוצאה. ככה, אם מישהו ילך ויבדוק בעצמו אני לא אשרף לבד בגיהינום.
ב.
נחזור לנושא: פרשת האמסטף.
משום מה חשוב לי לומר שהקטע הזה לא נכתב כהספד לטריפ, הכלב שהרג את הילדה והומת היום אחר הצהרים.
אני לא יודע מה לחשוב על זה, אז אני פותח את המקורות, מחפש את פרשת שור מוּעַד. אם אני מבין נכון, ההלכה נזהרת זהירות גדולה לפני שהיא מוציאה חיה להורג, שלא לדבר על בנאדם.
שור שהרג מוצא להורג רק אחרי שהרג שלוש פעמים, והמחמירים אומרים: שלוש פעמים באותו היום. אם נגח שלוש פעמים בהפרש גדול מתשעים יום, לא מוציאים אותו להורג.
ועוד: שור שנגח אדם לא מועד לבהמה, ושור שנגח בהמה לא מועד לאדם. ועוד: שור שנגח בשבת לא מועד בימי חול, ולהפך, וחייבים עדים, וישר מחפשים נסיבות מקלות שלא להרוג את החיה, כמו למשל אם ברקע נשמעו שופרות, אולי השור מועד רק בתקיעת שופר, וכד'.
אני מפציר בכם לקרוא את הלכות שור מועד,"משנה תורה", הלכות נזקי ממון, פרק ו', ולהיווכח כמה הקפידו אבותינו על חיי חיותיהם, ועל חיי בני אדם אחרים. עבורם החיים היו הדבר החשוב מכל. ולא פחות חשוב מכל הייתה ההקפדה להתרחק כמה שיותר מכל אקט של הֶרֶג ממסדי.
ב.1.
אלה היו אבותינו. והיום: למי אכפת מבני האדם? למי אכפת מהחיות? הנקמה מדברת, הכעס, חוסר האונים (המוצדק), ההתלהמות הציבורית הבהמית; ראו: היחס לאמסטף מזכיר את היחס לאבי פימשטיין שהטביע את בתו, את היחס לחתונתו של יגאל עמיר, את ההתנהגות המכוערת בפרשת הילד המאומץ), הכל מגעיל. הכל דוחה. הכל צמא דם.
ב.2.
ההלכה היהודית, ממנה אני מרשה לעצמי להתעלם באלגנטיות ברוב ההיבטים של חיי היומיום, לא הייתה מתירה להרוג את טריפ. במדינת הלכה, הכלב הזה עוד היה חי.

 

  • הערה (נכתבה כמה ימים אחרי פרסום הפוסט): הקורא snark הפנה את תשומת לבי לטעות חמורה שעשיתי. ציטטתי את ההלכה הלא נכונה, בעוד הנכונה היא זו, מתוך הלכות נזקי ממון פרק י': "שור שהמית את האדם בכל מקום – בין גדול בין קטן, בין עבד בין בן חורין – אחד תם ואחד מועד, הרי זה נסקל". אני מודה ל-snark, ומתנצל על הטעות.. עוד על הפולמוס הזה ניתן לקרוא בתגובות.

סשה גרישקוב ואני

 

א.
לא ראיתי אתמול, אבל הבנתי שסשה טחנה אותם. חיבבתי את שירי, אבל אני לא יכול לומר שאחוש בחסרונה, כמו שלא הייתי חש בחסרונו של אף אחד מהמופיעים בטלוויזיה בעת הזו. גם סשה גרישקוב, אם הייתה מפסידה – נו צ'אנס, פרטנר, נוט אין דיס לייף! – והולכת הביתה לא הייתי חש בחסרונה, כמו שלא הייתי חש בחסרונו של אף אחד מהמופיעים בטלוויזיה בעת הזו. עכשיו זו סשה? שתהיה סשה.
ב.
אני נכנס לגוגל. שבת בצהריים (בערך שלוש וחצי, 19 ליוני השתא). "סשה גרישקוב" מביא 315 אזכורים. (בשביל הקטע אני בודק גם "דרור פויר", וחוזר עם 932. סתם, שתבינו עם מי יש לכם עסק. ואני לא מדבר על גרישקוב).

