Monthly Archives: אפריל 2006

במלכודת הפאנטון

 

א.

יש לי לא מעט ידידים וידידות שעובדות ועובדים בכלי תקשורת די מרכזי בישראל. לא אסגיר את שמו, רק אתן כמה רמזים קטנים: עיתון יומי, חמש אותיות, מתחיל במם, נגמר בבית, ובאמצע השם הפרטי של יו"ר רשת חנויות הספרים סטימצקי.

ידידיי בכלי התקשורת הנ"ל קיבלו, כמקובל, מכשיר טלפון סלולרי ממקום העבודה. מכשיר סלולרי הוא לא פינוק או צ'ופר של המעביד, כמובן, זהו כלי עבודה מדרגה ראשונה.

בקיצור, לפני כמה ימים אני מרים טלפון לאחת מהחברות, ובמקום הטוווו המוכר והמרגיע, אני מקבל את ג'ינגל הפרסומת של אותו עיתון, שמילותיו: "יותר מעניין לקרוא כך וכך". עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, ענתה החברה וכל העניין נשכח מלבי.

כמה שעות אחר כך הרמתי טלפון לחבר אחר שעובד באותו גוף תקשורת, והעניין חזר על עצמו: במקום הטווו קיבלתי שוב את אותו ג'ינגל מעצבן. קוראים לזה Fun Tone. הפעם, כשענה ידידי לא חיכיתי רגע וסיפרתי לו מה שומעים כשמתקשרים אליו. הוא הזדעזע עמוקות, מן הסתם, מהעובדה שהפכו אותו להפסקת פרסומת בעל כורחו ומיד התקשר לספק השירות וביקש לבטל את ה-Fun Tone מיד ולאלתר, כמוהו עשו גם חברים אחרים וכולנו שכחנו מהעניין כולו, כלא היה.

אלא שכמה שעות אחרי הביטול החזיר התאגיד את ה-Fun Tone על כנו, ושוב כשמתקשרים אליהם נאלצים לשמוע את אותו זמריר מטריד. אם הבנתי נכון, הובהר להם שאין מה לעשות, הפאנטון נשאר.

 

ב.

אתם מכירים את אלה שהכי נהנים לסכסך? ובכן, אני אחד מהם. החברים שלי נכנסו לעצבים גבוהים מכל הסיפור, ובצדק גמור. אני מצדי אמרתי להם שהם צריכים לעשות למקום העבודה שלהם מה שעשו פעם הדרוזים למדינה: הם החזירו את תעודות הזהות, אתם צריכים להחזיר את המכשירים הסלולריים. מה זה הדבר הזה, אמרתי: עכשיו פסח, צאו מעבדות לחירות! פשוט תגידו די. לפני שמכריחים אתכם ללבוש רק בגדים בצבעי התאגיד, לפני שמטביעים בבשרכם את הלוגו בברזל מלובן כמו שעושים לפרות ברפת, פשוט תגידו די.

כיף לסכסך ולהטריף חברים, אבל הפעם – מעבר לעונג – אני חושב שיש לנו נקודה אמיתית. במלחמת האזרחים שלנו מול מקומות העבודה והתאגידים שמשתלטים לנו על החיים נחצה, כך נראה לי, עוד קו אדום. התאגיד כבר לא מתייחס לעובדיו כאל עובדים (כלומר: בעלי מקצוע ששירותיהם דרושים להצלחה של בעל העסק), סובייקטים, אינדיבידואלים. לא, עבורם העובד הוא כלי. כלי ותו לא. עבורם העובד הוא כמו מכונית שמדביקים עליה סטיקר, לא הרבה יותר מזה.

לא יודע מה אתכם, אותי זה מגעיל. ומה שהכי מדכא בכל הסיפור זה שגם אלי מתייחסים ככה, וגם אליכם אם לא שמתם לב. אנחנו חושבים שאנחנו מיוחדים, אבל בשביל המעסיקים אנחנו לא הרבה יותר משורה קטנה בסעיף ההוצאות. וכשזה מה שאנחנו, מה הפלא שמישהו שם מחליט להדביק לנו Fun Tone, סתם כי בא לו?

 

ג.

אתם מכירים אותי, אני תמיד בעד טכנולוגיות חדשות והטמעתן בחיי היומיום. אני מין סוג של טכנופיל, אוהב טכנולוגיה. אבל את ה-Fun Tone אני שונא. כן, שונא!

לאט לאט הולך הדבר המעצבן הזה ותופס תאוצה. יותר ויותר קורה שאני מתקשר למישהו ובמקום הטוווו הישן, התמים והטוב, אני מקבל פתאום איזה שיר, ששובר לי את הריכוז של לפני השיחה. למה? מי צריך את זה? בשביל מה זה טוב, לעזאזל? זה ממש, אבל ממש, מרגיז אותי, ואני אדם די רגוע בדרך כלל.

