ארכיון חודשי: מאי 2005

כמה ספרים

 

א.

אתמול סיימתי לקרוא את Extremely Loud and Incredibly Close של ג'ונתן ספרן פויר ואני די בטוח שזה היה אחד הספרים הכי יפים שקראתי בחיים שלי, אם לא היפה ביותר. ממש ככה. הספר הזה שלח לי יד לתוך הלב והפך אותי מבפנים החוצה כמו גרב. בכיתי המון כשקראתי אותו, וגם צחקתי, וגם עמדתי משתומם מול הכתיבה. זה כתוב כל כך יפה שאתה ממש מרגיש את זה מלטף אותך. וזה לא רק כתוב: יש גם צילומים, ועמודים ריקים, ועמודים עם שורה אחת, ועמודים שחורים לגמרי, ועמודים עם מספרים, ובסוף הספר יש מין סדרת צילומים שכשמדפדפים מהר זה עובר כמו סרט, אבל הפוך, וכמובן שלא מצליחים להתאפק ועושים את זה על ההתחלה, אבל רק בסוף מבינים למה, ובוכים נורא. הספר הזה. אני כבר לא יכול לחכות שיעברו כמה שנים כדי שאוכל לקרוא אותו שוב כמו בפעם הראשונה.

כמו הספר הראשון של פויר – קירבת משפחה לא נתגלתה. מה גם שהוא כותב Foer ואני Feuer – גם הספר הזה מתרחש בכמה זמנים במקביל, גם הוא מקורי ומלא מעוף, אבל אם תשאלו אותי, הוא גם הרבה יותר עמוק, ואנושי, ושלם.

 

 

 

לא מבקר ספרים אני ולא בן בנו של מבקר ספרים, אבל אם אתם יודעים לקרוא ואם אי פעם האמנתם לי, תקראו את הספר הזה. אני מתאר לעצמי שמישהו מתרגם את זה ממש ברגעים אלה, כמו שתרגמו גם את הקודם שלו, "הכל מואר", אבל אם אתם מסתדרים עם לקרוא באנגלית, אז אל תחכו ותזמינו את הספר הזה. אני קניתי אותו בכריכה קשה, וזה הכי כיף.

 

ב.

קראתי עוד כמה ספרים בזמן האחרון: את "נקודת ההונאה" של דן בראון (צופן דה וינצ'י) קראתי בנשימה עצורה. אני לא בטוח שזה ספר כל כך טוב, אבל נזקקתי לקרוא משהו בנשימה עצורה, וזה עשה את העבודה. זה בטוח הרבה יותר עוצר נשימה מ"פרנויה" של ג'וזף פיינדר, מותחן על ריגול תעשייתי בהיי-טק. לא נהניתי ממנו מי יודע מה. אבל אם כבר מדברים על מתח, הרלן קובן הרג אותי עם Gone for Good, שאני חושב שבעברית זה "הנעלמים". חתיכת ספר מתח בנזונה. קנינו גם את Just one look שלו, והוא הבא ברשימה. 

אהבתי נורא, באמת, את "אמן השיר" של אורסון סקוט קארד, הסופר האהוב עלי. מזכיר קצת את הסדרה של אנדר (סדרת חובה): עוד פעם ילד קטן עם כישרון מיוחד שגורל העולם מוטל על כתפיו. בעצם, זה לא "עוד פעם ילד", כי זה נכתב לפני אם אינני טועה. קראתי את זה פעם באנגלית, אבל היה כיף לקרוא שוב למרות זה לא הספר הכי טוב של קארד (על מהו הספר הכי טוב של קארד אני מנהל ויכוחים נוקבים מאוד עם עצמי). מה שכן, זה עשה לי חשק לקרוא שוב את "מפות במראה", אוסף סיפורים קצרים של קארד. אחלה ספר. בדרך כלל אנשים נוטים לדרג סופרי מד"ב ברשימה נפרדת. גם אני ככה. אבל לא עם קארד. הוא באמת אחד מהסופרים הכי אהובים עלי.

 

 

ג.

(זאת תוספת מאוחרת לפוסט, יום שני 16:00:) בכלל שכחתי את הספר הכי משובח שקראתי לפני הספר של פויר. "חגיגת התיש" של מריו ורגס יוסה זה ספר שאתם חייבים לקרוא. הוא כואב, הוא היסטורי, הוא קאריבי, הוא משובח באמת. ספר נהדר. כדאי מאוד.

