ארכיון חודשי: אוקטובר 2006

טלוויזיה. סיגריות. דוח מצב

 

א.

השבוע ציינתי שנתיים בלי טלוויזיה וחצי שנה בלי סיגריות. אם לא הוזמנתם לחגיגות הרשמיות במעוני הפרטי כנראה שהמעמד שלכם בעיר הזו לא כשהיה. כחמש מאות שישים ושלושה מחבריי הקרובים – חלקם הוטסו במיוחד מחוץ לארץ! – היו שם, נגסו גבינות יקרות ושתו יין משובח ללא הגבלה. מעבר לגדרות התגודדו צלמי פפראצ'י, ומדי פעם שעשעתי את אורחיי בזריקת חריץ גבינה אל עברה השני של החומה ובהאזנה למלחמת הקיום שהתחוללה שם על כל פירור. אחר כך אמרו לי שזה כמו בפרסומת של גיא פינס ואני שאלתי "מי?". היה ערב נחמד מאוד.

בסוף המסיבה עמדתי בפתח האחוזה ונפרדתי אישית מהאורחים. כשעזב האחרון שבהם הרשיתי לעצמי לשחרר את קשר עניבת הפרפר, לחלוץ נעליים, לשבת על הגזוסטרה עם כוסית של קוניאק ולערוך חשבון נפש קטן.

 

ב.

האמת היא שאני קצת כישלון. שנתיים בלי טלוויזיה, זה נכון, אבל בזמן האחרון מורגשת הידרדרות; זה התחיל עם סרטים בדי.וי.די (לצפייה על מסך המחשב). זה היה תענוג גדול, אבל אחרי כמה זמן, ולפני כמה חודשים, התחלנו להביא סדרות טלוויזיה ולראות בבית. לפני כמה שבועות אפשר לומר שעברנו עוד שלב: עכשיו אנחנו ממש עוקבים אחרי סדרות טלוויזיה מסוימות.

כמו בכל הידרדרות שמכבדת את עצמה, אתה אף פעם לא יודע מתי היה הצעד הראשון ואיך בדיוק הכול התחיל, אבל אני חושב שהדבר התרחש במעבר מסדרות מופת לסדרות זבל. בהתחלה היינו רואים "סופראנוס" – יצירת מופת לפי כל קנה מידה. "אבודים" – יופי של דבר. אחר כך "הבית הלבן" – סדרה טובה. אחר כך קצת "24" – אקשן בלתי פוסק.

אני חושב שאתם מבינים את הכיוון הכללי אליו דוהרת הרכבת הספציפית הזאת (אני אוהב לדמות את עצמי לרכבת): למטה.
ואכן, מה שהיה צפייה סלקטיבית במוצרים מוקפדים הפך תוך לא הרבה זמן לפח אשפה, והנה פתאום מצאנו את עצמנו צופים בסדרה שלא היה לי מושג על קיומה:
The O.C קוראים לה והיא מספרת את סיפוריהם הלא מעניינים כלל של חבורת ילדים ממש עשירים מקליפורניה. מין בוורלי הילס 90210 של האלף השלישי.

אני יושב מול הדבר הזה ואין לי ספק אפילו לרגע: מדובר בפסולת אמריקנית מצוחצחת היטב: קלישאה מוחלטת, מוסרנות מעורבת בצדקנות, רומנטיקה ברמת גן ילדים ויכולת סיפורית בחצי שקל. זה הכל אותו דבר: יש את הפרק על ת'נקסגיבינג, אחריו הפרק על הכריסמס, אחריו הפרק על יום וולנטיין – הכל מטומטם לגמרי, את הכל כבר ראיתי מאות פעמים, כולל הפרק ההכרחי בו אחד הגיבורים מתגלה כהומו ואילו אחר מתגלה כאלכוהוליסט או מסומם. זה נראה כאילו ליוצרי הסדרות האלה יש רשימת מכולת של עלילות וגיבורים והם פשוט עושים וי.

זה פשוט נורא, האמינו לי. והדבר הכי נורא הוא שאחר כך אנחנו עוד מדברים על זה בבית. מי היה מאמין? אחרי שנתיים אתה בטוח שאתה מחוסן, אבל ברגע שפתחת חלון קטן – אתה אבוד.

נכון, אני עדיין בלי כל הזבל האמיתי שמציף אתכם מבוקר עד ליל ומזהם לכם את השכל: החדשות, תוכניות האירוח, השעשועונים, התחרויות, הריאליטי, הסבון, תוכניות הבוקר והשידורים המיוחדים. אני לא שם, אבל דומה שהצעד הראשון כבר נעשה. הזבל נכנס הביתה. אנחנו עדיין איתנים בדעתנו, אלינו הביתה טלוויזיה לא תיכנס, אבל ראינו כמה בדיוק שווה איתנות דעתנו.

 

ג.

