Monthly Archives: ספטמבר 2003

עוד שלושה ימים

 

איזה יום היום, שלישי? כן, שלישי. ובאיזה יום אנחנו נוסעים, שישי? כן, שישי.
בינתיים, מי שמגיב הכי קשה זו הכלבה. התרמילים כבר ירדו מהבוידעם. היא מבינה, הקטנה: כשהתרמילים יורדים זה סימן ששינוי מתקרב. איך היא מגיבה? לא משהו. ההתנהגות שלה משונה מאוד; היא שוכבת על הדלת, חוסמת אותה בגופה, בעיניה מבט של אנה פרנק. אתמול היא ברחה וחזרה מכוסה כולה בחרא. שעה קירצפתי אותה.
ואני, אתם שואלים, איך אני מגיב? אני בסדר, תודה, קצת בלחץ. הכדורי מלריה עושים לי חלומות משונים מאוד, אני קם עייף והפוך.
החלומות לא רעים, הם פשוט דחוסים מאוד. כל הזמן אני עף ורץ וצולל, והכל מלא דימויים וצבעים ואשליות אופטיות, ואתמול – אם אני זוכר נכון – חלמתי שאני רואה את התוכנית הזאת אקזיט בערוץ 10 ופתאום גלית מתקשרת אליהם ומספרת להם שיש לה מישהו אחר או משהו כזה. אחר כך חלמתי שאני אילם, או מין סוג של אילם לרגע, וחלמתי שאני שר עם חבר שיר של הדורז (יוניברסל מיינד), והייתי בהודו והייתי בפתח תקווה והייתי בשמיים והייתי במין דירה כזו בסגנון אוסטין פאוורס ולא הצלחתי למצוא את הכפתור (תמיד יש בדירות האלה כפתורים) שמוריד את המים, או שפותח את המקרר, משהו כזה. אוף, זה כל כך מעייף.
מה שכן, מכל החלומות האלה בא לי רעיון לספר: מין מערבון עיוני שמתרחש בעולם שפינוזיסטי. האיש הרע קוראים לו שיקגו, ויש מין סצינה של מכות בתוך מטבח גדול שגנבתי מסרט של ואן-דאם שראיתי לפני כמה ימים בטלוויזיה, ויש מלא זיונים. נראה, אולי באפריקה תבוא לי הכתיבה. כי נכון לעכשיו נראה לי ששכחתי איך כותבים. בשבוע האחרון לא הנפקתי משפט עצמאי. כל הזמן אני עושה סידורים, והסידורים, אחיות ואחים, הם האנטיכריסט של הכתיבה: הם סותרים אותה. אני מנסה לקרוא, אבל גם זה לא כל כך הולך: הראש לא עובד, או שעובד על דברים אחרים. צמח לי גם חצ'קון. אני מביט בו במראה והוא מביט בי חזרה. אני עוד לא מפוצץ אותו.
אתמול, או אולי שלשום, דיברתי עם החברים שם במלאווי. הרבה הלוויות יש שם עכשיו, מה שקצת מקשה על שיעורי ההסברה נגד איידס הסדירים (כל יום שלישי בארבע אחה"צ. תבואו, מחלקים קונדומים). הם מחכים לנו שנבוא (בעיקר הם מתים שגלית תבוא, כי היא הרופאה), הם אומרים שיש מלא עבודה ושהם לא מספיקים. הם ביקשו שנביא שוקולד, וגם מתנה לתינוק של דורותי. דורותי היא תושבת הכפר, והיא מנהלת את הגסט-האוס (אחד מהדרכים בהם הארגון משיג כסף). נולד לה תינוק, ובעלה כל הזמן שותה ומרביץ לה, והיא קצת בדיכאון. היום נלך לקנות לה משהו. מה קונים לתינוק אפריקאי? נראה לי אותו דבר כמו מה שקונים לכל תינוק: צעצוע שעושה רעש.
והם ביקשו גם סלוטייפ. ונעצים. ותבלינים. והמון חומר נגד יתושים. ואנחנו נקנה גם משחקים, וחוברות צביעה, ונצא מפה עם ימבה חבילות. השגנו גם לא מעט ציוד רפואי.
את סוף השבוע נבלה באדיס אבבה. יש איזה מישהו, אסייס קוראים לו, רופא אתיופי, שיקבל אותנו שם ויעשה לנו קצת גוד טיים בעיר. ביום שני אנחנו כבר בכפר. פחות משבוע מהיום. אלוהים.
ומישהי שהייתה שם חודשיים התקשרה אתמול ואמרה לנו שזה מקום פשוט מדהים, ושלא נוכל לעזוב, ושכולם שם כאלה אנשים טובים. אני מהנהן כמו אחד שמבין על מה מדובר, למרות שאין לי מושג.
הם סיפרו שבנובמבר מחברים את הכפר לחשמל, ושיהיה סוג של פסטיבל. נכון, היו אמורים לחבר אותם כבר באוגוסט, אבל נפל עץ על החשמלאי. בנובמבר, כך הם אומרים, זה יקרה.
זה בטח יהיה מרגש, להתחבר לחשמל.

הבלוג האמיתי

רונן פורת וכלבתו סויה

גם רונן פורת כותב בלוג. פורת, בן 33, חולה במחלת ניוון שרירים מתקדמת, ALS (ידועה גם כמחלת לו גריג), כותב ל-Ynet בלוג מחלה מרגש, מצחיק, אופטימי ונוגע ללב. נתקלתי בזה הבוקר, בסיבוב של הקפה.

