Monthly Archives: אוקטובר 2008

על הפורנו

 

נפל דבר באינטרנט. לראשונה בהיסטוריה של הרשת הכלל עולמית עברו אתרי הרשתות החברתיות – פייסבוק, מייספייס, לינקדין וכד' – את אתרי הפורנו מבחינת הפופולריות, כך לפחות על פי מכון המחקר HitWise שבודק, מנתח ומכריז על טרנדים מקוונים. גם גופים אחרים שמנתחים פופולריות, כמו Alexa, הגיעו פחות או יותר לאותה המסקנה.

קראתי ונפלתי מהכיסא. כשקמתי, הבנתי שבעצם אין הרבה על מה להתפלא. אפילו אני בעוונותיי מוצא את עצמי, כבר לא מעט זמן, חורש את הפרופילים של חבריי המקוונים ובודק מה הם עשו, עושים ויעשו עם עצמם הרבה יותר ממה שאני חורש את החמוקיים של הבחורות המנותחות ובדוק מה הן עשו, עושות ויעשו עם עצמן.

זה לא דבר של מה בכך. תעשיית הפורנו המקוונת תמיד הייתה החלוץ שלפני המחנה. לפחות מבחינה טכנולוגית היא בישרה, המציאה והטמיעה הרבה מאוד מהיישומים עליהם מתבססת הרשת היום. בזכות הפורנו התרחב הפס, מה שהכין את הקרקע למהפכת שיתוף הקבצים; בזכות הפורנו השתפרה פלאים איכות הוידיאו ברשת, מה שבישר את מהפכת היו-טיוב; בזכות הפורנו השתפרה משמעותית מערכת התשלומים המקוונת, מה שאיפשר את הקמתם של אתרי המסחר המקוון; והכי חשוב: הפורנו, הוא ולא אחר, היה מה שמשך מיליונים אל הרשת, עם כל הכבוד לאתרי החדשות. תנו כבוד לפורנו.

 

האם הכוסית עשתה את שלה? עושה רושם שכן. אתרי הרשתות החברתיות נטלו את ההובלה. לא רק מבחינת פופולריות, גם מבחינה טכנולוגית, אלא שהם לקחו אותה למקום אחר. אחרי שהפורנו המציא והטמיע את הדברים הגדולים, הם הסתפקו בדברים הקטנים והמציאו כל מני יישומים מיותרים שעוזרים לך להציק לאחרים ולהם להציק לך.

אנה אנו באים? איך נסביר את המהפך? בעלת הטור (המצוין, אם יורשה לי) בגארדיאן הבריטי, מרי ריצ'ט, איבחנה, ולא בלי מידה רבה מאוד של צדק, שהרשתות החברתיות החליפו את הפורנו כבזבזני הזמן האולטימטיביים. פעם היינו יושבים במשרדים ומחביאים את אתרי הפורנו מתחת לאתרי החדשות, מעסיקים היו חוסמים לעובדים שלהם את הפורנו. היום אנחנו מבקשים חברות מכל מני אנשים שלא אכפת לנו מהם והמעסיקים חוסמים לנו את הפייסבוק. יפה דרשה. עוד טענה ריצ'ט (שהיא גם יפה, אם יורשה לי. יופי גיקי כזה) שהאינטרנט, כלומר אנחנו, מתבגרים.

 

כאן אני מבקש לחלוק עליה ולהציע תיאוריה משלי, שבעיני היא הרבה יותר טובה בלהסביר את השינוי. אני אומר: בואו נסתכל על כל האינטרנט הזה כממלא חסרים. כשאנחנו התחברנו לרשת, לפני יותר מעשור, היו לנו ים חברים אבל מה ש(בין השאר) היה חסר בעולם שלנו הייתה גישה קלה, נקייה ומהוגנת לתכנים קשים, מטונפים וא-מוסריים. אנחנו הרי לא אנשים שילכו לשבת באולמות הקרנה מצחינים בתחנה המרכזית או יתקשרו לשיחות מין. האינטרנט עשה בשבילנו את העבודה הזו מצוין. יותר מאלף עדים תעיד על המגמה הזו הבדיחה הנושנה על כל הגברים הצעירים שלמדו לגלוש עם יד אחת.

 

אבל זמן עבר והאינטרנט שינה את העולם. הפורנו הפך זמין מאי פעם, ואין דבר מלוכלך מספיק בשביל לא להשיג אותו. אלא שבטבע כמו בטבע, כשדבר אחד מתמלא דבר אחד חסר. מה נחסר מאתנו? בדיוק – קצת אינטראקציה אנושית. הפכנו (לא אני, החברה האנושית המקוונת כולה) להיות יצורים היושבים בדד מול מסך. הילדים כבר לא יצאו לשחק בחצר, חברים כבר לא היו שורקים מלמטה. פתאום היה לנו פורנו כל צרכינו, אבל לא היה לנו עם מי לדבר.

