Monthly Archives: פברואר 2005

המדריך ליציאה מהלחץ

 

א.

במאמר נהדר, מספר לארי סמית', כתב "פופיולר סיינס", על עשרה ימים יפים פחות או יותר שבילה אך ורק עם טכנולוגיות משנות החמישים (המאמר תורגם לעברית ופורסם ב-NRG). בלילה האחרון של הניסוי יושב סמית' בבית עם התקליטים הישנים, ומתכווץ כשהוא קולט פתאום את מאות האימיילים, הודעות ה-SMS, ההודעות הקוליות, הפקסים ומה שלא תרצו שינחתו עליו מחר, כשיחזור לעולם האמיתי, הדיגיטלי. דיכאון נופל עליו.

אחרי שבוע וחצי בלי טלפון סלולרי, דואר אלקטרוני ושיחה ממתינה, מגיע סמית' למסקנה הלא מפתיעה: פעם היה הרבה יותר רגוע, היום יש הרבה יותר לחץ. הלחץ הזה כל כך מלחיץ, שלפעמים מספיקה רק המחשבה עליו על מנת להילחץ כהוגן.

לא צריך להיות טיפוס נוסטלגי על מנת להודות על האמת הבלתי ניתנת להכחשה; כולנו חיים תחת לחץ קבוע ומתמשך, בעיקר בתחום התקשורת. אנחנו מרגישים שנדרש מאתנו להיות זמינים כל הזמן, ובמספר חזיתות. הלחץ הזה רובץ על כולנו, אנחנו שותפים בו, אחים ללחץ.

אותי לא מעניין לנסוע בזמן – ולא רק מבחינה טכנולוגית – אל העבר. העתיד הרבה יותר מסקרן אותי. אבל כשאני מסתכל על העתיד הזה אני רק רואה יותר ויותר מאותו לחץ, ואם לומר את האמת: זה קצת מוציא לי את החשק.

אין ספק שעל מנת להגיע אל העתיד עם בריאות נפשית תקינה פלוס מינוס, חובה עלינו להוריד קצת מהלחץ. מאחר והתנתקות מהאינטרנט או חיים נטולי סלולרי פשוט לא באים בחשבון, מה שאנחנו צריכים לעשות, כקולקטיב, הוא לאמץ מחדש מספר חוקים ונורמות התנהגות שיעזרו לנו לעבור את העתיד בשלום. אגיש לכם כאן סוג של מיני מדריך להורדת הלחץ, או לפחות להפחתת הלחץ המיותר. השיטה שלי להורדת הלחץ היא פשוטה: להיות פחות זמינים, לצאת מהלך הרוח של זמינות תמידית, גם שלנו וגם של האחר.

 

ב.

הדבר הראשון שקופץ מול העיניים כשבאים לנתח את הלחץ הוא הכפילות. אם לא מספיק שיש יותר מדי שיחות/מיילים/פקסים, הרי שבנוסף לזה עושה רושם שכל מסר משוגר לפחות שלוש פעמים: במייל, ב-SMS, בהודעה קולית, ואז בעוד טלפון, רק לוודא, ולייתר ביטחון שולחים שוב לאותו מייל, וגם למייל בבית, שיהיה, ואם כבר נשלח מייל הביתה, הרי שמוכרחים להתקשר גם הביתה ולוודא, ורק על מנת לסגור את כל הקצוות, שולחים גם פקס. סיוט.

