עובר דירה לנקודת לגראנג' 2

(31 בינואר – 1 בפברואר 2022. תמונת מצב)

א.

כבר הרבה מאוד זמן שלא עבר עלי שבוע כל כך עמוס וגדוש באירועים וריגושים כמו השבוע הנוכחי. השבוע אנחנו עוברים דירה. עוזבים את הקירות השכורים שהיו לנו בית ב-15 השנים האחרונות. כמעט שליש מימיי העברתי פה, הרבה יותר מכל מקום אחר שחייתי בו, את רובם במרפסת מול פיקוס עוג שהיה לי למורה. כאן הפכנו למשפחה, כאן נולדו לי ילדיי, כאן אספתי כמויות אדירות של ג'אנק וזכרונות, החומרים מהם עשויים החיים, ועכשיו צריך לשבת ולהחליט מה זה מה למרות שהכל גם וגם: מגנט דהוי, דובי בלי עיניים, תמונה מטושטשת, חולצה מחוררת, מחשב ישן או כרטיס להופעה – מה אתם, ג'אנק או זיכרון? הציגו את עצמכם! דברו! הכל גם וגם, ג'אנק וזיכרון. גם קירות הבית עצמם, זכרונות וג'אנק. היום זכרונות, ועם שחר כלשהו בעוד כחודש יעלו הדחפורים והקירות והתקרות והרצפות יהפכו במהירות את הבניין לערימת אבק ופסולת – בכל פעם שהורסים בית בשכונה אני עומד מופתע מחדש עד כמה דקה הרצפה וכמה רזים הקירות בינינו, עד כמה בעצם הכל אבק. העיר היא רק דרגות שונות של אבק דחוס. בכל פעם שאנחנו עוברים ליד בניין בהריסה אנחנו נושמים רסיסי ג'אנק וזכרונות.

השבוע ראיתי מת. זה היה בערב, ישבנו במרפסת בין הקרטונים. בדיוק קראתי על העיטם לבן זנב, הדורס שהוכרז כמין שנכחד בטבע בישראל וחשבתי שזה עצוב, כשניידת של חברה קדישא חסמה את מעבר החציה והוציאה מהבניין הסמוך גופה עטופה בניילון. דממה משונה ירדה על הרחוב כמו שמיכה כבדה. ציפור לא צייץ, עטלף לא פרח. נוכחות המוות כמו מרחפת עדיין מעל הגוף, שואבת את החיים מהמרחב סביב. זו הפעם השניה שדבר כזה קורה לי בשבועיים האחרונים. למחרת ראיתי מודעת אבל טריה מודבקת בקושי לגדר תיל זמנית המקיפה בניין שייהרס עוד לפני תום השבעה. השכן שלא הכרתי ואני עוזבים את השכונה, הוא לעולם שכולו טוב, אני שלושה רחובות דרומה. 

ב.

לעזוב בית, להיכנס לבית, לראות מישהו מת; הרבה דברים לשבוע אחד. לא הייתי מצליח לעשות את זה בלי טלסקופ החלל ג'יימס ווב שהיה לי מקור השראה והזכיר לי שאני לא היחיד שהיה לו שבוע דרמטי. זה היה השבוע של טלסקופ החלל ושלי, שבוע של שותפות גורל בין אדם ומכונה המוצאים את מקומם בעולם. 

אחרי מסע שנמשך כחודשיים – הטלסקופ שוגר בסוף דצמבר, פחות או יותר כשקיבלנו הודעת פינוי והתחלנו לחפש דירה – והיה מלא בשלל אתגרים טכנולוגים מסחררים שמנו לא פחות מ-344 נקודות אפשריות לכשל שלא ניתן לתקן, ורבות עוד לפניו, הגיע השבוע טלסקופ ג'יימס ווב בהצלחה למשכנו החדש, במרחק למעלה ממיליון וחצי ק"מ מכדור הארץ. בדיוק באותו יום חתמנו חוזר על הדירה החדשה שלנו. בדרך עברתי 344 מתווכים, בוטים, קבוצות וואטסאפ, דירות נוראיות ודירות לא נוראיות. אתם יודעים מה זה עושה לבנאדם? אני מרגיש שהעבירו את הנשמה שלי בפומפיה. 