את החסך הזה בדיוק מילאו הרשתות החברתיות. רצינו למצוא חברים חדשים, אבל עדיין בלי לקום מהכסא. פייסבוק, מייספייס וכל האלה לא המציאו נישה, כמו שהם אוהבים לומר על עצמם: הם רק מילאו את הצורך.

וחוץ מזה, בואו נודה על האמת: את ממוקדי המשיכה הגדולים של הרשתות החברתיות הוא החיפוש הבלתי נדלה אחרי מין, אבל מין אמיתי, בין שני בני אדם, עם זיעה ונוזלי גוף וכל הסיפור. אז אולי  ריצ'ט צדקה. אולי בכל זאת התבגרנו.

 

שעון חורף זה דיכאון

 

א.

כמעט הכל במדינה הנהדרת שלנו נראה לי הגיוני, אפילו מתבקש, שלא לומר מצוין, חוץ מהעניין של שעון חורף. בחיי, כל שנה זה משגע אותי מחדש, וזה רק הופך להיות יותר ויותר גרוע. לדפוק את הראש בקיר או להתווכח עם פקח תנועה נראות ליד זה כמו פעולות הגיוניות ומועילות.

לא הייתי אומר שאני האדם הכי מטומטם במדינה, ובכל זאת אני פשוט לא מצליח להבין את השטות הזאת. תהרגו אותי אם אני מבין, תהרגו אותי אם אני מבין למה לקחת דבר טוב ולהרוס אותו סתם.

וכשאני אומר סתם אני מתכוון לממש סתם. בואו ונמדוט ביחד על מה שהיה לח"כ-רב מיכאל מלכיאור לומר בנושא: "הסיבה המרכזית למעבר המוקדם לשעון החורף היא העניין של היום הקדוש – יום הכיפורים", אמר כבוד הרב-ח"כ, "יש עניין, בעיקר פסיכולוגי, אבל אולי גם גופני, לא להכביד יותר מידי על אנשים. בשביל רוב האנשים יש הבדל גדול אם אתה גומר את הצום בשעה 18:00 או 19:00".

ז'תומרת, אם אני מבין נכון, ואלוהים עדי שהבנתי את זה נכון גם בשנה שעברה וגם בזו שלפניה, וגם בכל השנים שיבואו עלינו לטובה בארצנו זבת החלב, הרי שהסיבה היחידה שבגינה מאמללים אותי, את כל מי שאני מכיר, את כל מי שמכיר את מי שאני מכיר ואת כל מי שהם מכירים – זה העניין הפסיכולוגי של הדתיים, או כמו שאמר כבוד הרב-ח"כ, "בעיקר פסיכולוגי".

אתם הבנתם את זה?

אני יודע שהבנתם, ובכל זאת.

 

ב.

עכשיו, אין לי שום דבר נגד דתיים, באמת שאין לי. נכון שאני אתאיסט ונכון שחלק מהפולחנים שלהם נראים לי לא מי יודע מה הגיוניים והכל, וחלקם אף לא מוסריים בעיניי, אבל זה לא עניינינו היום. בגדול, אני משתדל לכבד אותם ואת אמונתם. למעשה, רבים מבני משפחתי הם דתיים לאללה, וכך גם חלק קטן מחבריי. ובכל מקרה, העניין שלפנינו אין לו דבר וחצי דבר עם מצוות הדת ואין לו שום קשר לאמונה באלוהים. פה יש לנו עניין פשוט של פסיכולוגיה.

 

ג.

בעצם לא. נכון שיש לנו פה עניין עם פסיכולוגיה, אבל רק עם הפסיכולוגיה של המיעוט הדתי במדינתנו המצוינת שכלכלתה איתנה ונהרותיה שוצפים, שהרריה ברזל ונשיאה אכּבר גבר, את הפסיכולוגיה של החילוניים, שהם רוב מוחלט בעם (עם, אלק), זונחת מדינת ישראל לאנחות עד סוף מרץ.

הפסיכולוגיה הדבילית של החילוניים, האומרת שחושך בחמש בערב זה מדכא ושבאופן כללי האדם הופך להיות עצוב, נרגן, עייף וחסר אנרגיה כשאין אור מסביב, מהפסיכולוגיה הזו נתעלם לחלוטין למשך שישה חודשים מחורבנים רק כדי שלדתיים לא יהיה קשה, חס וחלילה, לצום עוד שעה ביום כיפור הבא עלינו לטובה.

ואגב, זה המקום לאחל לכל מי שצם צום קל, לכל מי שצופה צפייה נעימה ולכל מי שרוכב רכיבה מהנה. ואם כבר יום כיפור, אז אני סולח לכל מי שפגע בי ואם פגעתי במישהו הוא יכול לסלוח לי, למרות שלא ממש אכפת לי. בכל מקרה, לכל עם ישראל: מי ייתן וחטאיכם כשלג ילבינו. מי ייתן ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא לא תעשו שום דבר שיחייב אתכם לבקש סליחה. ואני מדבר גם עליך, הנבלה שניסה לרמות אותי במוסך, הזבל שלא אסף אחרי הכלב שלו, הכלב שניסה לדרוס אותי בצומת והפקיד שניצל את כוחו לרעה. 