 

ד.

הרבה יותר כיף לקרוא מלכתוב, לא ככה? לכתוב זה כל כך לא ולקרוא זה כל כך כן. 

   

הסטנדלון ואתה

 

 

 

א.

לפני כמה שבועות עלתה הצעה – אני כבר לא זוכר מי הציע אותה, וזה גם לא באמת משנה – לאסור על התקנת סוליטר ומשחקים נוספים על מחשבים המשמשים לעבודה במשרדי ממשלה ובמגזר הציבורי בכלל. הצעות מסוג זה עולות פעם בכמה חודשים; כמו צינון עונתי, הן מגיעות בערך פעמיים שלוש בשנה. אבל שלא כמו הצינון העונתי, שלפחות מאפשר לנו להרגיש קצת מסכנים מדי פעם (זה נחמד להרגיש מסכנים, במובן המצונן, מדי פעם. לפעמים נמאס לבנאדם להרגיש בעל עוצמה כל הזמן), הרי שההצעות האלה לא משרתות שום מטרה ולא מבצעות שום תפקיד חוץ מלעלות, בדרך כלל על ידי חבר כנסת משועמם, ולהיעלם כלעומת שבאה, עד הפעם הבאה ז'תומרת.

ברור למה להצעה שכזו אין שום סיכוי להתרומם: מי הפקיד שעיניו בראשו ויחתום על תקנה שכזו? מי האיש שיעז לחתום על הוראה להסיר לאלתר את הסוליטר, הספיידר-סוליטר, שולה המוקשים וכמובן את הפריסל הוותיק והנאמן, וידו לא תרעד? אין איש כזה. לא אחד שהעבודה שלו יקרה לו.

זה לא רק בגלל הסיבה הפשוטה שאף חותם בכיר לא יהיה מוכן לוותר על המשחקים. זה בגלל שהמשחקים האלה הם כבר מזמן הרבה יותר מסתם משחקים – הם נשמת אפה של תרבות שלמה, תרבות שהייתה פה פעם, לפני עידן האינטרנט, ועדיין מסרבת להיעלם, למרות שהעולם שלה השתנה לבלי היכר.

מהרבה בחינות, הסוליטר, הספיידר-סוליטר, שולה המוקשים וכמובן הפריסל הקשיש הם מין עדר דינוזאורים משונה ששרד את המטאור, את ענן האבק, את שינויי האקלים ואת מהלך האבולוציה והוא רועה לו בנחת מתחת לבנייני הבורסה ברמת גן, מלחך ביסודיות את הערוגות של בתי הקפה היוקרתיים.

 

ב.

המשחקים האלה מזכירים לנו עידן אחר, נשכח מלב, אבל איכשהו אנחנו עדיין מתגעגעים אליו בלי לדעת למה בדיוק אנחנו מתגעגעים.

אז אני אומר לכם למה אנחנו מתגעגעים, למה אנחנו לא מוכנים או יכולים להתנתק מהמשחקים האלה, ומה התפקיד שלהם בחיינו.

אני מדבר על עידן הסטֶנדֶלוֹן (standalone. בז'רגון המקצועי: מחשב העומד בפני עצמו ומהווה יחידה עצמאית). לכו בבקשה אחורה בזיכרון, אל הימים של לפני האינטרנט, הימים של תחילת מהפכת המחשב האישי, תחילת עידן ה"חלונות", פעם, כשכל מחשב עמד בפני עצמו, לבדו. הוא, ורק הוא. יכולת להכניס דיסקט, זה נכון, אבל בעיקרון, המחשב עמד בדד.

זה היה עידן הסטֶנדֶלוֹן, אז נולדו המשחקים האלה. עוד לא היה אינטרנט, עוד לא היה איך להרוג את הזמן. היה רק פריסל, וזו היתה ההצגה הטובה בעיר.

במשחקים האלה של "חלונות", אתה יושב לבד על מחשב העומד בדד ומשחק משחק של אחד על אחד, אדם מול גורלו – רק הוא והקלפים שלו. אתה לא מתחרה מול אף אחד, כי אין אף אחד בעולם הזה, הסטנדלוני, להתחרות בו. במחשב של הימים ההם היית האדון של האחוזה, אבל גם הדייר היחידי בה.

