Monthly Archives: אוגוסט 2005

אמש בגרוזנברג

 

אחר הצהריים, ואני פוסע מעדנות בצד המערבי של החלק הדרומי של אלנבי. הרחוב חם, לח, צפוף וחסר סבלנות, בדיוק כמו שאני  אוהב אותו.

בפינת גרוזנברג, חיזיון – המון, אבל המון, בועות סבון מרחפות באוויר, ממלאות את גרוזנברג, פונות שמאלה עם הרוח לאלנבי, שטות מעל לערמות זבל של כמעט-סוף-יום-מסחר. אני עומד שם בפינה איזה שתיים שלוש דקות, מחייך את החיוך הפנימי, מביט בבועות שמגיעות ממקור לא ידוע, כאילו אלף ילדים נושפים אותן יחד אל האוויר כמו אלף חלומות. איזה יופי זה.

בועות סבון באלנבי – היש דבר והיפוכו יותר מזה? כי אם יש, עוד לא נתקלתי בו.

 

אני, כאמור, עומד שם ונהנה. כשאני פונה ללכת אני קולט שאני היחיד בכל הרחוב ההומה הזה, הלח והצפוף וחסר הסבלנות, שעומד ומסתכל על הבועות. אף אחד לא נעמד, אף אחד לא מתרגש מהדימוי, כולם הולכים מהר וברצינות, אף אחד לא זורק מבט, לאף אחד אין זמן לבועות סבון. זה עושה אותי קצת עצוב, ואני ממשיך לפסוע, מערבב בנפש את השמחה שגרמו לי הבועות עם העצב שגרמו לי האנשים. יוצא לי קוקטייל טעים.

 

בכיכר היפה בתחילת המדרחוב יושבת מירי אלוני על כסא ושרה לעוברים והשבים "לקום מחר בבוקר". קהל לא גדול סביבה ובכל פעם שמישהו שם לה מטבע היא אומרת תודה. אין לי כסף קטן. אני הולך עוד מאה צעדים, נכנס למנזר ומזמין חצי גולדסטאר ודג מלוח.

 

 

הבועות של אתמול הזכירו לי משהו דומה שקרה לפני שנתיים וחצי (אפריל 2003, היה בדיוק ערב פסח) בנורדאו, וכתבתי עליו טור בטיים-אאוט. אז הנה הוא, בשידור חוזר:

 

מעבדות לחירות בשלושים שניות

 

מה אקח אתי מהשבוע שחלף אל הנצח? רק את הדבר הבא: אותי, פוסע מעדנות בשדרות נורדאו ממערב למזרח, שקוע בשרעפים לא מחייבים אודות דברים לא מוגדרים ולהקה נודדת של חתיכות קלקר קטנות ולבנות בצורת פייזלי מלווה אותי, יורדת יחד אתי מפינת בן יהודה עד פינת סוקולוב. כנראה התפוצץ איזה פוף (תודה לך פוף! במותך ציווית לי רגע של אושר צרוף).

הו, אחיות ואחים, כמה מרהיב היה המחזה! איזו התגלות, איזו הארה! להקה שלמה של חתיכות קלקר קטנות ולבנות רוקדת בשדרה, מפלרטטת עם העלים הנושרים, מתערסלת עם הרוח, מתכרבלת, צוחקת צחוק גדול, פה ושם נפרדות מספר חתיכות מהלהקה, נשארות לנוח בצד הכביש תחת גלגלי המכוניות החונות, אבל הלהקה ממשיכה בשלה, יורדת בשדרה, נותנת לי את המתנה היפה מכל – רגע של קורת רוח, של חירות אמיתית, בלתי תלויה. ריקוד מופלא של רוח ואהבה, סימפוניה לקלקר ושדרה – את זה אקח עמי אל הנצח. את זה – ושום דבר אחר!

מי שלא ראה את שמחת הקלקר היוצא מעבדות לחירות, אחיות ואחים, לא ראה שמחה מימיו. אני ראיתי, אני האיש שהיה שם, ובאתי הנה כדי לספר את הסיפור. קחו אותו, עשו בו כטוב בעיניכם, הפנימו אותו, ואז פזרו אותו לרוח כאילו אתם עצמכם פוף גדול ונדיב. אל תתנו לפוף להתפוצץ לשווא. היו טובים לעולם, והעולם יחזיר לכם טובה.

חג החירות בפתח, ואני נרגש כמו ילד שתפרו לו בגד עם כיסים ומילאו כיסיו באגוזים – שמחה רבה, שמחה רבה! אביב הגיע, פסח בא! בואו ונצא מעבדות לחירות, בואו נבלה את החיים ביציאה מתמדת מעבדות לחירות. בואו נצא מעבדות לחירות כמו שאנחנו נושמים – בטבעיות, בלי לחשוב על זה יותר מדי, פשוט לעשות את זה, כל הזמן, בלי הפסקה; לשאוף את החירות, לנשוף את העבדות, לשאוף, לנשוף, לשאוף, לשאוף עוד, ועוד, לשאוף – כל הזמן לשאוף! החירות, נשאנוך בלי מלים.

בואו ונצא מעבדות לחירות, ולא כמו בני ישראל (חבורת קוטרים מעצבנים וכפויי טובה) – בואו נעשה את זה כמו משה רבנו, שעשה את זה כמו שעושים (או כמו שצריך לעשות) רוקנרול: בלי לחשוב על מה יגידו, בלי לדאוג למחר. בואו ונקרע את הים בדיסטורשנים, בואו נעמוד לרגע מול המראה ונגיד בקול: ערב טוב פילדלפיה, לט'ס רוק! (לא חייב להיות פילדלפיה, זו סתם מילה שאני אוהב לכתוב).

