יום כיפור קטן וטוב

א.

היה זה בוקר יפה אז יצאתי לסידורים. הרי אומרים שטוב להתחיל את השנה במעש וידוע כי מי שעושה סידורים בתחילת השנה מעלה עליו הכתוב שתסתדר לו כל השנה.

היה זה בוקר יפה, כאמור, והשלוליות בצד המדרכה מילאו אותי אושר גדול. רק כמה שעות קודם לכן העיר אותי הגשם באמצע הלילה, דופק על החלון כמו מאהב בסרט ישן. זה אולי לא הכי לאומי, אבל מפלס השלולית ברחוב שלי מעניין אותי יותר ממפלס הכנרת ומשפיע לי הרבה יותר על מצב הרוח. עד כדי כך שתוך כדי הליכה קלטתי פתאום שאני שורק לי נעימה עליזה. מי בכלל יכול היה לחשוב על לשרוק – ועוד נעימה עליזה – עד לפני שבוע? כנראה שדברים בכל זאת משתנים לטובה. אין כמו סתיו, סתיו זה האביב החדש. מה כבר צופן בחובו האביב עבורנו, עוד קיץ לוהט? הסתיו, לעומתו, הוא הבטחה, או לפחות רמז, לחורף. הסתיו נותן לך רשות לדמיין, לראות קדימה, לנשום עמוק.

אז הלכתי לבנק. שלא כמו עם גופים אחרים שנאלצתי לבוא איתם במגע במסגרת הסידורים, בבנק, כמו תמיד, שררה אווירה חיובית, נעימה ובטוחה בעצמה. שאר הגופים הם נרגנים, מרי נפש, תמיד נותנים לך לחכות שעות על הקו ואז מנתקים אותך ואף פעם לא אכפת להם ממך אם קרה ונקלעת לקשיים. הם אטומים, מקובעים ומפוחדים. מרוב פחד הם מציעים לך עוד ועוד שירותים והטבות שאין בהן דבר אחד טוב ומוצרים שאתה לא צריך. במרכזי השירות תמיד יושבים אנשים שלא רוצים להיות שם אבל נאלצים לסיים כל משפט ב"שמחתי לעזור" ו"תודה שפנית". השקר מתלעלע בפיהם כמו חצץ, מייבש להם את הגרון וצורב להם בעיניים. חיוכם מזויף, שפת הגוף שלהם תוקפנית. בגלל זה סידורים הם תמיד עניין המשרה מרירות רבה בנפש.

אבל בבנק זה בדיוק ההפך. הבנק פוזיטיבי, שליו ונינוח. אני לא משלה את עצמי, לבנק לא אכפת ממני יותר משאכפת לו מזבוב זקן שמת בערבות קמצ'טקה, סיביר, ובכל זאת, יחסית לרוב הגופים שאני בא איתם במגע, הבנק הוא תמיד מקום נעים יותר, אופטימי במהותו. ומה יש לא להיות אופטימי – הרי כולם תמיד יצטרכו כסף, לא? וכולם תמיד ישלמו עמלה, נכון? אז כן, בנק יכול להיקלע לקשיים ואף להתמוטט, ויש אפילו מנהלי בנקים – כך קראתי ב-G – שלא ישנו שנה שלמה בלילות, ממש כך, אבל בבסיסו הבנק יציב ואיתן, רם ונישא ובטוח בעצמו. הוא דופק אותך בשלווה, בלי למהר. אין שם את הדחיפות הנואשת, המבוהלת, שניתן למצוא אצל ספק האינטרנט, לדוגמה, או חברת הסלולר.

יצאתי מהבנק שמח וטוב לב, מה גם שהיו לי שם סידורים כיפיים יחסית: לעדכן פרטים, לקחת צ'קים, לחתום, להסב, דברים כאלה. אפילו נתנו לי מתנה, לוח שנה.

בדרך חזרה היה לי טלפון והתיישבתי על ספסל. כשנגמרה השיחה הרמתי את העיניים וראיתי שאני יושב על הספסל ליד השופרסל – ממש כמו בשיר של אריאל זילבר. זה מילא את לבי באושר: אין כמו כשהחיים מחקים את האמנות.

ואין על ימים שמתחילים טוב.

 

ב.

