Monthly Archives: נובמבר 2008

פחד ותיעוב במרכז הליכוד

 

אח, מרכז הליכוד – איזה כיף! פעילים עומדים מחוץ לגני התערוכה, מחלקים פלאיירים של יחיאל לייטר "אלוף באידיאולוגיה", מירית ארז המילואימניקית, לאה נס (מסורת של איכות, כולל חפיסת סוכריות), טוביה מעוז ממחוז גליל-עמקים, אתי תלמי (הייתה עוזרתו הפרלמנטרית של ח"כ יהושע שגיא בממשלת שמיר!), ועוד.

מחוץ לביתן 10 כבר יש התגודדות. פנינה בחולצה כחולה וחצאית אפורה, בני בגין, כולו באפור, אפור בפנים ואפור בחוץ, אהוד יתום, ראש העיר המודח של שדרות אלי מויאל, אסף חפץ, מיכאל איתן, מיכאל קליינר, לימור לבנת. כל החבר'ה. אני צובט את עצמי על מנת להאמין: אני במרחק נגיעה מחבר הכנסת חיים כץ. הוא יכול לקרוא לעצמו ח"כ ח"כ.

אין נקניקיות, אבל לטמות, כאפות וצ'פחות יש בשפע. אני פוגש את החבר הטוב שלי אלי אבידר, מנכ"ל מכון היהלומים, שמתמודד גם הוא ברשימת הליכוד. הוא מאמץ אותי אל חזהו הרחב ומחבק אותי חזק, אולי חזק מדי, משקפי נמעכים על עצם הבריח שלו. הוא נותן לי כרטיס ביקור: אלי אבידר, האיש הנכון למזרח התיכון. הלוואי שהוא ייבחר ואז יהיה לי חבר חבר כנסת.

העוזר של ח"כ מיקי רצון רוצה שכבודו ידבר איתי על זה שאלה בחירות של ותיקים מול חדשים. רצון אומר שכוכבים יש רק בשמיים, אבל אנחנו לא מצליח לרדת לעומק העניין כי כל רגע בא מישהו, מחבק אותו וטופח על כרסו. כרס יפה יש לרצון, לא כמו של ישראל כץ אמנם, אבל תמיד יש לאן לשאוף.

 

בלגן חינני. כולם מתחבקים, מתנשקים, מסתודדים. מרכז מאוד יצרי, כמו שאומרים. בפינה אני מבחין ברוני מאנה מדבר בטלפון כשידו תחובה עמוק במכנסיו. הרבה אנשים עוד ילחצו את ידו הערב מבלי לדעת איפה זו הייתה.

בפנים יש נואם שנואם ומפציר בבוש להפציץ את איראן. אני מסתחבק עם העיתונאים בן כספית ואטילה שומפלבי. גם רביב דרוקר, איילה חסון, רינו צרור ועוד כמה פה. הנה גיבור ישראל יחיאל חזן, מאופר בכבדות. איש גדול ממדים מסתודד עם גדעון סער, או אולי עם גלעד ארדן (לעולם לא אבדיל בין שני אלה), ואז צועק בקול גדול: הנה המנהיג שלנו!

יש פה מהכל: דוסים, ערסים, יאפים, זקנים, צעירים, שחורים ולבנים. זה מה שיפה בליכוד. צפוף, דוחפים. תרשום שמחייכים פה, פוקד עלי מישהו. מוסא אלפרון חולף לידי, אני מתלבט אם לגשת ומחליט שלא. הנה פייגלין נכנס עם כל הפייגלינייה. על הבמה גוער זלמן שובל בלבני שנותנת את המדינה במתנה. הנה עוזי דיין. אני ניגש אליו. נדפקת, אני אומר לו, הצטרפת לליכוד ראשון וכל המצטרפים החדשים לקחו לך ת'פוקוס. צריך לברך על כך, אומר דיין – פצצת כריזמה שכמותו – כמה שיותר מצטרפים, יותר מנדטים. איזה מקום יספק אותך, אני שואל ככתב פרלמנטרי ותיק. אני לא תופר חליפות, אומר דיין, אבל עם הכישורים והרקורד שלי אמצא מקום. לא אמרתי לו, אבל אולי כדאי שיתפור לעצמו חליפה. שלו לא יושבת עליו משהו.

 

הרעש ברמקולים מחריש אוזניים. כפיים לכחלון! זועק הדובר על הבמה. מישהו ניגש אלי ומציג את עצמו: חובב, הבעל של גילה גמליאל. הוא מפרט את כישוריה ומספר בשבחיה. רק עכשיו סיימה תואר במשפטים, תואר רביעי שלה. אח שלה זכה בבחירות בגדרה. אין על גילה, אומר לי בעלה. בנות, הלוואי על כולכן כזה בעל.

