Monthly Archives: יוני 2008

על החבר הזה שלי, שמחכה שהחיים יתחילו

א.

תנו לי לספר לכם רגע על החבר הזה שלי שכל הזמן מחכה שהחיים יתחילו. אנחנו יושבים על הבאר כמו שני גברים שיש להם מה להפסיד. שתי מגבעות רחבות תיתורת יכולות היו להיות מונחות לצדנו, בנות לוויה אילמות לשנים ארוכות של רכיבה. על ירכינו יכולים היו להיות חגורים שני משכיני שלום, טעונים, דרוכים ולא נצורים כשמחוץ לדלתות של הבאר הזה יכולים היו לעמוד שלושים חמושים קשוחים ומכוערים שמאוד היו מעוניינים להאכיל אותנו סלט עופרת ואנחנו יכולים היינו לירוק באדישות צרורות דקים ומדויקים של גושי טבק ללעיסה אל הרצפה העקומה רגע לפני שהקרב מתחיל.

אבל האמת היא שהוא בא עם לפטופ ואני באתי באופניים. פנטזיית המערבונים הקטנה היא הסמול טוק שלנו. ככה אנחנו פותחים שיחה. ראיתי את הסוס שלך חונה בחוץ. פרסות חדשות, מה? זוכר את אוריילי הזקן? הממזר המטונף עבר לשחק פוקר עם המלאכים. את מה המצב גבר ומה העניינים אח שלי אנחנו משאירים להמונים. נסו את זה בבית, זה משחרר את הדמיון וממריץ את צמיחת הגבות. כל מה שצריך זה חבר.

בקיצור, החבר שלי מספר לי על אופציה לרילוקיישן באיזה חור באמריקה. שנה-שנתיים לעשות קצת כסף, הוא אומר, ואז אפשר להתחיל את החיים. בנאדם, אני אומר לו, אתה עוד רגע בן ארבעים ויש לך אישה ושני ילדים – לאיזה חיים בדיוק אתה מחכה שיתחילו, וכמה פעמים אתה מצפה שעוד נקיים את השיחה הזו?

ככה הוא, החבר שלי, מאז שאני מכיר אותו ואני מכיר אותו הרבה שנים. בצבא זה עוד היה נשמע הגיוני כשהוא תכנן להשתחרר ואז להתחיל את החיים. אבל אולי לפני שמתחילים את החיים צריך לצאת לטיול. אחר כך תואר ראשון, ואפשר להתחיל את החיים. תן רק לגמור את התואר השני, והחיים מתחילים. נעבוד, נחסוך קצת שיהיה משהו להתחיל אתו את החיים. נתחתן ונתחיל את החיים. הילדה תגדל קצת, נקנה בית ונתחיל ת'חיים. רילוקיישן? כשנחזור נוכל סופסוף להתחיל את החיים, או לכל הפחות לסמן את המטרה הבאה שאחריה נוכל כבר להתחיל את החיים. בנק המטרות הזה של החיים הרי לא ייגמר בחיים.

זה החבר שלי ואני די בטוח שגם לכם יש חבר כזה, או שאתם חברים של אחד שיש לו חבר כזה. יש אנשים שפשוט לא ממש קלטו את הקטע של החיים, לא משנה כמה אתה מסביר להם.

 

ב.

זה לא שהחבר שלי פוחד מהחיים או משהו בסגנון, גבר קשוח ממנו לא תמצאו גם אם תהפכו כל אבן בכל בתי המרזח וכוכי ההימורים מגדרה ועד חדרה. אבל הוא באמת מאמין שהחיים שלו אכן יתחילו, או לפחות יתפסו תפנית חזקה, ברגע שיתמלאו מספר תנאים מוקדמים שהציב לעצמו. עד אז מה שהוא עושה זה לאסוף כסף, מודיעין ושורות לרזומה. הוא ניגש אל החיים שלו כמו למכרז ודוחה אותם כאילו היו תור לרופא שיניים.