אתם מכירים אותי. אני אף פעם לא מתגעגע לעבר ואין לי נטיות נוסטלגיות מפותחות, אבל בזמן האחרון, מאז נכנס הפאנטון לחיי באלימות, אני מוצא את עצמי מתגעגע לטוווו.

ראו איך אנחנו חיים, אחיות ואחים: חיינו הם מסכת בלתי פוסקת של רעש והסחות דעת. המרחב הציבורי הופקע מאיתנו לחלוטין: בכל מקום, שלט פרסומת, סטיקר או פוסטר. כל אחד מאיתנו הוא שלט פרסומת מהלך: לוגו על הנעל, לוגו על המכנסיים, על החולצה, על התיק, על הטלפון. לאן שלא תפנה מבט, תפגוש שלט של מוצר כלשהו, לאן שלא תלך ינסו למכור לך עוד דבר. גם המרחב הפרטי, הבית, הופקע כבר מזמן, עם כל הפרסומות בטלוויזיה וברדיו. הרינגטון (שמיד נדון בו שוב) גם הוא הפקיע מאיתנו כל כך הרבה: הרי מהו הרינגטון אם לא קריאה רציפה לתשומת לב, "תראו אותי" אחד גדול.

בכל העולם הכאוטי והרועש הזה מצאתי לי רגע אחד של שקט: הרגע בו אתה מתקשר למישהו, ויהיה זה אוהב או אויב, ויש לך רגע או שניים שהם רק שלך ושל הטווו שלך. טוווו, ואז שקט. טוווו, ועוד פעם שקט. טוווו, שקט.

הטוווו מלווה אותנו כבר המון שנים. מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו היה שם טווו; מהטווו המיוחד של לפני שיחה מרגשת (אתה מתקשר להזמין בחורה לדייט) ועד לטווו המכביד של לפני שיחה קשה (אתה מתקשר לבנק) – מהם חיינו אם לא מסכת ארוכה של טווו מכל מני סוגים?

זה כל כך מרגיע. הרבה פעמים אני הולך ברחובות ההומים של העיר הגדולה וסתם מתקשר למישהו רק בשביל לשמוע שניים שלושה טוווו. לפעמים אני מתקשר אלי הביתה כשאני יודע שאין שם אף אחד. עבורי, הטוווו הזה הוא כמו להצמיד קונכייה אל האוזן ולהקשיב לים – זה השקט שלי, רגע של התנתקות מהכל.

הטווו מתפקד עבורי גם כ"אום". אם הייתם פעם במזרח ועשיתם מדיטציה, אתם וודאי מכירים את ה"אום" – הצליל הבסיסי של היקום כולו, הצליל הראשוני, המקורי. הטוווו הוא המדיטציה שלי, ואם תקשיבו רגע לעצמכם תגלו שהוא גם המדיטציה שלכם – אתם קשורים לטווו הזה בדיוק כמוני, אלא שפשוט לא שמתם לב לזה עד עכשיו.

 

ד.

ההבדל המהותי בין הפאנטון לרינגטון הוא פשוט, אבל יכול ללמד אותנו רבות על עצמנו ועל העולם בו אנו חיים. שתי ההמצאות האלה נועדו, כאילו, לתת לאדם לבטא את עצמו, להוסיף טאץ' אישי לכל הטכנולוגיה שעוטפת אותו.

אבל ראו מה גדול ההבדל: הרינגטון מיועד לבעל הטלפון. הוא בוחר את הצלצול שעושה לו טוב. כשאני יושב בבית קפה ובשולחן שלידי מצלצל הטלפון עם להיטה האחרון של שירי מימון, הרי שכל יושבי בית הקפה נחשפים לרינגטון באותה המידה בדיוק. עם הרינגטון, בעל הטלפון מטריד את כולם באותה המידה, ואין בזה שום דבר אישי במיוחד.

הפאנטון הוא שונה בתכלית השינוי. בעל הטלפון אמנם בוחר את הפאנטון שלו, אבל הוא לא שומע לעולם את הפאנטון של עצמו. הפאנטון מיועד לזה שמתקשר. כשאני מתקשר למישהו ובמקום הטווו בוקע השיר החדש של שירי מימון (ולצורך העניין אין הרבה הבדל בין שירי מימון וג'ינגל של מקום העבודה) – הרי שאני מותקף אישית, נקודתית. הפאנטון הוא נגדי באופן אישי. אף אחד אחר לא חולק אתי את העול המטורף הזה; אני נותר לבדי מול שירי מימון או ג'ינגל מחורבן, ואין לי הרבה סיכוי. כל מה שנותר לי הוא לקוות שבעל המכשיר יענה מהר.

נגיד את זה בביטחוניסטית: הרינגטון הוא הפצצה מסיבית של שכונות מגורים, הפאנטון הוא פצצה חכמה, סיכול ממוקד.

 

ה.

מוות לפאנטון, אם כן, ומוות מיוחד לפאנטון הלא אישי – פאנטון שנבחר עבורנו על ידי מקום העבודה. בואו ונחזיר לעצמנו ולו מעט מכבודנו העצמי. בואו ונחזור אל הטוווו הגדול, הטוווו האמיתי, אותו טוווו ששמעו אבותינו במצרים. הפאנטון הוא שעבוד – הטוווו הוא חופש.

