עשרים ושבעה אלף הרוגים (חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה) במאה חמישים וחמש שנות יישוב יהודי בישראל זה הרבה או לא כל כך הרבה?

א.

ערב יום הזיכרון 2015, או בשמו המלא "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה". מניין חללי מערכות ישראל: עשרים ושלושה אלף, שלוש מאות ועשרים איש. 23,320. הספירה מתחילה משנת 1860, תחילת התחדשות היישוב היהודי בישראל, לפני 155 שנים, והיא כוללת לא רק את חיילי צה"ל שנהרגו בקרבות, אלא את כלל החיילים שנהרגו במהלך שירותם. מלבד זאת, כוללת הספירה גם את הנופלים במחתרות, חללים ששרתו בצבא הבריטי ועוד. ההרוג הראשון במניין הוא אהרון הרשלר, בחור ישיבה ירושלמי שנרצח ביריות ב-1 בינואר 1873. מתוכם, כעשרת אלפים חיילים מתו במלחמות ממש (כולל אינתיפאדות ומבצעים). מניין האזרחים שנהרגו בפעולות איבה מאז תחילת היישוב היהודי בישראל הוא כארבעת אלפים. כאלפיים וחמש מאות מתוכם ממלחמת העצמאות ועד היום.

נזכור את כולם, את עשרים ושבעה אלף האישה והאיש שמסרו נפשם. יהי זכרם, זכרה וזכרו של כל אחת ואחד מהם, ברוך. עשרים ושבעה אלף. מספר עצום, בלתי נתפס.

ועכשיו אבקש מכם לנשום עמוק ולא להתעצבן מהשאלה שלי: כשחושבים על 155 שנות ההתיישבות ומלחמת הקיום שלנו פה ועל 67 שנות מדינת ישראל, כשחושבים על שלל המלחמות, המבצעים, האינתיפאדות, הפרעות, הפיגועים, הפצצות ושאר הצרות, כשמביאים בחשבון את המגוון המהמם של אויבינו הקמים עלינו ושיטותיהם הקטלניות – האם עשרים ושבעה אלף חללינו לא נראים פתאום מספר לא כל כך גדול בסך הכול?

בעיניי כן.

ב.

כמובן שלא אוכל להדגיש זאת מספיק: כשאני כותב (ובאצבעות רועדות, האמינו לי) שמדובר במספר לא כל כך גדול סה"כ, אין בכוונתי בשום צורה, פנים ואופן לזלזל ביום הנורא הזה, להמעיט ולו בטיפה בערך החיים של כל אחד ואחד מחיילינו ואחינו האזרחים שנהרגו פה, לפגוע חלילה בזכרם, להמעיט בקדושת קרבנם או לקבוע שמותם היה לשווא. הוא לא. במותם ציוו לנו את החיים. אני ממש מאמין בזה. ברור גם שאני לא רוצה להקים עלי את מי שאיבד אב, אם, בן, בת, אח, אחות, בעל, אישה, חבר או חברה ולהקל ראש באובדן. ממש לא. גם אני איבדתי. זו לא כוונתי. אם אתם קוראים את הטור הזה לא בפעם הראשונה אתם כבר יודעים את זה. כל אחת ואחד מאיתנו הוא עולם מלא.

אז אשאל שוב: האם יכול להיות ש-27,000 הרוגים ב-155 שנים זה בעצם לא כל כך הרבה? אני מוכרח להודות שלמרות שהכרתי את המספר הזה, הופתעתי לגלות אותו מחדש. כמי שנולד, גדל וחי על מיתוסים (או מציאות) של מדינה קטנה מוקפת אויבים, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, שתמיד נועדנו לחיות על חרבנו, שכל אויבינו רוצים להשמידנו, לזרוק אותנו לים, וכיוצא באלה זוועות – אפשר היה לחשוב שאיבדנו הרבה יותר.

הבהרתי דבר אחד, אבהיר עוד דבר (את כל הטור הזה אני כותב כהולך על ביצים): עשרים ושבעה אלף זה יותר מדי. אני יודע שהכי קל להתגולל על שמאלני שכמוני ולומר לו שהוא היה רוצה שימותו יותר. אבל לא. עשרים ושבע אלף זה המון. המון. אבל כולם ביחד לא ימלאו שליש מבית העלמין קריית שאול בתל אביב. יותר אנשים מתו בכביש מאשר בסכסוך – מאז קום המדינה ועד היום מתו בתאונות דרכים כשלושים אלף איש.