האתר הראשון שעולה הוא אתר האינטרנט הרשמי של סשה גרישקוב; אני קורא כתבות, מוריד קטעי וידיאו, מעיין בפורום (בשיתוף מעריב), רואה תמונות. אני מנסה לבדוק כמה זמן אני יכול להקדיש לסשה גרישקוב, ומוצא שמדובר בלא מעט זמן. אתר יפה. (תוך כדי שאני קורא בפורום של המעריצים, וצופה בסרטון מתוך האודישן הראשון (מרטיט), עולה לי משפט יפה: אני תורם את חלקי למשהו שאין לי חלק בו.)
ג.
מה איתי? אני בסדר.
ג.1
לפעמים אני מרגיש שיש חלק ממני בכל דבר עליו אני מניח את עיני, בכל גרגר אבק שאני נושם ובכל בלטה עליה אני דורך. אלה ימי ההארה, הימים בהם אתה הבוס של המקום, והעולם הוא כמו להיות בבית. אלה הם ימי הקאירו, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
ולפעמים לא. לפעמים אין מספיק ממני כמעט לכלום. גם אלה הם ימי ההארה, הימים בהם אתה האורח הלא רצוי, והעולם הוא כמו נעליים לא נוחות. אלה הם ימי הקאמפוש, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. בין שני מצבי הרוח האלה אני חי את חיי, והם טובים. מאחד עד עשר אני אומר שהם עשר.
ד.
את האתר של גרישקוב, אם לחזור לנושא, בנה שחר כהן, בן 14 מירושלים, שכותב כי סשה מצאה חן בעיניו והוא רוצה להגדיל את סיכוייה לזכות. שלחתי מייל לחבר שחר, בירכתי אותו על האתר היפה, ושאלתי אותו מה הוא יעשה אם סשה לא תזכה, ומה הוא יעשה אם סשה כן תזכה.
ה.
אני שואל את עצמי: מתי תתבע סשה גרישקוב – היא, או חברת התקליטים שלה, או הסוכן שלה, או ערוץ 2 – את שחר כהן בן ה-14 מירושלים, שכותב כי סשה מצאה חן בעיניו והוא רוצה להגדיל את סיכוייה לזכות?
שיעור קשה הולך ללמוד הילד הזה, אני אומר לעצמי.

 

נעלי השבת של צדוק או אפוקליפסה ורומנטיקה

נעלי השבת של צדוק או אפוקליפסה ורומנטיקה
אנטי מניפסט

 

1.
יש שירים שהם מעל הזמן, יש שירים שהם מעל המרחב, יש שירים שהם מעל השפה, יש שירים שהם מעל המוסיקה ויש שירים שהם מעל השירה. אבל אין שירים שהם מעל צדוק.
כי כשהשירים עוצרים באין מוצא, ממשיך צדוק – קל כנוצה. במקום שנמצאים השירים שהם מעל השירים, שם נמצא צדוק. שם יושב צדוק, למי ששאל את עצמו איפה יושב צדוק. שם יושב צדוק, ממיר חרדות קודמות.

1.1
כי צדוק הולך את ההילוך ודובר את הדיבור.

2.
אין שירים שהם מתחת לכבודו של צדוק. צדוק מאמין שכל השירים נולדו שווים בפני צדוק.

2.1
ויחד עם זאת, ועם כל הכבוד ל"נולדו שווים", צדוק מאמין גדול בברירה הטבעית, בדיפוזיה, בתורשה, בשרשרת המזון, בעייפות החומר, בשיכחה, ובמימד הגלדיאטורי של התרבות הפופולרית, שצדוק הוא אחד מנציגיה הבולטים, ממש כשם שהוא אחד מתוצריה המובהקים וממתנגדיה החריפים.

