Monthly Archives: אוקטובר 2010

כל מה שצריך לדעת על המלחמה בסמים

א.

בסוף השבוע שעבר נסענו החבר'ה לחוף אכזיב. מזג האוויר היה נהדר והים היה מזמין וצלול כבדולח. בערב, אחרי שנרדמו הילדים, עלו הבשרים השווים אל האש והבירות הקרות זרמו כמו בירות קרות.

ואז באה המשטרה.

המשטרה היו שני שוטרים, אחד במדים ואחד סמוי. הם רצו לחפש עלינו סמים. או כמו שהם הגדירו את זה, הם רצו שנוציא את כל מה שיש לנו. זה שבמדים היה נראה כאדם שנוח לכעוס. היא מיהר לאיים בכליאה, בתלונה, בעיכוב, בכל מני דברים. לגבי הסמוי, קשה לומר אם הוא היה הסמוי הכי גרוע בעולם או גדול הסמויים שפסעו על אדמת הארץ הטובה הזאת. מצד אחד, הוא היה נראה בול כמו שוטר סמוי, מה שיכול להרוס את כל העניין, אבל מצד שני, לא האמנת, פשוט לא האמנת שזה נכון, שיכול להיות שוטר סמוי כל כך גלוי. אפילו היו לו מכשירי קשר. שוטר סמוי עם מכשירי קשר, אתם מבינים. שוטר סמוי שאינו סמוי. עץ שלא נופל בתוך יער שאינו קיים אבל עושה המון רעש. האיש אתגר את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על בטוח. במעמדים כאלה אני תמיד חושב על החבר שלי האריה ועל איך שהוא היה מכניס כאן את השאלה הקבועה שלו: מה בסדר בתמונה הזאת?

ברור שהתקוממנו. אנחנו אנשים בוגרים ומיושבים בדעתם, שהתרוצצו יום שלם אחרי הילדים שלהם עד שסוף סוף בא הערב הזה ואין לנו שום כוונה לקבל את זה שמתייחסים אלינו כמו לעבריינים, שמאיימים בלקחת אותנו לתחנה. רבע שעה מפה, בנסיעה רגועה, שותים בני נוער כמו משוגעים, שואפים גז מזגנים, דוקרים אחד את השני ויוצאים אל הכביש, אבל עלינו אתה גיבור?

כמובן שלא עזר כלום. הייתי רוצה לומר שהחיפוש שלהם היה מקצועי, אבל הם היו די גרועים. אחר כך הם גם חיפשו בחושות, אחת מהן הם ממש הפכו, כמו בשידור חוזר של סדרת משטרה ישנה, פתחו סבוניות ושטויות כאלה. זה מקום של סמים, חזרו ואמרו, מקום של סמים.

אחר כך הם רצו לחפש אצלי בחושה. ההוא עם המדים שלח איתי את הסמוי. אין מצב, אמרתי לסמוי, שני הילדים הקטנים ישנים שם ואתה לא מעיר אותם עכשיו. זה לא עשה עליו רושם. הוא אפילו סיפר לנו סיפור גבורה מהשבוע הקודם: הוא רצה לחפש בחושה של משפחה עם ילדה באמצע הלילה, אז האבא נכנס לבד ונתן לו שני ג'וינטים. לקחנו אותו לתחנה, אל תשאלו. אין מצב שהוא לא תופס ג'וינט, שניים, פשוט אין מצב. השוטר סיים את דבריו והביט בנו כאילו אנחנו אמורים למחוא לו כפיים או משהו.

אלה סיפורי הגבורה שלו, אתם מבינים, להרוס חופשה של משפחה. אחרי וויכוח לא קצר הסכים הסמוי לא להפוך לי את החושה, לא לפני שהציץ פנימה ועשה את עצמו בודק את המספר שלי בקשר, אבל הקשר לא עבד.

לא מצאו כלום ואחרי כמה זמן הלכו מאוכזבים. הטעם הרע נשאר ואת השאר הלילה זה די דפק. אני גם ככה מגיב קשה מאוד לרשויות החוק. עניין פיזי לגמרי; דפיקות לב מואצות, הזעה מוגברת. ככל שאני יותר חף מפשע אני מרגיש יותר אשם. המחשבה שהפשע היחיד שאני יכול להיתפס בגינו הוא פשע שלא ביצעתי יכולה קצת להלחיץ. ככה אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא לך.

ב.

תמיד זה ככה בצפון. אין פעם אחת שאתה עולה לשם ולא ניגשת אליך המשטרה ומטרידה אותך טוב טוב בחיפושים ארוכים אחרי סמים קלים ומפגינה יחס מעצבן. יש לא מעט אנשים שלא נוסעים בגלל זה. אף אחד לא רוצה לעשות מדורה קטנה ליד נחל יפה ולבלות חצי לילה כששני אנשים שמגשימים הלכה למעשה את כל הסטריאוטיפים על שוטרים ממררים לו את החיים.

