אמש בהיכל התרבות

קונצרט חגיגי של הפילהרמונית במלאת 50 שנה להיכל התרבות, שכולו שחזור של הקונצרט הראשון שנערך פה ב-2 באוקטובר 1957 עם ענקים כמו לאונרד ברנשטיין שניצח, אייזק שטרן שניגן כינור וארתור רובינשטיין בפסנתר – מה רע?

היכל התרבות מוקף הריסות וגם בפנים הוא כבר די מתפרק. שעה לפני הקונצרט וקהל המנויים כבר מתאסף. אני שותה אספרסו בינוני ב-12 שקלים ורוכש תוכניה מהודרת ב-20. שתי גברות מגונדרות חולקות שטרודל, אני שואל אותן מתי מתחילים. "בשמונה וחצי, כמו תמיד", מסננת זו עם השיער הסגול בבוז.

אל הלובי נכנס פסל השעווה של חיים יבין שנע בשלווה, לוחץ ידיים ומחייך קלות. הטכנולוגיה של היום זה לא להאמין. ראיתי גם את דן וליאורה מרידור. את אורה נמיר. אני עושה סיבוב מאחורי הקלעים, מקשיב לנגנים מתחממים. "סולמות עושים בבית", גוער חצוצרן בחברו בהומור, וזובין מהטה עומד על המדרגות ומדבר עם הכנר לאונידס קבקוס. איחלתי להם בהצלחה.

אולם יגלום, שם נפגוש את הנשיא בהפסקה, עדיין ריק. אני חוזר ללובי, מחכה שהקונצרט יתחיל. לא היה לי כרטיס, אבל הדוברת אמרה שיהיה בסדר כי תמיד יש מקומות פנויים. לא הערב, כמובן.

 

הפעמונים כבר מצלצלים והדלתות כבר נסגרות ואני עוד בחוץ, רץ במסדרונות ומחפש יציע להיכנס אליו כשפתאום עוברים על פני ראש עיריית תל אביב ונשיא המדינה. פמליה קטנה מאחוריהם. אני מצטרף לשיירה, אבל המאבטח נועץ בי מבט שמבהיר שאני לא רצוי. בהמולה שנוצרת כשהקהל קם לכבוד הנשיא אני נדחק לגזוזטרה מצד ימין ועומד בשקט ליד הדלת.

הקהל עומד. התזמורת מנגנת את התקווה וכולם שרים. מהטה מברך, כובש כתמיד, "אולי יותר מאוחר ננגן גם הפי בירת'דיי". הוא מציג ארבעה חברי תזמורת שנגנו גם בקונצרט הפתיחה: את נגן הויולה זאב שטיינברג בן ה-89; את מרדכי רכטמן בן ה-82 על הבאסון; החלילן אורי שוהם בן ה-75 והכנר הראשון צבי סגל, שאני לא יודע בדיוק בן כמה הוא. כולנו מריעים להם בחום. פול ריספקט!

 

הנגנים מתיישבים והתזמורת מתכוננת כשאצבע סמכותית נוקשת על כתפי השמאלית ובחור עם אוזניה וחולצה אפורה מסמן לי לבוא אחריו החוצה. הוא שואל מי אני, אני עונה ושואל מי הוא. תעודה נשלפת. זהו ערן מהיחידה לאבטחת אישים. ערן זה רק כינוי, כמובן. שמו האמיתי הוא ע'.

הוא נחמד מאוד, הבחור מהשב"כ – בסך הכל גם הוא כאן בתפקיד, ממש כמוני – ואני עונה על שאלותיו בנימוס, נרעד קלות כשהוא רושם את הפרטים שלי בפנקסו, ואף נותן לו את הטלפון של דוברת ההיכל, שתאשר שהימצאותי כאן מאושרת. אני מחכה בסבלנות כשהוא מקריא את הפרטים שלי בקשר. הבעיה היא שאין לי תעודת עיתונאי. הוא לוקח את תעודת הזהות שלי ונעלם. בטח הלך לברר אם יש מקום פנוי במרתפים. אני חוזר לאולם, מפספס את ההתחלה של הפתיחה "חנוכת בית" של בטהובן.

אחרי דקה וחצי שוב אצבע על כתפי ושוב אני נקרא החוצה. מסתבר שהטלפון לא נכון, הוא התבלבל במספר, ובכל מקרה דליה הדוברת סגרה את הטלפון. אנחנו חוזרים לאולם. אתה יכול לזהות אותה, הוא מחווה בידו על השורות הצפופות. איך אפשר, אני עונה, יש פה יותר מאלף איש. אנחנו יוצאים החוצה. הסדרנית כבר התחילה להתעצבן. מבין אותך, אני אומר לה, אבל פה זה עניינים של ביטחון המדינה, כן? אז תעשי טובה ותסתכלי לצד השני.

 

אנחנו יוצאים החוצה, ע' מעתיק את מספר תעודת הזהות שלי ומאשר לי להיכנס, לא לפני כמה שאלות על טיבו של הטור שאני כותב. אני מספר מה קורה לי, אני מבהיר, אשמח לשלוח לך עותק.

אנחנו נכנסים. בפנים הוא מנסה לקרוא מה אני כותב במחברת ואני לא נותן לו. נתתי לך לעשות את העבודה שלך, תן לי לעשות את העבודה שלי. זה אולי המקום להבהיר שלאורך כל התקרית זכיתי ליחס הוגן ולשירות ביטחון אדיב. כנראה נפלתי על החוקר הטוב.