ג.

אפשר ללמוד כמה דברים מהמספר הנ"ל: שצה"ל חזק, כמובן. אויבינו, וטוב שכך, איבדו הרבה יותר מאיתנו בכל התמודדות שנערכה; שמדינת ישראל ידעה ויודעת לשמור על אזרחיה וחייליה בביטחון יחסי. אפשר ללמוד גם שמעמדנו פה באזור, נכון לעכשיו ולעתיד הנראה לעין, איתן. לא יזיזו אותנו לשום מקום. אפשר גם להביט במספרים ולטעון שאויבינו לא ממש מוצלחים בלהילחם בנו, וטוב שכך. אנחנו פשוט טובים וחזקים יותר.

תמיד מציגים את הסכסוך הישראלי ערבי, ואת הסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט, כמוקד מדמם של אלימות אכזרית וחסרת פשר בעולם שכולו שלווה. אבל לא כך הדבר, כמובן. מדובר באחד הסכסוכים הכי פחות אלימים המתרחשים היום בעולם. גם אויבינו – פלסטינאים ואזרחי וחיילי מדינות ערב – שאיבדו עשרות אלפי מאנשיהם לאורך השנים, לא התקרבו במשך עשרות שנים למניין הגופות של מלחמת אזרחים בודדת באזור. לוב, סוריה, ירדן או עיראק דיממו – בנפרד – יותר משדיממו ביחד הישראלים, הפלסטינים וכל צבאות ערב מ-1860 ועד היום. לפני כשמונה שנים נערך מחקר שדירג את המלחמות והסכסוכים בעולם. הסכסוך שלנו הגיע למקום 49.

אז אם תסלחו לי, אנסה לשאול עוד שתי שאלות: האם יכול להיות שאויבינו – מלבד היותם כושלים למדי מבחינה צבאית – לא ממש מצוידים בשנאה יוקדת ובתאוות רצח בכל הקשור להשמדתנו כמו שאנו רגילים לחשוב? לא נעים לומר, אבל אם הערבים באמת היו רוצים להעלים אותנו, עם כל המספרים והכסף שלהם יכלה להיות להם הצלחה גדולה יותר. כנראה שזה לא ממש דחוף להם, אחרת הם היו משקיעים בנו ולו רבע מהאנרגיה שהם משקיעים כדי להרוג זה את זה. בעיניי זו מחשבה מעודדת. כך גם המחשבה שלמרות האמירות הדביליות (משני הצדדים) כאילו שאנחנו היהודים אוהבים את החיים ואילו הערבים אוהבים את המוות, הרי שהערבים שלנו פה דווקא די אוהבים את החיים. כך ראוי, כל חיים וחיים של יהודי, פלסטיני או ערבי הם קדושים וראויים לחיותם, אין ספק.

וכמובן שהמספרים גם אומרים שאנחנו, היהודים בארץ ישראל, ממש – אבל ממש – לא אכזריים כמו שמציגים אותנו. אפילו לא קרוב.

ד.

אז כשמסתכלים על העולם נראה פתאום שהסכסוך הישראלי-ערבי, והסכסוך הישראלי-פלסטיני בתוכו, הוא סכסוך מנומס בסך הכול. יש לו כמובן את ההתפרצויות שלו, אבל כשמסתכלים סביב – אנחנו כמעט בשוויץ. הכיבוש, המתואר כמוקד הבעיות בכל העולם, רחוק באמת מלהיות כזה.

בשלב הזה אתם בטח שואלים את עצמכם מה אני רוצה. אז ככה: מה שאני לא רוצה זה לקחת את הדברים הנ"ל לכיוון שהימין לוקח אליו. העובדה שהכיבוש מתנהל בצורה נינוחה סה"כ לא אומרת שצריך להמשיך ולנהל אותו. ממש לא.

בעיניי, ההפך הגמור הוא הנכון. העובדה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל כפי שהוא מתנהל, רק מוכיחה כמה שאפשר לפתור אותו בקלות יחסית. אני מביט בפלסטינים – לא כולל העזתים. עזה זה מקום שאף פעם לא פעל לפי שום היגיון – ואני מביט בנו. למדנו לחיות פה יחד, איכשהו, ואנחנו לומדים עדיין. כמובן שאי אשר להתערב על זה, אבל אם ניתן היה הייתי שם עשרים שקלים שלו ניתן לפלסטינים לבנות נמל תעופה הם לא היו משתמשים בו כדי להתחמש ולהילחם בנו. הם ירצו לחיות, פשוט ככה, והם בטח כבר הבינו שבכל מקרה לא כדאי להם להתעסק איתנו.

