א.
השבוע ציינתי שנתיים בלי טלוויזיה וחצי שנה בלי סיגריות. אם לא הוזמנתם לחגיגות הרשמיות במעוני הפרטי כנראה שהמעמד שלכם בעיר הזו לא כשהיה. כחמש מאות שישים ושלושה מחבריי הקרובים – חלקם הוטסו במיוחד מחוץ לארץ! – היו שם, נגסו גבינות יקרות ושתו יין משובח ללא הגבלה. מעבר לגדרות התגודדו צלמי פפראצ'י, ומדי פעם שעשעתי את אורחיי בזריקת חריץ גבינה אל עברה השני של החומה ובהאזנה למלחמת הקיום שהתחוללה שם על כל פירור. אחר כך אמרו לי שזה כמו בפרסומת של גיא פינס ואני שאלתי "מי?". היה ערב נחמד מאוד.
בסוף המסיבה עמדתי בפתח האחוזה ונפרדתי אישית מהאורחים. כשעזב האחרון שבהם הרשיתי לעצמי לשחרר את קשר עניבת הפרפר, לחלוץ נעליים, לשבת על הגזוסטרה עם כוסית של קוניאק ולערוך חשבון נפש קטן.
ב.
האמת היא שאני קצת כישלון. שנתיים בלי טלוויזיה, זה נכון, אבל בזמן האחרון מורגשת הידרדרות; זה התחיל עם סרטים בדי.וי.די (לצפייה על מסך המחשב). זה היה תענוג גדול, אבל אחרי כמה זמן, ולפני כמה חודשים, התחלנו להביא סדרות טלוויזיה ולראות בבית. לפני כמה שבועות אפשר לומר שעברנו עוד שלב: עכשיו אנחנו ממש עוקבים אחרי סדרות טלוויזיה מסוימות.
כמו בכל הידרדרות שמכבדת את עצמה, אתה אף פעם לא יודע מתי היה הצעד הראשון ואיך בדיוק הכול התחיל, אבל אני חושב שהדבר התרחש במעבר מסדרות מופת לסדרות זבל. בהתחלה היינו רואים "סופראנוס" – יצירת מופת לפי כל קנה מידה. "אבודים" – יופי של דבר. אחר כך "הבית הלבן" – סדרה טובה. אחר כך קצת "24" – אקשן בלתי פוסק.
אני חושב שאתם מבינים את הכיוון הכללי אליו דוהרת הרכבת הספציפית הזאת (אני אוהב לדמות את עצמי לרכבת): למטה.
ואכן, מה שהיה צפייה סלקטיבית במוצרים מוקפדים הפך תוך לא הרבה זמן לפח אשפה, והנה פתאום מצאנו את עצמנו צופים בסדרה שלא היה לי מושג על קיומה: The O.C קוראים לה והיא מספרת את סיפוריהם הלא מעניינים כלל של חבורת ילדים ממש עשירים מקליפורניה. מין בוורלי הילס 90210 של האלף השלישי.
אני יושב מול הדבר הזה ואין לי ספק אפילו לרגע: מדובר בפסולת אמריקנית מצוחצחת היטב: קלישאה מוחלטת, מוסרנות מעורבת בצדקנות, רומנטיקה ברמת גן ילדים ויכולת סיפורית בחצי שקל. זה הכל אותו דבר: יש את הפרק על ת'נקסגיבינג, אחריו הפרק על הכריסמס, אחריו הפרק על יום וולנטיין – הכל מטומטם לגמרי, את הכל כבר ראיתי מאות פעמים, כולל הפרק ההכרחי בו אחד הגיבורים מתגלה כהומו ואילו אחר מתגלה כאלכוהוליסט או מסומם. זה נראה כאילו ליוצרי הסדרות האלה יש רשימת מכולת של עלילות וגיבורים והם פשוט עושים וי.
זה פשוט נורא, האמינו לי. והדבר הכי נורא הוא שאחר כך אנחנו עוד מדברים על זה בבית. מי היה מאמין? אחרי שנתיים אתה בטוח שאתה מחוסן, אבל ברגע שפתחת חלון קטן – אתה אבוד.
נכון, אני עדיין בלי כל הזבל האמיתי שמציף אתכם מבוקר עד ליל ומזהם לכם את השכל: החדשות, תוכניות האירוח, השעשועונים, התחרויות, הריאליטי, הסבון, תוכניות הבוקר והשידורים המיוחדים. אני לא שם, אבל דומה שהצעד הראשון כבר נעשה. הזבל נכנס הביתה. אנחנו עדיין איתנים בדעתנו, אלינו הביתה טלוויזיה לא תיכנס, אבל ראינו כמה בדיוק שווה איתנות דעתנו.
ג.
וזה מעצבן אותי לאללה, האמת. אני מרגיש קצת מובס. בכל פעם שאני רואה עוד פרק של הדבר הזה (או דבר אחר, מה זה באמת משנה), אני מרגיש קצת יותר מטומטם. הרי יכולתי לקרוא עכשיו את אחד משני הספרים המרתקים שאני קורא כבר חודשים (ההיסטוריה של אלוהים והיקום על פי הפיסיקה המודרנית), יכול הייתי להוסיף דעת אבל במקום זה אני רק מנקז החוצה את השאריות האחרונות של המחשבה העצמאית. אני ממש יכול להרגיש את נזקי הבהייה.
