לרגל נסיעה

 

אחיכם חוזר לאפריקה לקצת זמן, לעבוד על השיזוף, וזה אומר שבזמן הקרוב לא יהיו פה עדכונים.

להתראות וחג שמח

 

פרשת השבוע – ויקהל-פקודי

 

א.
בשבוע שעבר לא כתבתי על פרשת השבוע ופספסתי את חטא העגל. חבל, האמת, זו הייתה פרשה נהדרת ויש לי המון דברים לומר עליה. לא נורא, נשמור אותם לשנה הבאה. רק שנזכה לשנה הבאה.
ב.
למה אני אומר "רק שנזכה"? כי יש לי חבר שעובד בנמל אשדוד, מה שהכניס אותי השבוע לסרט רע מאוד לכמה שעות, עד שהמניאק החזיר טלפון – הוא ישן. אתם מבינים? הוא ישן! אני בחרדות, מתקשר למרכז הנפגעים, מעשן שבע סיגריות בו זמנית, מתלבט מה ללבוש ללוויה, והבנזונה ישן כמו תינוק!
אז בגלל זה אני אומר: רק שנזכה.
ג.
שתי פרשות השבוע הצמודות – ויקהל-פקודי – נועלות את ספר שמות, ספר שתחילתו מאבק לחירות וסופו מדריך לבניית משכן; אם חושבים על זה, זה המסלול הקבוע שעוברת כל מהפכה, מאוטופיה לבירוקרטיה. המאבק לחירות פינה את מקומו למערכת מיסוי משוכללת. ככה זה בחיים.
מעל הכל, ומתחת לכל, מספר לנו ספר שמות את סיפור הכישלון של המהפכה היהודית הראשונה.
ד.
הפרשה מתחילה בציווי משונה מעט: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים".
אלוהים, אם כן, מצווה על בני ישראל להביא תרומה להקמת המשכן: כל אחד שיביא כמה שהוא יכול. כל הפרשנים שאני מכיר רואים בזה סימן לרגישות חברתית, אבל אני דווקא רואה בזה אטימות; יש משהו מתנשא מאוד בלומר 'תביא מה שבא לך', ואז לתת פומבי למי נתן מה, בטח כשהמקבל הוא אלוהים.
התחושה הזו שלי מתחזקת אחרי כמה פסוקים. אחרי שכולם מביאים מה שיש להם, כתוב: "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהוָה".
נְדָבָה לַיהוָה? שמעתי נכון? זה שברא את העולם, הכונס כנד מי הים, האומר לשמש לזרוח ולפרח לפרוח, צריך נדבה? זה שהמציא את הזהב, למה הוא צריך זהב?
ה.
אני חושב שיש משהו מרושע למדי בלהגיד לבנאדם: תביא לאלוהים רק מה שמתאים לך. אין שום דרך לצאת מזה טוב.