וזה מעצבן אותי לאללה, האמת. אני מרגיש קצת מובס. בכל פעם שאני רואה עוד פרק של הדבר הזה (או דבר אחר, מה זה באמת משנה), אני מרגיש קצת יותר מטומטם. הרי יכולתי לקרוא עכשיו את אחד משני הספרים המרתקים שאני קורא כבר חודשים (ההיסטוריה של אלוהים והיקום על פי הפיסיקה המודרנית), יכול הייתי להוסיף דעת אבל במקום זה אני רק מנקז החוצה את השאריות האחרונות של המחשבה העצמאית. אני ממש יכול להרגיש את נזקי הבהייה.

שנתיים בלעדיה קצת השכיחו את האפקט, אבל עכשיו אני שוב נוכח עד כמה הטלוויזיה הזו היא באמת אסון.

 

ד.

זה בעניין הטלוויזיה. עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם מה קורה עם הסיגריות. ובכן, לדאבוני גם כאן אינני איש בשורה של ממש.

לא, לא חזרתי לעשן. אבל גם כאן ההידרדרות כבר יצאה לדרך. הנבואה, כידוע, ניתנה לשוטים, ובכל מה שקשור לסיגריות אני שוטה לא קטן בכלל. וכך כתבתי פה לפני חמישה וחצי חודשים: "עוד כמה חודשים של הפסקה, נגיד חמישה-שישה, אשב לי בחברותא ובניחותא ואומר לעצמי בשלווה: הרי כבר הפסקתי לעשן, מה יכולה לעשות לי סיגריה אחת? כלום. ואז אקח לי סיגריה… כמה ימים אחר כך (מפחיד לראות את העתיד את עצמך) אומר לעצמי שוב את אותו הדבר, אבל הפעם אגעל פחות, הרבה פחות, ייקח עוד כמה ימים עד שאתחיל לשנורר מחברים… האור הזה שאתם ואני רואים בקצה המנהרה? זו רק מצית."

הו, האימה! כמה צורבת האמת המלובנת המוצמדת לבשר. זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שקרה לי. כאמור, אני עדיין לא מעשן, גם (ממש כמעט ו)לא קונה סיגריות בשקל, אבל פה ושם, בתדירות נמוכה אך מתגברת בעקביות, אני משנורר איזו סיגריה ונהנה מאוד מהחיים. טעם העשן מתערבב בטעם הכישלון ואני אינני יודע את נפשי מרוב צער.

 

ה.

האם אפשר לעשות קישור בין טלוויזיה וסיגריות? כן, בשני המקרים מדובר במוצרים אמריקאיים נחותים, אחד מרעיל את הגוף והשני את הנפש; כן, בשני המקרים מדובר בתאגידי ענק המפעילים עליך כוח שאי אפשר לדמיין; כן, בשני המקרים מדובר בסוג של אימפריאליזם תרבותי/נפשי הגורם לך להרגיש טוב (למעשה, לצפות ולייחל) עם דברים שעושים לך רע.

אבל מכל קווי הדמיון האלה, הקו הכי עבה הוא הקו הבא: הסיגריות והטלוויזיה הן שני מסכים עבים שאתה מעמיד בינך ובין עצמך. במקום לחשוב אתה בוהה, במקום להתמודד אתה שואף עשן, במקום לעשות אתה מחליף ערוץ, במקום להישיר מבט אתה מתחבא מאחורי מאפרות. הטלוויזיה והסיגריות פוטרות אותך מהמון דברים לא נוחים. הן שתיהן לא-כלום אחד גדול שמציג את עצמו כפעילות.

ובשני המסלולים האלה, כאמור, אני מידרדר במהירות משתנה. מה זה אומר עלי?

כמו שאמרנו בתור ילדים: מי שיודע, שלא יענה.

עד כמה שאני מבין, זה טיבה המדויק של ההתמכרות – אתה מופרד מעצמך, מנוכר לעצמך. אתה יודע שסיגריה זה רע, והנה אתה כאילו רואה את עצמך מבחוץ מצית לעצמך אחת, ולא יכול (או לא רוצה) לעשות שום דבר. אתה בז לטלוויזיה, אבל הנה אתה חוזר מספריית הוידיאו ונסרח על הספה.

 

ו.

אולי אתם זוכרים ואולי לא – הפסקתי לעשן מסיבות אידיאולוגיות ובדיוק מאותן סיבות נזרקה הטלוויזיה. והנה, זה המקום בו אני נמצא כמה חודשים אחר כך. איפה האידיאולוגיה הגדולה, איפה כל המילים היפות? מה אני שווה?

אז אולי אני לא שווה הרבה, אבל אני לא חושב שזה כל העניין: לפחות חלק מהעניין הוא שהם (חברות הסיגריות והטלוויזיה) שווים כל כך הרבה בדיוק בגלל זה – שהם בנויים בדיוק על החולשות האלה שלנו. החולשות שלי ושלכם הן המודל הכלכלי שלהם, והם לא מוכנים לוותר עלינו. ומה כבר יכול לעשות אדם אחד קטן כמוני מול כל המיליארדים האלה של הדולרים המושקעים בטבק ובסדרת הנעורים? מה שווה האצבע שלי בחור הקטן שבסכר אם הצונאמי מחריב את הסכר כולו?