החוק הראשון להורדת הלחץ, אם כן, ברור: לשלוח כל מסר רק פעם אחת. די למנהג המגונה של להשאיר אותה הודעה שלוש פעמים! מכוני מחקר רבים מודדים את היקף דואר הזבל הנשלח באינטרנט (בין 60 לתשעים אחוז), אני מוכן להתערב שאם אותם מכוני מחקר ינסו למדוד את התעבורה הלא-זבלית, הרי שהם יגלו שגם שם, מתוך התעבורה הלגיטימית של המידע, בין שישים לתשעים אחוזים מהמידע מיותר: חזרה מייגעת על אותו דבר, כשכל כלי תקשורת מגבה את חברו במעגל אינסופי. על עצמי אני יכול להעיד שכחמישים אחוז מהשיחות שאני מנהל בענייני עבודה מיותרות לגמרי, אבל לגמרי. רובן זהות לחלוטין: "שלחתי, קיבלת? הגיע בסדר או לשלוח שוב? הגיע בסדר, תודה. אתה יודע מה, אני אשלח שוב".

זה לא רק שהסלולרי מגבה את המייל: הקלות בה אנשים מרשים לעצמם להתקשר פעמיים מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. מתקשרים, משאירים הודעה מפורטת, ואז מתקשרים שוב, ומשאירים את אותה הודעה מפורטת שוב.  אם היינו נפטרים מכל הכפילויות האלה, היינו חוסכים לעצמנו לפחות חמישה עשר אחוזים של לחץ ומרוויחים קצת שקט.

 

ג.

אספר לכם אנקדוטה מהשבוע שלי:

ההודעה בתא הקולי היתה מהירה וקורקטית. דרור שלום, מדברת נגה מתיק תקשורת. אנחנו עושים איזה אייטם על האינטרנט ורצינו לדבר אתך. אני במספרים האלה והאלה, תתקשר דחוף.

ההודעה הושארה בסביבות השתיים בצהרים. השעה היתה בערך ארבע כשהחזרתי טלפון. נגה שלום, זה דרור. מה העניינים? כן, אומרת לי נגה במין גערה, איפה אתה, נעלמת. עד שהתקשרת כבר סגרנו עם יובל דרור. עוד לא עברו שעתיים, אמרתי לה. מה כל כך דחוף, כולה אייטם בטלוויזיה, לא ניתוח מוח. אבל נגה אמרה שאין מה לעשות, היא היתה צריכה "לסגור את זה". יש לי רעיון, אמרתי לה, בפעם הבאה תתקשרי יום קודם. הקונספט היה זר לה לחלוטין, כמובן, אבל בכל זאת נפרדנו בידידות.

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. בדרך כלל, אני חש סוג של הקלה, כמי ששוב פעם הצליח להתחמק מהמצלמות. אבל השמחה תמיד מהולה בעצב קל, שהרי בעוד אני נמלטתי, את יובל דרור הם תפסו. מישהו הרי צריך למלא את הכיסא ואת האוויר לכמה דקות. ככה זה, אנחנו לא יותר משורות במחברת של איזו נגה שעושה עלינו וי בדרך לשם הבא, במרוץ "לסגור את זה" כמה שיותר מהר.

בעולם בו כולם זמינים כל הזמן, מתעמעמים ההבדלים בין הדחוף ללא דחוף. הזמינות התמידית הפכה את הכל לדחוף על ידי זה שביטלה למעשה את עצם הדחיפות, שהרי עכשיו הכל דחוף, ושוב דבר לא סובל דיחוי, גם הדברים הכי פחות דחופים. הכל צריך להיות עכשיו.

וזה מוביל אותי לחוק השני, האהוב עלי במיוחד: שום דבר לא דחוף. הרוב המוחלט של הדברים בעולם יכול לסבול דיחוי של כמה שעות.

 

ד.

חוק שלישי: לא להתקשר סתם. אני לא מדבר על חברים, כמובן. חברים עדיף שיתקשרו סתם. כשחברים מתקשרים רק כשהם צריכים משהו, צריך להתחיל לדאוג. אני מדבר על השיחות הסתמיות האלה מהעבודה: דרור, איפה שמת את ה… לא חשוב, מצאתי. נראה כאילו אנשים איבדו את היכולת לחשוב מבלי להחזיק טלפון ליד האוזן. יותר קל להם להתקשר מאשר לעשות מינימום מאמץ.

 

ה.