זה מרושע מכמה סיבות: אם כל אחד נותן מה שבא לו ממה שיש לו, ברור שחלק מביאים המון, חלק מביאים מעט וחלק לא מביאים בכלל – דבר שהופך את המשכן (כלומר: את האלוהים) לרכושם הפרטי של אלה שיש להם, ומשאיר בחוץ את אלה שאין להם.
ועוד. כשאומרים לך: תביא לאלוהים מה שבא לך, ואתה מביא מה שבא לך (ונגיד שהבאת אפילו קצת יותר) – אם תרצה או לא תרצה, אתה מתחיל לחשוב שאלוהים חייב לך משהו: אתה עזרת לו לבנות את המשכן, כשתצטרך אותו, פשוט תרים טלפון והוא יבוא.
ואז קורה משהו ואתה מרים טלפון ואלוהים לא בא, ואז אתה מתבאס. אתה אומר: אלוהים נטש אותי. אתה אומר: ככה?! אז תחזיר ת'זהב שנתתי לך.
ו.
בכלל, יכול להיות ששמתם לב שאני נוטה להתעצבן על כל המשכן הזה. תהרגו אותי אם אני מצליח להבין את הקשר בין אלוהים לבין כל הפאר הזה. אני מעדיף בהרבה את האלוהים הקודם, הקפריזי, צמא הדם, העצבני, הנקמני, ההפכפך, המסתורי, על פני האלוהים הזה, המשעמם, הדקדנטי, המצופה בזהב וקטיפה.
בשבוע שעבר, שאותו החמצתי, הוא חזר לרגע, עת התעצבן על בני ישראל בגלל חטא העגל (הו, כמה יש לי לומר על זה, אבל לא עכשיו, בשנה הבאה). נכון, הוא עשה עוול, הוא רצח סתם והוא היה אטום למצוקה של צאן מרעיתו, אבל הוא היה שווה פי אלף מהאלוהים של הפרשה הזאת. אם האלוהים של השבוע שעבר היה אל פאצ'ינו, האלוהים של הפרשה הזאת הוא יובל כספין.
החזירו לי את האלוהים שלי!
ז.
בגדול, ניתן לומר שהאלוהים ההוא, הכריזמטי, נעלם. סיים את תפקידו. פה ושם הוא יבליח לאיזו התפרעות משולחת רסן, אבל בגדול הוא הלך, ואנחנו נתקענו עם המחליף המשעמם שלו, שמעדיף קורבנות על מלחמות, ולא מתעניין מי יודע מה בבני האדם.
ח.
השבוע אנחנו מסיימים לקרוא את ספר שמות. כשמסיימים לקרוא את הספר, אומר כל הקהל ביחד: חזק חזק ונתחזק! זה אחד מהדברים שהכי אהבתי בתור ילד, ואם אתם אוהבים אתי אפילו קצת, בואו ותגידו את זה איתי, בקול רם: חזק חזק ונתחזק! 
ט.
תודה. שבת שלום.