ואת מי מטרידה המשטרה? את האנשים שישנים בטבע, ביערות, בשמורות, בחופים, בכפרים. אני מתקשה להתחמק מהוודאות הכמעט מוחלטת: אם היינו לוקחים ארבע נערות ליווי ושישה גרם קוקאין לסוויטה הכי יקרה בנהריה אף אחד לא היה מטריד את מנוחתנו; אם היינו חבורה מטילת אימה של גברים מהגיהינום עם דלתות של ג'יפ פתוחות לרווחה, שהמוזיקה תוכל לקרוע את דממת הלילה, איש לא היה ניגש אלינו. אם היינו בחליפות של חמשת אלפים יורו, מי היה מתעסק. אם היו לנו עורכי דין, מי היה מתקרב. אבל זה שאנחנו בגופיה וקפקפים יושבים בשקט מול מדורה קטנה בחושה על חוף הים נותרת לשוטרי הצפון זכות להטריד אותנו. לא יודע מתי אחזור לשם. וחבל, כי אני מת על הצפון.

זה תמיד אותו סיפור, לא? דופקים את מי שאפשר.

מצד שני, אסור לשכוח שהמצב היה יכול להיות כל כך הרבה יותר גרוע. היי, לפחות אנחנו יהודים.

ג.

באופן עקרוני, אני בכלל לא נגד הטרדות של המשטרה. אני מאוד מעוניין שהם יטרידו כמה שיותר בכבישים, אני בעד שהם יטרידו אנשים שמעלימים הכנסות, הטרדה של אנשים שחונים במקומות שמפריעים לתנועה מקובלת עלי מאוד, כך גם הטרדה של שיכורים ואלימים. אני גם אוהב נורא כשהם מטרידים את מי שצריך להטריד אותו. הטרדה היא נשמת אפה של אכיפת החוק. אי אפשר שכולם ירגישו חופשיים, זה הרי בלתי נסבל.

ואחרי שכל זה נאמר – למה, לעזאזל, הם צריכים להטריד אותי?

באמת, אני לא מבין, מה? נגמרו הבעיות במדינה? נגמר לכם את מי להטריד? מה אני, מסתנן? אני נראה לכם ערבי? אני אנרכיסט בהפגנה? תגידו לי אתם, אני אתיופי? מה אני, עובד שמפגין נגד פיטוריו שאתם באים אלי באלימות? עם מי אתם חושבים שאתם מדברים פה, עם בדואי? בסך הכול קצת שמאלני, בסדר, אבל אתם לא יכולים ללכת ללוד או משהו?

המדינה הזאת השתגעה, בחיי. כל הדיל היה שמטרידים רק את החלשים והמוחלשים, לא? כל העניין היה שמה שקורה בווגאס נשאר בווגאס, אם אתם קולטים את כוונתי (כלומר: האמרה האמריקנית מסמלת עבורי זליגה של נורמות מקולקלות ממקום אחד למקום שני). מה השתבש, תגידו?

ד.

אני גם לא נגד המלחמה בסמים, אני פשוט נגד המלחמה הזאת בסמים האלה. זו הרי בדיחה. כמות מסוימת של מריחואנה לצריכה עצמית למבוגרים צריכה להיות מותרת, כמו במדינות אחרות בעולם שאנחנו רוצים להיות כמותן. תעשו את זה חוקי, תעלו את הגיל שמותר להתחיל – כמה שיותר מאוחר, יותר טוב – תעשו משהו, אבל אל תנסו לשפר את הסטטיסטיקות העלובות שלכם על ידי הצקה והטרדה חסרות טעם, סיבה וצורך על אנשים שישנים על חוף הים. אנשים שגם אם הם מעשנים לא מהווים סכנה. הם אפילו לא מתכוונים לנהוג לשומקום. הם מציקים לאנשים האלה מאותה הסיבה שהכלב מלקק לעצמו וגו'. כי הם יכולים. ללכת למקומות בהם נדרשת ההצקה וההטרדה היא הוראת השעה – זה כבר סיפור אחר.

אתם בעצמכם אמרתם מה תמצאו אצל האנשים בטבע: ג'וינט פה, ג'וינט שם. אבל איתם זה קל ובטוח, הם אנשים נחמדים ורגועים, הם לא יסתערו עליכם במקלות וסכינים ואלות, הם לא יירו באף אחד, הם חבורה של אנשים שיושבים ושותים כמה בירות וצוחקים ולא רוצים ברעתו של אף אחד. מקסימום הם יתלוננו חרישית ואתם תוכלו לחזור לתחנה בשלום.