בעניין השיחות הסתמיות, משהו שכדאי לומר: הרבה פעמים, באמצע הלחץ של יום העבודה, כשזה שמעליך טוחן לך את השכל, זה שמלמטה מטריף לך את הנשמה, ואת אלה שלצדך פשוט בא לך לרצוח, לפעמים, ברגעים כאלה, אין דבר יותר נחמד מטלפון פתאומי מהאישה שאתה אוהב. ככה סתם, באמצע היום, שיחה קלילה של ממי ומותק ומה נשמע והכל בסדר. נורא כיף לקבל שיחה שכזו באמצע הלחץ, זה מזכיר לך שיש מקום אחר, עוזר לך להתנתק, להירגע.

אבל הרבה פעמים אין דבר יותר מעצבן מזה שבאמצע הלחץ של היום האדם שאתה מדבר אתו מקבל פתאום טלפון ממישהו אהוב, ופתאום הוא מתחיל עם כל ההיי-מאמי-מה-נשמע הזה. לפעמים זה פשוט יכול להטריף, לא ככה?

 

ו.

ואולי ביחס הכפול הזה לשיחות ההיי-מאמי-מה-נשמע נמצאת הפואנטה. הרי הייתי יכול למנות כאן עוד שלושים חוקים: לנתק את הטלפון, לא להתקשר בערב בענייני עבודה, כשסופי שבוע הם לחלוטין מחוץ לתחום, להפסיק להשתמש בדיבוריות (הקמפיין העתיק של "הופך שעה אבודה לשעת עבודה" הוא גולם שלחלוטין עלה על יוצרו. היום אנחנו צריכים בדיוק את ההפך – את השעות האבודות האלה, הקסומות, כשאתה באוטו, לבד, בשקט, שומע שיר שאתה אוהב) ועוד ועוד. אבל נראה לי שאין צורך. העיקרון העומד בבסיס ההצעות הוא אחד, והוא ישן ומוכר ונכון תמיד: פשוט אל תעשה לחבריך את מה ששנוא עליך. לא היית רוצה שיתקשרו אליך סתם, נכון? לא היית רוצה שישלחו לך את אותו הדבר שבע פעמים, האין זאת? היית רוצה את בוקר יום שישי רק לעצמך, לא ככה?

ובכל זאת, כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו עושים בדיוק את ההפך למישהו אחר? יותר מדי, זה בטוח. אפילו אדם רגוע כמוני מוצא את עצמו לפעמים מרים טלפון לשיחה שהייתי שונא לקבל. המהירות והקלות בהן אנו מרשים לעצמנו להיכנע ללחץ ולהיכנס למצב של קוצר רוח, מדאיגה. הטלפון הנייד הוא מראה הניצבת מולנו, מוכיחה לנו איך הפכנו למשהו שלא היינו צריכים להיות.

הברווז האחרון

 

א.

הקריקטורה של דוד גבע שאני הכי זוכר היא משאית מלאה ברווזים עגומי מבט, דחוסים בארגזים בדרכם למשחטה. רק ברווז אחד – בעיניו אומץ, טמטום והשלמה – פותח פה ושר במלוא גרון: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה…"

 

ראיתי אותה לפני המון שנים, את הקריקטורה הזו, והיא נחקקה בי, על כל רבדיה. היא חלק ממני. מצאתי בה, ואני מוצא עדיין, תערובת בלתי אפשרית, כמעט מגוחכת, של השלמה והתרסה בדרך אל הסוף הבלתי נמנע.

 

שנים של דודו גבע, וזו הקריקטורה שנתקעה אצלי. והרבה פעמים, כשאני מוצא את עצמי כלוא בארגז קטן עם חבורת ברווזים עגומי מבט בדרכנו אל המשחטה, אני פותח פה ושר במלוא גרון: אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה!

 

ב.