שנתיים בלעדיה קצת השכיחו את האפקט, אבל עכשיו אני שוב נוכח עד כמה הטלוויזיה הזו היא באמת אסון.
ד.
זה בעניין הטלוויזיה. עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם מה קורה עם הסיגריות. ובכן, לדאבוני גם כאן אינני איש בשורה של ממש.
לא, לא חזרתי לעשן. אבל גם כאן ההידרדרות כבר יצאה לדרך. הנבואה, כידוע, ניתנה לשוטים, ובכל מה שקשור לסיגריות אני שוטה לא קטן בכלל. וכך כתבתי פה לפני חמישה וחצי חודשים: "עוד כמה חודשים של הפסקה, נגיד חמישה-שישה, אשב לי בחברותא ובניחותא ואומר לעצמי בשלווה: הרי כבר הפסקתי לעשן, מה יכולה לעשות לי סיגריה אחת? כלום. ואז אקח לי סיגריה… כמה ימים אחר כך (מפחיד לראות את העתיד את עצמך) אומר לעצמי שוב את אותו הדבר, אבל הפעם אגעל פחות, הרבה פחות, ייקח עוד כמה ימים עד שאתחיל לשנורר מחברים… האור הזה שאתם ואני רואים בקצה המנהרה? זו רק מצית."
הו, האימה! כמה צורבת האמת המלובנת המוצמדת לבשר. זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שקרה לי. כאמור, אני עדיין לא מעשן, גם (ממש כמעט ו)לא קונה סיגריות בשקל, אבל פה ושם, בתדירות נמוכה אך מתגברת בעקביות, אני משנורר איזו סיגריה ונהנה מאוד מהחיים. טעם העשן מתערבב בטעם הכישלון ואני אינני יודע את נפשי מרוב צער.
ה.
האם אפשר לעשות קישור בין טלוויזיה וסיגריות? כן, בשני המקרים מדובר במוצרים אמריקאיים נחותים, אחד מרעיל את הגוף והשני את הנפש; כן, בשני המקרים מדובר בתאגידי ענק המפעילים עליך כוח שאי אפשר לדמיין; כן, בשני המקרים מדובר בסוג של אימפריאליזם תרבותי/נפשי הגורם לך להרגיש טוב (למעשה, לצפות ולייחל) עם דברים שעושים לך רע.
אבל מכל קווי הדמיון האלה, הקו הכי עבה הוא הקו הבא: הסיגריות והטלוויזיה הן שני מסכים עבים שאתה מעמיד בינך ובין עצמך. במקום לחשוב אתה בוהה, במקום להתמודד אתה שואף עשן, במקום לעשות אתה מחליף ערוץ, במקום להישיר מבט אתה מתחבא מאחורי מאפרות. הטלוויזיה והסיגריות פוטרות אותך מהמון דברים לא נוחים. הן שתיהן לא-כלום אחד גדול שמציג את עצמו כפעילות.
ובשני המסלולים האלה, כאמור, אני מידרדר במהירות משתנה. מה זה אומר עלי?
כמו שאמרנו בתור ילדים: מי שיודע, שלא יענה.
עד כמה שאני מבין, זה טיבה המדויק של ההתמכרות – אתה מופרד מעצמך, מנוכר לעצמך. אתה יודע שסיגריה זה רע, והנה אתה כאילו רואה את עצמך מבחוץ מצית לעצמך אחת, ולא יכול (או לא רוצה) לעשות שום דבר. אתה בז לטלוויזיה, אבל הנה אתה חוזר מספריית הוידיאו ונסרח על הספה.
ו.
אולי אתם זוכרים ואולי לא – הפסקתי לעשן מסיבות אידיאולוגיות ובדיוק מאותן סיבות נזרקה הטלוויזיה. והנה, זה המקום בו אני נמצא כמה חודשים אחר כך. איפה האידיאולוגיה הגדולה, איפה כל המילים היפות? מה אני שווה?
אז אולי אני לא שווה הרבה, אבל אני לא חושב שזה כל העניין: לפחות חלק מהעניין הוא שהם (חברות הסיגריות והטלוויזיה) שווים כל כך הרבה בדיוק בגלל זה – שהם בנויים בדיוק על החולשות האלה שלנו. החולשות שלי ושלכם הן המודל הכלכלי שלהם, והם לא מוכנים לוותר עלינו. ומה כבר יכול לעשות אדם אחד קטן כמוני מול כל המיליארדים האלה של הדולרים המושקעים בטבק ובסדרת הנעורים? מה שווה האצבע שלי בחור הקטן שבסכר אם הצונאמי מחריב את הסכר כולו?
ואם זה לא מספיק, אז עכשיו גם בא החורף, וכמו שיודע כל צופה ומעשן, בחורף יש את כל התוכניות הטובות ואין כמו לעשן סיגריה כשקר בחוץ. זמנים קשים עומדים לפניי.
ז.
ועדיין אני נחוש בדעתי. נכון, בסיבוב הזה הפסדתי. אולי אפסיד גם בסיבוב הבא, ואולי גם בזה שלאחריו. אבל לעולם לא אפסיק להילחם. בסיגריות הרעות. בטלוויזיה המחורבנת. אבל למה הכול חייב להיות קשה כל כך, לעזאזל?
החיים בהיר 