מגבלות טכנולוגיות הן אף פעם לא רק מגבלות טכנולוגיות. הרבה פעמים הן מודלים כלכליים, הרבה פעמים הן תפישות עולם. המחשב עוצב כסטֶנדֶלוֹן (ותודו שזו אחת מהמילים שהכי כיף להגיד) על ידי אנשים שחושבים סטֶנדֶלוֹן.

ואז באה האינטרנט, והפכה הכל. זה היה המטאור שנחת על המשחקים הישנים, ואיים לכסות אותם בענן אבק.

האינטרנט הפכה על פיה את תפישת העולם הסטנדלונית. זה לא "סתם" שהמחשב יכול להתחבר למחשבים אחרים ולהיות חלק מרשת. החיבור לרשת שינה מהקצה אל הקצה את מהותו של המחשב האישי והוא מאיים לחסל לחלוטין את החיים הסטנדלונים. המעבר לשירותי דואר ואחסון מבוססי רשת (במקביל לירידה במחירי הזיכרון למחשב האישי) היא המאפיין המובהק של המגמה, וכך גם כרטיסי הזיכרון הניידים, שהולכים והופכים למחשבים אישיים בעצמם.

הרי כשיש אינטרנט – בטח בימים כאלה של חיבור מהיר וקבוע – מי צריך סוליטר? כשיש אינטרנט, וכל העולם הוא כפר גלובלי (פיכס, ביטוי מגעיל) אחד קטן ומקוון, למה לשחק לבד כשאפשר לפגוש המון אנשים ולשחק מולם. ואם לא מול אנשים, אז לפחות במשחקים גרפיקה טובה יותר. הרי המחשבים חזקים ויכולים לשאת כל משחק.

 

ג.

ועדיין, המשחקים האלה לא נעלמים. הם כאן, וכולנו משחקים בהם. הם מסרבים להיעלם, ולפעמים אף נדמה שמעמדם רק מתחזק (על עצמי אני יכול להעיד ולומר שאכן זה המצב). הם הופכים להיות מין סוג של נמל בית. משהו קבוע, לא משתנה, כמו הבית של ההורים (לא זה האמיתי, זה שבדמיון, בזכרונות הילדות), שתמיד חוזרים אליו והוא תמיד שם.

כי נכון, בכל אחד מאיתנו יש את האינטרנט, או לפחות או מהות האינטרנט: להיות מחובר, להיות חלק מרקמה אנושית אחת חיה, להיות אינטראקטיבי. זה האינטרנט, וכאלה אנחנו.

אבל בואו לא נשכח שבכל אחד מאיתנו יש גם סטנדלון, כי כל אחד מאיתנו גם רואה את עצמו כיהלום נדיר וחד פעמי, ככוכב נוצץ בשמי הלילה הארוכים, או לפחות כיחידה עצמאית שיכולה לתפקד בלי להיות חלק מחבורה או להזדקק לציוד משלים. כזה הוא הסטנלדון, וכאלה הם אנחנו.

אנחנו גם כאלה וגם כאלה, ודווקא על רקע מהפכת האינטרנט והקריאה לצאת החוצה, להתחבר, אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים שוב ושוב אל הספיידר-סוליטר שלנו. רוב הזמן אנחנו בכלל לא לשים לב למה אנחנו עושים את זה. אנחנו עושים את זה על מנת לספק את הצורך שלנו להיות לבד בעולם שכופה עלינו להיות ביחד.

 

ד.

אני מודה שאני משחק הרבה ספיידר-סוליטר. אבל כמעט אף פעם לא בעבודה, רק בבית (אני לא מאמין בלבזבז את הזמן שלי בעבודה, אני מעדיף לבזבז אותו בבית). לפעמים אני חושב על כל שעות הספיידר-סוליטר האלה. לאן הן נעלמו. מה רבים הדברים שיכול הייתי לעשות באותן שעות! ספרים שלמים יכול הייתי לכתוב, להשלים את הרומן הישראלי הגדול, לפרש מחדש את התנ"ך ולהמציא סוג חדש לגמרי של בטריות. אבל אני שיחקתי ספיידר-סוליטר.

הרבה פעמים אני מאשים את עצמי על השעות ההן שאבדו, לנצח, שעות שאיש לא ישיב לי אותן. איפה הייתי ומה עשיתי, אני שואל את עצמי.