בואו ונקרע את הים ונעבור בו ראשונים, כי רק הראשונים חווים באמת את הים הקרוע, את טביעות הרגליים היחפות על החול שעוד לא יבש לגמרי, רק הראשונים חווים את הנס, וכל יום יכול להיות נס, אם רק נהיה קשובים לפוף המתפוצץ שבנו, למשה רבנו הפנימי שבתוכנו, שמכריז בקול גדול אל מול הפרעה הפנימי: 'שלח את עמי מאדר פאקר!'

כי כמו שלמה ארצי, גם אני לפעמים קם בבוקר ומרגיש כמו עם, אבל להרגיש כמו עם זו לא חוכמה גדולה, צריך להרגיש כמו משה רבנו, צריך להוריד נעליים אל מול הסנה הבוער ולתת לאצבעות להתאוורר. שם, אחיות ואחים, אל מול הסנה הבוער, החלה היציאה לחירות. שם, עם אצבעות הרגליים המאווררות של משה. להרגיש כמו עם כל אחד יכול, אבל להרגיש כמו משה רבנו, בשביל זה צריך אופי. עזבו את הארץ המובטחת, שום דבר לא מובטח, שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע – יש לנוע, לנוע.

ואל תתקמצנו על החירות, החירות היא מהדברים שלא מתכלים ולא מתבזבזים; ככל שיש ממנה יותר – יש ממנה יותר לכולם. ככל שיש ממנה יותר, החירות רק הולכת ומשתבחת. כמה שיותר משתמשים בה, נהנים ממנה יותר, והכי חשוב: היא לא באה על חשבון חירותו של מישהו אחר. חירותו של האחר לא באה על חשבון חירותי – היא מדגישה אותה, צובעת אותה בצבעים יפים.

לצערי, זה פועל גם הפוך; חוסר חירות הוא ואקום הגורם רק לעוד חוסר בחירות, וחוסר החירות של האחר גורע מהחירות שלי. אנשים שעושים מהחירות פסל דומם ומציבים אותו בכניסה לאיזה מקום חשודים בעיני, כי החירות היא לא פסל, היא פרח. אני לא כל כך אוהב פסלים, הם גורמים לי להרגיש כאילו שהם לא צריכים אותי. יותר נכון: הם גורמים לי להרגיש כאילו זה שיצר אותם לא צריך אותי, כאילו שזה שיצר אותם יצר אותם כדי להראות לכולם שהוא לא צריך אותי.

ג'ים מוריסון שר פעם (סלחו לי על התרגום הלא מוקפד): "בנינו פירמידות להנציח את הצלתנו". אני מבין למה הוא התכוון, אבל אני לא מסכים אתו. הוא התכוון להפוך את היוצרות של הסיבה והמסובב, שזה יפה, אבל אם תשאלו אותי, זה גם קצת מסריח. אני לא מסתכל על הפירמידות שבניתי ושמח שניצלתי, אני מסתכל על הפירמידות שבניתי ומצטער על התקופה שביליתי בתור עבד. אני לא חושב שצריך תקופות רעות על מנת להעריך יותר את התקופות הטובות, אני חושב שצריך רק תקופות טובות. אני לא חושב שצריך עבדות כדי להעריך את החירות, כי החירות איננה מותרות. היא לא מעדן יקר השמור למעטים – היא האוויר שאנו נושמים, היא האור הגורם לפרחים להיפתח. החירות היא לא סושי (מבחינת המחיר), היא פלאפל (מבחינת הזמינות).

  

 

לא זכיתי, אבל אני לא עצוב

לא זכיתי, אבל אני לא עצוב. בכלל לא. אני שמח.

כל העשירייה הראשונה ברשימת זוכי תחרות בלוגר השנה של נענע הם בלוגים פגז אחד אחד. תנו להם ב-RSS או ברשימות הדיוור, כמוני, ולא תצטערו. אני מברך את הזוכים ומקבל באהבה אין קץ את היעדרותי מהרשימה המכובדת, המוכשרת והפופולרית הזו. נרים כוסית לחיי הקאונטר! נעלה את ישראבלוג על ראש שמחתנו! תשעה מתוך אחד עשר הזוכים באים מישראבלוג, ואם נחשיב את עידו קינן, שעזב לאחרונה, הגענו לעשר. וכולם כותבים מעולים אחד אחד.

מה שכן 2, הבחירות מלמדות אותנו הרבה על עולם הבלוגים בישראל. קודם כל, הם מלמדים אותנו את המובן מאליו: אנשים אוהבים סקס, וידויים אישיים, לכלוכים, צחוקים ותמונות יפות (לעזאזל, אני אומר לעצמי, אתה לא מספק אף אחד מהם. פעם כתבתי על סקס, אבל לא קיבלתי אף תגובה).

זה באמת עולם אחר, הבלוגספירה הזו; מקום בו ילדות גוברות על עיתונאים כמו סבר פלוצקר ויואב קרני. זה יפה, האינטרנט הזה שלכם, איך שהוא לוקח קורות חיים ועושה מהן טייארה. איי לייק איט. זה בדיוק הדבר שהיינו מדברים עליו פעם, ולראות את זה קורה עושה לי נעים.

נכון, לא תמיד נעים. בכל זאת אני שואל את עצמי בכנות אם לא הייתי מרגיש הרבה יותר נוח עם הבלוגספירה במקרה שסבר פלוצקר היה גובר על עופרניקוס, לדוגמה. לא שעופרניקוס לא תותח, הוא תותח על, הוא אב כל התותחים. אני רק מביא אותו בתור דוגמא. באותה מידה הייתי יכול לומר עידו קינן, המפציץ החמקן.