 

 

פרשת השבוע – הקריאות של ראש השנה: גירוש הגר ועקידת יצחק

 

1.
בראש השנה אנו מדלגים על פרשת האזינו הנהדרת – אותה אנחנו שומרים לשבת שבין כסה לעשור – וביום הראשון של החג אנו קוראים את פרשת לידת יצחק וגירוש הגר (בראשית כ"א).
2.
הסיפור בקצרה: אברהם ושרה הזקנים מולידים את יצחק. אחרי כמה זמן שרה רואה את ישמעאל, הבן הקטן של הגר – האמה שילדה את בנו הבכור של אברהם בפרק ט"ז – מְצַחֵק. שרה חוטפת עצבים (אולי זה דיכאון לאחר הלידה), ואומרת לאברהם לגרש אותו ואת הגר. אברהם לא אוהב אותו, אבל אלוהים אומר לו לשמוע בקולה: "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ – כִּי זַרְעֲךָ הוּא".
אברהם, חלש כדרכו, נכנע, מצייד את אמתו בלחם ומים, ומגרש אותה ואת בנה.
3.
הגר תועה במדבר באר-שבע. ואז: "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת; וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד.
וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.
וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם,
וַיֹּאמֶר לָהּ: מַה לָּךְ הָגָר; אַל תִּירְאִי, כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.
קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ: כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ.
וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת מַיִם, וַתַּשְׁקְ אֶת-הַנָּעַר.
וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת-הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל; וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת".
4.
סיפור מטריד למדי. קנאת נשים, אב שמגרש את בנו, אם הצופה בבנה הגוסס. למה אנחנו קוראים את הפרשה הזו בראש השנה? שלל תשובות יש על השאלה הזו, ואף אחת מהן לא מספקת אותי.
5.
ביום השני של ראש השנה – אם לא הספיקו לנו סיפורים מטרידים – אנו קוראים את פרשת עקדת יצחק (בראשית כ"ב). פרשה מטרידה הרבה יותר.
6.
העתקתי אותה עבורכם:
"וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ  אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ  אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם  לְעֹלָה  עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה  וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים…
וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. 
וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.
וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.
וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי.
וַיֹּאמֶר: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.
וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ…
וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה: כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם".
7.
וכל שנה זה מרתיח אותי מחדש, וכל שנה אני חוטף עצבים על אברהם; אברהם שמוכן לגרש את בנו הראשון ולשחוט את בנו השני, אברהם הנכנע, המתרפס, אברהם שלא מסרב גם כשהפקודה היא בלתי חוקי בעליל – מה יותר בלתי חוקי ובלתי מוסרי מלגרש ולהרוג את ילדיך?
אברהם הוא לא האבא שהייתי מאחל לעצמי או לילדיי. והוא גם לא הבעל שהייתי מאחל לבנותיי או לאהובתי (זוכרים איך אמר לשרה לומר שהיא אחותו וסירסר בה רק כדי לחוס על חייו?).
8.
למה א
נחנו צריכים להיזכר בפרשיות האלה דווקא בראש השנה? נכון, יש פה מבחנים של אמונה, יש רמז לשופר, יש תזכורת לברית בין אברהם לאלוהים – הכל קיים, אבל עדיין: מאוד מטריד.
9.
ואל תגידו לי: אמונה באלוהים. תעשו לי טובה ואל תגידו לי את זה, כי להיות מוכן לשחוט את הבן שלך לא מראה על אמונה באלוהים. מי שמוכן לשחוט ולגרש את הילדים שלו הוא לא אדם מאמין: הוא אדם חלש ורע ואטום.
10.
ואל תגידו לי: אברהם ידע שאלוהים לא ייתן לו לשחוט את יצחק. תעשו לי טובה ואל תגידו לי את זה, כי גם אם אברהם ידע, הרי שיצחק לא ידע, ומי שמוכן לעקוד את בנו אל המזבח רק כדי להוכיח נקודה או לזכות בהתערבות הוא לא אדם מאמין.
וגם אם אברהם ידע שישמעאל יהיה לגוי גדול, הרי שישמעאל לא ידע, ומי שמגרש את בנו הוא לא אדם מאמין, או לפחות לא אדם שמאמין בדברים הנכונים.
11.
חיסכו ממני את הרי הפרשנויות: אני מכיר אותן בעל פה, האמינו לי שאני מכיר אותן. מכיר, אבל לא מקבל.
12.
הקריאות של ראש השנה, מבחינתי, באות להזהיר אותנו – אל תהיו כמו אברהם. כשאתם שומעים את הקולות האומרים לכם לעשות מעשה רע, אל תעשו אותם. אל תיכנעו לקפריזות של אלוהים, כי אלוהים הוא קול פנימי, הוא הילד הרע. לא תמיד הוא צודק ולא תמיד הוא מבין, לפעמים הוא סתם עושה ניסויים בבני אדם.
13.
מבחינתי, הקריאות של ראש השנה מלמדות אותנו לקח חשוב מאין כמותו: הרי אנחנו עומדים לדין, ודווקא ביום הדין הזה, כשאנחנו עומדים חרדים ומבולבלים, מראות לנו הפרשיות את הצד האפל של השופט.
14.
זוהי נקודה חשובה, אחיות ואחים: הפרשיות האלה הן הגילוי הנאות של אלוהים. דרך שתי הפרשיות האלה אלוהים מזהיר אותנו. ראו, אומר לנו אלוהים, איך אני יכול להיות קפריזי ואדיש. לא תמיד יש צדק, אומר אלוהים.
15.
והרד"פ מוסיף ואומר: "ישמעאל ויצחק הפכו לגוי גדול לא בשל אביהם-אבינו, אלא דווקא בשל חולשתו וכניעותו. אביהם מוכן היה לגרשם ולהרגם, ועל כך הפך אותם אלוהים לגויים גדולים. ללמדנו שתחילתו של הגוי הגדול ביותר היא אי הוודאות בחיים עצמם, ולעולם תלך אי הוודאות הזו לצד הגוי – גדול ככל שיהיה".
16.
הרד"פ מפתיע פה, לפחות אותי, בפרשנות פסיכולוגית לעילא. אני קורא אותו ומבין אותו כך: הילדים הקטנים האלה, שהחוויה הראשונית שלהם, החוויה המכוננת ביותר בחייהם הצעירים היתה חוויה של גירוש וכמעט מוות, הם עצמם מפצים את עצמם והופכים לגויים גדולים.
זה הכל פיצוי עצמי.
17.
לסיכום: שני שיעורים חשובים מלמדות אותנו הפרשיות האלה. האחד: השופט יכול להיות בעייתי ולא מובן. השני: בבסיס הפסיכולוגיה של שני העמים האלה – ישמעאל ואנחנו – עומדת חוויה שלילית, חוויה של בגידת אב. לא נעים. על הרקע הזה, קל יותר להבין אותנו ואותם, לא ככה?
18.
ואולי בגלל זה השופר. ואולי השופר בכלל לא מיועד להעיר אותנו, את האנשים, כי אם את האלוהים, להזכיר לו שיהיה הוגן, שיהיה טוב לב, שיאהב אותנו, שלא ישחט ושלא יגרש, שייתן חיוך קטן, שישלח איזה גשם של ברכה. שיהיה טוב ומיטיב. אנחנו נעשה את שלנו, ושהוא יעשה את שלו.
19.
אחיות ואחים, שתהיה לכם שנה טובה, שנת אושר ואהבה.