אבל אז אני אומר לעצמי פחות או יותר את הדברים האמורים בסעיף ג'. מה זה "איפה הייתי ומה עשיתי?" הייתי בדיוק במקום בו הייתי צריך להיות ועשיתי בדיוק את הדבר שהייתי צריך לעשות: הייתי צריך להיות לבד, עם עצמי. הייתי צריך להיות יחידה עצמאית שיכולה לתפקד מחוץ לכל רשת. הייתי צריך לתת למחשבות לזרום ולראות אותן מתרחקות. לא להיות מחובר, לא לקבל ולא לשלוח. רק להניח את הקלפים במקום שלהם. לפתוח עוד ערמה, להוריד עוד סדרה. רק הקלפים ואני.

ואם זה נשמע כמו מדיטציה ומרגיש כמו מדיטציה, אולי זה באמת סוג של מדיטציה מסוג חדש. מדיטציה שנעשית מול המחשב, ורק שם היא יכולה להיעשות, כי רק שם היא ממלאה את התפקיד השני שלנו כבני אדם בעידן הדיגיטלי: להיות מנותקים.

בואו לא נעניש את עצמנו על כל שעות הסוליטר הארוכות. בואו ננסה לראות אותן כעוד צעד בדרך אל ההארה.

 

ה.

לסיום, אני רק רוצה להעיר שאני שחקן ספיידר-סוליטר שלא מהעולם הזה, באמת. לא ראיתם דבר כזה בחיים שלכם. לפעמים אני חושב לסגור לי אחלה דיל עם יורוספורט, שישדרו אותי משחק כמה משחקים בשידור חי מהבית, כולל פרשנים באולפן, שידורים חוזרים, הרגעים הגדולים, חידונים נושאי פרסים, משאלי SMS וכיוצא בזה. הרי אני שחקן כל כך מעולה, למה שלא אהפוך למקצוען?

אבל אז אני מבין שדבר כזה לא יכול להיות: את הספיידר-סוליטר משחקים לבד. ברגע שזה לא לבד, זה כבר לא ספיידר-סוליטר, ולכן רגעי השיא הגדולים שלי מול הקלפים יישארו נחלת חלקי, וחלקי בלבד.

 

                                                                              פורסם בגלובס, 14 באפריל 2005

היתוש ומלחמת המעמדות

טור החזרה מחופשה שלי, שפורסם השבוע (10 במאי, 2005) בגלובס. תוכלו למצוא בו הדים, מה שנקרא, לפוסט החזרה מחופשה שהעליתי פה. אבל זה מה שיפה בהדים, לא? שהם מהדהדים. כי ההדהוד – שכולו מפגש עם קיר, התנפצות, איבוד, מציאה מחדש, ונסיון נואש לחזור – משנה את הכל/הקול. וחוץ מזה, אומרים שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כך שאם אפרסם פה חומרים, אולי אחזור לכתוב פה יותר.

על כל פנים, קבלו:

 

 

א.

חופשתי השנתית הסתיימה, ועכשיו – אחרי חודש בטבע, במזג אוויר הטרופי של הג'ונגלים והאוקיינוסים של קוסטה ריקה – אני שוב כאן, חוזר לשגרה כמו שאומרים, מנסה למצוא בה איזשהו קסם. ולא שאין בה קסם, בשגרה, יש בה לא מעט, אבל אני מעדיף את הקסם של הלא-שגרה, או אולי יותר נכון: את הקסם של השגרה הלא שגרתית.

והכי אני מעדיף את הקסם של שלושה פריטי לבוש – בגד ים, גופיה וקפקפים. הקסם של להרגיש קל. עכשיו אני מרגיש די חנוק עם כל הטקסטיל והציוד שאני עוטה על עצמי: מכנסיים, חולצה, חגורה, גרביים, נעליים, תחתונים, ארנק, סלולרי, מפתחות, שלא לדבר על תיק מלא בניירות שאת רובם לא קראתי ולא אקרא עוד לעולם. אני מרגיש כבד כמו חייל וחנוט כמו מומיה. כמה קונפקציה! כי אתה זה לא רק מה שאתה אוכל, אתה זה גם – ויש שיגידו בעיקר – מה שאתה לובש. זה די נכון שהבגדים עושים את האדם, אבל הם לא רק עושים אותו, הם גם כובלים אותו ואת רוחו לאדמה, כמו משקולת, שלא יעוף לשמיים; הם מכסים אותו, מסתירים אותו מהשמש. אני מפיק תענוג עז מלבהות בכפות הרגליים שלי: הן שזופות, אין עליהן ולו פס. אני מפיק דכדוך קל מהמחשבה שהשיזוף הזה דוהה, כמו תחושת החופש שאין כמוה בתחושות. החזרה לשגרה – ואני לא מקטר, היה גדול ונחמד לחזור – מחייבת, מן הסתם, אכסון וארגון מחדש של תחושת החופש, או אולי יותר נכון: החזרה לשגרה מחייבת את הבנאדם (ולא רק את הבנאדם הספציפי הזה שאני קורא לו אני ואתם קוראים לו אתה) להמיר תחושה בזיכרון. להגיד 'איזה כיף היה לי' במקום 'איזה כיף לי'.