אבל אז אני מתעשת: מה לסבר פלוצקר ולרשימת הזוכים? הוא לא שייך אליה בכלל. סבר פלוצקר או יואב קרני ברשימת הזוכים בתחרות בלוג השנה היתה מגדירה מחדש את הביטוי "נטע זר". או כמו שאמר טיילר דירדן: זה שתתקע נוצה בתחת לא יהפוך אותך לתרנגול.

זה שיש לך בלוג לא הופך אותך לבלוגר. זה שיש לך בלוג לא הופך אותך אוטומטית לאזרח הבלוגספירה. גם אני לא הייתי משתלב בטבעיות ברשימת הזוכים. כמו הדוגמאות שהבאתי, גם אני בא מפלנטה אחרת שקוראים לה "נייר". הביטו על הזוכים ואל תקלו בהם ראש, הם אהובי הקהל כי הם בדיוק מה שפעם היו קוראים אותו "קהל". 

אל תקלו בהם ראש, כל אחד שם פצצת רייטינג. אתה יכול למצוא שם פוסטים עם למעלה משמונה מאות תגובות וכמות כניסות שלא מביישת עיתון קטן. קבלו את האצולה החדשה.

בטח שמתם לב, כמוני, שאין אף נציג של "רשימות" בין הזוכים. הסיבה, קודם כל, מצויה בפסקה הקודמת: הם פשוט הרבה יותר פופולרים. אני חושב שאם אחבר את כל הכניסות בבלוג הזה במשך חודש לא אגיע למספר המבקרים בפוסט בודד של מרג'י או זו ש. ואני כבר לא מדבר על המובן מאליו: הרמה של כל אחד מהזוכים גבוהה לפחות כמו הרמה של כל כותב פה, אם להתנסח בנימוס.

נכון, אם מחשבים את זה באחוזים, הרי שבישראבלוג יש הרבה יותר זבל, אבל זו טענה שטותית, או קטנונית לכל הפחות, כי כפי שכולנו יודעים – והרשימה הזו (רשימת הזוכים) מוכיחה את זה יופי – אין שום בעיה לגלות יהלום בערימת חרא. (לא שישראבלוג חרא, חלילה, זה רק פתגם).

רשימת הזוכים בתחרות בלוג השנה של נענע היא שיר אהבה לאינטרנט ושיר הלל לכתיבה מקורית, נועזת, חושפנית, מצחיקה, נוגעת ללב ומעוררת מחשבה. באמת אין פלא שלא זכיתי.

 

היום שאחרי היום שאחרי

 

ביום שאחרי היום שאחרי ההתנתקות, יש רק דבר אחד שממשלת ישראל יכולה לעשות, ולא משנה מי יעמוד בראשה: לצאת למלחמה בערבים. לא חייב להיות מלחמה כוללת, עם פצצות אטום וכל זה. אני מדבר על להיכנס בהם. להיכנס בהם חזק חזק, להתנקות מכל ההתנתקות הזאת. לפרוק. להזדכך. להוציא את כל העצבים שהצטברו ומצטברים ועוד יצטברו פה.

 

ומצטברים אחו שרמוטה, משמאל ומימין, מלמעלה ומלמטה. מדינת ישראל, הישות הציונית כולה, מראש הממשלה ועד אחרון המג"בניקים, היא פקעת עצבים אחת מטורפת. אנחנו הרי מכירים רק דרך אחת לפרק את זה: להיכנס בערבים.

 

המג"בניק המסכן שנאלץ לנהוג ברגישות ולא להגיב כשזורקים עליו דברים ומקללים אותו – על מי יוציא את העצבים? מסכן הערבי שרק ייתן צל של תירוץ לכסח לו את האמאמאמא של הצורה.

נכון, המג"בניק, החייל והשוטר תמיד יכולים לדקור איזה יהודי במועדון או לנהוג שיכורים ולהיכנס באוטו שיש בו ילדים יהודים קטנים, אבל זה פחות כיף. הכי כיף זה להיכנס בערבים.

 

וראש הממשלה, שספג מה שספג, ושר הביטחון, והרמטכ"ל, וכל המערכת הפוליטית שאיבדה מיוקרתה ומכוחה – על מי יוציאו את העצבים, על מי?

כן, ראש הממשלה יכול לבחור להילחם בעוני, שר הביטחון יכול להתרכז בשיקום והרמטכ"ל תמיד יכול לסגור את גלי צה"ל, אבל זה פחות כיף. הכי כיף זה להיכנס בערבים.

 

זו הדרך היחידה להרגיע את העם הזה ואת מנהיגיו. בשנה הקרובה, ריד מיי מאדר פאקינג ליפס, ישראל יוצאת למלחמה.

 

כשאבחר לבלוגר השנה

 

קורת רוח רבה נגרמה לי כשמצאתי, לפני יומיים שלושה, את המועמדות שלי בתחרות "הבלוגים הטובים בישראל" של נענע, בקטגוריית "הגיגים". ישר הצבעתי לעצמי. למחרת הצבעתי לעצמי שוב, הפעם מהעבודה, ועכשיו הצבעתי לעצמי עוד פעם, שיהיה למזל. הייתי יכול להיות ממש מאושר אם היה אפשר להצביע גם ב-SMS אבל כנראה שאי אפשר לקבל כל מה שרוצים.

 

על כל פנים, חברות וחברים, אין עוד הרבה זמן – ההצבעה ננעלת ביום חמישי – ואני מאיץ בכם לרוץ ולמלא את חובתכם המקוונת ולבחור לי כבלוגר השנה בקטגוריית הגיגים. פעם אחת מהבית, פעם אחת מהעבודה, ואם אתם עוברים ליד קפה אינטרנט, כנסו פנימה והצביעו. את החשבונית נא לשלוח ל"אננקס מחקרים". גם אני, מצידי, לא יושב בחיבוק ידיים ומנהל מגעים מתקדמים עם קבוצת האקרים סינים שיפרצו וישנו את התוצאות לטובתי. כמו כן, סגרתי עם אלוף פיקוד דרום על אספקה שוטפת של לפטופים עם אינטרנט אלחוטי למתנחלים המתבצרים על הגגות; אין שום סיבה, אמרתי לו, למנוע מיהודי טוב להצביע עבורי לבלוגר השנה בקטגוריית הגיגים רק בגלל שהוא תמהוני, קיצוני, אקסטטי עם נטייה לאלימות והיעדר מוחלט של חוש פרופורציה. האלוף הנהן. מה אתה מהנהן, אמרתי לו, שבע דקות והיית על הגג עם שישה לפטופים. זוז! ודיר באלאק נשפכת עליהם חומצה!