 

תזכורת: הזמנה למסיבה מחר

 

דגל מלאווי. יפה, נכון?

אני מקווה שכולם זוכרים את המסיבה מחר – יום רביעי, 21:00 ואילך, בסופה-ביט, רחוב שוקן 11 תל אביב. די.ג'יי נדב רביד ינגן, זוג ווי.ג'ייז יסמפל בלייב קטעי ווידאו שצולמו בכפר אליו אנחנו נוסעים. יופיעו: חלוצי החלל, יהלי סובול, דן תורן, ואולי עוד הפתעה. מחיר בכניסה: 20 ש"ח בלבד, שכולם תרומה לארגון אליו אנחנו נוסעים.

 

כל הפרטים, כאן

 

תבואו.

 

מי שרוצה להזמין עוד חברים, יבורך. אפשר לשלוח לי מייל ואשלח הזמנה.

המדיה ואני

 

1.
אתמול הלכתי להפגנה של השמאל. אני אוהב ללכת להפגנות (של השמאל, להפגנות של הימין אני לא הולך, אבל רק בגלל שאני לא ימני. אם הייתי ימני הייתי הולך, אבל מצד שני אם הייתי ימני לא הייתי אני), יש משהו בהפגנות שמוציא ממני דברים טובים. חוש ההומור שלי בשיאו כשאני מפגין, לא יודע למה.
בקיצור, איך שאני מגיע לכיכר – שהייתה די ריקה – ניגש אלי צוות צילום מהטלוויזיה האיטלקית או הספרדית או משהו כזה, ושואל אותי אם אני יודע אנגלית. אני אומר שבטח, כלומר שוּר, נו פרובלם. הם שואלים אותי אם אני רוצה להתראיין, אני אומר שלא, אבל ההם מבקשים יפה, אני אומר להם שאין לי שום דבר מעניין לומר, אבל הם מתעקשים, אז אני נעתר ונעמד מול המצלמות עם לפיד בוער.
2.
על מה אתה מפגין, שואל הכתב. אני מפגין נגד מעגל הדמים הבלתי פוסק של חיסולים ופיגועים, אני אומר לו, וגם נגד ממשלת ישראל, שבראשה עומד אדם שהוא טריגר האפי. וגם המנהיגים של הפלסטינים, אני אומר לו, לא מקובלים עלי.
3.
תגיד, שואל הכתב: אתה רואה אור בקצה המנהרה. בטח, אני אומר, אבל המנהרה עוד ארוכה. הוא אהב את זה. שוּר, תֶ'ר אִיז אֶ לָייט אִין דֶה אֶנד אוֹף דֶה טָאנֶל, בָּט דֶה טָאנֶל – וכאן אני עושה תנועה עם היד – אִיז סטִיל ווֶרי ווֶרי לוֹנג.
4.
הוא שואל אותי אם יש תקווה. אני אומר לו שתמיד יש תקווה. הוא שואל אותי אם אני חושב שיהיה שלום. אני אומר לו שאני לא כל כך יודע מה זה שלום, אבל הייתי שמח אם היינו מפסיקים להרוג ולהיהרג. וחוץ מזה, אני מוסיף, כל עוד יש חיים יש תקווה!
5. 
ותגיד, הוא שואל אותי, למה בכל שנה יש פחות ופחות מפגינים. זה בגלל שההפגנות נופלות על השעה של הכדורגל, אני עונה לו. אישוניו מתרחבים, הפתעתי אותו. אבל זה לא רק הכדורגל, אני מוסיף (במילא הליגה שלנו חרא, לא כמו אצלכם), זה בעיקר כי אין טעם. כל הזמן מפגינים וכלום לא קורה. זה מייאש. ובכלל, אני מוסיף, אין לי שום דבר נגד הפלסטינים, הם אחים שלי. זה הכל המנהיגים החארות האלה, צמאי הדם. אנחנו, האנשים (אני מתחיל להתלהב), אין לנו שום דבר האחד נגד השני. אני אוהב את כל בני האדם. כולנו אחים בסך הכל, לא ככה?
6.
נפרדנו. התחילה הצעדה, אני צועד לי ככה עם הלפיד. בא צלם, מתחיל לצלם אותי. בחייאת, אני אומר לו, עזוב אותי, מה אתה רוצה ממני. אתה נראה כמו לוחם חופש, הוא אומר לי. מחמאות, אני עונה לו, יביאו אותך רחוק מאוד. אסטה לה ויקטוריה סֶמפּרֶה!
7.
חזרתי הביתה, הלכתי לישון, קמתי בבוקר, הלכתי לאכול סביח שם בפרישמן פינת דיזנגוף. אחלה סביח. איך שאני מקבל את המנה שלי – הרבה עמבה, הרבה חריף, בלי פטרוזיליה – ומתחיל לאכול, מתפרץ למקום אבי קושניר עם צוות צילום ומתחיל להציק.
8.
הצלם, בלי בושה, כל רגע דופק לי בראש עם המצלמה. סלח לי, אמרתי, אתה לא רואה שהבנאדם מנסה לאכול סביח? אבל אתם מכירים את האלה מהטלוויזיה, לא שמים זין על האדם הפשוט. הם שואלים אותי מה דעתי על הסביח, אבל אני לא עונה. והקושניר הזה, כל הזמן מספר בדיחות קרש – שחקן אחד מתזמן את הכניסות שלו ויורד באמצע הצגה לאכול סביח, דברים כאלה – ומפריע לי לאכול.
9.
סססאמו המדיה, לא עוזבים אותי בשקט. אני מרגיש כמו הנסיכה דיאנה או כמו שרי אריסון. תנו לאכול סביח בשקט! תנו להפגין בנחת! די לפפראצי!

 

פרשת השבוע – ניצבים-וילך

 

1.
פרשות צמודות מבקשות, כמעט מתחננות, שישחקו איתן משחקי מילים. כולנו מכירים את "אחרי מות-קדושים-אמור" בספר ויקרא – אולי  משחק המילים המוכר ביותר בחמישה חומשי. גם הפעם – ניצבים, וילך (ואחריה האזינו) – מכבירים הפרשנים במשחקי מילים. הם מתעכבים על שני המצבים השונים, הניצב וההולך, כמטפורה למצבו של העם, למצבו של משה. כל מי שהציב את כף רגלו בבית כנסת מכיר את הפירושים האלה.
2.
כבר מזמן לא שמענו מהרד"פ, וזה בגלל שהשאלתי את כל כתביו לספרייה הלאומית. אתמול הם החזירו לי את הספרים, פתחתי בעמוד קכ"ב ב"פרי הגפן" ספר השו"ת של הרד"פ, ושם הוא מציע פרוש אחר, מהפכני כדרכו, לפרשות הצמודות האלה "ניצבים וילך".
3.
בעוד כל הפרשנים מייחסים את הפעלים לעם ישראל או למשה, הרד"פ מייחס אותם לאלוהים.