אני מאוד עצוב שדודו גבע מת. מבחינה אישית, מה שנקרא, הכרתי אותו בצורה פחות מרופפת (לרוב לא היינו רחוקים ביותר מדרגה אחת של סֶפֶּרֶיישֶן). שלום שלום כמה פעמים. פעם הוא נתן לי ציור וחתם לי "לדרור הפגז מדודו הברווז!". בפעמים הלא רבות שראיתי אותו הוא היה תמיד נורא נחמד ונורא מצחיק.

ברמה האישית, היומיומית מה שנקרא, קשה לומר שאחוש בחסרונו. אבל אין ספק שהוא יחסר לי כאייקון תרבות. כעיתונאי. כאמן. כי החיים מעכשיו והלאה כבר לא יכללו את דודו גבע, את האמנות שלו, את אופיו האנרכיסטי, את האמירה המיוחדת שלו, את האומץ.

כי הוא היה אמן גדול, לעזאזל המחורבן! הוא היה פרוע ומצחיק ואפל וסוטה ומתריס וכופר. הוא אף פעם לא שיעמם, הוא אף פעם לא נכנע, הוא אף פעם לא עצר. הוא היה פשוט אמן גדול, קרוע מהתחת לגמרי, לא שם זין על כלום.

 

ג.

לא מזמן, כשאפרים קישון הלך לעולמו, לא הרגשתי כלום. אין לי כלום עם קישון. הוא לא היה אייקון שלי, הוא לא הצחיק אותי, הוא לא דיבר אלי. הוא של הדורות שמעליי.

דודו גבע הוא כמו האפרים קישון שלי, ואני מסתכן ואומר: של הרבה מבני הדור שלי. מבחינה אמנותית, הוא השאיר חלל ענק. בלי לפגוע באף אחד, ברור שהרוב המוחלט מבין המאיירים שנותרו עומדים לא מתקרב לרמתו. יש כמה תותחים, כמובן, אבל הם תמיד נראים לי כמו הילדים הטובים של הכיתה. גבע היה ילד רע, הוא תמיד לקח את זה יותר רחוק. ב-ynet קראתי שאפרים סידון סיפר שהוא פנה אל גבע שיאייר לו ספר ילדים תמים וחינוכי. אני כבר לא עושה דברים בלי סטיות, ענה לו גבע.

 

ד.

אמן גדול הלך מאתנו בטרם עת ולבלי שוב. מחר תזרח השמש, עלייה בטמפרטורות לפחות עד שבת.

 

הזכות למרפסת

 

(הקדמה: הקטע הזה נכתב לטיים אאוט אי שם באוקטובר 2003. מצאתי אותו במקרה, כשחיפשתי משהו אחר, וחשבתי שהוא נחמד. יש בו משהו מאוד אביבי וקליל, מאוד לא פברואר 2005.)

 

אני מאמין בזכותו של כל אדם למרפסת. אני מאמין כי כל אדם, ללא הבדל דגמ"צ (דת, גזע, מין, צבע), יש לו זכות למרפסת.

אני מבקש לנצל את הבמה המכובדת הזו על מנת להבהיר היטב לְמה אני מתכוון באמונתי זו, האמונה שזכותו של כל אדם למרפסת. כמו כן, אנסה לטעון שזכותו של כל אדם למרפסת – על ההשלכות שיש לאמונה כזו – היא אמונה שכדאי מאוד, גם אם לא תמיד קל, להחזיק בה.

אספר לכם מעט על המרפסת שלי, שלא תקבלו רעיון לא נכון. מרפסת צנועה יש לי אני. הים לא נשקף ממנה, היא איננה צופה על שדרות מלבלבות או על כיכר גדולה, היא לא נמצאת במיקום אסטרטגי במיוחד. היא צופה לצד האחורי של כמה בניינים, מעבר להם פיסת כביש לא מרכזי במיוחד ולא צדדי במיוחד, פינת רחוב שקטה, למעלה גגות, דודים, שמיים, ביום שמש, בלילה ירח.