וכך גם הסכסוך הישראלי-ערבי כולו. אנחנו נוטים לשכוח באיזו קלות (יחסית) נחתמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן. נכון, לא השלום הכי חם, אבל עדיין עדיף בהרבה על האופציה השנייה. העולם הערבי, למרות שמן הסתם יש בו שלל שונאים לישראל, למד להסכין ולקבל את העובדה שאנחנו כאן כדי להישאר.

כמובן שכל זה לא אומר שצריך לבטל ולהתעלם מהסכנות. איראן, חמאס, חיזבאללה, דאע"ש, מה שיבוא אחרי דאע"ש – הן כולן שם ועם כולן נתמודד, אחת אחת. תמיד יהיה מפגע בודד וצה"ל תמיד ישיב אש אל מקורות הירי. השכול היכה וככל הנראה ימשיך להכות. גם המעבר שלנו ושל שכנינו מתפקיד הניצים עם האש בעיניים והסכין בין השיניים אל תפקיד דובוני אכפת-לי חייכנים לא יתבצע מחר בבוקר ואולי לא יתבצע לעולם, אבל נראה שמפה לשם אנחנו מתקרבים אחד לשני.

אולי כדאי לחשוב גם על זה. דווקא עכשיו, ביום הזיכרון, כשאנחנו מתייחדים עם זכר עשרים ושבע אלף, שלוש מאות ועשרים המתים שלנו ולקראת יום העצמאות בו אנו חוגגים את קיומנו: כל כך הרבה מתו לנו, כל כך הרבה מתו להם. אפשר להמשיך ולנהל את הסכסוך המנומס שלנו, זה ברור, אבל אולי אפשר גם לסיים אותו, לוודא שספירת המתים שלנו לא תגדל. עשרים ושבע אלף שלוש מאות ועשרים חללים וארבעת אלפים אזרחים הרוגים זה ממש, אבל ממש, מספיק.

—–

(פורסם בגלובס, 21 באפריל 2015, ערב יום הזיכרון)

מה חזק יותר, סלע או אבק? (או: ניסיון לומר משהו על זיכרון בערב יום השואה)

איור: תמיר שפר
(כל הזכויות שמורות)

א.

אתם קולטים שעוד לא עבר חודש מהבחירות? אם להתבסס על סקר שערכתי בקרב אנשי שלומי, אתם לא. מבט מופתע, מעט המום, עלה על פרצופו של כל מי ששאלתי אותו. נדמה שעברה חצי שנה לפחות, לא? החדשות משדרות בלאות עדכונים לא מעניינים על הרכבת הממשלה כאילו מאז ומתמיד מתרכבת לה פה ממשלה. הבחירות נשכחו כלא היו.

וכאן מתבקש דיוק חשוב: מצד אחד הבחירות של לפני חודש שייכות להיסטוריה העתיקה של עם ישראל, ומצד שני הן לגמרי אתנו – מה שהוביל אליהן, הדרך בה התנהלו וכמובן תוצאות האמת, הכול חי בנו כאילו קרה ממש עכשיו, או כאילו קורה עדיין, או כאילו עומד לקרות ממש עוד רגע.

כשאתה שואל את עצמך מה קרה בחודש הזה שהיה כל כך חשוב עד שדחק לשוליים את הבחירות הכי חשובות שהיו פה אי פעם (הן כולן כאלה) אתה נשאר בלי תשובה, רק עם כמויות אינסופיות של אבק שאינו שוקע לעולם, ערפל שאינו מתפזר אף פעם, רעש לבן, מהומה, בוקה ומבולקה, עיקר וטפל.

מצב נפשי מוזר ביותר. הישראלי הוא בו בזמן פיל ודג. הוא לא שוכח כלום אבל הוא לא זוכר שום דבר.