כותב הרד"פ: "… ניצבים – אלה אלוהים ומלאכיו, שעומדים עם כל העם ומאזינים לדברי משה, ואומרים המלאכים לאלוהים 'ראה אדוננו את דברי משה, כמה יפים הם ונעימים, ושמא יתחרט אדוננו וירשה למשה להיכנס לכנען', ואלוהים אומר: לאו, ומסב פניו לאחור, ומזיל דמעה. ש(הרי) אוהב אלוהים את משה".
"… וילך – זה האלוהים, שאחרי מות משה יסתיר פניו מאיתנו, ש(הרי) אהב אלוהים את משה יותר מכל אדם, וכשילך משה בדרך כל בשר, ילך גם אלוהים ויפרוש לביתו".
4.
אני, אם יורשה לי, מבקש להציע פירוש אחר. כך נפתחת הפרשה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".
אני משחק קצת עם העברית ואומר דבר פשוט: כולנו ניצבים בסרט האהבה הזה בין משה ואלוהים. הם הגיבורים – נפגשים, מתאהבים, מתאחדים, רבים, הולכים ובאים – ואנחנו, עם ישראל לדורותיו, רק ניצבים. המון חסר פנים שמטרתו הסיפורית אחת היא: לעטר את סיפור האהבה האפי הזה. ניצבים היינו אז, וניצבים אנחנו גם היום. וכל שנה, כשמגיעה פרשת ניצבים אני אומר לעצמי: היה שווה. כי יש סיפורי אהבה שאתה פשוט מתגאה לשמש בהם כניצב, וסיפור האהבה הספציפי הזה הוא הגדול מכולם.
5.
בכלל, פרשת ניצבים (וגם וילך, אליה נגיע עוד מעט) היא פרשה נהדרת, כמו רוב הפרשות בספר דברים. משה עומד למות, וכמו לווייתן מטפורי הוא מכה בזנבו את המכות הספרותיות האחרונות. לפני מותו משה מגיע לשיאו. תיכף הוא ימות, והרבה שנים יעברו עלינו עד שיגיע אדם עם עושר דימויים כזה, עם רזרבות בלתי נדלות של אהבה כמו משה.
6.
וכל שנה מתקרב משה למותו, וכל שנה הוא מגיע לשיאו, ואלה החיים שלנו, היהודים: מעגל אינסופי שכולו מילים ויופי. אוהב אני את חמשת חומשי תורה, אוהב אני את משה, וכן – גם את אלוהים אוהב אני (למרות שבשבוע שעבר קצת התעצבנתי עליו. סליחה, אלוהים).
7.
ממשיכה הפרשה, ומשה/אלוהים אומר משפט חשוב מאין כמותו: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת… כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם".
את הפסוק הזה לא צריך לפרש: כולנו חלק מהברית הזו, בין אם היינו שם בין אם לאו, בין אם נרצה בין אם לאו. נכון, יש פה משהו לא הוגן, אבל מצד שני יש פה משהו נורא יפה, כי אלוהים/משה הוא של כולנו – הצדיקים והחוטאים, הנוכחים והנעדרים, החיים והמתים, וגם אלה שעוד לא נולדו. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
8.
אני מפציר בכם אחיות ואחים: קיראו את הפרשה. היא יפה נורא.
9.
ואחרי כל הקללות האיומות בפרשה הקודמת, פה אלוהים מרשה לעצמו לפנק, להבטיח לנו שהוא איתנו תמיד. ואיפה הוא איתנו? פה, בלב.
10.
ובפרק ל', פסוק י"א, אחרי שאלוהים מצווה עלינו לאהוב אותו מגיעים הפסוקים הכי יפים.
10.1
אבל רגע, לפני הפסוקים, עוד משהו קטן מהרד"פ (הפעם מתוך "מכתבים לחבר מוסלמי"): "ואלוהינו, כשמצווה הוא עלינו לאהוב אותו, בעצם לא מצווה הוא, כי אם מבקש, מתחנן. אלוהינו זקוק לאהבתנו, ומבחינה זו, אחי המוסלמי, אלוהינו הוא האנושי מכולם. מתבייש הוא לבקש, וממיר בקשתו בציווי. כמו ילד הוא, אלוהינו, ואנו אוהבים אותו כילד, כאב, כחבר, כמורה וכשופט. התוכלו אתם לומר זאת על אלוהיכם? יודע אני שכן, כי בכל אחד מאיתנו שוכנת האהבה לאלוהים, והאלוהים של כולנו הוא הכל – ילד, אבא, חבר, מורה, שופט".