היא לא גדולה במיוחד, המרפסת שלי, יש בה כיסא נוח, ערסל, מכונת כביסה, קצת עציצים, כלי האוכל של הכלבה, המקום של הכלבה, לפעמים גם הכלבה. היא לא סגורה, המרפסת שלי, אין בה תריסים. אנחנו לא אוהבים תריסים. תריסים זה רע. יש מעקה ברזל קטן שלמדתי לאהוב למרות החרא של היונים שמצטבר שם (עד כמה שניתן לאהוב מעקה שעליו חרא של יונים, וניתן). בצהרים באות ציפורים למרפסת, שותות מהמים של הכלבה, מנסות לנקר לה באוכל, מפזרות אותו בכל המרפסת. זה רגע נחמד. בקיצור, מרפסת רגילה.

לפעמים אני יושב במרפסת ונהנה מהחיים. אני מביט סביב, אל הבניינים אל השכנים, אל פיסת הכביש, אל פינת הרחוב, למטה אל הגינה, למעלה אל השמיים. אני עושה את המסלול הזה כמה פעמים; מהקרוב לרחוק, מהרחוק לקרוב, ונרגע. גוּד מדיטיישן, בייבי, זה מה שזה. אני מאחל לכל בני האדם שתהיה להם מרפסת שאפשר לשבת בה וליהנות מהחיים. אני מביט סביבי, אל העולם: אני חלק ממנו. ואז אני חושב על כל בני האדם שאין להם מרפסת, ואני מתמלא להט מהפכני ואמונה יוקדת: לכל אדם הזכות למרפסת! כן!

אבל לפני שאתם אומרים שהדבר הרי ברור מאליו ואין ספק שזכותו של כל אדם למרפסת ושמרפסת זה מעולה, הרשו לי להזהיר אתכם: המרפסת היא לא רק זכות, היא גם חובה.

כי האדם, חובתו לממש את זכותו למרפסת. אדם, אם הוא לא מממש את זכותו למרפסת, ניטלת ממנו הזכות למרפסת, ויותר גרוע: ניטלת ממנו החובה לממש את זכותו למרפסת. אני מעדיף אדם בלי מרפסת אבל עם תחושת החובה לממש את זכותו למרפסת, מאשר אדם שיש לו מרפסת והוא לא ממלא את חובתו לממש את זכותו למרפסת. זכותו של כל אדם למרפסת, וחובתו של כל אדם לצאת אליה. צאו אל המרפסות שלכם, אחיות ואחים, צאו אל המרפסות, ובטח עכשיו, כשנעים בערבים ורוח חצי קרירה מנשבת, ממשו את זכותכם, מלאו חובתכם!

אתם יודעים מה – קומו עכשיו וצאו למרפסת. ואם אתם נמצאים במקום בלי מרפסת, צאו אל המרפסת הפנימית, אל המרפסת שנמצאת עמוק בתוככם. כן, כי לכל אחד מאתנו יש מרפסת פנימית בה הוא יושב ונהנה מהחיים; רוח הערב משחקת בשיערו, במדרכה ממול פוסע זוג עם עגלה, נהג חונה, חתול הולך על מעקה, חיים שלמים מתנהלים ממול, ואת על המרפסת – גם צופה, גם משתתפת, כי את חלק מהנוף. את לא סגורה בבית, את בעולם, וכשאת בעולם – באמת בעולם – גם את מתמלאת סוג של אושר, ואת לא יכולה לא להאמין שזכותו של כל אדם למרפסת. כי אם לך מגיע, לכולם מגיע!