 

כשאבחר לבלוגר השנה בקטגוריית הגיגים, אני מבטיח לשנות את סדרי העדיפויות בבלוגוספירה בכלל במדינה הזו בפרט. אני מבטיח להרחיב ולהעמיק את הפערים בעם, אני מבטיח לפרק מנשקם ארגונים כמו "צו פיוס" ולהוציא מחוץ לחוק כל מי שאומר משפט שמופיע בו המילה "ביחד". כבלוגר השנה בקטגוריית הגיגים אדאג לאספקה שוטפת של דברי כפירה ומינות, ואעשה כל שביכולתי על מנת למנות את גרי אפשטיין לטוקבקיסט השנה.

 

שש מילים על המתמודדים האחרים בקטגוריית הגיגים, שייאלצו להסתפק במקומות האחרים: אף פעם לא היה להם סיכוי.

ולא שמדובר בקוטלי קנים: אם לא הייתי מועמד בעצמי, הייתי מתלבט הרבה בין גילעד נס ו"זו ש", שניים מהכותבים החביבים עלי. את "חדר 404" ואת "רק לפעמים" למדתי לחבב.

הבחירות האחרות שלי, אגב, הן כדלקמן: סבר פלוצקר בקטגוריית אקטואליה, תום ממורמר בקטגוריית קאלט, הצביץ השואג בקטגוריית תמונות, החיים שלי עם ענת בקטגוריית יחסים וחייו החולניים של מובטל מנוול בקטגורית חופשי (קטגוריה טובה). גם אם אתם לא מצביעים בכלל, באמת יש שם יופי של בלוגים.

 

על כל פנים, מאחר והתכנסנו פה למטרות פרופגנדה, בואו וניזכר בכמה מהרגעים היפים שהיו לנו ביחד. הקטעים האלה יעזרו לכם לשכנע חברים ובני משפחה להצביע עבורי, למען העתיד של כולנו 

 

הו, הנה משהו נחמד שכתבתי ב-2001 על העתיד

סיפור אורבני מרגש עם סוף טוב, ינואר 2005

ב-28 ביולי 2004 הרגתי ג'וק.

וכאן אני מהגג על הנרטיב הציוני כפי שהוא משתקף בבזוקה-במקום-עודף

ב-27 במאי 2003 העליתי את הפרק הזה מתוך "צדוק בנפתולי התשוקה". אני זוכר את היום הזה; השמש זרחה בו בבוקר ושקעה בערב 

כפי שאתם רואים, בחירה בי היא בחירה טובה.

 

יאללה, להצביע!

 

גוש קטיף

 

מרוב הבולשיט בתקשורת וכל הדמעות, אסור לשכוח שבסך הכל ומעל הכל מדובר ביום טוב. לא יום קל, אבל יום טוב. קל לשכוח את זה, אבל אסור: בסך הכל ומעל הכל זה יום טוב.

 

הקלה, זו התחושה הנכונה ליום הזה.

 

ובקשר למתנחלים. מצטער, לא כואב לי. כאב קצת, אבל עבר. אפילו את ההזדהות הפשוטה, האנושית, עם זה שחייב לעזוב את ביתו, אפילו את זה אני לא יכול להרגיש כלפיהם יותר. הם מבקשים ממני שאבכה איתם? לא אבכה איתם.

עכשיו, ברדיו, הם שרים "אבינו מלכנו" בבית הכנסת בנווה דקלים או בכפר דרום, לא מתביישים לגזול ממני גם את השיר הזה. כאילו הכל שלהם: האמת והמוסר והצדק והיהדות והערכים והשמיים והארץ.

 

רק איזה מסכנים החיילים והשוטרים. עליהם כואב הלב, שם, בחום, במדים שחורים, מול אנשים שמקללים אותם, דוחפים אותם, זורקים עליהם דברים, צועקים עליהם, מאיימים עליהם ומי יודע מה עוד צופן היום הזה בחובו.

 

תשעה באב

 

ועדיין אני מוצא את עצמי עצוב בתשעה באב, ועדיין אני מופתע כל שנה מחדש איך זה מפתיע אותי כל שנה מחדש.

אני פותח את מגילת אֵיכָה, והיום אני מוצא בה עצב שלא מצאתי בה קודם. בפרק ב' פסוק ה' זועק פתאום הנביא, בכאב שלא יאומן: "הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב". אני קורא את הפסוק הזה והוא מטיח אותי אל הקיר.

 

אני לא מאמין באלוהים כפי שאולי הבחנתם, אבל למרות זאת יש אלוהים שאת קיומו קצת קשה להכחיש: האלוהים שנמצא בלב של המאמינים בו. ולמרות שלי אין אלוהים כזה בלב, אני יכול לחלוטין להבין את הכאב שלא יאומן כשהדבר הזה שבלב "הָיָה כְּאוֹיֵב".

 

אני ממש יכול להרגיש את הכאב הזה: מיליון פלסטרים נתלשים בבת אחת פלוס אלף מוטות ברזל לוהטים מוצמדים אל הבשר פלוס כל הפרידות העצובות בנמלי תעופה ותחנות רכבת פלוס ההבנה שאת הנעשה אין להשיב פלוס זבנג מפינה של רגל-שולחן באצבע הקטנה שבכף הרגל.