 

עצומה נגד הכנסת ליברמן לממשלה

בשקט בשקט, מכשירים אהוד אולמרט וקדימה את כניסתו של אביגדור ליברמן לממשלה, ועמיר פרץ שותק. יחד איתו שותקים ברוורמן, יחימוביץ', איילון, תמיר ושאר החברים. פרץ הגיבור, איש העקרונות והאידיאולוגיה, שמדבר כל כך יפה, שותק עכשיו. הוא הצהיר, פרץ, שלא יישב עם ליברמן. הצהיר בבירור ויותר מפעם אחת. אבל עכשיו הוא שותק כמו כל קודמיו בראשות מפלגת העבודה, כשהם רואים כסא ומשרד, הם מתחרפנים לגמרי ומאבדים כל שמץ כל כבוד עצמי. גועל נפש. מפלגת העבודה זה חרא, אני מצטער על זה שאפילו התלבטתי אם להצביע להם. קומו ותגידו משהו, זבלים!

עמותת סיכוי, הפועלת לשוויון אזרחי בין יהודים וערבים בישראל, הוציאה עצומה הקוראת לאולמרט לא להכניס פנימה את ליברמן. לכו לחתום, זה פה. אני מחכה לעצומה דומה שתפנה לפרץ. אולי חנן כהן או שוקי גלילי, שתמכו באיש הזה לאורך כל הדרך ושכנעו אחרים להצביע בעדו, יילכו ויעשו את זה, או שגם הם שותקים עכשיו?

 

ובינתיים, בבית המעצר נגב

גלית ביקרה היום בבית מעצר נגב בבאר שבע יחד עם קבוצה מטעם "רופאים לזכויות אדם" שעוקב אחר הנעשה גם בבתי מעצר. אלה התרשמויותיה, וההתרשמות שלי מהן.

אאכזב אתכם על ההתחלה: אין דרמות גדולות או עינויים נוסח גואנטאנמו, אין הרעבות ואין התעללויות. השוטרים היו אנשים נחמדים בסך הכל שלא רוצים להרע לאף אחד ועובדים עם תקציב בלתי אפשרי.

זה הביקור הראשון של "רופאים לזכויות אדם" בנגב אחרי הבג"צ שהגיץ הארגון בעניין בית המעצר נגב: אכלוס יתר, הלנת אסירים על הרצפה עם מזרונים מעופשים ואף בתוך תאי טלפון, תוך פגיעה בזכויות האדם שלהם ובכבודם. מדובר באנשים שעניינם המשפטי לא הוברר עדיין, אנשים כמונו, לא אשמים.

בנוסף, בתי מעצר הם מקום מועד להתאבדויות. ארבעה עצירים התאבדו בשנה האחרונה בבית מעצר נגב, והיו עוד 12 נסיונות התאבדות, אבל המקום לא מספק שירותי בריאות נפש. בנוסף, בכל בית המעצר אין אף עובד/ת סוציאלי/ת. לא צחוק. אנשים יכולים לשבת חודשים בבית מעצר, ובריאות נפש זה דבר חשוב. הרופאים התריעו על הנושא, והמשטרה אמרה שזה בטיפול. חשוב להבהיר: זה לא שנמנעת עזרה נפשית מעצירים. הם מופנים לבית חולים פסיכיאטרי במקרה הצורך (בחדר השוטרים אף תלוי דף האומר ששוטר שלא לוקח עציר לטיפול פסיכיאטרי ייאלץ לעשות את זה על חשבון ימי פגרה. איום רציני ביותר), אבל זה רחוק מלהיות מספיק.

התפישה של המשטרה את הפסיכיאטריה היא מצומצמת למדי. עבורם, לפסיכיאטריה מטרה אחת: לקבוע האם יש אצל העציר "פוטנציאל אובדני" או לא. אחרי ארבעה עצירים מתים ואחרי שהארגון הגיש בג"צ בנושא הזה, הקים בית המעצר צוות שיחקור את נושא ההתאבדויות במעצר. בצוות הזה אין פסיכיאטר. מה גם שנערכו המון מחקרים בנושא, ובאמת שלא סביר להניח שצוות של בית המעצר של מחוז נגב יביא לפריצת דרך בתחום.

חוץ מזה, בחדר באגף הקטינים שוהים ארבעה קטינים. חדר אבן קטנטן, ללא חלון. לא נותנים להם עיתונים, לא נותנים להם ספרים ולא שום אמצעי בידור אחר. מה שכן נותנים להם זה סיגריות. ארבע סיגריות לקטין ביום. כירת סיגריות לקטינים היא עברה פלילית שבצדה קנס של כ-13 אלף שקל. כנראה שלתת להם בחינם זה בסדר.

לא דרמות גדולות, כאמור. סתם יום של חול בבית המעצר נגב שבמרכז באר שבע.