ועל המרפסת הזו, הפנימית, אנחנו לא נשענים כמו הרצל או מנפנפים כמו איזה גורבצ'וב; לא על המרפסת הזו אני מדבר, למרות שגם למרפסת הזו (או יותר נכון: לאספקט הזה של המרפסת) יש מקום בתוכנו, אבל זו מרפסת אחרת, לצרכים אחרים. אני מדבר על המרפסת הפנימית בה אנחנו יושבים בנוח, לבושים מינימלי, שעונים אחורה, בידנו משקה, המאפרה לא רחוקה מדי. בדיוק חזרנו הביתה, ואנחנו נרגעים; יושבים, בוהים, חושבים על כל מני דברים שאין להם מילים. אנחנו נמצאים ברגע נטול חזון או פתוס, אבל אנחנו לגמרי נוכחים בעולם. עובדה: אם רק מישהו ירים את הראש, הוא יראה אותנו על המרפסת.

ואם זה יקרה, אם מישהו ירים את הראש פתאום ויראה אותנו רואים אותו מהמרפסת, גם הוא ירגיש פתאום כמונו: צופה בנוף וחלק מהנוף בו זמנית. וזה, אחיות ואחים, נקרא להיות אדם עירוני.

על המרפסת אנחנו צופים בנוף וחלק מהנוף בו זמנית. כבני אדם החיים בעיר, זו חובתנו: להיות נוכחים, לממש את זכותנו לצפות בנוף ולמלא את חובתנו בלהיות חלק ממנו אם רק יבחר מישהו להרים את הראש ולראות אותנו.

אני מאמין בזכותו של כל אדם למרפסת, ובחובתו של כל בנאדם לראות ולהיראות במובן האמיתי, הפילוסופי, של הביטוי: להיות חלק מהעולם. זו זכותנו, וחובתנו לממש אותה, אחרת לא עשינו כלום.

 

זיכרונות מהבועה, חלק ג

 

א.

הרבה תגובות קיבלתי לשני הטורים הקודמים שסיפרו על הבועה (שלי) וההתפוצצות (גם שלה, גם שלי). הפצע, כך נדמה, כבר לא מדמם, אבל אתם יודעים איך זה פצעים ישנים – אם התחלת, לפעמים אתה פשוט לא יכול להפסיק לגרד אותם. והפצע הזה, יש לו את הרבדים שלו, בלי עין הרע.

מאחר ואני חובב טרילוגיות, אני חש כמעט מחויבות להמשיך ולדבר על הבועה עוד שבוע אחד, לסגור את הסיפור הזה, לדבר קצת גם על התקופה שאחרי. כשחשבתי על כל העניין, נגלה לי דבר די משונה: עד היום עוד לא התעסקנו בה ברצינות, בהתפוצצות של הבועה. נדמה שרק עכשיו, ולא רק אני, אנחנו נפנים לטפל בשריטה הזו שעשתה לנו הבועה, לחטט בה. מדוע לא התעסקנו בה עד עכשיו ברצינות? מספר סיבות.

קודם כל, אני חושב שפשוט הדחקנו. התפוצצות הבועה, כזכור לכולם, היתה מהירה וכואבת. ברוב המקרים זה התבצע כך: מכנסים את כולם בחדר הישיבות. המנכ"ל, היזם והמשקיע (שבדרך כלל כבר לא מדברים אחד עם השני בשלב הזה) עומדים שם עם פרצופים ארוכים. נאום קצר. תודה רבה לכולכם. זהו. נגמר. הביתה. כך זה נגמר עבור רבים מאתנו, בחטף.

ואם זה לא מספיק, התפוצצות הבועה לוותה גם בהרבה, אבל הרבה, שמחה לאיד. אל תכחישו, אין טעם. השמחה לאיד היתה, הייתי אומר, כמעט גורפת. זה היה כאילו שכל העולם קם והכריז יחד: אמרנו לכם. אמרנו לכם שזו בועה ושזה יתפוצץ. אמרנו לכם, לא אמרנו? לא אמרנו לכם שאין ארוחות חינם? שהחשבון תמיד מגיע בסוף, לא אמרנו לכם?