2.2
כלומר, כל השירים נולדו שווים בפני צדוק, אבל לצדוק יש העדפות.

3.
חיים אחרים? אל תטרידו בזה את צדוק. צדוק לא רוצה לחיות חיים אחרים. צדוק חי כבר את כל החיים כולם, ובחר להשתקע בחיים של צדוק. בחיים של צדוק מוצא צדוק אפשרויות בלתי מוגבלות והגבלות בלתי אפשריות. כי ככה צדוק אוהב את זה, בייבי.

3.1
"אמת הדבר: אהבנו את החיים – לא מפני שהורגלנו לחיים, אלא מפני שהורגלנו לאהבה". (ניטשה, כה אמר זרתוסטרא)

3.2
"כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה" (קהלת, ט, ה)

3.3
"הייתי בדיכאון כל כך הרבה זמן מחורבן, שזה כבר נראה לי כמו אושר". (ג'ים מוריסון)

4.
צדוק מבדיל בין שני פחדים שונים בהקשר של הקריוקי.

א. הפחד לשיר
ב. הפחד מהשירה

שני הפחדים האלה הם אבני היסוד לכל הפחדים כולם. על מנת להוכיח את המישפט האחרון, מציע צדוק תרגיל קצר: החליפו את המילה "השיר", בכל מילה אחרת. דוגמאות: הפחד לאהוב והפחד מהאהבה, הפחד לקפוץ/ליפול והפחד מהקפיצה/נפילה, הפחד למות והפחד מהמוות, הפחד להתקרב והפחד מהקירבה. תרגיל קצר לנועזים: החליפו את המילה "הפחד" בכל מילה אחרת. ניתן להשתמש בדוגמאות מהתרגיל הקודם.

הפחד לשיר הוא תוצאה ישירה של הפער הבלתי אפשרי בין רוח האדם וטבע האדם. צדוק מבחין כי טבע האדם הוא לפעול נגד רוח האדם. לכן, הפחד לשיר הוא ניצחון של טבע האדם על רוח האדם, כי רוח האדם רוצה לשיר. צדוק אומר: פאק טבע האדם, בואו נשיר! ובגלל זה אומרים פאק דה סיסטם, כי הסיסטם היא טבע האדם. מי שמתגבר על הפחד לשיר, גובר, לפחות לרגע, על המערכת הרשעה. שנאמר, "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח". (קהלת, ח,ח')

ולמה, בייבי, הקורבנות במלחמה בין טבע האדם ורוח האדם הם בני האדם? יה בייבי, טֶל מי וַיי.

הפחד מהשירה הוא הפחד מהמשמעות. הפחד מהשירה הוא הכבוד שנותנים בני האדם למילה. אנשים אומרים, איך אני יכול לשיר את שיר החירות, המילים גדולות לי מדי. אנשים אומרים, את שיר החירות יכול לשיר רק מי שיכול לעמוד מאחורי המילים הגדולות, למלא אותן. אנשים אומרים, את שיר החירות יכול לשיר רק זה שהיה עבד. אנשים אומרים, שיר החירות זה לא סתם שיר. אנשים אומרים, את שיר החירות אני שומר להזדמנות מאוד מיוחדת. צדוק ישיר את שיר החירות, ועוד איך שצדוק ישיר את שיר החירות, אבל לא עכשיו, עוד מעט, בסעיף 9.

תחילת מאמר מוסגר. בעניין האומרים "את השיר הזה אני שומר להזדמנות מיוחדת", ראו "אחטא ואשוב או למה אין דבר כזה העתיד הקרוב" (צדוק מופיע בפני ועדת המשמעת של האומות המאוחדות). סוף מאמר מוסגר.