 

"הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב". אני שמח שאני לא מאמין באלוהים רק בגלל שככה הוא לא יכול להיות האויב שלי.

 

הקינה ממשיכה ומספרת את ניסיונו של הנביא לפייס את האלוהים, אבל השנה הניסיון הזה נראה לי נואש וכואב הרבה יותר. השנה אני קורא את מגילת איכה וזה בכלל לא נראה לי על ירושלים שחרבה. לפעמים, כמו שאומרים, ירושלים היא רק תירוץ. רק על עצמו ידע לספר ירמיהו.

 

הבינו, עבור הנביא אלוהים הוא לא רק בורא עולם ויסוד כל המשפט והצדק: אלוהים הוא הקול הפנימי, הוא האני האמיתי. כשהוא נהיה לאויב, הנביא מתפרק מבפנים ומתנכר לעצמו. הנביא חווה את האבסורד: האויב הכי גדול שלו זה הוא עצמו.

 

לא על חורבן בית המקדש אני עצוב, בית המקדש הוא לא יותר ממשחטה ענקית. גם את העצב על שנאת החינם אני משאיר לאחרים. אני עצוב בגלל עצם הידיעה שפעם היה מישהו שחש כאב גדול כל כך. אני עצוב על ירמיהו, על התהום שנפערה בנפשו.

 

פרשת השבוע – דברים

 

א.

ושוב מגיע תורו של ספר דברים – האכזר והיפה מכל הספרים – להכנס אל חיינו מחדש, וכמו כל שנה הוא מגיע יחד עם חום נורא ותחושת חורבן. אין לך פרשת דברים בלי איזו מועקה לאומית בצידה. כנסו, תקראו (אפשר גם להוריד את הפרשה ב-mp3), זה חומר חזק.

 

ב.

לפני שאדרוש מעט בפרשה אפציר בכם, חברות וחברים, לקרוא את מה שכתבתי על הפרשה לפני שנתיים. אף פעם לא הייתי המבקר המחמיר ביותר של עצמי, אבל הפעם אפילו אני מוכרח להודות שיצא לי מעולה. הדברים נכתבו לפני שנתיים, אולם הם טריים ופריכים גם היום. יש שם כמה רעיונות מסובבי ראש. לא שלי, של הרד"פ, מהפרועים והעמוקים בפרשני ישראל.

 

ב. 1.

אם כבר בפרומושן עסקינן, איני יכול שלא להפנות אתכם לדרשה שנשאתי כאן לכבוד ט' באב לפני שנתיים (כתבתי יפה לפני שנתיים. האם אני עדיין כותב יפה?). גם כאן תמצאו מילים בסלע מפי הרד"פ ורעיונות שיכינו אתכם לצום ביום ראשון.

 

ג.

בואו נניח לעבר. הבוקר אני פותח את הספר ומנסה לקרוא אותו כמו בפעם הראשונה, שוב. זה לא הולך, כמובן, אבל הניסיון ראוי תמיד.

 

טענתי הידועה, המבוססת על כתבי הרד"פ, שמשה המציא את האלוהים תוך שהוא מעצב את דמותו של בורא עולם על פי דמותו שלו עצמו, מקבלת בפרשת דברים, ובספר דברים כולו, מישנה תוקף ומוכיחה את עצמה שוב ושוב. הגופים מתערבבים, מתערבלים. משה ואלוהים מדברים יחד, נכנסים אחד לדברי השני, רבים, מתווכחים, מגלים סודות האחד על השני, ומתוודים על חטאיהם.

ניסיתי לדמיין את זה על מנת להקל עליהם: זה כמו פיתום סכיזופרני שיצא משליטה באמצע ההפגנה של המתנחלים בכיכר רבין, אמש. זהו ספר דברים – האכזר והיפה מכל הספרים – במשפט אחד.

 

ד.

על כל פנים, הבוקר אני נתקע פתאום על פרק א' פסוקים ט'-י'. משה מדבר אל העם: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם, וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב."

 

בואו נקרא שוב את פסוק ט', אבל הפעם לאט: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם". עוד פעם, בריכוז: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם". 

 

האם אתם קולטים מה שאתם קוראים? משה מודיע לעם שאלוהים נטש. אלוהים הלך. אין אלוהים. עכשיו אני, כי ההוא הלך. אני לבד, אומר משה, והאמת שנשבר לי מכם לגמרי.

 

קחו את הרעיון הזה ושנו עליו. הקשו אודותיו לרבנים שלכם. הפכוהו והפכוהו, אבל ככל שתהפכוהו, כן ירבה וכן יפרוץ: "לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם", אומר משה: אלוהים הלך, ואין לי מושג מתי יחזור, אם בכלל.

 

ה.

מהנקודה הזו ואליו אפשר לקרוא את ספר דברים (וכאן אני גם חוזר למה שכתבתי לפני שנתיים, ראו שם, שם, סעיף 22) כפלשבק; פלשבק ותו לא. אלוהים איננו, ומשה משחזר את הרגעים היפים שלהם יחד. שימו לב לפתיחת הספר: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל…" (א', א'). איפה אלוהים בפסוק הזה?

אלוהים הוא זיכרון, אלוהים הוא געגוע. משה עומד לבד מול העם, הוא עומד למות והוא יודע את זה. כל שנותר הוא להתרפק על הזמנים היפים; איזה אקשן היה עם המרגלים…אח, המסעות במדבר, איזה נוף…הו, הרציחות ההמוניות… הו, המלחמות הצודקות…

 

ו.