הבית של ג'יימס ווב. הוא אזור קטן בעל שם המדיף ארומת רוקנרול: "נקודת לגראנג' 2" (Lagrange, L₂), שם מתאחדים ומתייצבים כוחות המשיכה של השמש והארץ. עצמים בנקודת לגראנג' 2 יכולים להקיף את השמש בסנכרון עם כדור הארץ, שזה חשוב, אבל הדבר הבאמת יפה ונוגע ועמוק, זו העובדה שכדור הארץ מטיל בנקודה הזו צל על הטלסקופ. אמנם צל קטן, חלקי ולא מספק, אבל כזה שיקל במעט על קירור הציוד מחום השמש. 

אפשר לחשוב על זה שכולנו, כל מה שיש בעולם, אתם, ואני, והזכרונות והג'אנק והמתווכים וההרים וההורים והאבק – כולנו, כל האנושות וכל ממלכות הצומח והדומם והחי והפטריה, כולנו ביחד עושים קצת צל לטלסקופ החלל ג'יימס ווב, שלא יהיה לו קר, שיוכל להמשיך ולהתרכז בלגלות את סודות היקום – מחשבה כל כך משמחת ומרוממת, לא ככה? וזה בעצמו סוד של היקום: כשאנשים קטנים עושים ביחד צל גדול, זה סימן שהאנושות מתפתחת. זה סימן שלא רק האור שאנחנו מאירים, גם הצל שאנחנו מטילים יכול ללכת רחוק. צריך כפר שלם כדי לגדל טלסקופ אחד ולמצוא דירה אחת; עם כל המתווכים והבוטים והקבוצות, בסוף מישהו עשה לנו קצת צל והדירה נמצאה דרך חברים של חברים.

אני מקווה שהדירה החדשה תהיה נקודת הלגראנג' שלנו, מקום של איזון בין כוחות משיכה שונים, מקום נעים שמדי פעם נופל עליו צל שמגיע מעולם רחוק, מקום שממנו אפשר יהיה ללמוד טוב יותר את סודות היקום.

ג.

השבוע ראיתי אדם מת. עיטם לבן חזה נכחד מהטבע בישראל. במסעו, חלף גם ג'יימס ווב באיזורי גופות דוממות של טלסקופים מהעבר, טלסקופ החלל פלאנק, טלסקופ החלל הרשל, טלסקופ החלל שפיצר, שעצם את עיניו התת אדומות רק לפני שנה, ורבים אחרים. כל אחד ואחד מהם הרחיב בתורו את תמונת העולם שלנו, כל אחד ואחד מהם התגלמות טהורה של רוח האדם. באפלת החלל ודאי חלק להם ג'יימס ווב כבוד שקט בטרם הרחיק עוד מעבר להם.  

לפי מודעת האבל של השכן לשעבר שלי המת יש משפחה לא קטנה שהיתה איתו עד הסוף. לנקבת העיטם לבן הזנב האחרונה ששרדה בישראל לא היה כזה מזל. נחלוק לה אם כן כבוד שקט אחרון. אף פעם לא מצאה פה את מקומה, ארצנו היא קצה גבול התפוצה הדרומי של הציפור, שמעדיפה את מזג האוויר של נורבגיה, סקוטלנד וכד', אבל פה מצאה את עצמה בצד העצוב של הבדיחה על הזקנה שמעבירים אותה את הכביש בכוח. מאז יובאה מאירלנד ו"שוחררה" לטבע בישראל לפני תשע שנים, ידעה רק צרות. שבעה גוזלים גידלה: שניים התחשמלו מקו מתח, שניים הורעלו בידי אדם, שניים נטרפו בשיני תן, אחד מת בלבנון. כשמצאו אותה השבוע בשמורת החולה היתה כבר תשושה ומובסת. זו הפעם השנייה שהמין נכחד בטבע בישראל. הפעם הראשונה היתה בשנות החמישים, וזה לא שנעשה פה דומה יותר לנורבגיה מאז. נראה שזו היתה ההכחדה האחרונה בטבע בישראל של עיטם לבן הזנב. עצוב, אבל יש דברים שכבר אי אפשר להכריח.

אני מרים את מבטי אל השמיים, בכיוון הירח, אבל הרבה, הרבה מעבר. אני לא יכול לראות את ג'יימס ווב מפה, אבל אין צורך, אנחנו מתקשרים דרך הצל. איך בנקודת לגראנג', אני שואל. וואללה, אומר הטלסקופ, לא רע, איך במאנה? האמת שלא הייתי יכול לעשות את זה בלעדיך, אני אומר לו. והאמת, מודה הטלסקופ, שלראות אותך מתמודד עם כל השיט של למצוא דירה בתל אביב נתן לי הרבה כוח.