אנשים כמוהו מעבירים את החיים בחיפוש אחר משהו שמזכיר לי תמיד את הפוסטרים הגזורים האלה באתרי התיירות, שאתה ובת הזוג שלך רק צריכים להכניס את הראש והופ, אתם בתמונה אחרת. לך יש גוף חלק ושרירי והיא בלונדינית בביקיני, או שאתם זוג אינדיאנים. סיפרו לי שיש עכשיו שעשועון כזה בטלוויזיה, שאנשים צריכים לעבור דרך חור בקיר תוך כדי שהקיר מתקרב אליהם, ואם לא יצליחו ייפלו לבריכה. בלי לראות את התוכנית אני מרשה לעצמי להסיק שזה משל נהדר על החיים שמנהלים החבר שלי ורבים אחרים. עוד ועוד חורים, עוד ועוד קירות, אבל שבסוף כולם נופלים לבריכה.

אז אני מסמן למוזג הקשיש שימלא את הכוסות שלנו, שהתרוקנו, פונה אל החבר הזה שלי ובפעם האלף אומר לו משהו כמו: כבר שנים שאנחנו רוכבים יחד אל אותן שקיעות, ותרשה לי לומר לך עד כמה זה מוזר שאתה לא רואה את קירות הקרטון שאתה בונה בינך ובין החיים שלך, ומה אתה חושב שנמצא מאחוריהם, חיים חדשים ביקום מקביל שמחכים שתמצא את החור המתאים בקרטון ויום אחד תגיח אליהם כמו פרפר עייף, מרוט וממורמר בן 50? זה לא עובד ככה, חבר. פקח את העיניים והרח את השקשוקה. אלו הם חייך, והם די בעיצומם.

 

ג.

תתבגר ותפסיק לחיות את הרגע, אומר לי החבר הזה שלי. ככה זה עובד, הוא אומר. תתבגר היא התשובה הקבועה של הזקנים ברוחם, אני אומר לו. זו סיסמת הגיוס המחורבנת שלכם. ובאשר ל'ככה זה עובד', הדבר היחיד שעובד ככה זו דרכה של המערכת להכניע אותך, לשכנע אותך שמה שעובר עליך עכשיו זה שולי, שהחיים עוד לפניך, שזה שעכשיו אתה טוחן לעצמך את הצורה בעבודה ובוכה לי אחר כך שאתה לא רואה את הילדה, כל זה הולך להשתלם לך בענק ממש בקרוב, מעבר לפינה, כשהחיים ממש יתחילו ואתה תשב בגינה המדומיינת שלך ותחיה את ההזיה הבורגנית. על מי אתה עובד חוץ מעל עצמך? הרי זה בדיוק מה שהם רוצים, שתחשוב שהחיים עוד לא התחילו, שהחיים הם מין פינוק כזה שמחכה בסוף המסלול. ככה אפשר לטחון אותך יותר בקלות במהלכו.

 

ד.

אז מה אתה אומר על הרילוקיישן, שואל החבר שלי שכנראה לא הקשיב למילה שאמרתי, לקחת את זה, נכון? זה בדיוק מה שאני אומר לך, אני משיב לו תוך כדי שאני מסמן שוב למוזג שנראה כאילו מזדקן לנגד עינינו ממש, הרי לעולם לא היית מוכן להעביר שנתיים מהחיים האמיתיים שלך באיזו עיירה אמריקאית שכוחת אל במיד-ווסט, שם תעבוד 17 שעות ביממה כשאתה מוקף הרי אדם חמושים בכבדות. אבל כשאתה מספר לעצמך שזה לא החיים, פתאום זה נראה בסדר. כשאתה מספר לעצמך שהחיים הם משהו שאפשר ללחוץ עליו פאוז קל יותר ללחוץ עליך.