צדוק אומר: אין מה לפחד מהמשמעות, כי המשמעות היא האדרנלין של המילה. המשמעות היא חברה שלנו. ואגב, גם אי המשמעות ככה. גם אי המשמעות היא האדרנלין של המילה. גם אי המשמעות היא חברה שלנו. ובעניין הזה מוסיף צדוק ואומר: לא להתבלבל בין אי משמעות וחוסר משמעות.

4.1
איפה נוספת המשמעות, או אי המשמעות – בשלב הפרֵה-פרודקשן של האקט או בשלב הפוסט-פרודקשן של האקט, או גם וגם, או באף אחד מהם? (כאקט יחשב כל דבר, מחשבה, תחושה או פעולה.)

4.2
איפה על הגרף של המשמעות ואי המשמעות נמצא אי הציות? אי הציות הוא מה שצדוק מכנה להיות אדם, ולפעמים הוא מכנה את זה גם חירות. אי הציות הוא מחשבה ותחושה ופעולה ביחד, אי הציות הוא משמעות ואי משמעות בכרטיס אחד. רק על ידי אי הציות, רק על ידי ההתנגדות למשמעות אחת וחתירה למשמעות אחרת, יהיה האדם לאדם.

4.3
הקריוקי הוא קריסטליזציה של אקט האי ציות. המשמעות הקטנה או הגדולה שיוצק זמר הקריוקי אל המילה הגדולה או הקטנה היא התגבשות השאגה הטמונה בכולנו, כי כולנו מתמודדים עם אותם דברים: משמעות ואי משמעות, ציות ואי ציות.

הקריוקי הוא הבסיס לכל מרי אזרחי. צדוק מבחין כי לפני המהפכה הולכים השירים שלה, והשירים של המהפכה הם שנשארים הרבה אחרי שהמהפכה מתה. המהפכה היא בסך הכל ניסיון ליישם את השירה, לבנות לה איזושהי אנדרטה, דבר שניתן להתייחס אליו.

הקריוקי הוא המרד שבתוך המרד, כי הקריוקי הוא אקט של התערבות במשמעות של המהפכה, על ידי התערבות במשמעות של שיריה. שהרי הביצוע הוא מתן משמעות. הקריוקי הוא אקט של אי ציות המופנה כלפי השירה של המהפכה! כלומר, הקריוקי הוא אקט של אי ציות למשמעות, כלומר: הקריוקי הוא המרד התמידי.

4.4
הקריוקי, שנמצא כבר ברמת ההברה – הו, יה! – הוא השיא והבסיס של המילה. הקריוקי נמצא מעל המילה, ובתוכה. על ידי מתן כבוד למילה יכול הקריוקי לתת למילה את חוסר הכבוד המגיע לה.

4.4.1
צדוק אומר דבר פשוט: היחס למילה הוא הדבר שנמצא מחוץ למילה.

4.4.2
הפילוסופיה של השפה לוקחת או לא לוקחת בחשבון מישפטים כמו זה?

4.4.3
הפילוסופיה של השפה היא דימוי של שלכת או דימוי בשלכת?

4.4.4
בכלל, צדוק טוען כבר שנים שיש רק פילוסופיה אחת: הפילוסופיה של הפילוסופיה.

4.4.4.1
אבל לא! הבני זונות האלה במסדרונות המימסד הפילוסופי לא מוכנים לקבל את טענתו של צדוק. ולמה שיקבלו? המימסד תמיד דואג לתחת של החברים שלו. כל המיסמכים, כל ההצעות לרה-אורגניזציה שהגיש צדוק, כולם הוכנסו לאיזו מעטפה ונקברו במגירה התחתונה של שולחן מכוסה אבק בחדר צדדי במרתף נעול של בניין נטוש עם גדר חשמלית ועליה שלט: "זהירות, נמר", בצד המרוחק של אזור תעשייה שומם בחלק המזרחי של עיר שכל דרכי הגישה אליה נחסמו בגלל שואה ביולוגית. דאגלס אדאמס, אתה גדול.