ואם זה לא מספיק, אז עכשיו גם בא החורף, וכמו שיודע כל צופה ומעשן, בחורף יש את כל התוכניות הטובות ואין כמו לעשן סיגריה כשקר בחוץ. זמנים קשים עומדים לפניי.

 

ז.

ועדיין אני נחוש בדעתי. נכון, בסיבוב הזה הפסדתי. אולי אפסיד גם בסיבוב הבא, ואולי גם בזה שלאחריו. אבל לעולם לא אפסיק להילחם. בסיגריות הרעות. בטלוויזיה המחורבנת. אבל למה הכול חייב להיות קשה כל כך, לעזאזל?

 

על הפשע המאורגן

א.

ראיתי את שלטי הענק המכריזים כי "לתת לילד עד גיל 9 לחצות כביש לבד זה פשע". פשע? כן, פשע! לא פחות!

השלטים לא מפרטים את חומרת הפשע. על מה אנחנו מדברים פה? שוד מזוין? פריצה? גרימת נזק לרכוש? מוות ברשלנות? אונס? רצח בכוונה תחילה?

הם לא מפרטים את דרך האכיפה המתוכננת. בדמיוני אני רואה שני שוטרי מג"ב מכים באכזריות אזרח שנתן לבתו בת השמונה וחצי לחצות כביש צדדי, בעוד חבריהם ליחידה דוחפים לניידת שני אזרחים נוספים שהיו שם ולא עשו דבר; שותפים לפשע. לא רחוק משם עומדים פקחים ורושמים דוחות לילדים בני 6.

הם גם לא מפרטים את העונש. שלוש עד חמש שנים? שלוש עשרה שנה? מאסר עולם? יש התייחדות? האם אנחנו כחברה מוכנים לאפשר לאנשים שנותנים לילדים עד גיל 9 לחצות כביש לבד להוליד ילדים?

 

מה עם בני התשע וחצי? האם חייהם – וחייהם של עוד מאות אלפי ילדים בשכבת הגיל הקסומה 13-16, מחוצ'קנים, מעריצי סקעת, קולניים וגסי רוח (לא הילדים שלכם. שלכם נפלאים, באמת) – אינם שווים כקליפת השום? האם איננו מפקירים פה דור שלם?

 

ואם לתת לילד עד גיל 9 לעבור כביש לבד זה פשע, מה זה לקחת ילד עד גיל 9 למקלט ולבצע בו מעשה מגונה? זה יותר מפשע, או שעצם העובדה שנמנעה פה תאונת דרכים בטוחה ישפיע על גזר הדין?

 

האם נשיא המדינה הוא אחד שנותן לילד עד גיל 9 לעבור כביש לבד?

 

ב.

זו המדינה שלנו. דציבלים גבוהים. כולם צועקים ואף אחד לא מתכוון למילה שיוצאת לו מהפה. פשע? יאללה, שיהיה פשע, למה לא? הכל במילא נמדד אך ורק בדציבלים. כמות הבולשיט מסביב בלתי נתפשת. לתת לילד לעבור כביש זה פשע, אבל גם לשלם יותר זה פשע לפי פרסומת אחרת והבנאדם כבר אין לו מושג מה מתפרסם לפניו, אבל מה שבטוח – יש הרבה פשע מסביב, וכולנו פושעים. תמיד לא נעשה מה שפרסומת אחת טענה שהוא פשע חמור.

 

ג.

לתת לילד עד גיל 9 לעבור כביש לבד זה לא זהיר, אבל זה לא פשע. להלין משכורות זה פשע. להתעלל בפלסטינים זה פשע. להפקיר את תושבי שדרות זה פשע. לאנוס זה פשע. לשקר לאזרחים זה פשע. להפלות את ערביי ישראל זה פשע. לשדוד זקנים זה פשע. לתת לילדים עד גיל 9 לעבור כביש לבד זה לא לעניין, אבל זה לא פשע.

 

ד.

הסלוגן הזה הוא לא רק אידיוטי, הוא גם לא יעבוד לעולם. הוא לא יעבוד כי הפשע לא נתפש יותר כדבר רע. אנחנו מוקפים פושעים, אנחנו נשלטים על ידי פושעים, כולם רוצים להיות פושעים.

אם לא תרד הפרסומת הזו נוצף באנשים שאשכרה דוחפים את ילדיהם הקטנים לכביש, מתחת לגלגלי מכוניות, העיקר להיות מוכרז כפושע ולהתקבל להיות חבר מרכז.

 

ה.

אם רוצים לשנות, אם רוצים שהפרסומת הזו תעבוד וחייהם של ילדים קטנים יינצלו, צריך להחליף את הסלוגן למשהו שהישראלי יוכל להזדהות אתו, משהו עם מסר לאומי, משותף, מקובל על כולם, משהו שיאחד מחדש את העם.

אני מציע:

 

מי שנותן לילד עד גיל 9 לעבור כביש לבד הוא פראייר!

 

ו.

היום קראו בבתי הכנסת את פרשת בראשית. כתבתי עליה נורא יפה פה, לפני שנתיים. אני ממליץ. ואם כבר עוסקים באלוהים ובבריאה, אז קחו גם את זה, ואת זה.

 

חרא מדינה 2

 

א.