10.2
ואלה הפסוקים הכי יפים, שאפשר למעשה ללמוד מהם את הכל (כמעט):
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם
לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ
וְלֹא רְחֹקָה הִוא.
לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא, לֵאמֹר:
מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.
וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, לֵאמֹר:
מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.
כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד
בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
11.
אחיות ואחים – מילים יפות ונכונות מאלה לא נאמרו. כי המצווה הזו – האהבה לאלוהים שבתוכנו – היא המצווה הגדולה מכולן, ולטעמי – זו המצווה היחידה. והיא לא בשמיים והיא לא מעבר לים, וכמה שנחפש אותה, נמצא אותה רק בשני מקומות: בפה ובלב.
11.1
וכשהוא אומר שקרוב אליך הדבר מאוד, הוא יודע על מה הוא מדבר. וכשהוא אומר "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" הוא רומז לבריאת העולם, כי ככה נברא העולם: בפה ובלב. וככה אנחנו בוראים את העולם של עצמנו: תחושה ודיבור. וכל הזמן אנחנו רק בוראים ובוראים, והדבר היחיד שאנחנו בוראים הוא את העצמי הטוב.
12.
הפה והלב, אחיות ואחים – אלה המקומות בהם שוכן האלוהים, וכשאני אומר אלוהים אני מתכוון לעצמי, וגם אליכם. וכשאני אומר אלוהים אני מתכוון לאלוהים/עצמי הטוב, לא לאלוהים/עצמי הרע, המקלל.
האלוהים שלנו הוא האהבה הטובה שאנו רוחשים לעצמנו. האלוהים שלנו הוא המילים היפות שאנחנו אומרים האחד לשני: אני אוהב אתכם, אחיות ואחים, אתם יקרים לי מפז, ואצלי בלב גם אני יקר לכם ואתם אוהבים אותי לפחות כמו שאני אוהב אתכם, ואלוהים רואה הכל, ומחייך מתחת
לשפם, כי גם לאלוהים – כמוני – יש שפם.
13.
והאלוהים העצמי ממשיך ואומר לעצמו/עצמי: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע", וכשהוא אומר שהמוות הוא רע הוא מתכוון לומר שהמוות לא רע בפני עצמו, הוא רע כי הוא – המוות – לא מכיל את האהבה העצמית הטובה, שהיא המרכיב היחיד של המוסר. ממנה הכל נובע ואליה הכל חוזר.
14.
מסתיימת פרשת ניצבים ומתחילה פרשת וילך. פרשת וילך מספרת על חילופי המשמרות הקרובים בין משה ויהושע. כמו שאמרתי כבר בעבר, אני לא אוהב את יהושע. הוא כל כך סתם בעיני. אני חושב שהבחירה של משה/אלוהים ביהושע באה רק כדי להראות לנו את גדולתו של משה.
15.
ומשה מתחיל את פרידתו מהעם, פרידה שתגיע לשיאה בשבוע הבא, בפרשת האזינו, שכולה שירה עוצמתית.
16.
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" (רמז לפרשות הקודמות: כי תצא וכי תבוא). ומשה ואלוהים מכתירים את יהושע, ואלוהים כבר יודע שהוא עשה טעות כשהוא הולך להרוג את משה, והוא מתחרט, וקצת מתבכיין:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר…  וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ". משה ואלוהים ממציאים את הפוסטמודרניזם. אני חושב שסיכמתי יפה מאוד את מערכת היחסים בין משה ואלוהים במאמר הזה. אני ממליץ לכם לקרוא אותו.
17.
תנשמו עמוק, אחיות ואחים, כי בשבוע הבא מגיעה פרשת האזינו. בינתיים, שתהיה לכם שבת שלום.