העליצות של ה"אמרנו לכם" היתה סוחפת, מידבקת. רוח רעה של "אמרנו לכם" ריחפה מעל ראשנו, וזה היה בכלל לא נעים. בעוד היחס למפוטרים ממגזרים אחרים (כן, היה מיתון פעם) נע בין אדישות לאהדה, היחס למפוטרי ההיי-טק נע בין מרושע לנקמני. אפילו אנשים קרובים, מבלי לשים לב, שמחו לאידנו. אפילו אנחנו, בתוך תוכנו, שמחנו קצת לאידנו.

היחס הזה גרם לנו להתכנס אל תוך עצמנו. הדחקנו. לא דברנו על זה, לא עשינו עניין. רק היום, קצת יותר משלוש שנים אחרי, אנחנו מתחילים לשחרר את הזיכרונות המודחקים.

 

ב.

עוד גורם להדחקה הגדולה והקולקטיבית הזאת – אבל לא מהכיוון שחשבתם עליו – הוא הניין אילבן, שהיה ללא ספק החותמת הסופית על ארון הקבורה של הבועה, ותמונת המצב העולמית שבאה אחריו.

הבועה היתה כולה אמריקה – החלום, השיטות, התרבות, כולם היו אמריקנים לעילא ולעילא, ואני כבר לא מדבר על העובדה שחברות רבות היו רשומות למעשה כחברות אמריקניות עם מרכז פיתוח בישראל. אנחנו? אנחנו בכלל לא מפה, פה רק המרכז פיתוח שלנו.

מגדול המנכ"לים ועד לאחרון אנשי התמיכה הטכנית, חלקנו כולנו את אותו חלום, את אותו אתוס. הרוח שנשבה במפרשינו אז היתה אמריקנית לחלוטין. כולם רצו להקים חברות סטארט-אפ מתוך גראז'ים ביתיים, כמו סטיב ג'ובס, אבל למי בכלל יש גראז'? הלו, אנחנו בכלל מפתח תקווה! אבל את הפתח תקווה שבתוכנו הדחקנו, העלמנו. לא רצינו פתח תקווה, רצינו סיליקון ואלי.

אחרי הניין אילבן אמריקה הסתגרה בתוך עצמה. אמריקה כבר לא רצתה אותנו (או במילים אחרות: אין יותר השקעות), ואני חושש שלקחנו את זה יותר קשה ויותר אישי ממה שאנחנו מוכנים להודות. אפילו אלה מאתנו שהחשיבו את עצמם כמתנגדים לאמריקה, ואני חושב שאני בתוכם, נפגעו. זה לא מקרה ששיאה של תנועת ההתנגדות לגלובליזציה ולאמריקה חפפה לתקופת הבועה, היה משהו נחמד בלשנוא את הגלובליזציה מבפנים.

כקולקטיב, אני חושב שהרגשנו קצת נבגדים.

 

ג.

כשנגמר הכול, לקחתי את הפיצויים ונסעתי להודו, לראות קצת הימלאיה. פגשתי שם רבים כמוני, מפוטרי היי-טק, לוחמים וותיקים, מצולקים משנים של פלורסנט ופיצה, שהחליטו לנצל את העצירה הכפויה של רכבת ההרים המטורפת ההיא, ולהירגע קצת, לנסות להפוך את הסוף להתחלה חדשה.

זו לא היתה סתם התחלה חדשה – זו היתה אתחלה חדשה. אחרי התקופה הזו, רבים מאתנו היו פשוט חייב לאתחל את החיים שלהם מחדש. דור שלם דרש Reboot.