אחר כך סרתי לחנות האופניים. מעשה שטן, אבל כל שנה נהיה לי פנצ'ר ממש לפני יום כיפור וחנויות האופניים, שבימים כתיקונם עומדות די ריקות ולמוכר תמיד יש זמן להחליף לך פנימית בניחותא תוך כדי שיחה נעימה על קפיצים, מתלים, כסאות תינוק וגומיות ברקס (ולמרות שאני קצת מתגעגע לפעם, שהיו מכניסים את הפנימית לדלי מים כדי לראות איפה החור ואז שמים מדבקה, הרי שאני מוצא גם בהחלפת הפנימית כולה אקט די רוחני, בטח בימים אלה, ימי חשבון הנפש), מלאות, שלא לומר עמוסות בילדים, בני נוער והורים שבאו לרכוש זוג חדש לקראת החג. אני היחיד בחנות המפוצצת הזאת שבא לתקן זוג ישן. כולם רק קונים חדש. איפה הזוג של השנה שעברה?

אז אני עומד לי שם עם האופניים הישנות והכבדות והחלודות שלי, שיצאו מהאופנה הרבה לפני שהילדים האלה העומדים לפני בתור נולדו. לבעל חנות האופניים אין זמן לשיחה, אחרי הכול בשבוע הזה הוא עושה את השנתית, אבל הוא שולח לעברי חיוך של הבנה ואני עונה לו בחיוך משלי. תשאיר אותם פה, הוא אומר, ותחזור עוד שעה.

אין לי כל כך לאן ללכת ואני לא ממהר, אז אני יושב על ספסל מול החנות ופתאום אני קולט שעוד שנה גם הילדים שלי יתחילו לרכב על אופניים. מבלי שארצה אני מתחיל לדמיין את זה, ומבלי שארצה אני מתחיל להרגיש גוש כזה מצטבר בגרון. הם ייראו כל כך חמודים עם הקסדות והאופניים וגלגלי העזר שאני כבר לא יכול לחכות לזמן שיעבור. אני רואה אותנו רוכבים בשיירה, אני אבא אווזה והם אחרי, וממש בא לי לצאת מכדור הארץ כמו סופרמן, לסובב אותו מהר ולהאיץ את מהלך הזמן, אבל אני מרגיע את עצמי ומחליט לתת לזמן להמשיך ולעבור בקצב שלו: יום אחד ביום.

שעה יכולה לעבור מהר מאוד כשאתה חושב על הילדים שלך. הנה, הפנצ'ר כבר מתוקן. אני משאיר עשרים וחמישה שקלים והולך לשתות קפה עם החבר שלי הטוב אלעד. הוא בדיוק החליט להתחיל לחיות את החיים, אלוהים יודע מה זה אומר. זה לא סתם שהמילה הווה באנגלית היא כמו המילה מתנה, הוא מתלהב כשהאספרסו מגיע.

אל תצטט לי עוגיות מזל, אני אומר לו. ההווה הוא לא מתנה. מתנה זה משהו שמישהו נותן לך, כלומר משהו לא שלך, כלומר משהו עטוף עם פתק החלפה שתקף רק לשבועיים ורק עם קבלה. מה בין זה ובין ההווה? ההווה הוא לא מתנה – אף אחד לא נתן לי את יום הסידורים הזה, אף אחד לא העניק לי בטובו פנצ'ר באופניים עטוף בנייר אריזה מרשרש, אף אחד לא קנה לי שלולית ליד הבית וגם את המנגינה העליזה ששרקתי לעצמי לא קיבלתי מאף אחד, גם לא את הספסל ליד השופרסל. כל הדברים האלה – רגעים קטנים של שמחה פשוטה, יום רגיל עם אור וגיל – הם שלי. ייצור ביתי לשימוש עצמי. שום מתנה ושום בטיח.

לא ברור אם הוא השתכנע. אני עולה על האופניים ורוכב משם, בירידה מכרם התימנים לכיוון הים אני נזכר שראיתי באינטרנט שדורון צברי, יוצר "מחוברות", אמר שאחת המסקנות שלו מהעונה הראשונה היא שאין אדם שהוא לא מעניין, כולם מעניינים. נכון שאפשר לפקפק בתוקף של המשפט הזה, אבל אני עדיין חושב שזו יופי של מסקנה, כי אם כולם מעניינים זה אומר שגם אני. וגם את. ואתה. וגם הבחורה הכועסת עם החיוך המזויף במרכז השירות.

 

ג.