 

פרשת השבוע – תְּצַוֶּה

 

א.
אחרי שבשבוע שעבר נמסר לנו איך בונים את המשכן, בפרשה הזו, תצוה, אנו לומדים איך תופרים את בגדי הכהן הגדול, איך בונים מזבח ואיך מקריבים קורבנות. זה משעמם בערך כמו שזה נשמע.
ב.
לא ראיתם פאר צעקני יותר מבגדי הכהן הגדול: חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט. הכל זהב ואבנים יקרות, הכל ראוותני, צעקני, מצלצל. כן, מצלצל; על מעיל הכהן הגדול תלויים פעמונים מזהב שמצלצלים כשהבנאדם הולך.
ג.
אהרון אח משה אולי היה אחלה כהן גדול, אבל אנחנו כבר יודעים איך זה נגמר: הכהנים הגדולים היו סמל השחיתות והראוותנות הגדול ביותר בתולדות עם ישראל. הם היו חבורת מושחתים ורשעים עטופים בזהב.
ד.
ואיך לא? הרי זה מובן מאליו; קח בנאדם, כסה אותו בזהב ואבנים יקרות, תן לו את האשליה שיש לו קו ישיר לאלוהים, חסום מראש כל אפשרות לתחרות או ערעור על מעמדו, ומהר מאוד תאכל את מה שבישלת, כי השררה היא סם חזק ואין היי גדול יותר מזהב ויהלומים.
ה.
בפרשה הזו נמצאים שורשי השחיתות, שאת ענפיה אנחנו יכולים לראות עד היום בכל ביקור ברבנות הראשית לישראל – חבורת אנשים שחושבים שאלוהים יושב להם על הכתף כמו תוכי של פיראטים.
ו.
תקראו את הפרשה הזו, אחיות ואחים. אני מבטיח לכם שתחושו את אותו הגועל שאני חש אל מול כל הפאר הצעקני הזה שמתגלם בדמותו של הכהן הגדול.
ז.
השחיתות והגועל לא נגמרים בזהב. כי אחרי הזהב יש עוד חומר שממלא את הפרשה: דם.
כן, אני מדבר על הקורבנות, ואם עוד פעם אני אשמע את השטות הזו – שאיתה שטפו לי את המוח כל כך הרבה שנים – שהשחיטה היהודית היא ההומנית והרגישה ביותר לכאבן של החיות, אני פשוט אקיא. כי אין שחיטה גרועה יותר מהשחיטה שלנו. היא ברברית. השחיטה היהודית היא מוות זוועתי מאיבוד דם.
ח.
וכמו בכל סיפור טוב, בשלב מסוים מתחברים שני החומרים – הזהב והדם – ואז זה כבר נהיה ממש, אבל ממש מגעיל. ניתן לדברים לדבר בעד עצמם:
"וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית; וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ" (שמות, כ"ט, כ-כ"ב).
ח.1
דם וזהב, זהב ודם. זו הפרשה שלנו. טקסט די דוחה, האמת.
ט.
ובאמצע כל האורגיה הזו של הזהב והדם, אלוהים פתאום אומר משפט קצת משונה: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם".
המשפט הזה לא קשור לכלום, ועל רקע שאר הפרשה הוא נראה כסתם הצהרה ריקה מתוכן מצדו של אלוהינו.
הרי כל הפרשה כולה עוסקת סביב נושא אחד: אלוהים לא רוצה לדבר עם כל אחד מאיתנו. אלוהים מוכן לדבר רק עם הכהן הגדול, וגם זאת רק דרך התיווך המזעזע של הזהב והדם. פאר ומוות הם הדרכים להגיע ללבו של האלוהים.
אז מה פתאום הוא תוקע את המשפט הזה, שעל רקע הדברים נראה כמו סתם לעג לרש: הקרובים לצלחת מלאים בכסף ובאוכל חינם, עבורם האלוהים הוא בעיקר מקור הכנסה לא רע בכלל, ואילו פשוטי העם – שהזהב והקורבנות שלהם מפרנסים את הכהן הגדול – מתבקשים פשוט להאמין.
י.
ושימו לב גם לגוף השלישי שאלוהים נוקט בו. זה כבר לא "אני יהוה אלוהיכם". זה "אני יהוה אלוהיהם".
גדר הוצבה בין אלוהים והעם, והגדר הזו הוא הכהן הגדול, או מערכת הכהונה. אלוהים כבר לא מדבר אלינו, הוא מדבר עלינו, כי גם הוא מסתנוור מהזהב ומתמסטל מריח הדם.
זה עצוב. זו פרשה עצובה.
יא.
שבת שלום, חברים, ופורים שמח. ואם אתם בעניין, יש אחלה מסיבה בשבת ב"מימד החמישי", נמל ת"א, ליד גלידה מונטנה.