 

ב.

ובכל זאת, כאמור, גם קצת כיף לחזור, כי מכל המיטות שבעולם אין כמו המיטה שלי, מכל המקלחות שבעולם אין כמו המקלחת שלי, מכל המדרגות שבעולם אין כמו המדרגות לבית שלי, מכל המפתחות בעולם אין כמו המפתח של המנעול של האופניים שלי, ומכל הלחויות שבעולם אין כמו הלחות של העיר שלי. קחו ממני הכל, אבל השאירו לי את הזיעה של תל אביב, זיעת הרחובות המוכרים, המטונפים, הזרועים צואת כלבים. כי באמת אין כמו בבית, ועד כמה שזה יישמע מוזר, גם הכתמים האלה בבית השחי והטיפות הנושרות במורד הגב – גם זה הבית.

מחלון חדר העבודה שלי הכל נראה פחות או יותר אותו הדבר. השכנה ממול שתלה פרחים חדשים באדנית שלה. אין לי מושג איזה פרחים אלה, אבל אני לא טורח ללמוד: כמו שאני מכיר אותה, הם ינבלו תוך שבועיים, האישה הזו היא הרוצחת הסדרתית של עולם הצומח. פרחים מפלסטיק נובלים אצלה. עם כישורים כאלה, אני תוהה איך לא ממנים אותה למנכ"ל משרד החקלאות.

אצל השכנים מהקומה מתחתיה המטבח מצוי באותו בלגן שהיה שם גם לפני חודש, ולמרות שאני לא מאלה המחזיקים בדעה, או באשליה, הפילוסופית שאנחנו יוצרים את העולם החיצוני בעצם העובדה שאנחנו מביטים בו, הרי שהמטבח הזה הניבט אלי מחלון חדר העבודה מאיים לסתור את התיאוריה הזו. נדמה שהוא קיים רק מתוקף העובדה שאני מביט בו.

ואת זה אני לא יכול לומר על כמה מהמקומות היפים שחזרתי מהם. אני לא אדם נוטר טינה, אבל הידיעה שבמקומות שהייתי בהם והיה לי סבבה ממשיך להיות סבבה גם בלעדי, הידיעה הזו צורבת בי, ומתאזנת רק עם הידיעה שגם במקומות המשעממים ממשיך להיות משעמם גם בלעדי. וגם זה מה שיפה בטיול; שלא כל המקומות סבבה. יש מקומות סתם, מקומות שעברת בהם ושכחת. כפרים סתמיים ושכוחי אל ששהית בהם לילה אחד וארוחות בוקר לא טעימות – גם אלה שם, קיימים בעולם. יש בזה משהו מנחם, לא?

 

ג.

אומרים שמכל טיול – את ההבדל בין חופשה לטיול אני מעריך בשבועיים ימים פלוס מינוס – אתה חוזר עם סוג של הארה סלאש תובנה. התובנה, או יותר נכון ההתבוננות, של הטיול הזה הוקדשה רובה ככולה לחיות, ולחרקים בפרט.

את רוב הטיול העברנו בג'ונגלים, בין מאות מיליונים של חרקים. היצורים הקטנים האלה, בעלי שש רגליים, המיישבים את כדור הארץ למעלה משלוש מאות מיליון שנה. הם היו פה לפני הדינוזאורים, והם יישארו פה גם אחרינו. ולעזאזל – יש המון מהם! על כל קילו של בשר אנושי, קראתי באיזה מגזין, יש משהו כמו טון וחצי של חרקים. הרבה יותר ממיליון נמלים על כל בנאדם, בנאדם! יש מיליארד מיליארדים של חרקים על כדור הארץ שלנו: 1,000,000,000,000,000,000. בכלל לא מעט. ואלה רק הזבובים, הצרצרים, היתושים, החיפושיות, הפרפרים, הדבורים והג'וקים. עוד לא התחלתי לדבר על הלטאות, הצפרדעים, הנחשים, הזחלים, היונקים, הציפורים, העקרבים, הסרטנים (ואלה רק הדברים הנמצאים על היבשה) – כל הדברים הקטנים האלה שמכריזים עליך – חייך ורכושך – מלחמת חורמה מהרגע שדרכה רגליך בנחלתם.