הגיע הזמן לקחת את הילדים מהגן. הם נרגשים מאוד: הביאו להם שופר לגן. טו! טו! הם קוראים כל הדרך, ואני חושב אולי כדאי לקחת אותם לבית הכנסת ביום כיפור, שישמעו תקיעת שופר. שנים כבר לא הייתי בבית כנסת. לא שאני מתגעגע, ממש לא, אבל הם בטח ייהנו וזה בטח יהיה נחמד להרכיב אותם על הכתפיים. טוב, נראה.

אחרי כמה דקות הם עוזבים את השופר ומתחילים לקרוא 'ברווז!, ברווז!'. עוד לא עבר שבוע מאז הוצב פסל הברווז לזכרו של הגאון דודו גבע ז"ל בכיכר מסריק בתל אביב, והוא כבר הפך למוקד עליה לרגל לכל הילדים בשכונה שעולים אליו לרגל לפחות פעם ביום. אולי זה עדיף על בית כנסת, אני אומר לעצמי. השנה נלך לברווז, בית כנסת אולי בשנה הבאה.

 

ד.

איזה יום נהדר וחסר משמעות עובר עלי. שמחות קטנות של יום חולין, ודווקא בחגים, ודווקא בימים הנוראים. אני ממליץ גם לכם על אחד כזה. חשבון נפש כל אחד יכול לעשות, זה מה שאני תמיד אומר, לערבב את הארגזים בבוידעם של הנפש זה הכי קל. עדיף לעזוב את הנפש לנפשה ליום אחד, לתת לה ליהנות מדברים קטנים וחסרי חשיבות, לתת ליום לעבור בקצב שלו.

נאג' חמאדי / הופעה / רביעי / 23.9 / סבליים

 

 

 

נאג' חמאדי, מימין לשמאל: טל לזר, אראל סג"ל, דרור גלוברמן, דרור פויר. לא בתמונה: כתבנו הצבאי אור הלר, על הגיטרה.

חצי שנה שלא הופענו ואנחנו חמים משהו טוב. נבוא לתת בראש ולפתוח את השנה בלהיטים מכל התקופות, כולל ההווה

אפשר להפיץ את ההזמנה הזו, אבל אנא – הפעילו שיקול דעת

כאן יש כמה קטעי וידאו מהופעות. זה עמוד הפייסבוק של ההופעה

נפתחה ההרשמה

 

לאיזה חוג היית מעוניין/ת להירשם?

 

יומולדת / חשבונפש

 

א.

את יום ההולדת שלי השנה – 39 קיצים לוהטים עברו עלי על פני האדמה ואני נכנס לשנתי הארבעים (הו, האימה!) – חגגתי לבד לגמרי, ועוד באילת, לשם נסעתי בענייני עבודה. טוב, אולי חגגתי זו לא המילה הנכונה; ציינתי.

מאחר והייתי בגפי ולא היה מי שיזמין אותי לדרינקים הזמנתי את עצמי לכמה והתפניתי לחשבון נפש נוקב כמו שאני אוהב, בלי לעשות הנחות, בלי לעגל פינות. השנה גם וויתרתי לעצמי על המסורת של להחליט החלטות ולהציב לעצמי מטרות. בשביל מה זה טוב, אני בכל מקרה שוכח אותן וגם באלה שאני זוכר אני לא תמיד עומד.

 

ב.

התחלתי בצד של החובה: לפי מדד הקפיטליזם אני כישלון טוטאלי. אין לי כלום, אבל כלום. אין לי כסף, אין לי רכוש. הגעתי למחצית חיי, פחות או יותר, מבלי שהצלחתי לצבור דבר. כל מה שיש לי זה מינוס קטן ונחמד וחובות לא גדולים מדי לבנק, זהו. יש לי מחשב די חדש שקניתי באלף שבע מאות שקלים, ספרים, דיסקים, קצת בגדים. לפני כשבועיים רכשתי טוסטר במיטב כספי, מאתיים וחמישים שקלים, ועצם זה שמאתיים וחמישים שקלים הם מיטב כספי אומר הכול. בכיסי מרשרשים מעט מדי שטרות (קטנים) ומקרקשים מעט מדי מטבעות (קטנים אף יותר), אפילו כרטיס אשראי אין לי. כמעט ואין שום דבר שאני יכול להרשות לעצמי, וכבר חודשים ארוכים שלא קניתי לעצמי כלום. אני חי מהיד לפה כמו שאומרים, והעתיד לא צופן בחובו מי יודע מה. אין אפילו ירושה שמחכה לי. הלוואי ואף אחד מבני משפחתי לא ימות לעולם, אבל גם אם כולם – כולם! – ייצאו נניח לשיט תענוגות מסביב לעולם וייעלמו איפשהו במשולש ברמודה וישאירו אותי יורש יחיד, נדמה לי שמכל הירושות גם יחד לא אוכל להרשות לעצמי אפילו את עליית המדרגה למכשירים המדליקים האלה שהם טוסטר ומיקרוגל באחד.