אבל הכסף נהדר, הוא אומר. אם הכסף נהדר אולי שווה ללכת על זה, אני משיב ואנחנו לוגמים מהמשקאות הפושרים שלנו בדממה. למרות שאני לא רוצה שתיסע, אני מסנן בשקט מתחת לשפם. תיכף גם תגיד לי שאתה אוהב אותי, הוא אומר. כמו שחזיר אוהב ערימה של חרא טרי, אני עונה.

 

ה.

עוד חבר, עוד רילוקיישן. את כולם נשאה הרוח הגדולה של הגלובליזציה. אני מזמין לנו עוד סיבוב ואנחנו משיקים כוסות לחיי הנסיעה. שנינו כבר מספיק זמן בסביבה כדי לדעת שיש דברים שאי אפשר לעשות עם סקייפ ושבכל מקרה אחרי כמה זמן הדיבור של כל האלה מהרילוקיישן עם המילים באנגלית והמבטא המתאמץ ממש מתחיל לעלות על העצבים. עברנו את זה יחד מול חברים אחרים ואנחנו שועלים קשוחים מספיק בשביל לא להעמיד פנים שזה לא יקרה גם לנו. אנחנו יודעים שבביקורים בארץ אף פעם אין באמת זמן לשבת ולדבר דיבורים של גברים במערבון. אנחנו יודעים שאין כפתור פאוז.

כולה שנתיים, אומר החבר הזה שלי. ניסע, נתקתק קצת עבודה, אולי עוד איזה במבינו עם אזרחות אמריקאית, נראה מה יהיה ואחר כך נחזור ארצה ונוכל סופסוף…

סנוקרת אדירה שתקעתי לו היישר בלקקן קטעה את המשפט. נעמדתי לאט וזרקתי על הבאר ערימה של שטרות מקומטים. תחזור לעיר הזאת עם חיים שכבר התחילו, אמרתי לו, או שאל תחזור הנה בכלל.

 

הופעת רחוב מיוחדת של נאג' חמאדי – הערב!

היום בערב (חמישי, 19.6) תיערך הופעת רחוב משהו טוב של נאג' חמאדי. שמונה בערב בול, אלנבי 60 ת"א (ברחבה מול המנזר). אנחנו ניתן את כל הקלאסיקות, יהיו עוד הופעות (כל זה קורה במסגרת חג המוזיקה), וכמובן – בעשר ככה יש משחק.

מה יש לומר? ערב בונבוניירה

 

עוד קצת נאג':

מייספייס

החיים יפים אצל לונדון וקירשנבאום

שיכור בהופעה חיה בסבליים

עוד וידיואים, תמונות ומילים

אין אלוהים

 

א.

חג שבועות, חג מתן תורה, הוא הזדמנות מצוינת להזכיר לכולם שאין אלוהים, אף פעם לא היה, ושכל הסיפורים האלה הם המצאה, שלא לומר אשליה, שלא לומר שקר. ומדובר בכל סוגי האלוהים, על שלל הגרסאות והתכונות. אין אלוהים שברא את העולם, אין אלוהים אישי, אין אלוהים שמתחבא ואין אלוהים שמתגלה. אין אלוהים טוב ואין אלוהים רע. אין אלוהים בפרטים הקטנים ואין אלוהים בתמונה הגדולה. אין אלוהים אדיש ואין אלוהים משגיח. אין אלוהים שמרחם על ילדי הגן ואין אלוהים שנעלם בשואה. אין אלוהים עם זקן לבן ואין אלוהים שכולו אהבה. אין אלוהים שאוהד את בית"ר ירושלים. אין אלוהים אישה, כמו שטוענות הפמיניסטיות. אין אלוהים. אין דבר כזה. זה בולשיט.

