Monthly Archives: ספטמבר 2004

מפרקים אותי. אני זמני.

 

כמעט כל יום אני נוסע לאורך צינור החרא שכיסה את הרחוב שעד לא מזמן כונה שדירות ירושלים. כמעט כל יום אני עובר בשערי החרא הירוקים העומדים – ראו איזה פלא! – ממש בתחילת יפו.

מבחינה גיאו-פילוסופית, צינור החרא הוא התוצאה – או שמא פרי האהבה – של כביש 6 וחומת ההפרדה. כמו שני המפעלים ההם, צינור החרא הוא גם גבול, גם בנוי במיוחד להשפיל, וגם מבטא את המשיכה הכמעט ארוטית שיש לשועי המקום הזה אל המנוף, הדחפור, הבולדוזר, הטרקטור, המשאית, הדבר הזה שיוצק, הדבר הזה שדופק, הדבר הזה שחופר והדבר הזה שחותך. זה ממש מעמיד להם, והם חייבים למצוא לבנות עוד דברים, להרוס עוד מקומות, לעשות עוד כסף, ולהשפיל עוד אנשים.

אי אפשר לומר שאני אוהב את זה. כמעט כל יום אני עובר מתחת לגשר של חרא. גשר של חרא בלחץ, בנאדם, אני אומר לעצמי. על מה הם חשבו, המאדרפאקרז? לשים את זה ככה בפרצוף של אנשים.
וכל בוקר מחדש אני מתפלא על הקבלה; אנשים, במיוחד תושבי יפו, אבל גם אני, שפשוט באים ושמים להם צינור חרא בלחץ (חוזר: צינור של חרא בלחץ) בתוך הפרצוף, והם מקבלים את זה. צינור חרא בלחץ, מה הבעיה. מה, לא תמיד היה פה צינור חרא בלחץ?

 

לאחרונה, החל צינור החרא מדבר בגוף ראשון. "מפרקים אותי", זועק הצינור העילי. "אני זמני", מחזיר לו הצינור התחתי. לעזאזל, אמרתי לעצמי בבוקר, צינור חרא מדבר! דבר כזה עוד לא ראיתי, דאממיט. לעצמי אני אומר: זה יהיה אחלה כתובת על טי-שירט. אני ממשיך להדרים עם צינור החרא, והוא שוב, ושוב: זמני אני זמני אני זמני אני זמני אני. אותי מפרקים אותי מפרקים אותי מפרקים אותי מפרקים. וצינור החרא עולה מעל לצמתים, ויורד בחזרה לאדמה. הנה באה הרכבת, בואו ילדים לשבת. אוֹל אבּוֹרד דֶה שיט טרֶיין! אני זמני. מפרקים אותי.

אני אומר לכם, הם בכוונה ניסחו את זה ככה, בגוף ראשון. הם עשו את זה בשביל לשחק לנו עם השכל, לסובב את הסכין. הם יכולים היו לכתוב "הצינור זמני" או "הצינור יפורק", אבל לא. הם הלכו על ה"אני", על ה"אותי", הם הלכו על גוף ראשון. הם הלכו עם הגוף הראשון והם הלכו חזק על ההיפוך שלו. אומר זאת כך: הרי אני ואתה, כשאנחנו מדברים, אנחנו תמונת המראה של עצמנו מבחינת הגוף הראשון.

וככה הם תוקעים לך את זה על הבוקר, ואתה קורא עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם: זמני אני זמני אני זמני אני זמני אני. אותי מפרקים אותי מפרקים אותי מפרקים אותי מפרקים.

אלה לא מילים קלות לומר: "אני זמני", "מפרקים אותי". נסו, קוראות וקוראים יקרים, לומר את זה לעצמכם מספר פעמים בקול רם ובוטח. זה לא קל.

כן, קלטתם את הראש שלי: גוף ראשון זה לא דבר שכדאי לשחק אתו. גוף ראשון זה חומר חזק.

עם המנטרה הזו אני מפליג אל היומיום בעודי ממשיך ומדרים לעבר העיר ראשון. אני זמני אני, מפרקים אותי, זמני אני, זמני, מפרקים, מה אני עושה פה, לאן אני נוסע, אני זמני. מפרקים אותי. כמה זמן עבר. כמה זמן עוד יעבור. זה קשה, האמינו לי.

כמו כולם, גם אני מתהפנט, שוכח מתושבי יפו, מתכנס אל תוך עצמי, נעלב, ממהר לצאת משם, להדחיק לא רק את העובדה שכמעט בכל בוקר אני עובר מתחת לגשר של חרא בלחץ, לא רק את העובדה שכמעט וכל בוקר אני לא עושה שום דבר בעניין, אלא גם את העובדה שמפרקים אותי, וגם את העובדה שאני זמני.

ראו את האדם: הוא יכול להיות עץ השדה, והוא יכול להיות צינור חרא. יש בו מזה ויש בו מזה. הלוואי, אחיי ואחיותיי, שבשנה הבאה נהיה כולנו עצי השדה, לא צינורות של חרא. שנה טובה.