אני נאלץ לסמוך על עצמי, אבל איזו משענת קנה רצוץ היא זו. עבודה? מי עושה היום כסף מעבודה. ואפשר לחשוב איזו עבודה יש לי. עיתונאי. בשבוע שעבר עזב גדול הכותבים בעיתונות בישראלית בעיני, רון מיברג, את מעריב. במכתב שכתב לבלוגרית דבורית שרגל גילה לה שאין לו כלום. בגיל 55, כך כתב, אין לו מאיפה להביא כסף הביתה והמשכורת הבאה היא נעלם גדול (או קטן). היה לו משפט יפה: "אם האימה היא אם ההמצאה", כתב, "הרי שאת יכולה לצפות ממני למצוא תרופה לסרטן". מכתבו מילא אותי עצב רב, והמרחק בין העצב לפחד בתחום הזה קטן עד למאוד. יום אחד, חשבתי לעצמי, יביאו כותב אחר למלא את העמוד הזה ואותי יפטרו ואז מה? אם זה קרה לאריה כמוהו, זה ודאי יקרה גם לשפן סלעים כמוני.

היום הזה יגיע בוודאי, אין טעם להשלות את עצמי. או כמו שאמר לי פעם מו"ל שבשורותיו עבדתי: מה זה עיתונאים בשבילי, אמר, אתם רק ממלאים לי את העמודים בין המודעות. זו לא עבודה עם עתיד מי יודע מה, ובכלל – כשמסתכלים על המגמות העולמיות, עיתונאי הפרינט הם גזע נכחד. נכון, אני גאה להשתייך לגזע הזה, אבל מה אנחנו: מוכרי קרח. הבתים כבר מצוידים במקררים חדישים והקרח נמס בעגלה. לא ברור מה יקרה קודם, שיביאו איזה צעיר תוסס במקומי או שהעיתונים ייסגרו.

אנשים בגילי אמורים להיכנס למשבר גיל הארבעים, לקנות אופנוע או משהו, אבל אני תקוע עם האופניים הישנות והזולות שלי אותן רכשתי לפני כשנה במאה וחמישים שקלים. הן כל כך ישנות וכבדות; נדמה שבנו אותן עוד לפני המצאת הגלגל וגילוי הברזל. לפחות אף אחד לא גונב אותן.

בעולם בו אנשים נמדדים לפי הכסף אני מחפש את הסרגל הכי קטן וגם לידו אני מתבייש לעמוד. כישלון מהדהד, זה מה שאני. מה אשאיר לילדי? כנראה שלא אשאיר להם דבר.

זו לא תחושה נעימה בכלל, האמינו לי.

וככה ישבתי לי עם המרפסת של חדר המלון באילת (העיתון שילם), לגמתי בירה זולה ונכנסתי לדיכאון משהו טוב. תסתכל על עצמך, אמרתי לעצמי. אתה לוזר, בייבי. אפילו משבר מיד-לייף הגון אתה לא יכול להרשות לעצמך. יש אנשים שלוקחים את עצמם למול-ים ושותים שמפניה, אני רכשתי לעצמי מנה פלאפל ופחית בירה של פועלי בנין. אומרים שכסף לא קונה אושר. זה שטויות.

יש עוד לא מעט דברים בצד של החובה, כמובן, אבל נדמה שזה הגדול והמכביד מכולם. עם שאר מגרעותיי ומגרעות הגיל אני חי בשלום, או לפחות בדו קיום. אני פחדן ובטלן, אין לי חוש טכני. אני לא נכד משהו, אני לא הבן הכי טוב בעולם. כתבתי ספר שאף אחד לא קרא, כנראה שלא אכתוב עוד אחד, כנראה שלא אשאיר שריטה, ולו קלה, על לוח הנצח. מהם חיי, וחיי אדם בכלל? אם לשאול מכתם מצ'יף אינדיאני אחד, הם לא יותר ממצמוץ של באפלו בחורף.