5.
צדוק מאמין בזכותו של כל אדם להרגיש נחשק.

5.1
צדוק מאמין בזכותו של כל אדם לשיר לעצמו בקול גדול:

  • אל תאשימו בזה את אור השמש,
    אל תאשימו בזה את אור הירח,
    אל תאשימו בזה את הימים הטובים / רעים –
    האשימו בזה את הבוגי!"

או כל שיר אחר.

6.
צדוק מאמין בזכותו של כל אדם לפוטנציאל לא ממומש אחד לפחות.

6.1
צדוק מאמין בזכותו של כל אדם לחוסר עקביות, קבועה או מזדמנת. צדוק אומר: להיות עקבי זה הכי קל, לא להיות עקבי – כל אחד יכול, אבל להיות לא עקבי – בשביל זה צריך אופי, בייבי.

7.
(הערה: ככל הנראה, קטע מס' 7 אינו חלק אינטגרלי מהאנטי מניפסט. מקור הקטע לא לגמרי ברור. חלק מהחוקרים מאמינים שמדובר בקטע מהיומנים הגנוזים של צדוק,  מיסמכים שעצם קיומם מוטל בספק.)

צדוק מודע למחסור החמור באנקדוטות מחייו של צדוק. קבוצות המיקוד שהורכבו בקפידה על מנת לחזות את הדרך בה יתקבל צדוק אצל הקהל הרחב הצביעו על צורך באנקדוטות. הפילוחים המורכבים שביצע הצוות הסטטיסטי של צדוק ידע לספר על נטייה מובהקת של רוב הציבור לאנקדוטות, או במילים אחרות: לרגש. הציבור רוצה רגש, הציבור רוצה את הרגש של הרגעים הקטנים, הציבור צמא לדברים שיכולים להיכנס במיסגרת של שאלון באיזה שעשועון, הציבור תאב להשתקפויות הנחמדות האלה של היומיום, הציבור חושק במשהו שיוכל להיחשב כמשל.

לצדוק אין אנקדוטות. מי שרוצה אנקדוטות, שיישאר ביומיום. את מקום האנקדוטות אצל צדוק תפסו שירי הקריוקי. הוא שר על מה שקרה לו, ומה שהוא שר, זה מה שקרה לו. צדוק לא יכול לספק את הרצון באנקדוטות יומיומיות, כי אין לו אנקדוטות יומיומיות. צדוק לא מתקיים ברמה האנקדוטית. יש אנשים שמטפלים בזה בשבילו. צדוק מתרחש ברמה שמעל האנקדוטה.

(חבל שצדוק לא היה נוכח ברגע בו הפכה האנקדוטה מאמצעי למטרה, כי לצדוק נמאס מסחר האנקדוטות של תקשורת ההמונים. לצדוק נמאס מה"ספר לי סיפור".)

צדוק מתרחש ברמת החלום. בפעם הבאה שיש לכם חלום נפילה, נסו להתרכז. אחרי שעברתם כשליש מהנפילה, הביטו לצד ימין שלכם כלפי מטה. כן, זה צדוק שם. צדוק נמצא בחלומות כולם. לפעמים ניצב, לפעמים כוכב – אבל תמיד שם. כי מי שחולם על צדוק הוא צדוק, ככה שיש תיקווה. וכשצדוק אומר חלום הוא אומר קריוקי ומחשבה חופשית. שם צדוק מתרחש ושם אפשר למצוא אותו, לא במדמנת היומיום.

7.1
כי צדוק לא יהיה שם בשבילכם אם תלכו שפופים ועצובים וכנועים וחסרי אהבה וחשק. צדוק לא יהיה שם בשבילכם אם תפחדו מהמדרכות הרחבות. צדוק לא יהיה שם בשבילכם אם לא תכבדו את עצמכם ולא תפנקו את עצמכם ולא תאהבו את עצמכם. צדוק לא יהיה שם בשבילכם אם תמשיכו לחשוב שאין לכם מה להציע לצדוק. כי צדוק לא נענה לקריאות מצוקה.

