אח, מרכז הליכוד – איזה כיף! פעילים עומדים מחוץ לגני התערוכה, מחלקים פלאיירים של יחיאל לייטר "אלוף באידיאולוגיה", מירית ארז המילואימניקית, לאה נס (מסורת של איכות, כולל חפיסת סוכריות), טוביה מעוז ממחוז גליל-עמקים, אתי תלמי (הייתה עוזרתו הפרלמנטרית של ח"כ יהושע שגיא בממשלת שמיר!), ועוד.
מחוץ לביתן 10 כבר יש התגודדות. פנינה בחולצה כחולה וחצאית אפורה, בני בגין, כולו באפור, אפור בפנים ואפור בחוץ, אהוד יתום, ראש העיר המודח של שדרות אלי מויאל, אסף חפץ, מיכאל איתן, מיכאל קליינר, לימור לבנת. כל החבר'ה. אני צובט את עצמי על מנת להאמין: אני במרחק נגיעה מחבר הכנסת חיים כץ. הוא יכול לקרוא לעצמו ח"כ ח"כ.
אין נקניקיות, אבל לטמות, כאפות וצ'פחות יש בשפע. אני פוגש את החבר הטוב שלי אלי אבידר, מנכ"ל מכון היהלומים, שמתמודד גם הוא ברשימת הליכוד. הוא מאמץ אותי אל חזהו הרחב ומחבק אותי חזק, אולי חזק מדי, משקפי נמעכים על עצם הבריח שלו. הוא נותן לי כרטיס ביקור: אלי אבידר, האיש הנכון למזרח התיכון. הלוואי שהוא ייבחר ואז יהיה לי חבר חבר כנסת.
העוזר של ח"כ מיקי רצון רוצה שכבודו ידבר איתי על זה שאלה בחירות של ותיקים מול חדשים. רצון אומר שכוכבים יש רק בשמיים, אבל אנחנו לא מצליח לרדת לעומק העניין כי כל רגע בא מישהו, מחבק אותו וטופח על כרסו. כרס יפה יש לרצון, לא כמו של ישראל כץ אמנם, אבל תמיד יש לאן לשאוף.
בלגן חינני. כולם מתחבקים, מתנשקים, מסתודדים. מרכז מאוד יצרי, כמו שאומרים. בפינה אני מבחין ברוני מאנה מדבר בטלפון כשידו תחובה עמוק במכנסיו. הרבה אנשים עוד ילחצו את ידו הערב מבלי לדעת איפה זו הייתה.
בפנים יש נואם שנואם ומפציר בבוש להפציץ את איראן. אני מסתחבק עם העיתונאים בן כספית ואטילה שומפלבי. גם רביב דרוקר, איילה חסון, רינו צרור ועוד כמה פה. הנה גיבור ישראל יחיאל חזן, מאופר בכבדות. איש גדול ממדים מסתודד עם גדעון סער, או אולי עם גלעד ארדן (לעולם לא אבדיל בין שני אלה), ואז צועק בקול גדול: הנה המנהיג שלנו!
יש פה מהכל: דוסים, ערסים, יאפים, זקנים, צעירים, שחורים ולבנים. זה מה שיפה בליכוד. צפוף, דוחפים. תרשום שמחייכים פה, פוקד עלי מישהו. מוסא אלפרון חולף לידי, אני מתלבט אם לגשת ומחליט שלא. הנה פייגלין נכנס עם כל הפייגלינייה. על הבמה גוער זלמן שובל בלבני שנותנת את המדינה במתנה. הנה עוזי דיין. אני ניגש אליו. נדפקת, אני אומר לו, הצטרפת לליכוד ראשון וכל המצטרפים החדשים לקחו לך ת'פוקוס. צריך לברך על כך, אומר דיין – פצצת כריזמה שכמותו – כמה שיותר מצטרפים, יותר מנדטים. איזה מקום יספק אותך, אני שואל ככתב פרלמנטרי ותיק. אני לא תופר חליפות, אומר דיין, אבל עם הכישורים והרקורד שלי אמצא מקום. לא אמרתי לו, אבל אולי כדאי שיתפור לעצמו חליפה. שלו לא יושבת עליו משהו.
הרעש ברמקולים מחריש אוזניים. כפיים לכחלון! זועק הדובר על הבמה. מישהו ניגש אלי ומציג את עצמו: חובב, הבעל של גילה גמליאל. הוא מפרט את כישוריה ומספר בשבחיה. רק עכשיו סיימה תואר במשפטים, תואר רביעי שלה. אח שלה זכה בבחירות בגדרה. אין על גילה, אומר לי בעלה. בנות, הלוואי על כולכן כזה בעל.