הטור של השבוע שעבר נפתח והסתיים ב"חרא מדינה", וראו איזה פלא: עבר שבוע והמדינה רק הפכה למקום עוד יותר חרא! מי אמר שהדברים פה עומדים במקום? אצלנו, ובזמן האחרון במיוחד, הדברים הם דינמיים לאללה, משתנים תדיר ותמיד בתנועה. אלא שהתנועה היא רק בכיוון אחד: למטה. וכמו שאנחנו יודעים, כשעושים את הדרך למטה המהירות רק מתגברת והעצירה רק הופכת יותר ויותר קשה עד שהיא נעשית בלתי אפשרית, ואז הדבר היחיד שנשאר בטוח הוא ההתרסקות. והיא לא תימנע אם נעצום עיניים.

אתם בטח חושבים שאני מדבר על הספין הגדול של השבוע שעבר (או אסון השבוע, תלוי את מי שואלים), ושל השבועות הבאים – הכנסת אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" לממשלה. נכון לשעת כתיבת שורות אלה מדובר בדיבור בלבד, אבל זה לא באמת משנה. עצם הנכונות של אהוד אולמרט להכניס את אביגדור ליברמן לממשלה, ויחד איתה ההתרפסות של מפלגת העבודה ושתיקת ש"ס, הן אסון בפני עצמו.

יותר מפרשן אחד כבר עלה על הפרדוקס המציק הבא – איך נוכל להתלונן ולגנות ולהתבכיין על עליית מפלגות ימין קיצוני באוסטריה, צרפת, בלגיה וכד' כשאצלנו בבית קורה בדיוק אותו הדבר? איך נצעק "אנטישמים!" מעתה ואילך? אבל הבעיה היא לא רק מהשפה ולחוץ, זה לא רק איך אנחנו נראים מבחוץ, זה איך שאנחנו באמת – עצם העלאת האפשרות של ליברמן בממשלה היא אקט רע, אקט גזעני. שלילה מוחלטת של ערביי ישראל, מיליון איש שחיים בינינו, אזרחים כמונו. תראו למה הפכנו, לעזאזל. מדינת כיבוש ואפרטהייד, מדינה גזענית ורעה. חרא מדינה.

 

ב.

ליברמן בממשלה זה אסון למדינה – המשך ישיר לאסון הגדול ביותר שניחת עלינו: אולמרט אהוד – אבל בעיני זה לא היה הדבר הכי גרוע שקרה השבוע. יותר מכך: לומר שזה הדבר הכי טוב/גרוע שקרה השבוע זה להיגרר – שוב – לשיח המוכתב על ידי יועצי תקשורת, פרסומאים ושאר מלקקי פנכה ומלחכי ישבנים. זהו רק עוד ספין שמטרתו היא הספין עצמו: להישאר בכותרות, להיראות כעושים משהו, ויותר מכך: לתת לנו משהו לדבר עליו, לזרות חול בעינינו העייפות, לפרוש מסך של בלבולי ביצים שמטרתו למנוע מאיתנו לראות את המצב כמות שהוא. במקום להתעסק במצב שלנו, במצב האמיתי שלנו, אנחנו נדחקים להתעסק באיזה תיק יקבל ליברמן ומה יהיה על פרץ.

אבל בחייאת רבאק – למי אכפת מה יהיה על פרץ ומה זה משנה איזה תיק יקבל ליברמן. מה איתנו? מה עם האזרחים של המדינה הזו, שנדפקים, חזור ודפוק, מהבוקר עד הערב, לאורך חודשים ושנים ארוכות. וככל שהאזרח חלש יותר הוא נדפק חזק יותר.

אני מדבר, שוב, על האדם העובד. עלי, עליכם, אבל לא רק עלינו: בעיקר על אלה שלא התמזל להם מזלם להיות כמוכם וכמוני – עובדי הקבלן, המועסקים בחברות כוח אדם. העובדים המסכנים והדפוקים של המשק הישראלי. עליהם אנחנו אמורים לחשוב השבוע. עליהם, לא על ליברמן.

השבוע פורסמו במעריב נתונים של הלמ"ס על הפערים בין השכירים במשק. השכר הממוצע הגבוה במשק, בהיי-טק כמובן, עומד על כמעט 20,000 – כמעט פי שבעה מהשכר הנמוך במשק: עובדים בחברות כוח אדם משתכרים בממוצע 2,900 שקל בחודש. 245 אלף שכירים (כעשירית מהשכירים במשק) המועסקים בחברות כוח אדם מקבלים פחות מ-3,500 שקלים לחודש. פחות משכר מינימום. 35 אחוז מהשכירים במשק (900 אלף איש) נאלצים להתקיים בשכר של 2,566 שקל לחודש בממוצע. אלה לא המובטלים המוכפשים ששרי אוצר לדורותיהם אוהבים להאשים בכל, אלו אנשים עובדים. העבודה, בניגוד לכל השקרים שסיפרו לנו בשנים האחרונות – ועוד יספרו לנו בשנים הבאות – לא תגאל את האדם מעוני. לך תגמור את החודש עם 3,000, לעזאזל, כשהשכר הממוצע במשק עומד על כ-7,800 שקל.