תכונתנו הקולקטיבית הנ"ל באה לידי ביטוי בייתר שאת ביום השואה, שחל הערב. הפער בין זיכרון השואה לבין יכולת השכחה וההדחקה המונומנטלית שלנו תמיד ריתק והקסים אותי. איך זה שלא זוכר מה היה אתמול בבוקר חי את העבר בעוצמה כזו. איך זה שכל הזמן מפיק את לקחי השואה ממשיך להסתובב יום וליל באותו מעגל אינסופי ולא שובר אותו. אני לא משווה בינינו ומעשינו לבין מי שעשה לנו ומה שעשו לנו, חלילה, אתם יכולים להשאיר את החרבות בנדנים.

כל מה שאני מנסה לעשות זה לומר משהו על זיכרון. זה בטח לא יצליח.

ב.

כשאומרים "לקחי השואה" – איזה לקחים בכלל אפשר להפיק מהשואה? שלא תהיה שואה שניה לעולם, זה ברור, אבל האם באמת לא תהיה שואה שניה לעולם? איך אפשר לדעת את זה לבטח? מי יודע מה יהיה עוד מאתיים שנה? חייבים להיות חזקים ולהגן על עצמנו, אין פה שאלה בכלל, אבל לכל חזק יש, או יהיה, חזק הימנו. איזה עוד לקחים ניתן להפיק, שלעולם לא ישנא אדם אדם אחר בגלל גזעו או דתו? ממש! מה עוד, שהעולם לא יעמוד יותר מנגד כשמתרחשות זוועות? זו הרי בדיחה עגומה. העולם אדיש לזוועות של אחרים כמו שהיה אדיש לזוועותינו, גם אנחנו אדישים לזוועות הקורות לאחרים. איזה עוד לקחים, ששתיקת האנשים הטובים אל מול הרוע מאפשרת אותו? אנשים טובים ימשיכו לשתוק, למרבה הזוועה, כמה שלא נצעק את זה. העיוורון קיים וימשיך להתקיים. וכמובן, הלקח הנצחי שמה שעשו לנו לא נעשה לאחרים. אז כמובן שלא נעשה לעולם לאחרים מה שעשו לנו, אבל הספקטרום כל כך רחב, אתם יודעים. העולם, לא נעים לומר, כמנהגו נוהג. הדברים לא חוזרים על עצמם בצורה זהה, אבל הם תמיד חוזרים. חוק שימור האנרגיה וכל זה. אז איזה לקחים אפשר להפיק בכלל? כל לקח שאנחנו מפיקים מתייחס לעבר שאין ביכולותינו לשנות. רק ללמוד. על העתיד אנחנו לא יודעים כלום וממילא יכולת ההתכוננות אליו מוגבלת במקרה הטוב. והאמת שזה לא תמיד רע, לכל הפחות זה מבטיח שתמיד יהיה מעניין.

אז אולי אי אפשר באמת להפיק לקחים מכלום. אבל שוב, יכול להיות שלא תמיד זה רע. נשבר לך הלב מאהבה נכזבת בצעירותך אבל לא למדת לקח והתאהבת שוב; נכשלת, אבל לא למדת לקח וניסית שוב ונכשלת שוב עד שבסוף הצלחת; אם כל ילד שנפל כשניסה ללכת היה מפיק לקחים אף אחד לא היה הולך לשום מקום ומן הסתם לא מגיע. ובהמשך למה שכתבתי קודם, שהעיוורון קיים וימשיך להתקיים – זה נכון, אבל זה רק אומר שחייבים להמשיך ולהילחם בו, עד לניצחון – וגם אם ניצחון מוחלט על הרוע והעיוורון הוא פאטה מורגנה, הרי שזה נווה מדבר שראוי לשאוף אליו.

ג.

אני מביט באיור של תמיר במרכז העמוד הזה, אני מביט בו כבר שעות. שעון החול של הזיכרון. ביום השואה יבוא סבא של אחד מהילדים בכיתה לספר את סיפורו. אמת עגומה היא שבכל שנה יש פחות ופחות סבתות וסבים שבאים לספר את סיפורם. ארבעת סבתותיי וסביי, ניצולי השואה הפרטיים שלי, כבר לא באים לשום מקום הרבה זמן. זיכרונותיהם, כמו הזיכרונות כולם, הופכים בסוף לחול, והחול הופך אבק. וכמו הזיכרונות, כך גם האנשים שאוצרים אותם. אפשר לראות את זה כמשהו מדכא, בעיקר בגלל שזה באמת מאוד מדכא. אבל אפשר לנסות גם לראות משהו אחר, פחות מדכא.