על הסצינה

א.
על הסצינה.
אני מקפיד שלא לקחת חלק בשום סצינה – ביני לבין עצמי אני מכנה את עצמי סצינופוב: שהרי מהי הסצינה, כל סצינה, אם לא הגדרה פוליטיקלי קורקטית לתסמונת העדר? מהי הסצינה אם לא מלא אנשים שפתאום, כמו מכורח איזה צו עליון, אוהבים כולם את אותו הדבר באותו הזמן, ויהי הדבר מוזיקה צוענית, אוכל גרוזיני, סנוקר, ארק, שירה בציבור או כל דבר אחר.
לא יודע, אותי זה קצת מלחיץ. הרבה פעמים אני עושה איזה דבר שאני אוהב לעשות – כמו סנוקר בצהרים עם חברים – ומוצא את עצמי בעל כורחי כחלק מסצינה. זו לא תחושה נעימה, לפעמים אני מרגיש כאילו הפרטיות שלי נלקחה ממני, ולפעמים אפילו יותר מזה, כי מעל הפרטיות, אם תשאלו אותי, עומדת האינדיבידואליות, ולהחליט פתאום שמוזיקה צוענית זה סבבה (והיא יכולה להיות די סבבה) נראה לי קצת מטומטם.
במאמר מוסגר: כשאני טוען שהאינדיבידואליות עומדת מעל הפרטיות, אני מתכוון לומר גם שהאינדיבידואליות עומדת בבסיס הפרטיות, מאפשרת אותה. זה שאינו אינדיבידואל – בעברית: יחידני – לעולם לא יזכה בפרטיות. תמיד הוא, או היא, ייאלץ, או תיאלץ, להקיף את עצמו באחרים, לשאוב את ההגדרה העצמית שלו מהקהל. זהו, נגמר המאמר המוסגר.
אז אני מקפיד שלא לקחת חלק בשום סצינה, אבל זו לא חוכמה גדולה. החוכמה הגדולה יותר היא להקפיד שגם ההקפדה שלא לקחת חלק באף סצינה לא תיהפך פתאום להיות הסצינה שלי, ובגלל זה אני מכריח את עצמי לקחת מנות קטנות של סצינה מדי פעם, כי רעל במנות קטנות, אתם יודעים, יכול להתנהג כמו תרופה. אז כן, מדי פעם אני עושה את מה שהמקומונים מצווים עלי לעשות ולוקח חלק בסצינה.
כשאני לוקח חלק באיזושהי סצינה, אני מדמיין את הנשמה שלי כמו ילד שלוקח סירופ נגד שיעול ועושה פרצוף; אני אוהב לראות את הנשמה שלי עושה פרצוף, והכי אני אוהב את העובדה שאני היחיד שיכול לראות את הפרצוף הזה. והכי הכי אני אוהב להיות בעיצומה של סצינה ואז להסתכל פנימה, לראות את הפרצוף שאני עושה לעצמי, ולחייך אל עצמי מבפנים: אותי הם לא יצליחו לשבור.
ב.
ואז עולה בי מחשבה מטרידה מעט, ואחרי שאני הופך בה עוד טיפה אני מגלה שהיא לא רק מטרידה, היא יכול להיות גם מנחמת. אני חושב לעצמי: אולי כל האנשים האלה שלוקחים חלק בסצינה, אולי הנשמה של כל אחד מהם עושה בדיוק את אותו הפרצוף החמוד הזה של ילד שלוקח סירופ נגד שיעול? אולי כל אחד חווה בדיוק את מה שאני חווה?
המחשבה הזו, כפי שנאמר, היא גם מטרידה וגם מנחמת. היא מנחמת כי יש נחמה בלא להיות לבד. האמינו לי, אחיות ואחים: להיות מיוחד זו לא עבודה קלה. יש נחמה בלהיות כמו כולם.
והיא מנחמת גם כי זה יכול להיות די משעשע לדמיין את כל החתיכים, הכוסיות, ההורסים והשוות – שתמיד נדמה לי שהם מרגישים מאוד נוח במקום בו הם עומדים בסצינה הספציפית, ועל ידי כך גורמים לי ולשכמותי תחושה קלה של אי נוחות – עושים את אותו הפרצוף שאני עושה. המחשבה הזו הופכת את כולם לקלים להשגה, ואם יש סצינה שאני יכול לחבב מכל הלב זו הסצינה של קלות ההשגה.