קל להדחיק את המאבטחים והמנקים, אבל האמינו לי כשאני אומר לכם שגם אצלנו במקצוע העיתונות משכורות רעב כאלה הן דבר שאתה נתקל בו. בעצם, את העיתונאים קל להדחיק בדיוק באותה המידה.

 

ג.

כי יותר מהכל אתה נתקל במוטיב החוזר על עצמו בכל המקצועות כמעט: פיחות מתמיד – לפעמים זוחל, לפעמים דוהר, אבל תמיד בתנועה – במעמדו של האיש העובד. ככל שהזמן עובר אנחנו שווים פחות, חברות וחברים. ולא רק מבחינת הכבוד או המעמד החברתי. גם אם עכשיו אתם מתחממים בצילו של תלוש של 20 אלף שקל דעו לכם שלא לעולם חוסן. על מי אתם חושבים שאתם עושים רושם עם שעות העבודה האינסופיות מלבד מאשר על עצמכם? תנודה קטנה בתזרים המזומנים הגדול של החברה שלכם וייפטרו מכם כמו כלום. הייתי בסרט הזה, תאמינו לי. שום סנטימנטים לא יעמדו לטובתכם.

אולי זה הזמן לומר: אל תבינו אותי לא נכון – אין לי שום דבר נגד החברים בהיי-טק שחוזרים הביתה עם 20 אלף שקל. ההפך הוא הנכון. מבחינתי: כמה שיותר, יותר סבבה. אבל אין כל כך מה לדבר על אלה שיש להם. את זה עושים כולם כל הזמן. זה תמיד אלה שאין להם שנדחקים הצידה.

וחוץ מזה, אני לא מאמין בלהסית את האדם העובד אחד נגד השני, גם אם אחד מהם מרוויח פי שבע מחברו. אתם לא מבינים שזה לא משנה? זה בסך הכל מקום טוב יותר על סיפון הטיטאניק.

 

ד.

כן, זו המציאות מולה מתמודד האדם העובד, מציאות בלתי אפשרית לחלוטין. ואם לא מספיקה המלחמה האינסופית במינוס המאיים, במעסיק המתעמר ובשוק הגלובלי המפחיד (בסוף, איפשהו, יהיה מישהו שיעשה את זה יותר בזול ממך, ואפילו לא יתלונן), הרי שהוא נדון גם לעבור אותה לגמרי לבדו. השיטה הקיימת, כפי שנכתב כאן לא פעם, מפרידה בינינו, מונעת מאיתנו להילחם מולה ביחד. אבל זו הדרך היחידה לשנות משהו, לא ככה? לעבוד יחד. להתאגד. כי בשורה התחתונה, כולנו כן אותו דבר, עובד ההיי-טק, המאבטח בקניון וכל מי שביניהם. כולנו באותה הסירה, והסירה טובעת, וזה כבר הדימוי הימי השני בטור הזה.

אז מי יציל אותנו, ליברמן? אל תעצרו את הנשימה, חברות וחברים. הוא איש חזק, וכדרכם של אנשים חזקים, אין לו זמן או חשק לאנשים חלשים. החלשים הם האויב המיידי של החזק. בהתחלה ליברמן יילחם נגד הערבים, אחר כך הוא יעבור לעניים. כי מה לאיש חזק וגדול כמוהו ולאנשים שמרוויחים 2,900 שקל? הם בכלל לא באג'נדה. לדידו של ליברמן הרבה יותר חשוב שתהיה משטרה חזקה, שלא יהיו פושעים. כאילו שהפושעים הם הבעיה ולא הסיבות לפשע. כאילו שהעניים הם הבעיה ולא הסיבות לעוני. זה כמו כל המטומטמים – ויש הרבה יותר מדי כאלה בשטח – הגורסים שהדרך לחסל את הטרור היא להרוג את כל הטרוריסטים, ושום דבר (במיוחד המציאות) לא מזיז אותם מעמדתם.

 

ה.

והנה גם אני נכנע לסדר היום הספינולוגי שהגו עבורי אנשים שהייתי מת לתקוע את שפיץ נעלי בישבנם המדושן. נגרר לדבר על ליברמן, להתעצבן מהטפל במקום להתרתח על העיקר. לא שליברמן הוא דבר שולי, אבל הוא ומעמדו בכנסת מתגמדים אל מול הבעיה האמיתית שלנו, אמיתית הרבה יותר מהטיל האיראני או מהאיומים המגיעים מכיוון סוריה (עוד ספין): האדם העובד נאנק תחת העול הבלתי אפשרי. עוד מעט הוא כבר לא יוכל יותר. עוד מעט הוא יתפוצץ.

 

 

אם תצאו עכשיו עוד תספיקו

הערב, עשר וחצי, נאג' חמאדי בסאבליים (סלמה 53 ת"א, פינת אברבנאל). כניסה חינם.