כי הזיכרונות לא באמת נעלמים, נכון? שום דבר לא נעלם, דברים רק משנים צורה. הרי הסלע הכי חזק שמרכיב את הצוק הכי נישא גם הוא בסוף רק חול ואבק שדבקו להם יחדיו. אולי האבק חזק מהסלע? סלע, אחרי הכול, לא זז לשומקום. אתה יכול להביט בו או לטפס עליו, אתה יכול להקיף אותו או לחצוב בו מחסה – אבל הוא חיצוני לך ואתה לו. ככל שהוא יותר גדול וחזק כך הוא יותר סטטי. האבק, לעומת זאת, קל, נישא ברוח, מגיע לכל מקום. את הסלע אתה רואה, את האבק אתה נושם לתוכך. את הסלע תפסיק לראות כשתתרחק ממנו, האבק דבק בסוליות נעליך לאן שלא תלך. כן, האבק יכול להיות חזק מהסלע. הגודל לא קובע. קובעת הקירבה. איזו טיפת מים חשובה לך יותר, זו הגועשת באוקיינוס ההודי או זו הניגרת מעיניה של בתך?

אולי ככל שאנחנו מתרחקים מהשואה כך היא יותר חלק מאיתנו. אולי כשנהפוך את שעון החול של הזיכרונות מתישהו יצא מהצד השני דבר טוב יותר. מאבנים אפשר לבנות מצבות ואפשר לבנות גני ילדים. אולי זה זכר השואה האמיתי.

הצלחתי לראות פה משהו פחות מדכא? אני בכלל לא בטוח, אבל לפחות ניסיתי. ראו את הפאטה מורגנה מהסעיף הקודם.

 ד.

ואם לחזור אל החודש האחרון, הרועש והמבולגן שעבר עלינו. אחד מהדברים שאני אוהב (עד כמה שאפשר ובהתחשב בנסיבות) בשבועות הקרובים – משולש הזיכרון הישראלי של יום השואה-יום הזיכרון-יום העצמאות – זה שהם מספקים לנו כמה דקות מצטברות של צפירה. כי כל הרעש הזה שאנחנו חיים בו מחייב אותנו להקים כמה דקות מצטברות של רעש חזק יותר וצורמני יותר שיכסה, ולו במעט, על הרעש האחר שאנחנו רגילים אליו.

אנחנו כאלה ישראלים; רק ברעש גדול אנחנו מצליחים להיות בשקט לכמה דקות. רק ברעש ממש גדול אנחנו יכולים להיות, ולו לכמה דקות, יותר פילים מדגים. רק ברעש גדול אנחנו יכולים לשכוח, ולו לכמה דקות, את כל מה שאנחנו יודעים הכי טוב ומבינים הכי לעומק, ובמקום זה לנסות ולזכור את כל מה שאין לנו שום דרך לדעת באמת ושום סיכוי להבין לעומק.

להיות, ולו לכמה דקות, פחות סלעים שלא זזים ויותר גרגרי אבק שנישאים ברוח.

(פורסם בגלובס, 16באפריל 2015, ערב יום השואה)

כנעני על כביש 38

איור: תמיר שפר. כל הזכויות שמורות

א.

מכל כבישי ארצנו אני הכי פחות מסתדר עם כביש 38. אני חושב שלא הייתה פעם אחת שנסעתי בו וממש נסעתי בו. עבורי, כביש 38 הוא כביש שאני נוסע אליו כדי לעמוד בו. תמיד יש משהו; עבודות בכביש, משאית שמתהפכת או תאונת דרכים. וגם אם אף אחד מהצרות הנ"ל לא אירעה, במזל, הרי שמשהו אחר קורה ואני טועה בדרך, או שאחד הילדים מקיא, או שיש לי פנצ'ר, או שנגמר לי הדלק. יש משהו ביני לבין כביש 38, משהו מסתורי ואפל. אפילו הרדיו תמיד מפסיק לפעול.

לפעמים נדמה לי שכבר הייתי פה. אולי כפלישתי, אולי כרומאי, אולי כעברי. אולי נלחמתי פה כחייל בצבאו של שאול המלך, אולי כחייל של נבוכדנצר מלך בבל, מי יודע. אלפי שנים שאני פה, לך תזכור. אולי נכחתי, לא רחוק מכאן, בדוד המלך פוגע בול בפוני של גלית. אולי פגשתי את שמשון הגיבור. אבל בינינו, הכי נראה לי שהייתי כנעני וסגדתי פה לאלה שפש, אלת השמש הכנענית האדירה, מאור האלים, בת לאל ואשרה. אחות לבעל, ים וענת, גיסתה של עשתורת הנהדרת.

