אחר הצהריים, ואני פוסע מעדנות בצד המערבי של החלק הדרומי של אלנבי. הרחוב חם, לח, צפוף וחסר סבלנות, בדיוק כמו שאני אוהב אותו.
בפינת גרוזנברג, חיזיון – המון, אבל המון, בועות סבון מרחפות באוויר, ממלאות את גרוזנברג, פונות שמאלה עם הרוח לאלנבי, שטות מעל לערמות זבל של כמעט-סוף-יום-מסחר. אני עומד שם בפינה איזה שתיים שלוש דקות, מחייך את החיוך הפנימי, מביט בבועות שמגיעות ממקור לא ידוע, כאילו אלף ילדים נושפים אותן יחד אל האוויר כמו אלף חלומות. איזה יופי זה.
בועות סבון באלנבי – היש דבר והיפוכו יותר מזה? כי אם יש, עוד לא נתקלתי בו.
אני, כאמור, עומד שם ונהנה. כשאני פונה ללכת אני קולט שאני היחיד בכל הרחוב ההומה הזה, הלח והצפוף וחסר הסבלנות, שעומד ומסתכל על הבועות. אף אחד לא נעמד, אף אחד לא מתרגש מהדימוי, כולם הולכים מהר וברצינות, אף אחד לא זורק מבט, לאף אחד אין זמן לבועות סבון. זה עושה אותי קצת עצוב, ואני ממשיך לפסוע, מערבב בנפש את השמחה שגרמו לי הבועות עם העצב שגרמו לי האנשים. יוצא לי קוקטייל טעים.
בכיכר היפה בתחילת המדרחוב יושבת מירי אלוני על כסא ושרה לעוברים והשבים "לקום מחר בבוקר". קהל לא גדול סביבה ובכל פעם שמישהו שם לה מטבע היא אומרת תודה. אין לי כסף קטן. אני הולך עוד מאה צעדים, נכנס למנזר ומזמין חצי גולדסטאר ודג מלוח.
—
הבועות של אתמול הזכירו לי משהו דומה שקרה לפני שנתיים וחצי (אפריל 2003, היה בדיוק ערב פסח) בנורדאו, וכתבתי עליו טור בטיים-אאוט. אז הנה הוא, בשידור חוזר:
מעבדות לחירות בשלושים שניות
מה אקח אתי מהשבוע שחלף אל הנצח? רק את הדבר הבא: אותי, פוסע מעדנות בשדרות נורדאו ממערב למזרח, שקוע בשרעפים לא מחייבים אודות דברים לא מוגדרים ולהקה נודדת של חתיכות קלקר קטנות ולבנות בצורת פייזלי מלווה אותי, יורדת יחד אתי מפינת בן יהודה עד פינת סוקולוב. כנראה התפוצץ איזה פוף (תודה לך פוף! במותך ציווית לי רגע של אושר צרוף).
הו, אחיות ואחים, כמה מרהיב היה המחזה! איזו התגלות, איזו הארה! להקה שלמה של חתיכות קלקר קטנות ולבנות רוקדת בשדרה, מפלרטטת עם העלים הנושרים, מתערסלת עם הרוח, מתכרבלת, צוחקת צחוק גדול, פה ושם נפרדות מספר חתיכות מהלהקה, נשארות לנוח בצד הכביש תחת גלגלי המכוניות החונות, אבל הלהקה ממשיכה בשלה, יורדת בשדרה, נותנת לי את המתנה היפה מכל – רגע של קורת רוח, של חירות אמיתית, בלתי תלויה. ריקוד מופלא של רוח ואהבה, סימפוניה לקלקר ושדרה – את זה אקח עמי אל הנצח. את זה – ושום דבר אחר!
מי שלא ראה את שמחת הקלקר היוצא מעבדות לחירות, אחיות ואחים, לא ראה שמחה מימיו. אני ראיתי, אני האיש שהיה שם, ובאתי הנה כדי לספר את הסיפור. קחו אותו, עשו בו כטוב בעיניכם, הפנימו אותו, ואז פזרו אותו לרוח כאילו אתם עצמכם פוף גדול ונדיב. אל תתנו לפוף להתפוצץ לשווא. היו טובים לעולם, והעולם יחזיר לכם טובה.