 

נאג' חמאדי: אראל סג"ל (בס, שירה), דרור גלוברמן (קלידים, גיטרה, שירה), דן ויצמן (גיטרה), טל לזר (תופים) ואני (שירה)

 

יש לכם שעה שעה וחצי בערך. הסעות יוצאות מבנייני האומה בירושלים, אוניברסיטת חיפה, תחנה מרכזית באר שבע. בנוסף, רכבת ישראל מפעילה קו מיוחד מנתב"ג.

 

 

נאג' חמאדי בהופעה!

חברות וחברים – אני יותר ממתכבד להזמין אתכם להופעה של נאג' חמאדי, להקת הרוקנרול שיש לי הכבוד להיות חלק ממנה ולה יש הכבוד להיות חלק ממני

 

מתי: יום רביעי הזה / 11 באוקטובר / 22:00 /

איפה: מועדון סאבליים / סלמה 53 פינת אברבנאל (פלורנטין) /

כמה: כניסה חינם /

למה: שירים טובים / אנרגיות גבוהות


נאג' חמאדי הם: דרור פויר בשירה / אראל סג"ל בבאס / דן ויצמן בגיטר / דרור גלוברמן  בקלידים / טל לזר בתופים

 

בואו / תביאו חברות

 

 

 

ורק בשביל שלא תבואו להופעה ולא תדעו את המילים, אני מצרף – במיוחד "לקוראי החיים בהיר"! – מילים לשני להיטים נצחיים של נאג' חמאדי.

 

[X=nextPage=X]

 

הזעם (מילים: דרור פויר / לחן: דן תורן)

 

הזמן עובר, מחליק בין הידיים

כמו חתיכת סבון

במקלחת של בית מלון.

כמו זית על צלחת,

הוא בורח לצדדים

 

המחר של האתמול הוא האתמול של המחר

העתיד והעבר הם בדיוק אותו דבר

מה שנשאר זה רק העכשיו

רק העכשיו – ואין בלעדיו

 

כל מה שאמרו לי – שקר

כל מה שהבטיחו – כלום

אני שובר את המסגרת

אני בורח מהכלוב

 

הזמן עובר, נגוז כהרף עין

כמו קשת בענן

של שמיים לא מכאן.

כמו דלת שנפתחת,

הוא בורח לצדדים

 

כל מה שגדל – נובל, כל מה שנזרע – נקצר

כל מה שנולד גווע, כל מה שמתחיל נגמר

מה שנשאר זה רק העכשיו

רק העכשיו – ואין בלעדיו

 

כל מה שאמרו לי – שקר

כל מה שהבטיחו – כלום

אני שובר את המסגרת

אני בורח מהכלוב

 

 

 

                                                               (אהבתם? יש עוד אחד)

 

[X=nextPage=X]

החיים יפים (מילים: דרור פויר / לחן: אראל סג"ל)

 

צבעוני מבחוץ

שחור מבפנים

שמש בשמיים

בנפש עננים

מה שאתם רואים זה לא באמת

מבחוץ אני חי, מבפנים אני מת

 

החיים יפים, זה לא יתואר

החיים יפים, אני מכוער

 

טהור מבחוץ

עכור מבפנים

זה נראה כמו נוצות

זה רק אבנים

מה שאתם רואים זו רק מסיכה

מבחוץ אני רציני, מבפנים אני בדיחה

 

החיים יפים…

 

מואר מבחוץ

חשוך מבפנים

מחשבות טובות

מעשים מגונים

מה שאתם רואים זה לא מדויק

מבחוץ אני נושם, מספנים אני נחנק

 

החיים יפים…

 

אני הופך ת'עצמי כמו סוודר

פורם את הקשרים

אני עומד עירום בחדר

רואים לי ת'תפרים

 

החיים יפים…

 

עצומה: נגד חוק שיתוף הקבצים

הנסיבות הפכו את מרצ ללא רלבנטית מבחינה מדינית, ואולי טוב שכך, והבורות הופכת את מרצ ללא רלבנטית מבחינה דיגיטלית. אבל זה הרבה יותר חמור מכך: העמידה המוחלטת לצד בעלי ההון ונגד העם הופכת את מרצ ללא רלבנטית גם מבחינה חברתית.

הצעת החוק המדוברת של אבשלום וילן הופכת את כולנו לעבריינים, את ספקי השירות למלשינים על בסיס קבוע ולמעשה את רשת האינטרנט ללא חוקית, כפי שמנתח דר' מיכאל בירנהק בנרג. אם לא קראתם/ן את יובל דרור, גם כדאי. הוא יעזוב את מרצ. הלוגיקה שלו מופלאה: "”אם בהצעת חוק על נושא שאני מבין בו אתם (זכויות יוצרים. ד"פ) כל כך על הפנים, מה קורה עם הצעות חוק בנושאים בהם אני לא בקיא?“.

בטח כבר נתקלתם בזה גם במקומות אחרים – מתארגנת עצומה. לכו לחתום, ותפיצו הלאה אם בא לכם

לקריאה נוספת: הצעת החוק (RTF) / הראיון עם בירנהק / הלמו שחשף / יובל דרור /

יאללה, לחתום

 

חרא מדינה

 

א.