אני מאוד אוהב אלים עתיקים, הרבה יותר ממה שאני אוהב את החדשים. במיוחד קרובים ללבי האלים הכנענים. ושפש – הו, שפש! בימים שוכנת לה בשמיים, תמיד בתנועה ממזרח למערב. בלילה היא שוקעת אל ממלכת האופל והשאול לבקר את אחיה מות. אולי הקטע הזה עם האופל והתופת מסביר למה בחרה לקבוע את משכנה דווקא בבית שמש מכל המקומות בעולם. תמיד טוב להיות ליד מרכז ביג.

ב.

ועכשיו, כלומר שלושה ימים לפני שאתם קוראים את הטור הזה, אני שוב על כביש 38. חול המועד פסח, שפש קופחת בעוז כאילו במיוחד בשבילי ופקק אימתני מזדחל לו. הילדים מאחורה, אני כבר לא יודע אם הם ישנים או רבים, גלית לצדי, הרדיו שוב חדל לפעול. פעם הסתובבו פה אריות, אני חושב לעצמי בתוגה, בוהה באחוריה של משאית להובלת בשר בקירור. צדי הכביש זרועים בילדים מקיאים, אמותיהם מחזיקות להם את המצח בעוד אבותיהם מנסים לנקות את האוטו. אני מביט בגלית ואנחנו מחייכים. לא צריך לדבר. ילדים מקיאים תמיד מזכירים לנו את אקוודור: נסיעות אינסופיות באוטובוסים מקרקשים דרך נופים שלא יאומנו עם ילדים על הברכיים ובבגדים ספוגי קיא. לשמחתי, הפעם הם לא מקיאים.

קיא בשבילי זה סוג של עוגיית מדלן. כילד הייתי מקיא את נשמתי, זורע שאריות חומציות של ארוחות חצי מעוכלות על כל כבישי ישראל. כשאני מדמיין את נופי ארץ ילדותי זה בדרך כלל דרך פילטר של שקית ניילון. יש לנו ארץ נהדרת.

הרדיו משתעל מדי חצי שעה פירורי מבזק, מבשר לנו שאחרי שנעבור את הפקק הזה מצפה לנו עוד פקק. אנשים מצפצפים, אבל אני שליו כאל כנעני. תבינו, אני לא נוהג הרבה ואולי בגלל זה פקקי תנועה לא כל כך מעצבנים אותי. גם, אבל לא רק, כי זה כביש 38. אני נוטה להיכנס למין מצב ספק היפנוטי ספק היפנוגוגי (השלב שלפני השינה). מחשבותיי, אם לצטט את מורי ורבי אלברטו קאיירו, גדול המשוררים, מתפזרות כמו כבשים במדרון ואני גם הרועה וגם הכבשה.

ג.

אנחנו עוברים ליד מערת התאומים ואני מביט במראה. התאומים הפרטיים שלי חובטים אחד בשני בקופסה ריקה של שוקולד במארז חגיגי לחג. אתם יודעים, אני מנסה להסיט את תשומת ליבם בסיפור על המערה: אישה ששתתה פה מים ילדה אח"כ תאומים. זה לא מרגש אותם, אבל הסיפור על המטמון של לוחמי בר כוכבא שנמצא פה גורם להם להפסיק את המריבה לרגע קט, להיזכר שלא נתתי להם דמי כיס מאז חנוכה, לריב על הקופה המשותפת ולחזור להשתמש בקופסת השוקולד הריקה ככלי נשק. אני נזכר שכשהייתי ילד היינו נדחסים ארבעה במושב האחורי של פיז'ו 304 ירוקה. לא היו מזגנים, לא היו חגורות וכשהקרב היה מתלהט היה אבינו מחלק בנדיבות כאפות רנדומליות  לכיוון המושב האחורי. לא חזקות, חלילה, רק בשביל להעביר נקודה. זה היה זמן איכות.