 

ובאשר לתנ"ך, הוא אולי ספר הספרים – במיוחד אם מתעלמים מהאלימות, מהרוע, מהשנאה, מצרות האופקים, מהקנאות, משנאת הנשים, הזרים וההומואים ומכל החלקים המשעממים והמעצבנים ומתמקדים כל אחד במה שמתאים לו (וכל אחד יכול למצוא שם מה שמתאים לו, מהסוציאליסט עד לפשיסט) – אבל מה לזה ולאלוהים? אלוהים הוא מקסימום גיבורו של הספר. ולא גיבור טוב במיוחד, זה ברור. קשה למצוא גיבור ספרותי אכזר, אלים, הפכפך וקפריזי יותר מיהוה שלנו. אבל לא רק בגלל זה הוא לא קיים. הוא לא היה קיים גם אם הוא היה כולו טוב ויופי כמו גיבורה בספר של ג'יין אוסטן, או כמו האלוהים של הנוצרים. לפחות האלוהים שלנו מעניין יותר, גם אם לא קיים יותר.

 

ומה אני נזכר פתאום בזה שאין אלוהים? גם בזכות הספר הנהדר "יש אלוהים? (האשליה הגדולה של הדת)" מאת ריצ'רד דוקינס, שזה ספר שאתם חייבים לקרוא. אם אתם אנשים מאמינים יש סיכוי שהוא יוציא אתכם מזה, ואם אתם לא מאמינים הוא ייתן לכם חומר לוויכוח עם המאמין. אבל הוא ייתן לכם יותר מסתם חומר לוויכוח והוכחות לחוסר קיומה של ישות עילאית, על טבעית וכול יודעת – הוא ייתן לכם תחושת גאווה על האתיאיזם שלכם.

 

אני אתיאיסט ממתי שאני זוכר את עצמי, ואני מאוד גאה להיות כזה. נמאסה עליי הסובלנות כלפי הדת. למה, כמו שמציין דוקינס בספר וכמו שציין גם דאגלס אדאמס, אנחנו נזעקים להתווכח עם כל אחד שחושב אחרת מאיתנו על כלכלה, פוליטיקה או ספורט, אבל כשהוא מספר לנו על האמונה שלו באלוהים, שאוסרת עליו לנעול נעלי עור ביום נתון, לדוגמה, או ללבוש צמר ופשתן יחד, פתאום אנחנו מכבדים את האמונה שלו ושותקים. מהי האמונה הזו באלוהים, ולמה היא נהנית מפריבילגיות כאלה? למה אסור לשלול אותה? למה אסור לצחוק עליה? וכשאני אומר לצחוק עליה אני לא מתכוון לצחוק על הדתיים. זה הכי קל. אני מדבר על הדת עצמה ועל אלוהים עצמו. שלא קיים, כאמור.

 

ב.

האמת היא שעוד לפני שקיבלתי את הספר הזה במתנה רציתי לכתוב משהו חכם על אלוהים ודת וכל זה. זה התחיל כשניסיתי למצוא קישור בין שני נפילי העיתונות שהלכו מאיתנו, אדם ברוך ויוסף לפיד. שני עיתונאים בכירים ומעלה שהיו שונים כל-כך ביחסם לדת – האחד אדמו"ר חילוני והשני אויב הדתיים, אבל עזבתי את הכיוון הזה. קטונתי מלהספיד את הגדולים האלה, ומה לי מלגרור את שני המכובדים, מקבריהם שהעפר עליהם עדיין לא יבש, לדיון על אלוהים.

 

אבל חזרתי לכל עניין האלוהים כשקראתי את הידיעות העוקבות אחרי "פניקס", רכב החלל שנחת בשבוע שעבר על המאדים והחל לחפור שם בקרח ולחפש סימנים לאפשרות של חיים. אולי הוא ימצא (הלוואי!) ואולי לא, אבל כשאתה קורא את הידיעות האלה, תמיד יש כמה טוקבקיסטים, ולא רק בישראל, שידחפו את האלוהים הטיפשי שלהם גם למשימות הנחיתה על המאדים. אלה אומרים שאלוהים לא ברא חייזרים ולכן אין דברים כאלה, אלה אומרים שאם יש חייזרים אז בטוח שאלוהים ברא אותם, אבל לא בשבת. טיפשות היא דבר מעצבן מאוד.