מבולבלי

טוב, יש כרטיסים. שבועיים וחצי ואנחנו לא פה. את ראש השנה נעשה בחיק המשפחה, ומיד אחר כך – נתב"ג, ומשם אדיס אבבה, חניה ליום וחצי, ומשם לילונגוויי (עיר הבירה של מלאווי) ומשם מסע של יומיים לצֶ'מבֶּה ומשם לאלוהים יודע איפה. וככה, בין הכרטיסים והחיסונים והתרומות והריצות והקניות והסידורים האינסופיים אני כבר לא יודע כלום, אבל כלום, על שום דבר. אני לא מרגיש צדיק כמו שחלקכם טוענים שאני, ואני כבר מתגעגע לתל אביב, כי הגעגועים הם למפרע. כשאני אהיה שם אני בטח אתגעגע פחות, או יותר, אבל אחרת. פה, עכשיו, אני כבר מתגעגע לעיר שלי. מזל שיש המון סידורים, כי ככה אני כל היום ברחובות, חורש אותם בכפכפים, זורע אותם בזיעה.
אוף, אני לא אוהב את המצברוח הזה. זה מבלבל אותי. אתמול יצאתי מהבית עם מקל אוזניים תקוע באוזן שמאל. בפינת הרחוב עשיתי את התנועה הזו של האנשים עם השיער הארוך ודחפתי לי את המקל אוזניים עד לאמצע המוח. נראה לי שמדובר בנזק בלתי הפיך. אפרופו נזקים בלתי הפיכים, אתמול צחצחתי שיניים ואז נפלה המגבת ולמרות שאני לא יודע לעשות שני דברים במקביל, התכופפתי להרים אותה וככה גם בלעתי מלא משחת שיניים ולקינוח התרוממתי ודפקתי את הראש בכיור.
אני לא יעיל, אני מסתובב סביב עצמי, אני לא אוכל כלום ימים שלמים, אני מחכה להתקף המלריה הראשון שלי (שיט, שכחתי לקנות כדורים), אני נרדם מאוחר ומתעורר מוקדם, אני לא אני בכלל, למרות שזה לא ממש נכון כי אני גם לא אף אחד אחר, אבל אני בטח לא חסיד אומות העולם, ובטח לא מגיע לי כל ה'כל הכבוד' הזה שכולם מרעיפים עלי מהבוקר עד הערב, כל הכבוד פה וכל הכבוד שם, הכל הכבוד הזה יושב לי על הכתף, והוא כבד לי כי הוא לא שלי. את כל הכבוד שלכם תנו לגלית, אני סתם.
שיעבור הזמן, שיעבור כבר.

 

פרשת השבוע – כי תבוא

 