העשירון התחתון שי ניב ואני בגלובס טי.וי. ויש חשיפה!

לצפיה באתר גלובס. והשבוע: נוחי דנקנר, עופרה שטראוס, מאיר שמיר ונוני מוזס

כל מה שרצית לדעת על אייפון 4

היו לי פעם חברים. שניים. יותר מעשרים שנה חרשנו יחד בשדות החיים כתף אל כתף. הם יכולים היו לספר לי הכול ואני הייתי מפקיד את חיי בידיהם ללא שום היסוס, כמו שעשיתי לא פעם בשדה הקרב. ויעידו הצל"שים.

ואז אחד מהם קנה אייפון. עצוב היה לראות גבר במיטב שנותיו מתנהג כמו ילדה קטנה, אבל הנחתי שזה יעבור לו די מהר. חיכיתי שבועיים או שלושה שבמהלכם נאלצתי לשמוע, שוב ושוב, שירי הלל משתפכים למכשיר ומה שיותר גרוע, לחזות ברעי המאוהב מלקק את האייפון, מלטף אותו ולוחש באוזנו דברי כיבושין. זה היה מביך. אחרי כמה זמן הוא הוריד אפליקציה של חתול והיה מדגדג וצובט אותו כשהיינו יושבים יחד לקפה של בוקר.

נכלם, הייתי מסב ממנו את מבטי.

שמע, אמרתי לו, לא אכפת לי איך אתה מבלה את זמנך הפנוי, למעשה אני מעדיף שלא לדעת, אבל בדקות המעטות שאני מוצא בשבילך בתוך סדר יומי העמוס, במרוץ המטורף של החיים, אני מצפה שתהיה פה בשבילי מאה וחמישים אחוז, כן? תראה, אמר לי חברי, יש לי פה אפליקציה שאומרת לך כל הזמן איפה יש מונית פנויה. עשרים שנה לא נסעת במונית חתיכת קמצן מטורלל, אמרתי לו, הטחתי ערימה קטנה של שטרות על השולחן ויצאתי משם בלי להפנות את מבטי לאחור.

לפני כמה ימים אני יושב על הבאר עם החבר שנותר לי ומבכה באוזניו את המעבר של חברינו המשותף לצד האפל. אני חושש שאיבדנו אותו לנצח, אני אומר, בפעם האחרונה ששמעתי ממנו הוא הוריד אפליקציה של בר רפאלי.

המהום לא משכנע הגיע מצד ידידי. שמע, אמר לי, בעניין הזה… אה… רציתי להגיד לך משהו, אתה שומע, המממ… לא יודע איך לומר לך את זה, אבל…".

לא, אמרתי, אני לא רוצה לשמוע, בבקשה תגיד לי שזה לא נכון. ידידי רק תקע מבט בתקרה, עושה את עצמו מתעניין במשהו. עכשיו שתבינו, אני מדבר פה על גבר שלא מפחד מדבר. הדברים שראיתי אותו עושה, אתם לא תאמינו. אבל עכשיו הוא ישב שם בדממה.

רגע ארוך עבר עלינו בשתיקה מייסרת. אפשר היה לשמוע את ציפורני הזמן חורטות על לוח הנצח. כמה זמן זה כבר קורה ואתה לא מספר לי, שאלתי בשקט. שבועיים, הגיעה התשובה. אל תגיד לי שגם אתה מדגדג חתולים בטלפון שלך, לחשתי.

מה פתאום, אמר חברי הטוב והעוד מעט לשעבר, יש לי משהו הרבה יותר טוב. ואז הוא שלף אייפון, צילם אותי והתחיל לעוות את התמונה ולצייר עליה. הרגשתי סחרחר, כאילו בוטל כוח הכבידה. גדול, לא? שאל ידידי ומיד הראה לי אפליקציה שאם אתה משקשק את המכשיר אז כאילו משהו נשבר בו משהו.

 

ובדיוק אז, כשחשבתי ששום דבר כבר לא יכול להיות גרוע יותר, הגיע החבר הראשון והשניים נצמדו אחד לשני והתחילו להתעסק באייפונים שלהם ביחד. לו רק יכולתי לא לראות את שראיתי, אבל ראיתי. לו רק יכולתי לשכוח את שראיתי, אבל אני זוכר, ותמיד אזכור. יצאתי אל הלילה. לעולם לא אשוב להיות אותו אדם. מעכשיו תהיינה הבדידות והעצבות בנות לווייתי היחידות.

קוראים יקרים, אם יום אחד יהיה לי אייפון, אנא מכם – התגנבו מאחורי ותיקעו בי כדור בעורף.