עברתי קצת על המוספים המיוחדים שהתפרסמו בכל החגים האלה בכל העיתונים האלה. מה אומר לכם, אי אפשר שלא היה לחוש את הקונצנזוס. כל המרואיינים – מטייקוני תקשורת ואילי הון, דרך ענקי רוח ותרבות, עבור בפוליטיקאים ואנשי דת וכלה באחרוני האזרחים, שלא לדבר על בכירי העיתונאים – כולם היו מאוחדים בדעתם, כל אחד מסיבותיו העקרוניות, כל אחד מנקודת המבט המיוחדת לו: זו חרא מדינה.

האמת, זה נכון. כבר לא מעט זמן שאנחנו חיים בחרא מדינה, סלחו לי על הצרפתית. אולי הייתי יכול לייפות את זה טיפה יותר, לברור בקפידה רבה יותר את המילים, אבל למה בעצם? כולנו אנשים מבוגרים, אנחנו נעמוד בזה. וחוץ מזה, כמו שציינו רבים בבואם להמעיט בערך הדור, במדינה שבה המילה הפופולרית ביותר היא "כוסית", רק הצדקן יכול להתרגש מאיזה "חרא" קטן. זו רוח התקופה, חברות וחברים.

חרא מדינה, אם כן. וזה לא רק בעיתונים. הביטו סביב, דברו עם אנשים, דברו גם עם עצמכם. עושה רושם שכולם מאוחדים בעניין הזה.

 

ב.

למרות שאני מסכים עם השורה התחתונה, כמה מהמתבכיינים בעיתונים ממש עצבנו אותי, במיוחד המיליונרים שמתלוננים על הרגולציה. הרגולציה, אתם מבינים, הרגולציה זה מה שהכי מפריע להם במדינה הזו. אפשר לחשוב. גם המדברים על האטרקטיביות של המדינה למשקיע הזר קצת מעצבנים אותי. אפשר לחשוב. בעיות של עשירים שרוצים להיות עוד יותר עשירים לא סוחטות ממני הרבה סימפתיה בעת הזאת, אני מצטער. אני מבין את הביקורת על הרגולציה ואת היתרונות בהשקעות זרות אבל בחייאת דינאק! המקום הזה מתפורר חברתית ומתדלדל ערכית תוך שהוא דוהר במדרון אל עבר התבהמות מוחלטת. אז תעשו לי טובה ותדחפו את האטרקטיביות למשקיע הזר ואת הרגולציה למקום בו השמש לא זורחת.

הבעיות שלנו מהותיות יותר. לפני חודש פורסם דו"ח העוני, ונקבר מתחת לשערוריות-חדר-מיטות. רבע מאוכלוסיית המדינה הוגדרה ענייה. יאללה, למי אכפת. שחיתויות זה הרבה יותר מעניין, ושערוריות חדר מיטות זה בכלל פצצה.

אני קצת מבין את זה, האמת. דו"ח העוני זה כל כך 2005. כבר היינו בסרט החברתי הזה, לא? וחוץ מזה, זה שהיה אמור לצעוק על דו"ח העוני כבר מתכנן את המבצע הצבאי הבא בעזה (יהיה גדול!). אפילו הוא קלט את הקטע: האקשן האמיתי אף פעם לא היה בחברתי, האקשן הוא רק בביטחוני.

להגיד "חרא מדינה" בגלל הרגולציה, המלחמה, הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון, שר המשפטים וצחי הנגבי זה קל. המדינה לא מחורבנת רק בגללם, היא מחורבנת בגלל הדרך שבה היא מתייחסת לאזרחיה. השערוריות והשחיתות הן הציפוי המקולקל על העוגה הרקובה.

 

ג.

עוד דבר קטן מהז'אנר של דו"ח העוני: לפני קצת פחות משבועיים ערכו אנשי התמ"ת מבצע אכיפה שנקרא "חיים בכבוד". הם בדקו את תנאי העסקתם של 30,326 עובדים ב-4,140 מקומות עבודה ב-17 יישובים בישראל. תוצאות המבצע: 92% מהמעסיקים מפרים את חוקי העבודה ולא מעניקים לעובדים את הזכויות המגיעות להם. 50% אפילו לא שמעו על שכר מינימום.

אחסוך מכם את הזעזוע המזויף שלי בתנאי שתחסכו ממני את המזויף שלכם. כן, המדינה מחורבנת בגלל היחס הזה לאיש העובד, אבל היא מחורבנת עוד יותר בגלל עוד דבר.

אני מוכן לשים עשרים וחמישה שקלים שגם לכם זה קרה: דיברתם עם מישהו על הנתון – המזעזע, המבייש, המטורף ברמת הרוע – הזה, ובן שיחכם כלל וכלל לא התפלא. סביר להניח שהוא אמר משהו כמו, "ברור. אני מתפלא שזה לא 98%". בואו נכפיל את ההימור: חמישים שקלים שגם אתם קיבלתם את הנתון הזה בשלווה. לא הפליא אתכם ש-92% מהמעסיקים דופקים את העובדים שלכם, כמו שזה לא הפליא אותי. קיבלתם את זה כמו חמסין באוגוסט. ככה זה. ככה זה עובד. מה אמרת שהבעיה פה בעצם?