כן, זה לא היה ערב קל שם באילת.

 

ג.

ובכל זאת, יש גם דברים בצד של הזכות. אני בריא פחות או יותר. יש לי אישה שאני אוהב ואוהבת אותי, יש לי שני ילדים בריאים ויפים וחמודים וקורת גג, יש לי משפחה, יש לי כמה חברים, קהילה שאני משתייך אליה והשיניים שלי במצב טוב. אני מתגבר כל פעם על פחד אחר – קפצתי באנג'י וניצחתי את פחד הגבהים, צללתי וניצחתי את פחד המעמקים, עשיתי סתימה בשן בלי הרדמה וניצחתי את הפחד המפחיד מכולם. אני חי בשלום עם עצמי.

יש לי את כשרון הכתיבה שלי, מפוקפק ככל שיהיה. הכי גרוע אכתוב נאומים למתמודדים בבחירות המוניציפליות. אנשים תמיד יצטרכו כותבים, לא? יש לי סוג של חוש הומור, רוב השערות שלי עדיין על ראשי, אם כי מאפירות ומידלדלות, אני גבוה, אין לי כרס, מצבי הנפשי שפיר ומעלה. אני לא בדיכאון, אני לא בחרדות (עד כמה שאפשר), אני אוהב את החיים, אני קם בבוקר על צד ימין, אני לא בנאדם גרוע במיוחד, אני לא גנב, אני לא שקרן, אני מוסרי פחות או יותר – והמוסר חשוב בעיני הרבה יותר מהאושר. להיות מאושר כל אחד, כמעט, יכול. כשאני יוצא לרחוב כמעט ואין פעם שלא ניגשים אלי אנשים ואומרים לי שהם נהנים לקרוא אותי ושאני עושה להם טוב על הלב, מה שעושה לי טוב על הלב, אני רוכב באופניים על שפת הים, עוזב את הידיים ושורק לעצמי, אני יודע להפוך חביתה באוויר (הילדים מתים על זה), יש לי כפות ידיים יפות ואף שאני די גאה בו. אני לא משתעמם בקלות. אני מרדן. עשיתי כמה צעדים גדולים בתחום הזה, והגדול בהם היה להשתחרר מאורח החיים הדתי.

אני אדם רוחני. חוויתי הארה, אפילו יותר מאחת, צללתי אל התהומות האפלות של החידלון ונגעתי בפסגות המופזות של הנירוונה. יש לי חיים שלמים ודי טובים.

 

ד.

ועוד בצד של הזכות: בספרו הנהדר של ברטרנד ראסל, "כיבוש האושר" שהשאלתי ומעולם לא חזר אלי, נותן הפילוסוף את המדריך שלו לחיים מאושרים. הדבר הכי חשוב למי שרוצה להיות מאושר – ובמאושר אני מתכוון לחיים מלאים, לא לשמחה של מטומטמים מול הטלוויזיה – אליבא דראסל זה, הוא פשוט: תחביבים.

צודק ראסל. ואכן, יש לי תחביב אחד שאני מת עליו. אני חבר בלהקת רוק. לא סתם חבר – אני הזמר. כמה חברים, נפגשים, מנגנים, מופיעים פעם בכמה זמן. אין כמו המוזיקה למלא את לבו של אדם בשמחה של אמת. אין כמו התחביב לנפש האדם; זה לא רק השחרור מטרדות היומיום (בשביל זה אפשר להיות פשוט אלכוהוליסט), זה יותר עניין של לסגור את המעגל, ליצור שלמות במקום שאין בו שום שלמות, לעשות משהו לא בשביל הכסף, לא בשביל הפידבק ולא בשביל לברוח; לעשות משהו רק בשביל עצמו. לא הייתי יכול בלי שלוש השעות האלה בשבוע בהן אנחנו נפגשים בחדר קטן ברחוב הרצל בתל אביב.

 

ה.

לסיכום: אז כן, אני כישלון כלכלי, בושה לקפיטליזם, לא השגתי דבר בארבעים שנה כמעט, אני לא מה שנקרא כוח קניה, אני חסר ערך נומינלי והדבר הוא מקור לא אכזב לתחושות לא טובות כפי שפורט להלן. התיק הזה מכביד עלי, ונראה שימשיך להכביד. אני תקוע עם עצמי במעלית הזאת של החיים ויש עוד מלא קומות לעלות.