פעם נגעלתי מהם, לא עוד. מספר חוויות מחרידות שעברתי בטיוליי הלא רבים גמלו אותי מהגועל: פליתי ג'וקים מעופפים ענקיים שהסתבכו לי בתלתלים בהודו, מצאתי עקרבים בנעליים, התעוררתי מכוסה מכף רגל ועד ראש באלפי נמלים (כולל באף ובאוזניים) במיטה מעופשת באפריקה יש עוד, אני פשוט לא רוצה לאבד אתכם. כך איבדתי את תחושת הגועל והחלפתי אותה בסוג של הערצה. טוב, אולי לא הערצה, אבל בהחלט סוג של חיבה.

זה היה חודש שכולו חרקים, עקיצות, נשיכות.

ב"מאה שנים של בדידות" (שהקריאה החוזרת בו, אחרי למעלה מחמש עשרה שנה, הייתה תענוג צרוף) אומרת אחת מהדמויות של גבריאל גרסייה מארקס שלצד התכונות המוכרות של האדם, יצר המין, תאוות השלטון וכד', צריך להוסיף עוד תכונה מרכזית אחת: השנאה והפחד מג'וקים.

אמת. כי אנחנו, בני האדם, מיעוט מבוטל בפלנטה הנפלאה הזו. מבוטל, אבל מה – נורא אלים. מלחמה נטושה בינינו לבין החרקים והחיות הקטנות, ולא בכדי: חלק מזה הוא הגנה עצמית פשוטה, זה ברור (יותר אנשים מתים מיתושים ודבורים מאשר ממלחמות, חרקים מכלים בערך 20% מהתפוקה החקלאית בעולם). נסו להשאיר אוכל פתוח או לישון בלי כילה.

אבל חלק לא מבוטל מהקרב הזה הוא לא יותר מפחד, שנאה ודעה קדומה. הם מגעילים אותנו, הם קטנים כאלה, חסרי נימוס כאלה, הם זוחלים על כל דבר ואוכלים כל דבר. פיכס.

 

ד.

דו קיום? אין שום מצב לדו קיום. בטווח הארוך, זה או הם או אנחנו. וכמו שזה נראה כרגע – זה הם. נכון, אנחנו נותנים חתיכת פייט, כבר דחקנו אותם לפינות החשוכות של העולם, לחלקים החשוכים של היממה (ככה, על פי מארקס, הצלחנו לשלב בין שניים מהבולטים שבפחדים האנושיים: הפחד מהחושך והפחד מג'וקים), אנחנו מרססים אותם, מייבשים להם את מקורות המזון, הורסים להם את הבתים ודורכים להם על הראש (יש כאלה שמשתמשים בעיתון, וכאן – בנייר העיתון – נפגשים הדגים המתים והג'וקים המעוכים).

אבל אם תשאלו אותי, ולא רק אותי: זה הכל קרב מאסף. בסוף, מי שיישאר פה זה הם, לא אנחנו. אנחנו רק אורחים לרגע, הביטו סביב, זו לא המסיבה שלנו.

אבל גם כאן, במלחמה בחיות הקטנות והמופלאות האלה, מתגלה האופי המחורבן של בני האדם. שימו לב, חברים: במלחמה הניטשת מול החרקים הקרבנו להם קורבן, או נטשנו לחסדיהם אם תרצו, את החלק העני של העולם. את מה שאנו מכנים העולם השלישי והעולם השני רק על מנת לשכוח ולהדחיק שגם שם יש אנשים כמונו בדיוק. פה בתל אביב, וגם בניו יורק, שם שהיתי כמה ימים בדרך חזרה, יש נמלים וג'וקים ויתושים וכל זה, אבל מי שבאמת מת מהם – מי שבאמת סובל מהיצורים האלה, לא סתם נגעל מהם – אלה התושבים היותר עניים של העולם. אותנו הם סתם דוחים, אותם הם קוטלים. ככה זה בעולם, וכך מתגלה – גם כאן, כמו באינסוף שטחים אחרים – המלחמה הנצחית בין המעמדות. העשיר נוסע לחלק העני של העולם, מורח את עצמו בקרם נגד יתושים, מרסס נגד נמלים, ישן עם כילה, חוזר הביתה, ומשאיר את העני למות.