גלית מספרת שיום קודם היה מאמר בעיתון על מחקר שטען כי בניגוד לדעה המקובלת, אין הרבה חשיבות או השפעה לטוות ארוך לזמן האיכות שהורים מבלים עם ילדיהם הצעירים. אני מאמץ את מסקנות המחקר בשתי ידיים. אף פעם לא האמנתי בזמן איכות. זמן איכות זו המצאה שנועדה לרכך את רגשות האשם של הורים שאין להם זמן ובכל מקרה, לטעמי יש רק שני פרקי זמן שהם באמת איכותיים: כשהילד באמבטיה והדרך חזרה מבית הספר.

מחשבותיי, כבשים חסרות שליטה, נודדות אל הדרך שלי בחזרה מבית הספר נצח ישראל בפתח תקווה עד הבית ברחוב דגל ראובן. אודיסיאה יומית של קילומטר וחצי. פעם אחת רצתי ונפלתי על הפרצוף ובלי משים אני מלטף צלקת קטנטנה שכבר לא נראית. "אין בנמצא גבורה ללא צלקת", כתב הסופר האוגנדי מוזס איסגאוה, אבל בהחלט יש צלקת ללא גבורה.

ד.

הרדיו משתעל משהו על הבחור הזה ניב אסרף. אני מביט על אחיי לפקק, מקווה בשבילם שגם הם באותו מצב נפשי כמוני. תמיד כיף לגלות שכולנו אותו דבר: בכל המכוניות ילדים רבים, או ישנים, או בוהים במסכים ולכולנו אותו מבט מזוגג. פה ושם אני רואה אב מחלק כאפות רנדומליות למושב האחורי ומחייך: הנה נבנית לה נוסטלגיה וכל המשפחות הנוהגות דומות זו לזו.

השמש עוד מעט שוקעת, יפה ואדומה. הילדים שולפים את המצלמות שלהם ומצלמים. קנינו להם אותן בלונדון. אם יש דבר אחד ששווה לקנות לילד זו מצלמה זולה, לראות איך הם קולטים את העולם (הנה, שלא תגידו שלא יצא לכם כלום מהטור הזה). פגוש פוגש פגוש ליד היציאה ממערת הנטיפים ושני גברים מתחילים לריב אל מול הילדים שלהם. הייתי נוסע משם מהר אילולי הדרך היתה חייבת לעבור דרך המשאית להובלת בשר בקירור שעדיין עומדת לפני. הילדים של הגברים הרבים מצטנפים במושביהם במבוכה ואני חושב על כל סרטוני "הישראלי המכוער" המציפים את הרשתות לאחרונה.

אני בכלל לא חושב שהישראלי, בגדול, הוא מכוער אבל אם יורשה לי להתנבא, בקרוב נראה עוד הרבה מאלה. כי זהו, עם כל הכבוד לאביב הקצרצר, הקיץ מגיע. ובכל פעם שהקיץ מגיע שולפת האלה שפש (שעוד מעט שוקעת, כאמור) את קרניה והאנשים מתחרפנים. הם לא מבינים שהיא רק באה לדגדג אותם, שיצחקו, ובמקום זה הם מגדלים מחדש את הקוצים שהתרככו מעט בחורף.

הרדיו בדיוק משתעל חצי משפט על מלחמה בקיץ הקרוב. הוא נדם לפני ששמעתי נגד מי, אבל עכשיו זה התור של חיזבאללה, לא? כמה שעות קודם לכן, מי זוכר מתי כמה זמן אנחנו בפקק הזה, יצאנו מבית של חברים. בנם הבכור עומד להתגייס. נכון, הוא רק בן עשר, אבל אביו כבר בלחץ. אני מביט במראה האחורית. הילדים ישנים, קופסת הקרטון המרוטה זרוקה ביניהם. עוד עשר שנים יגיע תורם להתגייס. אני מביט בהם לרגע ארוך עד שצפצוף עצבני מאחור מעיר אותי: משאית הבשר התקדמה עוד ארבעים ס"מ. אני מצמצם פערים וחושב שקצת עצוב לי על הילדים שלי שלא יצא להם לחוות את החוויה של שירות בצה"ל כי עד אז כבר יבוא שלום.

הפקק של כביש 38 מתמזג מעדנות לתוך הפקק של כביש מספר 1. הנה המגדלים של תל אביב. שפש כבר יושבת בסלון השאול של אחיה מות ונפש הכנעני שבתוכי עוזבת את גופי, עד הפעם הבאה.

(פורסם בגלובס, 9 באפריל 2015)