אני זוכר במיוחד את א'. את א' פגשתי בקורס ויפסאנה. לפני שגזרנו על עצמנו שתיקה של עשרה ימים, הספקנו לדבר קצת. הוא ואשתו הגיעו להודו אחרי שפוטרו שניהם מעבודת ההיי-טק שלהם. הוא היה ראש צוות בחברה גדולה, היא עבדה בחברה אחרת. שניהם עבדו כמו מטורפים, בקושי נפגשו. א' סיפר לי שאחרי כמה שנות היי-טק, הוא עמד על ארבע קופסאות סיגריות ביום, 25 ק"ג עודפים באזור המותניים, צוואר תפוס תדיר, כתפיים נוקשות כמו אבנים, דלקות בפרקי כף היד וכאבי גב. כשפגשתי אותו זה היה אחרי חודשיים יוגה בהודו, והוא היה גמיש כמו איילה וחטוב כמו סייח צעיר. הוא גם הפסיק לעשן. הפיטורים, הוא אמר, היו הדבר הכי טוב שקרה לו, והוא בחיים – אבל בחיים – לא יחזור שום פעם על דבר מהסוג הזה. כמוהו פגשתי עוד רבים, בפי כולם אותו סיפור פחות או יותר, קופסת סיגריות וכמה קילוגרמים לכאן או לכאן. תגיד, היינו שואלים את עצמנו, איך שיעבדנו את עצמנו ככה? איך נתנו לזה לקרות, ובשביל מה? היה שווה את זה?

הטראומה הזו, של העבודה האינסופית בשנות הבועה, חקוקה עמוק מאוד בכל מי שהיה שם. אני מכיר לא מעט אנשים שעד היום מתקשים להיקשר למקום עבודה רציני, כזה שדורש מחויבות מוחלטת והרבה שעות. אני באמת חושב שמוסר העבודה שלנו נדפק איכשהו.

 

ד.

חלק מעניין ה-Reboot שהוזכר קודם ושהיינו חייבים לעשות לחיים שלנו קשור קשר הדוק בכסף. העניין הוא כזה: בתקופה ההיא הרווחנו טוב. ואם זה לא מספיק, גם עבדנו הרבה שעות, מה שלא השאיר לנו הרבה זמן לבזבז וגרם לנו לחסוך, ושלא נדע – להגיע לפלוס. אתם יודעים מה זה בשביל אדם שעובד בעיתונים להיות בפלוס בבנק?

התרגלנו לרמת חיים מסוימת, טובה. גם אחרי שהכול התפוצץ וחזרנו למקום הטבעי שלנו לקח לנו כמה שנים לעכל את העובדה הפשוטה הזו, שכבר אין לנו כסף כמו שהיה לנו. יש לי לא מעט חברים שעד היום לא מבינים למה אי אפשר להמשיך לחיות כמו אז מהמשכורת של היום.

אבל חלק לא פחות חשוב מאותו Reboot בדיוק הוא שינוי מהותי ביחס לכסף. אחרי תקופה לא קצרה שכולה התאפיינה במרדף עיוור ופרוע אחרי הכסף, המכה, הקומבינה, למדנו לדעתי לחיות קצת כמו דרווישים, פיתחנו סוג של זלזול כלפי המרדף הזה. זה לא שעברנו לגור במערות ואנו מתקיימים על חרובים ומי גשמים – אנחנו עדיין פה – אבל משהו השתנה. הזיכרון של עצמנו ושל סביבתנו עם מבט של קופה רושמת בעיניים לא עושה לנו טוב.

 

ה.

דומה שאין מנוס מלשאול את שאלת השאלות: האם הייתי חוזר על זה שוב? אני לא אומר "שוב" במובן של מסע אחורה בזמן או ניסוי פילוסופי סטייל ניטשה, אני מתכוון במובן המעשי: האם הייתי הולך עכשיו, עם כל הזיכרונות והלקחים, לעבוד שוב בסטארט אפ?

האמת, נראה לי שלא. אני לא יודע מה יקרה אם דבר ממש נהדר ייקרה בדרכי, אם אסרב להצעה שאי אפשר לסרב לה (וממש לא רק במובן הכספי), אבל מהמקום בו אני נמצא היום נראה לי שתודה, אבל לא תודה. אני שמח שעשיתי את זה, שמח על החוויה. אבל פעם אחת הספיקה לי. אם לצטט את עצמי מהטור של השבוע שעבר: "שילמתי את דמי החבר המחורבנים שלי"