אין אלוהים, אם כך, אבל אני עוד כאן. אז אם יש לכם איזו בקשה – מביטול ההתנתקות ועד להיעלמות מהירה של חצ'קונים – אל תהססו לכתוב אלי.

 

ז.

שבת שלום וצום קל.

 

עוני, ביבי, אולמרט, לינץ', גולדבלט

 

א.

מעניין איזה צבע יהיה לסרט של המחאה העממית שתקום בעקבות דוח העוני. ההימור שלי: שקוף. צבע שקוף לאנשים שקופים. שנתו של שר האוצר נודדת, לפי עדותו, בגלל ההתנתקות. אלפים ספורים של בני אדם שמזיזים אותם משם לפה לטובת הכלל. שנתו נודדת, אתם קולטים? מעניין כמה נדדה שנתו בגלל ילדים עניים. ההימור שלי: מילימטר. יש פי מאה ילדים עניים מאשר מתנחלים בגוש קטיף, פי מאה. וזה רק הילדים.

שנתו נודדת בגלל ההתנתקות המחורבנת הזאת, והוא מתפטר. האם מישהו כאן יכול לדמיין מצב בו שר אוצר מתפטר בגלל מיליון וחצי עניים? זה בערך פי מאתיים ממספר המתנחלים בגוש קטיף, שבגללם נשטפה הארץ כתום וטירוף מערכות.

 

ב.

דוח העוני הוא לא כתם על מדיניות הממשלה הזו והממשלות שלפניה, כמו שאומרים הארגונים החברתיים. כתם זה דבר שנוצר בטעות, בחוסר מחשבה. תאונה שיכולה היתה להימנע. טיפת טחינה על יד המפשעה זה כתם. אפילו ג'וינט בעברו הרחוק של נשיא ארה"ב זה כתם. העוני, לעומת זאת, הוא לא כתם – הוא מדיניות.

 

ג.

ואתם יודעים מה, אם יבחרו צבע לסרט של המחאה העממית נגד העוני זה יהיה יותר גרוע, כי ישר אלה שלא אכפת להם מהעניים – מצביעי שינוי למיניהם – ישר יחשבו על סרט בצבע אחר שיסמל את מחאת ה"לכו לעבוד, בטלנים". ואז תמיד יהיו כמה אידיוטים שישימו את שני הסרטים יחד: הירוק בקבוק זה להזדהות עם העניים, והסגול עם הפס כסף זה בשביל להבהיר שהם אשמים במצב של עצמם.

 

יאללה, תדחפו את כל הסרטים האלה לתחת, זה מה שאני אומר.

 

ד.

אין ביבי, יש אולמרט. בעוד ביבי אוהב את העשירים ורוצה בטובתם, הרי שאולמרט סתם עושה מה שהם אומרים לו. אין אסקופה נדרסת לפני הכסף הגדול כאהוד אולמרט (ודליה איציק). במילים אחרות, לו אני עני, לא הייתי יוצא לחגוג הערב את המינוי. את עשירי הארץ אני דווקא יכול לדמיין צוחקים צחוק גדול ומשיקים כוסיות.

דוח העוני מזעזע גם אותם, בודאי. זה לא שהם חסרי לב או משהו כזה, אבל מצד שני תראו אותם: מכלום הם (או הוריהם) הגיעו למה שהם הגיעו, ואם הם יכולים – אז כל אחד יכול.

 

ה.

בעניין שפרעם: מה שצריך לעשות זה לחקור את הלינץ' ומצד שני להרוס את בית המחבל. כל פתרון אחר הוא פסול מוסרית.

 

ו.

מוסרית? תזכירו לי?

 

ז.

בעניין חנן גולדבלט (הכותרת הראשית ב-ynet עכשיו, רק שתבינו. דוח העוני ירד למטה תוך כדי שאני כותב את הפוסט הזה) אדם חף מפשע עד שהוכחה וכו'. אבל כל הדור הזה תמיד נראו לי חרמנים לאללה, דור של אשמאים זקנים, של בואי מיידל'ע, יהיה בסדר, יבוא לך.

 

הסרט והשיח

 

א.

בימים אלה, כשתוכנית ויסקונסין ממריאה בישראל – אם אפשר לקרוא לקרטוע הזה בשם "המראה", ולא ממש אפשר – יכול להיות שכדאי ולנצל את הימים האחרונים שלפני ההינתקות כדי להסב את קבצני הצמתים למחלקי סרטים וסטיקרים. נכון, הכסף לא משהו, אבל היי: זו עבודה, לא? ואם תגידו שמדובר בחלטורה קצרת מועד ושעוד מעט הכל מאחורינו, אאלץ לפטור אתכם כתמימים. במקום המשונה הזה תמיד יחלקו סטיקרים, וכמו שזה נראה עכשיו, גם תמיד יהיו סרטים, כי הסרט הולך ותופס את מקומו של הסטיקר בשיח הציבורי בישראל.

כל הבלגן הזה הופך את העמידה בצומת לחוויה ביזארית משהו. יותר מדי אנשים ניגשים אליך, לכל אחד אג'נדה, כל אחד רוצה ממך משהו או מעוניין להעניק לך משהו. זה מעט מבלבל, שלא לומר מטריד. הייתי מעדיף בהרבה אם היה ניגש אלי בנאדם אחד, נציג הצומת, מגיש לי סרט כחול, סרט כתום, סטיקר לבחירתי ובסוף גם מבקש ממני שקל, שיהיה לתרופות. אני מאמין שצעד כזה יכול היה לחסוך לנו לא מעט זמן, שלא לדבר על חיסכון עצום באנרגיה: כל פעם שפותחים חלון המזגן בורח, ואז האוטו צריך לעבוד יותר קשה על מנת לקרר את עצמו. כל זה עולה לנו הרבה כסף. העולם עומד בפני משבר אנרגיה, ובכל פעם שחלון של מכונית נפתח לרגע אנחנו מקרבים את קץ העולם.