 

אז אם את או אתה כל-כך מאמינים באלוהים שלנו, הקנא והנוקם והרחום והחנון, אנא הביאו בחשבון שאם הייתם נולדים כמה עשרות קילומטרים מזרחה הייתם מאמינים באללה ובמוחמד נביאו באותה מידה של דבקות, ואם הייתם נולדים כמה מאות קילומטרים מערבה הייתם מוכנים להישבע בשטות המוזרה של השילוש הקדוש; אז תעשו לי טובה. אתם חושבים שאתם מאמינים במשהו, אבל האמת היא שאתם פשוט שטופי מוח.

 

ואם את או אתה מאמינים באיזה אלוהים כללי שכולו אנרגיה או אהבה או משהו כזה, אין לי הרבה מה לומר לכם. באותה המידה יכולתם להאמין באלוהים שכולו בורקס תרד או עדשות מגע. תעשו לעצמכם ולי טובה ותרדו מזה.

 

ג.

אתם יודעים מה הכי מעצבן אותי? שאומרים שגם האתיאיסט הגדול ביותר יאמין באלוהים על ערש דווי או בשעת סכנה. ובכן, לא אני.

 

ועוד משהו. זה שאני אתיאיסט לא הופך אותי לשונא דתיים. הם שטופי מוח, תינוקות שנשבו, עגלות ריקות, אבל בני אדם סך הכל. האתיאיזם שלי גם לא מפחית מהגאווה שלי על השתייכותי לעם היהודי שהוציא מתוכו כל-כך הרבה אתיאיסטים נהדרים וכופרים בעיקר.

 

אה, ואיך אפשר בלי: הכי גרועים הם אלה שלא רק מאמינים באלוהים, אלא יודעים מה דעתו בכל עניין ומרשים לעצמם לדבר בשמו. סוג של מחלת נפש.

 

ד.

ובאמזונס התגלה שבט אינדיאני לא מוכר, שחי לו אלפי שנים ביערות האלה עד שהחליטו לבנות לו אוטוסטראדה על הראש. המסכנים ירו בחצים על המסוק שצילם אותם, ולא ידעו על הוויכוח שהציתו: מה עושים איתם עכשיו, חוקרים אותם או מבודדים אותם? האם הם עכברי מעבדה או דגים באקווריום?

 

כשראיתי אותם יורים בחצים על הציביליזציה שלנו, וקראתי על הוויכוח הנ"ל, לא יכולתי שלא לשים לב לצורת המחשבה העיקרית העומדת בבסיסו: נקודת המוצא הייתה שאם אנחנו לא ידענו עליהם, סימן שגם הם לא ידעו עלינו.

 

איזו מין מסקנה ילדותית ומעוותת זאת? הרבה יותר סביר שהם שמעו מהשבט השכן ששמע מהשבט השכן לו שראה מישהו משבט אחר שסיפר לו על האנשים במכונות הגדולות ובבגדים המשונים הכורתים את היערות וממיתים את האינדיאנים. הו, ועוד איך שהם שמעו עלינו. בגלל זה הם עשו את הדבר היחיד שנותר להם לעשות: לירות בנו חץ.

 

והאין דרך המחשבה הציבילית-צנטרליסטית הנ"ל שלנו מעין שיקוף או התגלגלות של המחשבה העומדת בבסיס האמונה באלוהים? האדם חושב או מאמין שיש מישהו או משהו שעושה ויודע דברים שהוא לא וקורא לו אלוהים, מכאן הוא מסיק מיד שאם הוא "יודע" שיש אלוהים אז ברור שאלוהים יודע שיש אותו.

 

אבל לא הכול הוא דו-סיטרי. זה שאנשים מאמינים שיש אלוהים בכלל לא אומר שדבר כזה קיים, וזה שאנשים לא ראו אינדיאני בכלל לא אומר שהאינדיאני לא ראה אותם.