ובכל זאת ובסך הכול אני די בסדר. לא הייתי מתחלף עם אף אחד.

נסיעת מבחן על קלנועית

צילום: אדוארד קפרוב

אני דוהר לי בקלנועית שלי, חורש את הרחובות במהירות מקסימלית של 12 קילומטר לשעה, קצב של הליכה לא מהירה מדי, אבל בעוד שבאופניים הנטענות שניסיתי תריסר הקמ"שים האלה מרגישים יותר כמו עשרים בגלל הרוח, קוטנו ומשקלו הקל של הכלי (12 קילו), הרי שבקלנועית, מפלצת של 155 ק"ג, הם מרגישים יותר כמו שש קמ"ש. לאט, נורא לאט.

לאט, אבל מה: אתה יושב כמו קינג על כורסת מנהלים מפנקת, יש לך מקום לרגליים, משענות לשים עליהם מרפקים אם תרצה, גגון שיגן עליך מהשמש הקופחת וזמבורה קטנה שמודיעה שאתה מתקרב. נוח לך. אתה לא מיטלטל ומשתקשק כמו החברים על קליפות האגוז החשמליות שלהם, כל הקורקינטים והאופניים הנטענות. אתה יציב. אתה בקלנועית שלך, דוהר בהילוך איטי בשולי הדרך. אין לאן למהר.

אני דוהר לי בקלנועית. זה תמיד היה החלום שלי. אף פעם לא באמת רציתי אופנוע כבד או מכונית מהירה, גם כלי שיט ותעופה לא עושים לי את זה. רק הקלנועית, איטית, כבדה ולא פופולרית, תמיד שבתה את לבי. במרוץ המטורלל של החיים נעים לראות כלי רכב אחד שיודע רק לאט. עובדה: זקנים אוהבים אותה, וזקנים הם חכמים.

אני דוהר לי בקלנועית שלי ומגלה ישראל אחרת וישראלים אחרים. אנשים אדיבים שתמיד יש להם זמן, שאינם צופרים או צועקים. להפך, הם עוזרים ותמיד אומרים סליחה ואף פעם לא נדחפים לפניך. אני גם לא רואה את המבט הישראלי הישיר המפורסם. להפך, אנשים כמעט לא מסתכלים עלי. אני לא נראה מי יודע מה זקן, אז הם חושבים שאני נכה, ולכן שקוף. מוזר לראות את זה מהצד השני. אנשים סרים הצידה והדרך נפתחת בפניך כאילו בכוח המחשבה. כמעט אף אחד לא מסתכל עליך, הרוב מפטיר 'סליחה' לחלל הריק כשאתה עובר מתחת לרדאר. מדי פעם תזכה למבט מלא אמפטיה, רחמים או דאגה. קרה משהו, שאלה אותי בחורה בבית הקפה בשדרה, ובחור אחר ירד ממדרכה חסומה ורצה לעצור בשבילי את התנועה. כמה פעמים אף גרמתי לפקק קטן ברחוב צר, מחוסר ברירה כמובן, ואף אחד לא צפר לי או קילל אותי. פעם אחת מישהו אמר לי "תן גז", וזהו, השאר פשוט חלפו על פני.

כשערכתי נסיעת מבחן לאופניים חשמליות קטנות ויפות או לקורקינט חדש, שלא לדבר על סגווי, לא הייתה פינת רחוב שלא פנו אלי בדברים; כמה עולה, איזו מהירות, כדאי או לא כדאי, בחורות קשרו אתי שיחה ובחורים התעניינו בנוגע לכוח המנוע שלי, הייתי פופולרי, תפסתי מקום בחלל.

על הקלנועית – ואני מדבר אתכם על דגם Breeze 4, הקלנועית המתקדמת שכבשה את העולם, תוצרת חברת אפיקים הישראלית, כלי רציני – אף אחד לא שאל כלום, אף אחד לא עצר, אף אחד לא ביקש סיבוב. האסוציאציה פשוט חזקה מדי, ואנשים קשה להם לראות מעבר לה. הם רואים את הקלנועית, לא את האדם שבתוכה. אפשר לנסוע בעירום ואף אחד לא ישים לב.