1.
פרשת השבוע שלנו – כי תבוא – ממשיכה את נאום הסיכום של משה רבנו, הפורס בפני העם את סיפורו עד כה, כמו גם את החוזה בינו לבין אלוהים, כאילו שחוזה כזה אפשרי. הפרשה שלנו מציבה את המשוואה הידועה אך המרתיחה: ברכה מול קללה. הברכה נישאת מעל פסגת הר גריזים, והקללה נישאת מעל פסגת הר עיבל.
2.
אני חושש, אחיות ואחים, שאין לי הרבה מה לומר על הפרשה שלנו (מה גם שאני ממהר, אנחנו נוסעים לטייל קצת במדבר), אבל היא מדברת בעד עצמה, כמו שאומרים, והיא מציעה כמה שיאים פואטיים מרהיבים, במיוחד בחלק של הקללות.
3.
הם, משה ואלוהים, תמיד משקיעים הרבה יותר מאמץ בקללות מאשר בברכות. הברכות, אני מתרשם, מעניינות אותם פחות. הברכות תמיד די בנליות, אבל הקללות יצירתיות בטרוף.
4.
האלוהים שלנו הוא בשיאו כשהוא מקלל. הברכות שלו נראות תמיד כאילו יצאו לו בלי חשק, אבל כשהוא מקלל אתה פשוט יכול להרגיש כמה הוא נהנה. הוא מת על זה, אלוהינו. זה מה שעושה לו את זה.
4.1
ואולי הוא בכלל לא נהנה, אולי הוא סובל מתסמונת טורט. לפעמים אני קורא את הפרשה הזו ומתרשם שהוא מת על זה, ולפעמים זה נראה סתם כמו עווית לא רצונית. לא ברור, האלוהים שלנו, לא ברור בכלל.
5.
בואו נדלג אל הקללות, ונראה איזה יופי:
… יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה, אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת, בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ
… יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ אֶת-הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה
… יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן, וּבַיֵּרָקוֹן; וּרְדָפוּךָ, עַד אָבְדֶךָ. וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת; וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל.
יִתֵּן יְהוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר: מִן-הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ, עַד הִשָּׁמְדָךְ…
וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד. 
יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם וּבַטְּחֹרִים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא.
יַכְּכָה יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה, וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ; וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל-הַיָּמִים – וְאֵין מוֹשִׁיעַ.
6.
חזק, לא? וזה רק החימום. עכשיו מגיע האקשן האמיתי, הסנאף הטהור:
"…וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ, בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
…וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ, וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד, כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל, בַּסָּתֶר – בְּמָצוֹר  וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ".
7.
ואלוהים ממשיך: "וְהִפְלָא יְהוָה אֶת מַכֹּתְךָ  וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ: מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים. וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ, מִפְּנֵיהֶם; וְדָבְקוּ, בָּךְ. גַּם כָּל חֳלִי וְכָל-מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ".
8.
ויש עוד המון, אבל לא רציתי להרוס לכם את המצברוח.
9.
למה הוא כל כך שונא אותנו, האלוהים הזה? למה הוא כל כך אוהב לקלל אותנו ולאחל לנו את כל הדברים האלה, ובשביל מה, לעזאזל? בשביל כמה מצוות מחורבנות?
10.
אלוהים – לך תקלל מישהו אחר, אתה שומע אותי? אני לא שם זין עליך ועל הקללות שלך, כי אתה רק דמות בספר ואני בנאדם אמיתי ואתה לא עושה עלי שום רושם.
11.
אלוהים הוא הילד הרע של יהודה אטלס ששוכן בנו בפנים, ומתפרץ ככה סתם, בלי סיבה.
12.
המטרה שלנו כבני אדם מוסריים היא לרסן את האלוהים הרע הזה ששוכן בתוכנו. המטרה שלנו היא ללכת על הברכות, לא על הקללות. על מנת להגשים את עצמנו, אנחנו צריכים להרוג את האלוהים המקלל הזה, להעלים אותו.
13.
אני לא מפחד מאלוהים ומהקללות שלו. ולכם, אחיות ואחים, אני מאחל רק טוב. שבת שלום.

 

אפריקה

 

 

בעוד שבועיים-שלוש ככה, עוד אין פיינל קונפירמיישן על הקונקשן, גלית ואני נוסעים לאפריקה לשלושה חודשים, למלאווי, להתנדב בארגון הומניטרי שמטרותיו מלחמה באיידס, גיוס אוכל, בגדים ותרופות לילדים ועזרה בחקלאות.

מלאווי, אחת מעשר מהמדינות העניות בעולם, סובלת כמו רבות ממדינות אפריקה, מתת תזונה, תמותת תינוקות גבוהה, תוחלת חיים נמוכה (37.6 שנים!), איידס, מלריה, בילהרציה, שחפת, ועוד, שלא לדבר על מקורות מים מזוהמים, מחסור באמצעי תחבורה, תרופות וכד'. למעלה מ-11 מליון תושבים חיים במלאווי. חמישים אחוז מהם הם ילדים עד גיל 14, חלק גדול מהם יתומים. במלאווי יש רופא אחד למאה אלף איש.
במדד איכות החיים של האו"ם ניצבת מלאווי במקום 163. ישראל, להשוואה, ניצבת במקום 23.
למלאווי אין יציאה לים, אולם חלקים גדולים ממנה שוכנים לחוף ימת מלאווי, מחמש הימות הגדולות בעולם.
בדרום המדינה, לחוף האגם, במפרץ הקופים, מצוי הכפר צֶ'מבֶּה (או קייפ מקליר). למעלה מ-12,000 איש חיים בכפר, רובם המכריע ילדים ונשים.
CAP – Chembe Aids Project – הוא ארגון התנדבותי (NGO) הפועל בכפר. הארגון נוסד על ידי אירית רבינוביץ', בחורה ישראלית שעברה בכפר ב-1996, והתאהבה במקום. כיום פועלים בארגון מתנדבים ישראלים ובריטיים.
עיקר הפעילות של הארגון מוקדשת להסברה ולמניעת איידס.
הארגון מפעיל מרפאה, העובדת חמישה ימים בשבוע ללא תשלום. במרפאה מטפלים לא רק באיידס: גם בשחפת, מלריה, בילהרציה, ותת תזונה. בנוסף, קיימת המרפאה טיפת חלב.
הארגון מחלק למעלה מ-5000 קונדומים כל שבוע, מקיים קבוצות לימוד לפי גילאים, בהן לומדים על המחלה,טיפול בחולים, מין בטוח, תכנון משפחה, וכד'. כמו כן, הארגון תומך בנשאים, ומממן תרופות וטיפול. בנוסף, הקים הארגון מקהלה וחוג דרמה, דרכם הוא מקיים הסברה לילדים. בתחילת השנה, הקים הארגון את תוכנית Food for work , במסגרתה עובדים אנשים מהכפר בחלקות של החולים והנשאים תמורת אוכל.
הארגון גם בנה את בית הספר התיכון בכפר, מקיים שיעורי העשרה (אנגלית, מתמטיקה) ועזרה בשיעורי הבית.
בכפר נמצאים דרך קבע מומחי חקלאות המלמדים את אנשי הכפר לגדל דברים נוספים מלבד תירס, על מנת להעשיר במעט את הדיאטה בכפר.
לצד הפעילויות האלה, מתארגנות קבוצות לתיקון ובניית כבישים, הקמת בתי שימוש ציבוריים, ניקוי האגם ופעילויות ירוקות שונות. פעמיים בשבוע מארגן הארגון יום האכלת ילדים – 1500 ילדים מקבלים אוכל, בגדים ושמיכות מהארגון. עבור רובם, זו הארוחה היחידה ביום.