כן, כמה כיף לחזור לשגרה.

 

הפויר הזה הוא כמו בומרנג

א.

חזרתי. חודש בקוסטה ריקה. עבר מהר, לא? האמת, חזרתי כבר לפני כמעט שבוע, ביום שישי האחרון, אבל איכשהו לא רצתי מיד למחשב.

מקום יפה הקוסטה ריקה הזה, מלא בטבע מכל הסוגים. ג'ונגלים, יערות גשם, נהרות, הרים, אוקיינוסים שניים – הפסיפי למטה, הים הקאריבי, שהוא חלק מהאטלנטי, למעלה – חיות לרוב, מכל הגדלים, הרי געש. מה שתרצו. בימים הקרובים אהיה יותר ספציפי בזיכרונות, והזיכרונות השנה, לצערי יהיו מילוליים בלבד. בסוף המחצית הראשונה של הטיול הלך הכרטיס זיכרון, בסוף המחצית השני איבדנו את המצלמה, למרות שאני מעדיף לחשוב שגנבו לנו אותה. אני לא אחד שמאבד דברים. אחד מגיבורי הילדות שלי היה הילד אֶמיל, והסצינה ברכבת בה הוא שומר על כל המזוודות וסופר אותן שוב ושוב נטמעה בי כל כך עמוק עד שהפכה לזיכרון ילדות אישי לגמרי. בקיצור, אני לא מאבד דברים. בעצם, זה לא ממש מדויק. בבית, אני מאבד מלא דברים. מחביא ואחר כך שוכח, או סתם שוכח. אבל כשיוצאים למסע חלה בי טרנספורמציה לא פחות ממוחלטת, ואני הופך אֶמיל. כלב שמירה על שתי רגליים. אצלי, דברים לא הולכים לאיבוד. כך שהמצלמה שלי נגנבה, לא אבדה.

ב.

איך לחזור? קצת נחמד, קצת משונה, קצת משמח, קצת מדכא. כמו תמיד. יותר מהכל, אני בתחושה מתמדת שיש עלי יותר מדי בגדים. יותר מדי טקסטיל, יותר מדי קונפקציה, יותר מדי שמות של אנשים אחרים ושל חברות רשומות לי על הגוף. נעליים, גרביים, תחתונים, מכנסיים, חולצה. לכל פריט יש שם, ולפעמים אני מרגיש שבתוך כל זה אני הופך לסתם עוד שם ברשימת השמות האלה. כשאתה עם כפכפי אצבע ובגד ים, קל לך יותר להתבלט בעיני עצמך, להיראות בפני עצמך כמו שאתה באמת, וככה גם לראות את העולם (הפנימי) ולחוות אותו.

כשאתה לבוש פחות, יש יותר ממך בחוץ, בעולם. כל הבגדים האלה הם קצת כמו שקית ניילון על התודעה; הם חוסמים חלק מהעולם. הרבה חוויות מתנפצות על מכנסי הג'ינס כמו גלים על סלע, ובגלל זה – אם ניכנס רגע לתחום הפילוסופיה של האופנה, האהוב עלי – ככל שאתה יותר צעיר, אתה יותר אוהב ג'ינסים משופשפים: הם גורמים לך לראות את עצמך כבעל ניסיון. כמו אחד שעבר משהו בחיים שלו. וכמה רעה תעשיית האופנה שמשפשפת עבורך את הג'ינסים שלך, גוזלת ממך את הזכות לשפשוף. אבל הרצון לשפשוף – או הארכיטיפ של הרצון להשתפשף – נמצא שם, בבסיס.

המבוגרים והמכובדים יותר שביננו, עוברים לבדים אחרים, שלא משתפשפים. ככל שאתה עולה בסולם החברתי, אתה משתפשף פחות. ובגלל זה העשירים הם הכי אטומים: כי כל הזמן הם לובשים בגדים חדשים.

ג.