אז בבקשה, לפני שאתם מדברים גבוהה גבוהה על אחדות העם, שימו לב גם לפרטים הקטנים. ולא פחות חשוב: ככה אפשר להאשים את הצד השני גם במשבר האנרגיה, מה שאוטומטית יגרור הנפקת סטיקר חדש ("יהודי לא מבזבז דלק של יהודי". "אחי, המזגן עובד!") וסרט בצבע שעוד לא היה לנו.

 

ב.

הו, השיח הציבורי בישראל! איזו ישות עלובה. זה שיח זה? זה בררה. ככל שהזמן עובר, והוא עובר, מצטמצם השיח יותר ויותר. הייתי אומר שהוא מזדקק או מתרכז, אבל זה לא יהיה נכון: נכון יותר יהיה לומר שהוא מתבסס, מלשון חוזר אל הבסיס.

ליד הסרט, ולא משנה מה צבעו, נראה פתאום הסטיקר כתורה של ממש, משנה סדורה, טיעון לוגי בנוי למופת: היי, יש שם לפחות שלוש ארבע מילים! מה גם שהרבה מהסטיקרים מכילים פנייה ישירה למישהו – מראש הממשלה ועד ל"אחי". יש בהם הרבה גוף שני, לא מעט גוף ראשון. כמעט ואפשר לכנות את הסטיקר ככלי לאמירה אישית, מורכבת.

את הסטיקר ניתן לראות כבנו הלא חוקי של עידן הטלוויזיה להמונים, או לייתר דיוק, של אחד ממרכיביו המהותיים, ה"סאונד-בייט": התקשורת המהירה מכריחה את הדוברים לתמצת את המסר ולהבהיר אותו. מאחר והטלוויזיה קובעת את הדרך בה אנו חושבים על המציאות וחווים אותה, זלג הסאונד-בייט אל החיים של כולנו. הסטיקר הוא הסאונד-בייט של ההמונים. המשפט האחרון, אגב, יכול להיות אחלה סטיקר.

 

ג.

הסרט – ולא משנה מה צבעו ולא משנה איפה תליתם אותו – הוא השלב הבא באבולוציה ההפוכה העוברת על השיח הציבורי. ממילים עברנו לפחות מילים, משם ירדנו אל הצבעים. יותר ברור מזה, אין. למי יש כוח לקרוא את כל הסטיקרים האלה שיש לך על האוטו, אח שלי, תגיד לי מה הצבע שלך ובוא נסגור עניין. בעד או נגד? כתום או כחול? איתי או נגדי? מהר, אין לי זמן לבזבז על הדעות שלך והרגשות שלך. תן לי את הצבע ושחרר אותי. בעד או נגד? כתום או כחול? אתה אח שלי או שאני שונא אותך?

סרט עם צבע שיגיד בשבילך מה אתה חושב. תגידו לי אתם – כמה נמוך עוד אפשר לרדת? מה יהיה השלב הבא אחרי הצבעים? לדעתי, אנחנו יכולים ללכת לשני כיוונים: 1) צורות. העיגולים בעד, המשולשים נגד. המתומנים בעד, אבל מצד שני הם מזדהים עם הכאב של המשולשים. 2) הכיוון השני, שגם אותו קשה לפסול אותו על הסף, הוא נהמות. "וואוו" הם אלה שנגד, "טסססס" הם אלה שבעד. "זזזזז" בעד, אבל נורא מזדהים עם הכאב של ה"טסססס".

כשנשאל אלברט איינשטיין (שאת הביוגרפיה שלו שפורסמה עכשיו בעברית, "איינשטיין מאוהב", אני קורא ונהנה) איך תיראה מלחמת העולם השלישית אמר שאינו יודע, אך הרביעית תתנהל במקלות ואבנים. אם את הוויכוחים על ההינתקות הראשונה ניהלנו בצבעים, איך ננהל את הוויכוחים הבאים, נניח על ירושלים?

מה יש לומר, אשרינו שזכינו לחיות בזמנים מעניינים כל כך. 

 

ד.

אני, אולי לא הבהרתי את זה מספיק, לא תליתי סרט כתום, לא תליתי סרט כחול, לא תליתי סרט ירוק ולא תליתי סרט לבן – לא לחוד ולא ביחד, לא על האוטו, לא על התיק, לא על האופניים ולא על המרפסת. כשאני חושב על זה, בשנים האחרונות גם לא הדבקתי אף סטיקר לאף אחד מהמקומות הנ"ל, או למקומות אחרים לצורך העניין.

האם זה אומר שאין לי דעה? לא. יש לי דעה, ודווקא די נחרצת, עד כמה שאפשר להיות נחרצים בחום הזה. אבל הדעה שלי לא נכנסת לאף סטיקר, ובטח שאי אפשר לתת לה צבע. יש לי מלא דעות, במלא נושאים, אבל אני מסרב לכבס אותן, לסחוט אותן, לייבש אותן ולתלות אותן בציבור. אתם רוצים לדעת אם אני נגד משהו או בעד משהו, תשאלו אותי, אל תסתכלו לי על הצבע.

אני לא לוקח חלק בשטות הזאת של הסרטים.

 

ה.

אני כמובן מודע וזכותו של כל אחד להביע את עצמו בסרט. מי שרוצה, שישים. הבעיה מתחילה כשאנשים אומרים לי – וזה טיעון נפוץ – שכשאני לא שם סרט עם צבע, אני מחזק את הצד השני, משאיר לו את הבמה. זה טיעון לגיטימי ביותר שאף העליתי אותו בפני עצמי לא פעם ולא פעמיים, אבל תמיד פסלתי אותו.