7.2
אבל צדוק יהיה שם בשבילכם בזמנים הטובים שלכם. צדוק יהיה שם בשבילכם כשאתם מאושרים מעצמכם. צדוק יהיה שם בשבילכם כשאתם אוהבים את עצמכם. וכשאתם מתקלחים ומתחילים פתאום לשיר, גם זה עבודה של צדוק.

וצדוק יהיה שם בשבילכם כשתעמדו על הבמה עם מיקרופון ביד ותתכוננו לשיר שלכם שיתחיל. צדוק יהיה שם בשבילכם כדי לשמוע אתכם כמו שאתם שומעים את עצמכם מבפנים ולהגיד לכם מבפנים כמה אתם נהדרים. צדוק מרחף בשמים, מחכה לקריאה.

7.3
צדוק הוא גיבור-העל של הרגעים היפים. אם קורה משהו טוב, הוא מגיע מייד.

8.
וכך חתם פרננדו פסואה על תעודת הלידה של צדוק: "גם אם אין בי כל מעלה אחרת, יש בי לפחות את מעלת החידוש המתמיד שבתחושה החופשית". כך פסואה, שלפי כל הידוע היה מסתדר יופי עם צדוק.
צדוק לא צריך לעצום את העיניים כדי לפקוח אותן ולמצוא את עצמו פוסע בסמטאות ליסבון, סמטאותיו של פסואה. צדוק משקיף על העיר שהיא דממה ולא מאמין איזה יופי.

9.
עכשיו יעזור צדוק לשיר את שירי החירות והתקומה כדי להוכיח את הנאמר בסעיפים 1-9, וגם כי בוב מארלי ביקש.

בוב מארלי וצדוק צפים על ענן ומשקיפים על הזמן שעבר. הם היו אדונים והם היו עבדים, הם האדם העליון, הם האדם השחור, הם צאצאיה של מלכת שבא והמלך שלמה, העיניים שלהם אדומות מאושר ודמעות, הם פורטים את הכאב והתיקווה על גיטרה אקוסטית, ושרים את שירי החירות.

  • פעם הפיראטים, כן, הם שדדו את אני
    מכרו את אני לאניות סוחר,
    דקות אחרי שהם לקחו את אני
    מתוך הבור חסר התחתית.
    אבל ידי נתחזקו
    על ידי האל הכל-יכול.
    אנחנו עוברים בתוך הדור הזה
    כמנצחים
    .

"ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כותנתו, את כתונת הפסים אשר עליו. ויקחוהו וישליכוהו אותו הבורה, והבור ריק, אין בו מים…
…וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף…
(בראשית, ל"ז, כד'; כח')

איך קוראים לו הצרפתי הזה נכנס לכלא בגלל שגנב יכר לחם וכולם עשו כזה עניין כאילו מה קרה. אבל יוסף יוצא ונכנס מבתי כלא רק בגלל שהוא יפה ואהוב ומוכשר ויודע להתלבש, וזה הרבה יותר חמור אם תשאלו את צדוק. כי עולם שמכניס אל בתי הכלא את היפים והאהובים והמוכשרים והיודעים להתלבש הוא עולם שבכלל לא כדאי לחיות בו, בעוד שבעולם המכניס לכלא את גנבי הלחם פשוט צריך להיזהר שלא להיתפס.

בעולם שמכניס אל בתי הכלא את היפים והאהובים והמוכשרים והיודעים להתלבש, צדוק מרגיש עצמו זר. "גלות זו אין לה תקנה", כותב אלבר קאמי, "מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האהובה, או את תקוות הארץ המובטחת".