 

ד.

איפה היינו? אה, פסיכולוגיה. ובכן, כל התחושות, העצבונות והמחשבות של החילוניים נדחות לטובת הפסיכולוגיה העלומה של אנשים שבשבילם, אם לחזור לדבריו האלמותיים של הרב-ח"כ, "יש הבדל גדול אם אתה גומר את הצום בשעה 18:00 או 19:00".

אז בואו נשים לרגע את הפסיכו בצד ונתרכז בחלק של הלוגיקה, גם אם ברמה של כיתה א'. כנראה שהחברים הדתיים לא הבינו שהם לא רק מסיימים את הצום שעה מאוחר יותר, אלא הם גם מתחילים את הצום שעה מאוחר יותר. מה, זה לא נחשב? לזה אין אפקט פסיכולוגי? אפשר לאכול עוד שעה שלמה! לבלוס, לזלול, לתקוע, לבלוע – שעה שלמה! איפה זה בחישוב הפסיכו-לוגי?

חוץ מזה, בואו לא נשכח שבכלל לא מדובר בלצום "עוד" שעה, הרי הם צמים את אותו מספר שעות בדיוק, בלי קשר לאיזה שעון. מה, הם לא קלטו את זה?

אני לא מבין את זה, אני פשוט לא מצליח להבין את זה. כבר שנים שאני כותב על שעון החורף הזה ושום דבר לא קורה ואני ממשיך לא להצליח ולהבין את זה, וזה עוד בלי לומר מילה על החיסכון הכספי הגדול.

 

ה.

אתם יודעים מה, אם אני ממש משתדל אני מצליח להבין את זה. בכל זאת, 18 שנים במערכת החינוך הדתית הצליחו להנחיל גם לי קצת היגיון עקמומי: אז הבנאדם קשה לו לצום עד שבע בערב ולא עד שש. בסדר. הולך. אז אם ככה: בואו נעשה קומבינה, שעון-שבת סטייל, ונחזיר את שעון הקיץ מיד אחרי יום כיפור וככה כולם ייהנו.

אבל לא. מה פתאום שכולם ייהנו אם רק חלק קטן יכול ליהנות בעוד הרוב סובל מרה מחשיכה עגומה ומדכדכת באמצע יום עבודה? מה פתאום שיהיה אור כשיכול לשרור אפלה? למה שתהיה שמש כשיכול לרדת ליל? למה להתחשב אם אפשר להתעמר?

אנחנו הרי יודעים מה התירוץ שבגינו ניאלץ להמשיך ולסבול עד 27 במרץ (הו, זה עוד כל כך הרבה זמן!): כי אז לדתיים יהיה קשה לקום בחושך לתפילת שחרית.

 

ו.

זה אולי הדבר שהכי קשה לי עם העניין הזה של טיעוני הדתיים בעד שעון החורף (וכאן זה בהחלט המקום לומר שאני מכיר המון דתיים ששונאים את שעון החורף לא פחות ממני. גם הם נאנקים תחת עולו של ממסד דתי אטום וטיפשי. שיש ויכוח גם בין הדתיים סביב הנושא).

כי עם כל הכבוד, מה ז'תומרת "קשה לקום בבוקר לתפילה בחושך"? סליחה, אבל זה לא בדיוק חלק חשוב מכל העניין הזה של להיות דתי, לסבול קצת? מה זה צריך להיות? מה קרה לדתיים של היום, נהייתם ריקניים, מפונקים, חובבי שינה והתכרבלות תחת הפוך בפיז'מת פלנל? נהייתם כמונו, כמו החילוניים, עגלה ריקה על סדיני סאטן? קשה לקום בבוקר, לפקוח ת'עיניים? נהייתם שרון ליפשיץ?

מה קרה למסירות הנפש? מה קרה ל"הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי", אם לצטט את מלותיו האלמותיות והמדרבנות של יהודה בן תימא הפותחות את 'קיצור שולחן ערוך' ומורות לכל יהודי איך ראוי לנהוג בכל בוקר מחדש? איפה מסירות הנפש? איפה כוח הרוח? איפה כל הגיבורים הגדולים?

יותר מהכל, מדובר בתירוץ מאכזב. פשוט כך.

 

ז.

את הקרב על השנה הנוכחית כבר הפסדנו. אבל יש לנו עוד הרבה שנים לפנינו. הבה נקום – דתיים וחילוניים וכל מי שאור השמש יקר ללבו ואת חשכת הליל הוא מעוניין לדחות כמה שיותר – ונתמרד נגד שעון החורף הבזוי, המעצבן, המעציב והמיותר. בואו נהפוך את השנה הזו לשנה האחרונה של הטמטום הזה.