מבחינתי זה בדיוק מה שצריך היה להוכיח. לשים סרט בצבע כחול רק בגלל שמישהו שם סרט בצבע כתום זה בדיוק הסימן הכי מובהק להידרדרות של השיח. זה הכי לא אומר כלום. לשים סרט רק בגלל שאנשים יראו שאני לא שם את הסרט השני נראה לי דבר אינפנטילי מאוד לעשות. לצערי, לא יהיה מופרך לומר שרוב תולי הסרטים, משני הצבעים, עושים את זה כי השני עושה את זה, כי צריך לתפוס צבע. זו לא הבעת דעה. זה יותר כמו אנשים שלובשים חולצות טריקו עם שם החברה מודפס בענק. אין לזה משמעות.

 

ו.

וכאן האבסורד מגיע לשיא: אנשים ששמים סרט נחשבים לאנשים עקרוניים, בעלי דעה ומודעות חברתית/פוליטית, ואילו האנשים שלא שמים סרט נחשבים לחסרים את כל התכונות הנ"ל, הם מה שמכונה "הרוב הדומם".

האבסורד מתחלק לשניים. הראשון, הברור, הוא שגם כשאתה לא שם סרט, אתה שם "לא סרט". אתה מקוטלג בכל מקרה. והאבסורד השני הוא שהאמת היא בדיוק הפוכה: מי שתולה סרט הוא אדם שרידד את דעותיו לכדי פיסת בד, המודעות החברתית היחידה שיש לו היא התרסה, והוא יהיה הראשון שיטען ש"זה בכלל לא פוליטי". יותר משהוא שם סרט שיזכיר לו שהוא מזדהה, הוא שם סרט בשביל להראות לאחרים שהוא לא מזדהה איתם. דווקא האנשים בלי הסרטים מציעים משהו אחר, עקרוני, עומד בסחף. במקום ובזמן בו אנשים מזהים את עצמם בסטיקר וסרט, הם – אנחנו, אם יורשה לי – מעדיפים לשמור אמונים לצורות התבטאות קצת, איך לומר את זה, נעלות יותר.

 

למי יש זמן לכאבים

א.

יש פרסומת ברדיו לכדור נגד כאב ראש מסוג חָרָבַּלֶבֶּן פורטה. דפנה רכטר (לא בטוח בדיוק מי זו דפנה רכטר, אולי הייתי מזהה אותה בפנים אם הייתי רואה אותה בטלוויזיה, אבל אין טלוויזיה) מספרת לנו על הפעם הראשונה שלקחה את הכדור – בניו יורק, מיינד יו! – ושמאז כולם יודעים שיש לה אותו בתיק. "קחו חָרָבַּלֶבֶּן", היא אומרת, "כי למי יש זמן לכאבים".

 

"למי יש זמן לכאבים". בשאלתם זו מתמצתת כל הפילוסופיה של הפרסומאים. "למי יש זמן לכאבים"?! הרי הכאבים זה מה שאנחנו, זה מה שהפך והופך אותנו למה שאנחנו. אנחנו סך כל הכאבים שלנו. שוטים שבעולם! אתם שואלים "למי יש זמן לכאבים"; אני שואל למי יש זמן למשהו אחר!

 

השאלה "למי יש זמן לכאבים" מושחתת ומעוותת בכל כך הרבה רמות נוספות, כמובן: יש לה ניחוח של משטרים דיקטטוריים ועבודת פרך, יש בה טעם של ניכור, רוע וגם, אם יורשה לי, התכחשות ושנאה עצמית.

 

אתרגם עבורכם מדברי ג'ים מוריסון על הכאב: "אנשים מפחדים מעצמם, מהמציאות שלהם; ומהרגשות שלהם יותר מהכול. אנשים מדברים על כמה נפלאה היא האהבה, אבל זה בולשיט. האהבה כואבת. הרגשות מבלבלים. אנשים מאמינים שהכאב הוא רע ומסוכן. איך הם יכולים להתמודד עם האהבה אם הם פוחדים להרגיש?

הכאב נועד להעיר אותנו. אנשים מנסים להסתיר את הכאב שלהם, אבל הם טועים. הכאב הוא משהו שאתה נושא אתך, כמו רדיו. אתה מרגיש את הכוח שלך דרך חוויית הכאב. הכל תלוי איך אתה נושא את זה, זה מה שמשנה.

הכאב הוא הרגשה, והרגשות הם חלק ממך. מהמציאות שלך. אם אתה מתבייש בהם ומסתיר אותם, אתה נותן לחברה להרוס לך את המציאות. אתה צריך לעמוד על זכותך להרגיש את הכאב שלך".

 

ב.

בפרסומת אחרת, גם היא ברדיו, מוכר מישהו אחר – שמו לא נאמר וקולו לא מוכר לי – עשר דקות זמן אוויר מתנה מחברת זָיִנבָּעַין. נתנו לו רק שלושים שניות לספר על המבצע החדש, הוא מתלונן, אבל זה לא מספיק זמן. אם היו לו עשר דקות, זה היה סיפור אחר לגמרי, כי עשר דקות מתנה מחברת זָיִנבָּעַין זו אחלה מתנה.

 

ראו: "שלושים שניות לא מספיק לנו", זועקים הפרסומאים, "אנחנו צריכים עשר דקות". הפרסומאי רואה עצמו, בטעות כמובן, כאמן. הוא חי באשליה ששלושים שניות זה פחות מדי בשבילו על מנת לבטא את עצמו. שהוא צריך יותר.

מדובר, כמובן, בחרא של שור באיכות מובחרת במיוחד. הרוב המוחלט של הפרסומאים לא מסוגל לחשוב בחתיכות של יותר משלושים שניות. למעשה, זו בדיוק התכונה שבעטיה הם נמצאים איפה שהם נמצאים. זיכרון של דג הוא תכונה מצוינת לפרסומאי.