  • ?הלא תעזרו לשיר את שירי החירות
    כי כל מה שאי פעם היה לי אלה שירי התקומה.
    שירי תקומה

צדוק לא שואל את עצמו מה נורא יותר להיות – עבד או אדון – כי ההיררכיה של חוסר החירות נמשכת עד אינסוף משני הצדדים. תמיד יהיה מישהו מתחת, תמיד יהיה מישהו מעל. האדון הוא עבד, העבד הוא אדון. חוסר החירות מתחלק באופן שווה בין חסרי החירות.

חייב אדם להיות בן חורין. בן החורין הוא לא עבד ולא אדון ואין לו היררכיה. ההיררכיה לא חלה על בן החורין.
 
איך עושים את זה? ככה:

  • הוציאו נפשותיכם מעבדות!
    את עצמנו רק אנחנו נוכל לשחרר.
    ואל תפחדו מהאנרגיה האטומית,
    כי אף אחד מהם לא יכול לעצור את הזמן
    .

וצדוק שואל:

  • עד מתי הם יהרגו בנביאינו
    בזמן שאנחנו צופים מהצד?
    הו!
    ויש אומרים שזה בדיוק העניין,
    שהפרק הזה בספר הוא עלינו.

 הגישו פינג'אן והגידו: היש עוד פלמחניק כמו צדוק?

  • ?הלא תעזרו לשיר את שירי החירות
    כי זה כל מה שאי פעם היה לי,
    שירי תקומה
    שירי תקומה
    שירי תקומה

יכול להיות שבעולם מושלם לא היה צורך בשירי תקומה, אבל עולם בלי שירי תקומה הוא לא עולם מושלם. בכלל, צדוק חושב שעולם מושלם זה חרא.

  • הוציאו נפשותיכם מעבדות
    את עצמנו רק אנחנו נוכל לשחרר.
    הו!
    ואל תפחדו מהאנרגיה האטומית,
    כי אף אחד מהם לא יכול לעצור את הזמן.
  • עד מתי הם יהרגו בנביאינו,
    בזמן שאנחנו צופים מהצד?
    ויש אומרים שזה בדיוק העניין,
    שהפרק הזה בספר הוא עלינו

חייו של צדוק יכולים להיות חומר גלם נהדר לסרט דוקומנטרי על חייו של צדוק. בזה מתכוון צדוק לומר שהכל הזיה.
הכל – כל מה שקרה מאז תחילת הזמן – יכול להיות חומר גלם נהדר לסרט דוקומנטרי על חייו של צדוק, כי צדוק תמיד היה ותמיד יהיה לתפארה. כל עוד יש זמן, יש צדוק.

  • ?הלא תעזרו לשיר את שירי החירות
    כי כל מה שאי פעם היה לי אלה שירי התקומה.
    כל מה שאי פעם היה לי,
    שירי התקומה.
  • שירים של חירות
    שירים של חירות.
                                                            Redemption song, Bob Marley

רוצים כמו צדוק להיות חופשיים?
רוצים כמו צדוק להיות מטאפיזיים?
רוצים כמו צדוק להיות קיצוניים ובלתי אפשריים?
חושבים שתעמדו בזה?
יש למישהו מושג במה זה כרוך?
כי זה לא כרוך בכלום חוץ מלצרוח כמו משוגעים אל הים, כי הים טוב והים סופג הכל.
אז בבקשה, לפני שאתם אומרים כן, תחשבו טוב.
כי זה לא קל.
אבל, בייבי – זה שווה את זה!

