Monthly Archives: אפריל 2005

מין יום ראשון בערב שכזה

 

א.

איפה אני? אני פה, באותו מקום, עושה את אותם הדברים פחות או יותר. אולי חוץ מלכתוב בבלוג, שזה דבר שאני לא כל כך עושה בזמן האחרון. מצחיק איך לפעמים זה חסר ולפעמים פשוט אין צורך.

החיים? החיים יפים. היום הכירו בקיומי בשווארמה בה אני אוכל לא מעט כבר כמה שנים ברציפות (תמיד קושר את הכלבה באותו מקום, תמיד מזמין אותו דבר). ככה, בפתאומית, אחרי שנים של התעלמות, פשוט נתנו לי את מה שאני תמיד מבקש עוד לפני שביקשתי אותו, ואף קראו לי סָאחבִּי. זה היה לא פחות ממרגש; ישבתי לי שם עם המנה שלי, והחמוצים, והמיץ אשכוליות, והרגשתי שייך.

מי יודע? בקצב הזה, תוך שבע שמונה שנים הם יתחילו לשתף אותי בשיחות הכדורגל האינסופיות שהם תמיד שקועים בהן בזמן שאני מחכה כמו טמבל שמישהו יתייחס אלי וימזוג לי קצת שווארמה לתוך הפיתה.

 

ב.

לא מדובר באירוע חריג. זה כבר כמה זמן שאני מרגיש איך אני הופך להיות חלק בלתי נפרד מהשכונה שלי. אתם צריכים לראות אותי יוצא מהבית, תאמינו לי, לכולם אני אומר שלום: לדוורית, למנקה, לגננים, לאישה שמאכילה ת'חתולים, לשליח של הסופר, למוכרים בפיצוציות, למלצריות בבתי הקפה, לבעלי הכלבים, לכלבים. מגבעת רחבת תיתורת לראשי ואקדוח למותניי, ואני השריף המושלם.

זה לא דבר קטן, להרגיש בבית, ובזמן האחרון אני מרגיש בבית באופן מיוחד (בסוף השבוע הרגשתי בבית בכל מקום בו דרכו רגלי. זו הייתה תחושה טובה), גם כי עכשיו, בעת כתיבת וגו', אני בבית והשמיים באפור, אבל גם כי מחר אנחנו נוסעים לחופש. חודש. אולי זאת הדרך שלי להודיע לעצמי עד כמה אני שמח לנסוע, ואולי זו הדרך שלי להודיע לכם שבחודש הקרוב לא יהיו עדכונים.

 

ב.1.

האמינו לי, אחיות ואחים, שהרעיון לקחת לפטופ ולכתוב פוסטים מהחופשה, להעלות צילומים וכל זה, אפילו לא עלה בדעתי. רעיון כזה אפילו לא חצה אותה ממרחק, כמו שלפעמים שומעים בלילה אופנועים על אבן גבירול.

 

ג.

כבר לא מעט זמן שאנחנו בלי טלוויזיה. לפני כמה ימים הייתי אצל חברים וראיתי את הפרסומת על האישה שמסתובבת יום שלם עם פטרייה וגינלית מקסימה שהולכת וגדלה במהלך היום.

מה אומר לכם, חברים יקרים, בזמני לא היו כאלה דברים בטלוויזיה.

אני כבר לא יכול לחכות לפעם הבאה שיזדמן לי לראות טלוויזיה, אולי תעלה כבר הפרסומת הבאה בסדרה: בחור מסתובב עם טחורים חמודים, הם יושבים לידו בג'יפ בדרך לעבודה, גדלים כשהוא משתתף בישיבה חשובה, תופסים עוד קצת נפח כשהוא יושב עם החבר'ה בפאב או משחק כדורסל בפארק, הטחורים שוכבים לצדו על הכר כשהוא מתנה אהבים עם אשתו. עד שהוא בא אל הרוקח ומניח על הדוכן טחור ענק וחביב, ומיד אחר כך רואים אותו יושב על אסלה בסבבה, קורא עיתון ומחייך.

אני רוצה פרסומות עם ילדים שיש להם פטריות צוחקות באצבעות של הרגליים, ילדות עם הרפס ידידותי על השפתיים, אני רוצה זקנים מרטיבים בחיתולים מחייכים וזקנות עם פצעי לחץ שיודעים לשיר באידיש! ואני רוצה שלכולם יהיה סבבה בסוף הסרט הקצר בן שלושים השניות!

ארורים יהיו כל הפרסומאים האלה.

 

ד.

אני גם קורא הרבה. קראתי את "על החלום" של פרויד ואת "דת ופילוסופיה" של יונג, מה שמשך אותי עמוק אל תוך הרשת לקריאה נוספת של קרל גוסטב הקשיש. מה אומר לכם? ביונג מצאתי חבר. אני מתחבר אליו כמו שלא התחברתי הרבה זמן להוגה. מעכשיו אני מבקש להתייחס אלי (גם) כאל יונגיאני. אם אתם בענייני הסיפור הקצר אל תרשו לעצמכם להחמיץ את "עשרה אינדיאנים קטנים" של שרמן אלקסי. ספר פשוט מצוין.

יאללה, שיהיה חודש טוב ופסח שמח.