הברווז האחרון

 

א.

הקריקטורה של דוד גבע שאני הכי זוכר היא משאית מלאה ברווזים עגומי מבט, דחוסים בארגזים בדרכם למשחטה. רק ברווז אחד – בעיניו אומץ, טמטום והשלמה – פותח פה ושר במלוא גרון: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה…"

 

ראיתי אותה לפני המון שנים, את הקריקטורה הזו, והיא נחקקה בי, על כל רבדיה. היא חלק ממני. מצאתי בה, ואני מוצא עדיין, תערובת בלתי אפשרית, כמעט מגוחכת, של השלמה והתרסה בדרך אל הסוף הבלתי נמנע.

 

שנים של דודו גבע, וזו הקריקטורה שנתקעה אצלי. והרבה פעמים, כשאני מוצא את עצמי כלוא בארגז קטן עם חבורת ברווזים עגומי מבט בדרכנו אל המשחטה, אני פותח פה ושר במלוא גרון: אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה!

 

ב.

אני מאוד עצוב שדודו גבע מת. מבחינה אישית, מה שנקרא, הכרתי אותו בצורה פחות מרופפת (לרוב לא היינו רחוקים ביותר מדרגה אחת של סֶפֶּרֶיישֶן). שלום שלום כמה פעמים. פעם הוא נתן לי ציור וחתם לי "לדרור הפגז מדודו הברווז!". בפעמים הלא רבות שראיתי אותו הוא היה תמיד נורא נחמד ונורא מצחיק.

ברמה האישית, היומיומית מה שנקרא, קשה לומר שאחוש בחסרונו. אבל אין ספק שהוא יחסר לי כאייקון תרבות. כעיתונאי. כאמן. כי החיים מעכשיו והלאה כבר לא יכללו את דודו גבע, את האמנות שלו, את אופיו האנרכיסטי, את האמירה המיוחדת שלו, את האומץ.

כי הוא היה אמן גדול, לעזאזל המחורבן! הוא היה פרוע ומצחיק ואפל וסוטה ומתריס וכופר. הוא אף פעם לא שיעמם, הוא אף פעם לא נכנע, הוא אף פעם לא עצר. הוא היה פשוט אמן גדול, קרוע מהתחת לגמרי, לא שם זין על כלום.

 

ג.

לא מזמן, כשאפרים קישון הלך לעולמו, לא הרגשתי כלום. אין לי כלום עם קישון. הוא לא היה אייקון שלי, הוא לא הצחיק אותי, הוא לא דיבר אלי. הוא של הדורות שמעליי.

דודו גבע הוא כמו האפרים קישון שלי, ואני מסתכן ואומר: של הרבה מבני הדור שלי. מבחינה אמנותית, הוא השאיר חלל ענק. בלי לפגוע באף אחד, ברור שהרוב המוחלט מבין המאיירים שנותרו עומדים לא מתקרב לרמתו. יש כמה תותחים, כמובן, אבל הם תמיד נראים לי כמו הילדים הטובים של הכיתה. גבע היה ילד רע, הוא תמיד לקח את זה יותר רחוק. ב-ynet קראתי שאפרים סידון סיפר שהוא פנה אל גבע שיאייר לו ספר ילדים תמים וחינוכי. אני כבר לא עושה דברים בלי סטיות, ענה לו גבע.

 

ד.

אמן גדול הלך מאתנו בטרם עת ולבלי שוב. מחר תזרח השמש, עלייה בטמפרטורות לפחות עד שבת.