חג החירות בפתח, ואני נרגש כמו ילד שתפרו לו בגד עם כיסים ומילאו כיסיו באגוזים – שמחה רבה, שמחה רבה! אביב הגיע, פסח בא! בואו ונצא מעבדות לחירות, בואו נבלה את החיים ביציאה מתמדת מעבדות לחירות. בואו נצא מעבדות לחירות כמו שאנחנו נושמים – בטבעיות, בלי לחשוב על זה יותר מדי, פשוט לעשות את זה, כל הזמן, בלי הפסקה; לשאוף את החירות, לנשוף את העבדות, לשאוף, לנשוף, לשאוף, לשאוף עוד, ועוד, לשאוף – כל הזמן לשאוף! החירות, נשאנוך בלי מלים.
בואו ונצא מעבדות לחירות, ולא כמו בני ישראל (חבורת קוטרים מעצבנים וכפויי טובה) – בואו נעשה את זה כמו משה רבנו, שעשה את זה כמו שעושים (או כמו שצריך לעשות) רוקנרול: בלי לחשוב על מה יגידו, בלי לדאוג למחר. בואו ונקרע את הים בדיסטורשנים, בואו נעמוד לרגע מול המראה ונגיד בקול: ערב טוב פילדלפיה, לט'ס רוק! (לא חייב להיות פילדלפיה, זו סתם מילה שאני אוהב לכתוב).
בואו ונקרע את הים ונעבור בו ראשונים, כי רק הראשונים חווים באמת את הים הקרוע, את טביעות הרגליים היחפות על החול שעוד לא יבש לגמרי, רק הראשונים חווים את הנס, וכל יום יכול להיות נס, אם רק נהיה קשובים לפוף המתפוצץ שבנו, למשה רבנו הפנימי שבתוכנו, שמכריז בקול גדול אל מול הפרעה הפנימי: 'שלח את עמי מאדר פאקר!'
כי כמו שלמה ארצי, גם אני לפעמים קם בבוקר ומרגיש כמו עם, אבל להרגיש כמו עם זו לא חוכמה גדולה, צריך להרגיש כמו משה רבנו, צריך להוריד נעליים אל מול הסנה הבוער ולתת לאצבעות להתאוורר. שם, אחיות ואחים, אל מול הסנה הבוער, החלה היציאה לחירות. שם, עם אצבעות הרגליים המאווררות של משה. להרגיש כמו עם כל אחד יכול, אבל להרגיש כמו משה רבנו, בשביל זה צריך אופי. עזבו את הארץ המובטחת, שום דבר לא מובטח, שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע – יש לנוע, לנוע.
ואל תתקמצנו על החירות, החירות היא מהדברים שלא מתכלים ולא מתבזבזים; ככל שיש ממנה יותר – יש ממנה יותר לכולם. ככל שיש ממנה יותר, החירות רק הולכת ומשתבחת. כמה שיותר משתמשים בה, נהנים ממנה יותר, והכי חשוב: היא לא באה על חשבון חירותו של מישהו אחר. חירותו של האחר לא באה על חשבון חירותי – היא מדגישה אותה, צובעת אותה בצבעים יפים.
לצערי, זה פועל גם הפוך; חוסר חירות הוא ואקום הגורם רק לעוד חוסר בחירות, וחוסר החירות של האחר גורע מהחירות שלי. אנשים שעושים מהחירות פסל דומם ומציבים אותו בכניסה לאיזה מקום חשודים בעיני, כי החירות היא לא פסל, היא פרח. אני לא כל כך אוהב פסלים, הם גורמים לי להרגיש כאילו שהם לא צריכים אותי. יותר נכון: הם גורמים לי להרגיש כאילו זה שיצר אותם לא צריך אותי, כאילו שזה שיצר אותם יצר אותם כדי להראות לכולם שהוא לא צריך אותי.
ג'ים מוריסון שר פעם (סלחו לי על התרגום הלא מוקפד): "בנינו פירמידות להנציח את הצלתנו". אני מבין למה הוא התכוון, אבל אני לא מסכים אתו. הוא התכוון להפוך את היוצרות של הסיבה והמסובב, שזה יפה, אבל אם תשאלו אותי, זה גם קצת מסריח. אני לא מסתכל על הפירמידות שבניתי ושמח שניצלתי, אני מסתכל על הפירמידות שבניתי ומצטער על התקופה שביליתי בתור עבד. אני לא חושב שצריך תקופות רעות על מנת להעריך יותר את התקופות הטובות, אני חושב שצריך רק תקופות טובות. אני לא חושב שצריך עבדות כדי להעריך את החירות, כי החירות איננה מותרות. היא לא מעדן יקר השמור למעטים – היא האוויר שאנו נושמים, היא האור הגורם לפרחים להיפתח. החירות היא לא סושי (מבחינת המחיר), היא פלאפל (מבחינת הזמינות).
החיים בהיר 