אני עומד בפינה מאחורי הדלת, לא מצליח לראות כמעט כלום, דחוק בין שני צלמים שמצלמותיהן דוקרות בצלעותיי, שדה הראייה שלי חסום על ידי עמוד גדול מימין וכתפו הרחבה של ע' משמאל. התנאים קצת מקשים עלי לחוש את התרוממות הרוח שיכולה המוזיקה לספק. ובכל זאת אני נסחף. בטהובן שולט.

כשהיצירה מסתיימת אני עובר מקום. עדיין בעמידה, אבל מרווחת יותר. בדיוק בזמן לשמוע את ליאונידס קבקוס מבצע את הקונצ'רטו במי מינור לכינור ולתזמורת (אופ' 64) מאת מנדלסון. היצירה מתחילה ומהר מאוד מתברר שיש לנו פה מקצוען. חתיכת כנר, קבקוס, ויש לו חתיכת כינור: פלמות' של סטרדיווריוס שנבנה ב-1692. הוא מנגן כמו הרוח ומתכלה כמו האש.

 

ככל שהיצירה מתקדמת אני מבחין ביותר ויותר אנשים במצבי שינה שונים; זה מנקר, זה ראשו נשמט, זה מתכופף קדימה כמתרכז. ולמרות שקצת משונה שאנשים משלמים במיטב כספם ועוטים את מיטב מחלצותיהם ואז נרדמים כטירונים באוטובוס, הרי שאני בעדם. הנרדמים נדמים בעיני כתינוקות; שינה טובה היא הבעת אמון. הם מרגישים בטוחים בחיק המוזיקה ומרשים לעצמם לשקוע בחלום.

אבל כולם ניעורים כאיש אחד כשהיצירה נגמרת ומריעים לקבקוס שוב ושוב. אחר כך מנגנים את "שלמה", רפסודיה עברית לצ'לו ולתזמורת מאת ארנסט בלוך עם הצ'לן סטיבן איסרליס שבין רגליו יש סטרדווריוס של פויירמן שנבנה ב-1730. פחות התחברתי.

 

אחר כך הפסקה ואני רץ לאולם יגלום. אחרי שתי דקות מגיע הנשיא שמעון פרס. כבודו מדבר בשקט, מספר שהיה בן 13 כשנוסדה הפילהרמונית, "לא הצלחתי להשיג כרטיסים, גם להתפלח לא הצלחתי. והנה, סוף סוף יש לי כרטיס". ממש בדיחת המשך ל"התחתנת עם רפתן קיבלת נשיא". פרס ממשיך לדבר בשקט אל המצלמות והאנשים. אני מתקרב אליו, ובקושי שומע. משהו על עניינים שברוח ושמדינה שאין לה שאר רוח וכו'. אחר כך הוא מצטט מקהלת.

נכנסים שלושת ראשי הערים האחרונים של תל אביב, חולדאי, מילוא וצ'יץ'. מילוא ניגש לנשיא. "רוני, מה שלומך?", שואל הנשיא. "רון", הוא פונה על חולדאי, "שפץ כבר את הבניין הזה!". לצ'יץ' יש בדיחה: "אני אופטימי – יהיה יותר גרוע".

מהטה נכנס לחדר. שימון, איטס וונדרפול שבאת. פרס מדבר אתו על מוזיקה. מילוא עובר להסתודד עם מרידור. הזבובים על הקיר ודאי מתים משעמום. אני ניגש לבר, אבל יש שם רק קולה ומים. אני מבקש קולה. אין כוסות. האוכל: פירות יבשים מי יודע ממתי וכריכים ישנים טיפה יותר.

פרס מדבר עם הצ'לן על ספרות, עם הכנר על היסטוריה. האיש מחולל סמול-טוק. גם נועם שריף בחדר, הדור וחגיגי. פרס מספר את אותה בדיחה גם לגלי צה"ל. גם ע' שם, אבל עכשיו כשאני לא מהווה סיכון נדמה שאכפת לו פחות ממני. פרס מספר למהטה איך ראה בסין ילדים סינים מנגנים מוצרט, ואייזק שטרן…

מכניסים לחדר אדם מבוגר מאוד בשם ריצ'רד לה-קוק שעשה סרט על ערב הפתיחה של היכל התרבות, חלקו ישודר היום, מיד אחרי נאום הנשיא, שאומר שישמח לצפות בסרט. כשהאיש מסתובב פרס שואל את העוזרת שלו מתי הולכים. לפני הסרט, היא אומרת. אחר כך פוטו-אופ, פרס, מהטה, חולדאי. מהטה מנצל את ההזדמנות לגעור בחולדאי על מצב ההיכל.

 

גם זה נגמר. בחזרה באולם. נאום של חולדאי שאין מה לצטט ממנו, נאום שקט של הנשיא שהתחיל שוב עם בדיחת ההתפלחות. ארבעה דברים קבעו את איך תיראה המדינה, אמר פרס, וכולם נוסדו לפניה: האוניברסיטה העברית, מכון ויצמן, הפילהרמונית ועוד משהו שאף אחד לא הצליח לשמוע. מה הוא אמר, מה הוא אמר, רחש האולם. ההתיישבות העובדת, אמרה גברת עם שמיעה מצוינת.

אחר כך מראים קטע מהסרט של לה-קוק. תל אביב קטנה ונהדרת, לאונרד ברנשטיין כוכב על. מראים את החזרות, את הבניה – מצחיק איך גם חמישים שנה אחרי מוקף ההיכל שוב בהריסות – ואת ערב הבכורה. זיהיתי את פולה בן גוריון. אחר כך הלכתי. פספסתי את הפסנתרנית הלן גרימו. רציתי לשמוע אותה, אבל בעמידה לא היה לי כוח. יכולתי לתפוס את הכיסא של שמעון פרס שהתפנה, אבל לא רציתי לשבת ליד חולדאי.