כך שהיו לי כמה הֶאָרות. בשבילי, הארות הן כמו מזכרות. הפעם, הן היו רובן סביב העניין הזה של הג'ונגל, של החיים שלא נפסקים לרגע, על מקומו של האדם בטבע, על המלחמה שהוא מנהל נגדו, על היתוש, על הפרפר, על התנין. פשוט צללתי עם כרישים, אתם מבינים? וראיתי דולפינים, והייתי בתוך יערות הגשם, ונעקצתי וננשכתי על ידי אלפי חרקים. והיו תוכים ענקיים וצבעוניים, והיו קופים ואיגואנות ועצלנים. וגם לראות הר געש מתפרץ בלילה, אחיות ואחים, זה לא דבר של מה בכך.

האלוהים שלנו, המוטבע בנו – ולכן כל תפיסת עולמנו – היא מדברית באופיה. כל הבולשיט הזה של "כי האדם הוא עץ השדה". איזה חרטא! האדם הוא לא עץ השדה, העומד בדד. האדם הוא עץ בג'ונגל. סבוך בעצים אחרים, מכל הסוגים והמינים, עד שאי אפשר לדעת איפה מתחיל עץ א' או נגמר עץ ג', מהשורשים עד הצמרת הוא קשור לכולם וכולם אליו. ועליו צומחים סחלבים נהדרים, אבל גם פטריות טפילות, ועדר טרמיטים מנסה לאכול אותו מבפנים, ופרפרים, וקופים, וציפורים אוכלים מפריו ושבעים מטובו, ולא תמיד ראשו השמימה, כי בג'ונגל יש עצים יותר גבוהים, אבל לפעמים, כשבאה רוח טובה, נגלים בפניו השמיים, וזה רגע יפה בשבילו. ויודעים מה עוד למדתי? שבג'ונגל השורשים של העצים לא הולכים עמוק, הם לא יורדים הרבה מעבר לפני השטח, אבל יש המון מהם, והם מסתעפים והולכים. עץ השדה העומד בדד שולח שורשים מעטים, אבל עמוקים. 

זה לא הרבה, אני יודע, אבל זה משהו, ולראות את זה קורה כל הזמן, עושה לי פילוסופיית-ג'ונגל. כמו שמהודו חזרתי עם פילוסופיית-הר, מאפריקה עם פילוסופיית-אדם, מליסבון עם פילוסופיית-פסואה ומניו יורק עם פילוסופיית בטון וזכוכית. כך שעכשיו אני ג'ונגל במחשבה שלי. אני יונגיאני טרופי. בפראפרזה על חז"ל אומר: מכל המקומות בהם ביקרתי, השכלתי. כי אין דרך אחרת להסתכל על זה, ושיזדיין קאנט, שלא יצא מהבית אף פעם: כמה שאתה רואה יותר מהעולם, אתה מבין אותו יותר. ולחשוב כמה קצת מהעולם ראיתי! כמה קצת אני מבין! עוד לא ראיתי פיורד, עוד לא פסעתי בכיכר האדומה, עוד לא תעיתי במדבר סהרה, עוד לא ישבתי עם אבורג'ינים, עוד לא הייתי בלאס וגאס, עוד לא הייתי בפאקינג לונדון!. כמה קצת אני מבין! כמה גדול הוא העולם! וכמה לא תמיד נכון הוא המשפט "אני בגודל של מה שאני רואה", שאמר קאיירו. קאיירו חי בגבעות. בג'ונגל הוא לא היה אומר דבר כזה. במזג אוויר טרופי זה לא כל כך "מה" אתה רואה. מה שהכי הרשים אותי זה החיים השוצפים של ה"מה" הזה שראיתי.

אבל בסוף אין מה לעשות. הפילוסופיה של האדם היא תבנית נוף מולדתו. כל השאר, קצפת. פרפראות של מחשבה. רק המעטים והמשובחים יכולים לחשוב אחרת במקום אחר. הפילוסוף האמיתי חייב להיות סוכן נוסע, הוא חייב לדפוק על כמה שיותר דלתות בכמה שיותר מקומות. הפילוסוף האמיתי לא יכול להיות דייל, כי דיילים רואים הכל מלמעלה ובתוכם הם שונאים אנשים. הפילוסוף האמיתי חייב להיות סוכן נוסע, והסמוראים של האלף השלישי הם התרמילאים. ובכל מקום אליו הם מגיעים, הם שומעים בוב מארלי, כי בוב מארלי הוא גדול. 

ד.

ברוך הבא, דרור. התגעגענו אליך.