ובכל זאת, קלנועית. אחרי כמה ימים על כלי רכב חשמליים אני מתענג לי על קלנועית בולמי זעזועים טובים, עיצוב ארגונומי, אורטופדי, מה שתרצו. וזה לא סתם שאני מתענג. כי יש עניין אחד שלא מדברים עליו מספיק בנושא פתרונות התחבורה החשמליים לאדם האורבני. כל הקורקינטים והאופניים האלה של הצעירים: אני אומר לכם שזה לא טוב למוח. זה דופק אותו. בהרבה מקרים אלה כלים בלי בולמי זעזועים ברמה גבוהה שמטבע הדברים חוטפים לא מעט זעזועים, גם אם קטנים כמו מדרכות. כשנסעתי על הדברים האלה הרגשתי כאילו מישהו מטיח בעורפי כל אבן מדרכה שהרגע ירדתי ממנה ומיידה בגבי התחתון כל גרגר חצץ שנסעתי עליו. למעט הסגווי, שנותן ירידות חלקות, כל נסיעה, תמימה ככל שתהיה, היא סדרה בלתי פוסקת של בומבות לראש ולגב. חשתי קצת כמו עכבר מעבדה. שלא במפתיע, ובאופן הולם לחיינו פה, ככל שהכלי פחות חוקי (שוקל מעל 12 ק"ג ונוסע מעל 12 קמ"ש) – כך הוא יותר מאובזר ובטוח.

בקלנועית אתה לא מרגיש כלום. אתה יכול לעבור על נהג קורקינט שרוע על הכביש אחרי שמישהו פתח עליו דלת של מכונית ואפילו לא תרגיש מכה קלה בכנף. הנסיעה חלקה ואטית ויש לך זמן לחשוב, אתה לא עסוק בלהגיב כל הזמן, כמו בכלי הרכב האחרים, הקלים יותר. זה מאוד מרגיע לשוטט ככה ברחובות. זה בדיוק מה שהמדינה הזו צריכה. כל הקורקינטים האלה גורמים לרחוב להיראות כמו זירת קרב במשחק מחשב, מה שרק מגביר את מפלס העצבים (זה, והמכות בראש). ועכשיו עוד קיץ, לא יורד גשם. דמיינו את כל פתרונות התחבורה האורבנים האלה מרוחים בתוך שלוליות בוץ. בקלנועית זה לא יקרה. הדבר הזה לא מתהפך בקלות.

קלנועיות לצעירים – זה הדבר הבא, תאמינו לי. אחרי נסיעות מבחן במגוון פתרונות התחבורה החשמליים לאדם האורבני (קורקינט, סגווי, אופניים נטענות), אני מאמין שיומה הגדול של הקלנועית עוד יגיע, ובקרוב היא תהפוך מרכב של זקנים בקיבוץ לגאדג'ט לוהט. אם היא רק הייתה טיפה יותר מהירה זה באמת היה הכלי העירוני המושלם. למרות שחלק מהקסם הוא באיטיות. אתה חווה את העיר אחרת, כמו סרט תלת ממד. אתה לא חולף כרוח כמו החברים על הקורקינט, אתה פה כדי להישאר. כמו הר. אתה לא מגניב. אתה לא אופנתי. אתה פשוט שם. זה קסם הקלנועית ואם הוא עובד בקיבוץ, הוא יכול לעבוד גם בקרת. צריך פשוט לראות מעבר לתדמית של הקלנועית, או אולי יותר קל, פשוט למתג אותה מחדש. אולי לשנות את השם, את כל המה שנקרא לוק אנד פיל, לתת כמה במתנה למובילי דעת קהל ותוך כלום זמן תימלא העיר קלנועיות וכולם יהיו הרבה יותר רגועים. יסעו לאט, בשולי הכביש, ולא יפרפרו בין הולכי הרגל – שנדמה שעם כל פתרון תחבורה נוסף נאלצים אלה לוותר על עוד קצת מהמרחב הציבורי הקרוי מדרכה. כל פתרונות התחבורה החשמליים האלה לאדם האורבני הם חסכוניים, שקטים, יעילים, אקולוגיים וקולים, אבל הם לא מי יודע מה מתחשבים באחים ההולכים. דווקא הקלנועית, בגודלה ובאיטיות היחסית שלה, הכי פחות תפריע להם במקרה של נסיעה על המדרכה. זה כלי הרכב הכי פציפיסטי שעליתי עליו. הוא פשוט לא יכול לעשות רע, בחיי. זה כלי מתוק ובעל אופי טוב, הוא בחיים לא יתקוף.