תְּפִלָּה לִשְלוֹם הַהִתְייַשְּבוּת

 

את "תְּפִלָּה לִשְלוֹם הַהִתְייַשְּבוּת" מצאתי באתר של יש"ע ניוז. חיבר אותה הרב חנן פורת. כשהייתי ילד חנן פורת היה אחד מהגיבורים שלי, אבל התבגרתי.
זו התפילה:

תְּפִלָּה לִשְלוֹם הַהִתְייַשְּבוּת

אָבִינוּ שֶבַּשָּמַיִם צוּר יִשְרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ!
בָּרֵךְ אֶת בָּנֶיךָ אֲהוּבֶיךָ הַיּוֹשְבִים בְּכָל מֶרְחֲבֵי אֶרֶץ קָדְשֶךָ
וּמְחוֹנְנִים אֶת עֲפָרָהּ, מִנֶּגֶב וְעַד גּוֹלָן וּמִיַּרְדֵּן וְעַד יָם
וּבָהֶם בָּנֶיךָ הַיְּקָרִים הַנֶּאֶחָזִים בִּמְסִירוּת וּבְהַתְמָדָה –
בְּחֶבְלֵי יְהוּדָה, שוֹמְרוֹן וְחֶבֶל עַזָּה.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, הַשָּב שְבוּת עַמּוֹ וּמֵשִיב בָּנִים לִגְבוּלָם!
אָנָּא חַזֵּק אֶת רוּחָם וְאַמֵּץ אֶת לִבָּם, לַעֲמֹד אֵיתָן
נֹכַח אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ לְבַקֵּש אֶת נַפְשֵנוּ.
וְאַף כָּל הַחוֹשְבִים עֲלֵיהֶם רָעָה לַעֲקֹר בָּנִים מִגְּבוּלָם
מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשַבְתָּם
לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ וְיֵשְבוּ לָבֶטַח בְּאַרְצָם.

רִבּוֹנוֹ שֶל עוֹלָם, הוֹדַע שֶיֵּש לְךָ אֲהוּבִים בְּעוֹלָמֶךָ!
וְקַיֵּם בָּנוּ אֶת הַדָּבָר שֶהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי עָמוֹס נְבִיאֶךָ:
'וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם'
מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

זו התפילה – מופרכת, מעצבנת, מתנשאת.
לא יכולתי להתאפק וחיברתי תפילת תגובה משלי. לומר פעמיים ביום אחרי האוכל ולא יותר מחצי שעה לפני שעושים סקס.

תְּפִלָּה לִשְלוֹם הַהִתְייַשְּבוּת הַשְנִיַה

אבינו שבשמיים צור ישראל וגואלו
ברך גם את בניך הפחות אהובים, היושבים בתוך הקו הירוק
ומתפוצצים בפיגועים בגלל בניך היותר אהובים
היושבים בשטחים וחושבים שהשמש זורחת להם מבין הישבנים
אבינו שבשמיים, עשה טובה,
דבר עם בניך המתנחלים, פנה אותם לנגב.

אבינו מלכנו, השב את הבנים לגבולם
פנה את תפוח, פנה את רפיח
שחרר אותנו מבני אילון, שחרר אותנו מחנן פורת
מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבתם
למרות שמקולקלת היא מספיק
פנה אותם מהמאחזים, שלח אותם לגליל
למען ירווח לנו והארכנו ימים

ריבונו של עולם, הודע שיש לך אהובים בעולמך!
ואלה אנחנו, ריבונו של עולם, אנחנו שאין לנו כביש עוקף
ונגמ"ש ששומר עלינו, וחטיבה מרחבית
וגדוד מג"ב
וקיים גם בנו את מה שנאמר
ושבו בנים לגבולם
מעתה ועד עולם

 

עדכון

אני קולט את זה כל פעם מחדש, וכל פעם מחדש זה משמח אותי מחדש, והיום בערב, כשהגיעו הטבעות מהחנות, קלטתי את זה שוב: אנחנו מתחתנים! עוד שבועיים בערך, אלוהים, ועוד לא קניתי בגדים. ועכשיו, כשאני מעלה את הפוסט הזה, אני שוב קולט את זה מחדש, ושוב זה משמח אותי מחדש: אנחנו מתחתנים!