והיא גם מטרידה, המחשבה הזו. היא מטרידה כי אם זה המצב, הרי שאני לא כל כך מיוחד כמו שאני אוהב לומר לעצמי שאני. היא מטרידה גם כי אם זה המצב (שכולם עושים פרצופים כלפי פנים), הרי שמדובר בציבור עצום של אנשים שמעביר את שעות הפנאי שלו בלעשות דברים שהוא לא ממש אוהב לעשות. וזו, אחיות ואחים, מחשבה מטרידה.
במאמר מוסגר: לא פעם טענתי, והרפואה תאשר את דבריי, שלעשות לעצמך פרצופים בראי זה בריא לנפש.
חברים, עכשיו אני הולך לומר לכם משפט יפה, ואני מבקש שתזכרו אותו ותגידו אותו לכל מי שאתם מכירים (אנא, קחו עליו את הקרדיט, היפכו את המשפט הזה לשלכם): לעשות לעצמך פרצופים מול המראה זה הכי קרוב שאפשר להגיע ללהפוך את עצמך מבפנים החוצה כמו סוודר. כשאת/ה עושה פרצופים לעצמך, את/ה יכול/ה לראות את התפרים של הנשמה שלך.
ג.
סצינה של איש אחד
יש לי חבר שפעם כתבו עליו באחד המקומונים שהוא "סצינה של איש אחד". אהבתי את המשפט הזה משתי סיבות: מצד אחד הוא אוקסימורון משובח, אבל מצד שני הוא אולי האמת האבסולוטית. הוא האמת האבסולוטית כי זה בדיוק מה שאנחנו (לא רק החבר שלי הזה, כולנו) – סצינות של איש אחד. בתוכנו גועשת עיר גדולה שמציעה מכל טוב, בתוכנו יוצאים לאור מקומונים המכריזים על סצינות, ובתוכנו אנחנו יוצאים לבלות, נגררים אחרי העדר שאנחנו הרועה שלו, עומדים במרכז של הסצינה שהיא אנחנו ועושים לעצמנו פרצוף של ילד שלקח סירופ נגד שיעול. כל אחד הוא קצת סצינה של איש אחד, כי כל אחד יכול להרגיש לא בבית.
ד.
אבל החוכמה האמיתית (וכאן אני חוזר למשפט הראשון) היא להקפיד שלא לקחת חלק בשום סצינה – וגם (או בעיקר) לא בסצינה של עצמך. להיות סצינופוב גם כלפי פנים, לא רק כלפי חוץ, זוהי הדרישה המוצבת בפני כל פילוסוף.
וכמו בסצינה החיצונית, כך גם בסצינה הפנימית: אפשר לקחת אותה במנות קטנות מדי פעם, והכי חשוב: לא לשכוח את הפרצוף, כי חוץ מתכונותיו המרפאות נפש, הפרצוף שאת/ה עושה לעצמך מונע ממך לקחת את הדברים ברצינות גדולה מדי. לקחת את הדברים ברצינות גדולה מדי ולעשות לעצמך פרצופים הם שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.
בין שני הקווים האלה – אם יותר לי לעשות פרפרזה על יהודה עמיחי, ועל פרננדו פסואה שהשתמש באותו הדימוי כחמישים שנה לפני עמיחי – אנחנו חיים. אלה הם החיים שלנו: הרצינות הגמורה של המבוגר והפרצוף המצחיק של הילד, בין ש�
�י הקצוות האלה אנחנו מעבירים את הימים ברמות משתנות של סבבה.
ה.
על השרב.
היה חם השבוע, והחום הוציא אותנו, את כולנו, לרחובות. זוהי אולי העיר שתושביה (בעיקר תושבותיה) מחזיקים בשיא העולמי של מהירות החלפת בגדי חורף וקיץ. כמה משונה ומקסימה היא העיר שלנו: אתה יכול לשבת בבית קפה ולהסתכל על הרחוב, ואז תראה את הקסם: איך שהשמש יוצאת, הרחוב מתמלא בבחורות בלבוש קיצי (הגופיות האלה, אלוהים). היא רק נחבאת לרגע, והרחוב מתמלא בבחורות בלבוש חורפי אלגנט (מגפי העקב האלה, אלוהים).
ובעקבות הבחורות, ובאותה המהירות, משתנים גם הרחובות – ואללה, זה אפילו אותן האותיות! – והרחוב שרק לפני שניה השתזף בעירום בשמש החורפית, עוטה על עצמו שכבות של אפור.
והבנאדם, שהוא במקרה הזה אני, יושב בבית הקפה (תמיד לבוש לא ממש מתאים לעונה, תמיד רק על יד מזג האוויר), אומר לעצמו 'איזה יופי', ומחייך חיוך קטן.