 

מסיבה!

ב-24 בספטמבר – 21:00  – נערוך מסיבת פרידה בסופה-ביט (שוקן 11) כל ההכנסות מהמסיבה – סך של 20 שקלים בלבד בכניסה – הם תרומה לארגון!

די.ג'יי נדב רביד ינגן ואמנים שונים יופיעו בהתנדבות, ביניהם דן תורן, יהלי סובול, חלוצי החלל ועוד הפתעות.

בואו בהמוניכם והפיצו לחבריכם.

 

ענייני היום

 

1.
אני שמח שנבחרת ישראל בכדורסל הובסה על ידי נבחרת ליטא, ואני שמח שנבחרת ישראל בכדורגל הובסה על ידי נבחרת סלובניה. זה ממלא אותי סוג של אושר מטונף.
1.1
זו לא שנאה עצמית, כי את עצמי אני אוהב, אבל כל מה שקשור בממסד הישראלי, אני שמח שהוא מפסיד, מפספס, מובס, נכשל, נתפס בקלקלתו.
2.
אם נגיד אני מת בפיגוע התגובה על החיסול הממוקד הכושל, דעו לכם שאהבתי את החיים.
2.2
דעו לכם שלא הייתי שווה את הפציעה הקלה של אחמד יאסין, וגם לא את מותו, אם היה מת, וגם הם, אם היה ההפך, לא היו שווים את מותי.
3.
נזכרתי שראיתי שהנינט טייב הזאתי אמרה שהאישיות הנערצת עליה היא שאול מופז. חשבתי לעצמי שאדם – ולא משנה כמה טמבל יהיה – שהאישיות הנערצת עליו היא שאול מופז מוכרח להוציא דיסק.
4.
פספסתי קחי אותי שרון היום, אבל מהפרומואים הבנתי שלשלב הבא עלו גדי ויואב. חבל, אני דווקא הייתי בעד יגאל.
4.1
בעניין רודריגו אני מבקש לומר שהייתי בעדו, ודווקא לא חשבתי שהוא צעיר מדי בשביל שרון.
4.2
בעניין שרון אין לי הרבה מה לומר. היא לא הטעם שלי, למרות שהציצים שלה יפים. יש לה ציצים יפים כאלה. גדולים, אבל לא גדולים מדי; זקופים, אבל לא זקופים מדי. פטמותיה, שמתי לב, אף פעם לא מזדקרות דרך חולצתה הדקיקה, ועל כך לא נותר לי אלא להצר. הייתי מעוניין שפטמותיה יזדקרו.
4.3
אני תוהה אם יש יקום מקביל בו אני מתחרה בקחי אותי שרון. אני תוהה אם יש יקום כזה בו יכולים להבשיל תנאים – חברתיים, משפחתיים, נפשיים, יו ניים איט – בהם ארשם, ואתקבל, ואשתתף, ואזכה, בתוכנית כמו קחי אותי שרון.
4.4
אני תוהה על היקום הזה, ואני תוהה אם הוא מכיל את נינט טייב ושאול מופז, כי אם הוא מכיל, אז הוא לא מספיק מקביל. יקום מקביל אסור לו להכיל אנשים כמו שאול מופז, או כל שר ביטחון אחר.
4.5
על כל פנים, אני מעדיף את גדי על יואב, ולא שאני מת על גדי (אני בכלל לא אוהב את גדי). הכי הייתי רוצה שיגאל יזכה, אבל זה אבוד. הגיע הזמן להרפות מיגאל.
4.6
אם קראתם בתשומת לב את סעיף 1.1, בטח הבנתם עד כמה שמחתי שעף ההוא, טל, נציב מס הכנסה.
5.
תיקון לסעיף 2: אם נגיד אני מת בפיגוע התגובה על החיסול הממוקד הכושל, דעו לכם שעכשיו אני אוהב את החיים.