יוסי פלד עולה לבמה, צורח שצריך להבטיח את קיום המדינה ולהפסיק עם הדיבורים. גלעד ארדן, או אולי גדעון סער, מגיע עם פמליה. אני יוצא החוצה לנשום אויר. אלפרון, שמסתובב עם שלושה ילדים, אולי נכדיו, לוחץ את היד של רוני מאנה, אותה היד לחצה שניה קודם את ידו של המפכ"ל לשעבר אסף חפץ. רק הליכוד יכול. אני חוזר פנימה. רובי ריבלין על הבמה, מזכיר לכולם שהוא ירושלמי. כל הזמן אנשים עולים לרגל לבני בגין שיושב בקהל. איזה איש צנוע. משהו.
הצפיפות רבה והאנרגיות גבוהות. אלכוהול היה מקפיץ את המסיבה, אבל אין. המון מעשנים, במיוחד מתחת לשלט "העישון אסור". ואז מגיע הרגע הגדול: מזמינים את ביבי. מנגנים את הג'ינגל של הליכוד בווליום כזה שחורט לך את המילים היישר על גזע המוח: הליכוד בלב, הליכוד בראש, רק אחד יכול מול כל השמאל. מנגנים את הג'ינגל שלוש פעמים ברצף, אבל ביבי אין. יובל שטייניץ עולה לבמה, מלכלך על לבני, עוקץ את המצטרפים החדשים. אתם מוכנים לחלק את ירושלים, הוא צועק. הקהל צועק לא. אתם מוכנים לרדת מהגולן? לא! הכל נראה דבילי ממש כמו בטלוויזיה.
אחריו נואם ישראל כץ. גם הוא מטנף את ציפי לבני. אחר כך מבקש ח"כ כחלון את בני בגין שיבוא לשורות הראשונות כי הוא כל כך צנוע ויושב מאחור. אז בגין קם בצניעות לקול קריאות "בגין! בגין!" ובצניעות שלא תתואר מתקדם אל השורה הראשונה. הוא לא רק צנוע, אגב, הוא גם ישר ואמיתי. לבנת שעל הבמה מסתלבטת עליו קצת: תמיד אתה עם הסנדלים והסנדביץ' בשקית בשורה 6.
ואז מזמין כחלון, לפי דרישת הקהל כפי שהוא מדגיש יותר מפעם אחת, את בני בגין לנאום. הוא לא היה אמור, אבל הקהל לחץ, מה זה לחץ. בגין, בענוותו כי רבה, נעתר גם הפעם ושוב קם בצניעות והולך בצניעות ועולה בצניעות על הבמה. הקהל בעננים. בגין מתחיל לנאום. סתם נאום, האמת. היית מצפה שינצל את כל השעות הצנועות האלה באוטובוס לכתיבת נאום סוחף יותר וצפוי פחות.
הקהל שהתלהב מאוד מבגין חוזר לענייניו בשניה שהלה מתחיל לנאום וההמולה העליזה חוזרת לשרור באולם הגדול. אני ניגש לפנינה רוזנבלום, שמקווה כי קוראי גלובס תומכי ליכוד ירצו אשת עסקים בכנסת. מה את חושבת על המשבר הכלכלי. זה טוב, אומרת רוזנבלום. נתן לכולם זבנג. העולם צריך להבין שלא הכל זה בורסה. צריך לעבוד, לייצר.
סילבן שלום על הבמה. כל התקשורת כאן, הוא אומר, וזה סימן שאנחנו מנצחים. בפברואר 2010 נתניהו ראש ממשלה! 2009, מתקנים אותו מהקהל. גם הוא יורד על אולמרט ולבני. היא בשמאל ההזוי, הוא אומר. יש דיבור שהולכים למשוך עד שמונה בשביל שנתניהו יכנס למהדורה. אוי לא.
שוב משמיעים את הג'ינגל בווליום גבוה יותר, איזה עינוי. ביבי מתיישב על הבמה. מצביעים על משהו לא מעניין, כולם בעד. ואז שוב הג'ינגל פעמיים. הנה דן מרידור, כל הזמן הזה הוא ישב בשקט בין יוסי פלד ללאה נס.
סופסוף נתניהו. אני אוהב לשמוע אותו. הוא מפרגן לחבריו, מבטיח להחזיר את הביטחון האישי, לשמור על ירושלים, להוציא את הנכבה מספרי הלימוד, להקים ממשלת אחדות ולהבטיח את גבולותינו. הוא מבטיח גם לנהל מערכת בחירות חיובית. כנראה שהוא לא שמע את הדוברים לפניו.
כמו בכדורגל, אנשים מבינים שהמשחק גמור ומתחילים לצאת, להקדים את הפקקים. בלונים בכחול לבן נופלים מהתקרה בחוסר חן. אחר כך שרים את התקווה. כבר היו לי ערבים גרועים יותר.
החיים בהיר 