וזה כבר ממש דפוק אם תשאלו אותי. מכמה סיבות. גם כי סביר להניח שגם אתם שכירים, ומכאן סביר להניח שגם אתם נדפקים איכשהו. אל תתנו לצווארון הלבן שלכם לבלבל אתכם.

אבל בעיקר בגלל האדישות הזאת, הניכור הזה. לאף אחד לא אכפת מהאחר, אבל בעצם לאף אחד לא אכפת מעצמו, כי בסוף הגלגל יסתובב. בסוף זה יגיע אליך, בנאדם. בסוף זה יכול להגיע גם אליך, ומאוד יכול להיות שגם אז לאף אחד לא יהיה אכפת.

 

ד.

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון עם העניין הזה של ה"אכפת לי". אני לא מציע את האכפתיות הקלה, הערוץ-שתיימית כל כך, של חמלה ותרומה והזדככות. כבר נשבר לי לגמרי מכל הדובוני אכפת לי האלה. אני לא מציע להיות עצוב בגלל העובדים הנדפקים והילדים העניים והמובטלים והזקנים. להיות עצוב ושיהיה אכפת לך זה כבר לא מספיק, לצערי. פה צריך שינוי אמיתי. המערכת היא שהפרידה בינינו, המערכת היא זו שיצרה את הניכור. אנחנו צריכים להתאחד והמערכת צריכה ללכת.

הבעיה היא שאני לא יודע בדיוק איך עושים את זה, אבל את התיקון כדאי להתחיל באדם העובד.

 

ה.

בסוף השבוע הזה נחגוג את סוכות. במרכזו של החג עומדת תחושת הארעיות, זכר ליציאת מצרים ולארבעים שנות נדודים במדבר. דומה שאין מתאים מהחג הזה על מנת להרהר בגורלו של האדם העובד בתקופתנו. גם כאן מדובר בדרך כלל במסע של ארבעים שנות תעסוקה (אם יש מזל). אלא שלא כמו בזמנים עברו, בתקופתנו מודגש יותר ויותר אלמנט הארעיות של העובד. תנודות בשוק העבודה קוראים לזה, אבל אני קורא לזה: העובד והכסא המתנדנד.

מספר העבודות שעברתי עד כה – ואני רק בחצי הדרך – עולה על מספר העבודות של שני הורי ביחד, וכך כל הדור שלי. הארעיות הפכה להיות המאפיין העיקרי של חיי העבודה שלנו.

ההורים שלנו וההורים שלהם הדגישו בסוכות את האלמנט של יציאת מצרים, כלומר את התחלת המסע התעסוקתי. אצלנו מה שבולט זה המעברים הבלתי פוסקים. עזבו אותנו מיציאת מצרים, אנחנו תקועים במדבר, נודדים ממעסיק למעסיק, מהלכים על הגבול הדק בין פסגה ותהום, מתפללים להעלאה שתבוא כמו מן מהשמיים, לקידום רוחבי, להצעה קוסמת. זהו סוכות של הזמן הזה: חגה של הארעיות, חג לאדם העובד.

 

ו.

בסופו של המסע התעסוקתי הזה אמורה לחכות הארץ המובטחת – הפנסיה המתוקה. אבל איפה. האמת שאני קצת בלחץ מכל העניין הזה שמישהו משחק לי עם הפנסיה בבורסה. משהו פה מסריח.

ומצבי עוד טוב יחסית. ל-47% מהאוכלוסייה אין פנסיה, לחלק גדול מהם יש סיכוי להצטרף למעגל הקשישים שחיים מביטוח לאומי. כל הארבעים שנה האלה, ובשביל מה?

חבל שלא כולנו יואב להמן, המפקח על הבנקים שמשכורתו 76,501 שקלים בחודש ברוטו ובגיל 51 מקבל פנסיה חודשית של כ-23 אלף שקל ברוטו. (במאמר מוסגר: אני מעריץ את האיש הזה, מקנא בו ומרחם עליו בו זמנית. מעריץ כי צריך להיות כריש רציני בשביל להתיישב ככה, מקנא כי גם אני רוצה הרבה כסף ומרחם כי אין סיכוי שהוא יתנהג כמו גבר וייצא למסע מטורף בעולם ויחיה כמו מלך (מה שאני הייתי עושה). הוא בטח ימשיך לעבוד ולעבוד. בשביל מה לעבוד אם אפשר לא לעבוד זה דבר שלא אבין לעולם.)

נסכם: סוכות הוא חגו של האדם העובד, והטקסים כולם צריכים לסוב סביב הפנסיה, הארץ המובטחת היחידה שאני מכיר: נשיר שירי פנסיה ("לשנה הבאה בפנסיה מלאה") ונעשה דברים של פנסיונרים מהסוג שאנחנו מעולם לא נהיה – נשב במכנסי ברמודה ובחולצה פרחונית כשבידינו חכה או נשחק מיני גולף.

בבקשה אל תתנו לנימה המבודחת בה מסתיים המאמר להשכיח את הנימה הקודרת בתחילתו: אנחנו חיים בחרא מדינה.