יוסי פלד עולה לבמה, צורח שצריך להבטיח את קיום המדינה ולהפסיק עם הדיבורים. גלעד ארדן, או אולי גדעון סער, מגיע עם פמליה. אני יוצא החוצה לנשום אויר. אלפרון, שמסתובב עם שלושה ילדים, אולי נכדיו, לוחץ את היד של רוני מאנה, אותה היד לחצה שניה קודם את ידו של המפכ"ל לשעבר אסף חפץ. רק הליכוד יכול. אני חוזר פנימה. רובי ריבלין על הבמה, מזכיר לכולם שהוא ירושלמי. כל הזמן אנשים עולים לרגל לבני בגין שיושב בקהל. איזה איש צנוע. משהו.

הצפיפות רבה והאנרגיות גבוהות. אלכוהול היה מקפיץ את המסיבה, אבל אין. המון מעשנים, במיוחד מתחת לשלט "העישון אסור". ואז מגיע הרגע הגדול: מזמינים את ביבי. מנגנים את הג'ינגל של הליכוד בווליום כזה שחורט לך את המילים היישר על גזע המוח: הליכוד בלב, הליכוד בראש, רק אחד יכול מול כל השמאל. מנגנים את הג'ינגל שלוש פעמים ברצף, אבל ביבי אין. יובל שטייניץ עולה לבמה, מלכלך על לבני, עוקץ את המצטרפים החדשים. אתם מוכנים לחלק את ירושלים, הוא צועק. הקהל צועק לא. אתם מוכנים לרדת מהגולן? לא! הכל נראה דבילי ממש כמו בטלוויזיה.

 

אחריו נואם ישראל כץ. גם הוא מטנף את ציפי לבני. אחר כך מבקש ח"כ כחלון את בני בגין שיבוא לשורות הראשונות כי הוא כל כך צנוע ויושב מאחור. אז בגין קם בצניעות לקול קריאות "בגין! בגין!" ובצניעות שלא תתואר מתקדם אל השורה הראשונה. הוא לא רק צנוע, אגב, הוא גם ישר ואמיתי. לבנת שעל הבמה מסתלבטת עליו קצת: תמיד אתה עם הסנדלים והסנדביץ' בשקית בשורה 6.

ואז מזמין כחלון, לפי דרישת הקהל כפי שהוא מדגיש יותר מפעם אחת, את בני בגין לנאום. הוא לא היה אמור, אבל הקהל לחץ, מה זה לחץ. בגין, בענוותו כי רבה, נעתר גם הפעם ושוב קם בצניעות והולך בצניעות ועולה בצניעות על הבמה. הקהל בעננים. בגין מתחיל לנאום. סתם נאום, האמת. היית מצפה שינצל את כל השעות הצנועות האלה באוטובוס לכתיבת נאום סוחף יותר וצפוי פחות.

הקהל שהתלהב מאוד מבגין חוזר לענייניו בשניה שהלה מתחיל לנאום וההמולה העליזה חוזרת לשרור באולם הגדול. אני ניגש לפנינה רוזנבלום, שמקווה כי קוראי גלובס תומכי ליכוד ירצו אשת עסקים בכנסת. מה את חושבת על המשבר הכלכלי. זה טוב, אומרת רוזנבלום. נתן לכולם זבנג. העולם צריך להבין שלא הכל זה בורסה. צריך לעבוד, לייצר.

סילבן שלום על הבמה. כל התקשורת כאן, הוא אומר, וזה סימן שאנחנו מנצחים. בפברואר 2010 נתניהו ראש ממשלה! 2009, מתקנים אותו מהקהל. גם הוא יורד על אולמרט ולבני. היא בשמאל ההזוי, הוא אומר. יש דיבור שהולכים למשוך עד שמונה בשביל שנתניהו יכנס למהדורה. אוי לא.

שוב משמיעים את הג'ינגל בווליום גבוה יותר, איזה עינוי. ביבי מתיישב על הבמה. מצביעים על משהו לא מעניין, כולם בעד. ואז שוב הג'ינגל פעמיים. הנה דן מרידור, כל הזמן הזה הוא ישב בשקט בין יוסי פלד ללאה נס.

סופסוף נתניהו. אני אוהב לשמוע אותו. הוא מפרגן לחבריו, מבטיח להחזיר את הביטחון האישי, לשמור על ירושלים, להוציא את הנכבה מספרי הלימוד, להקים ממשלת אחדות ולהבטיח את גבולותינו. הוא מבטיח גם לנהל מערכת בחירות חיובית. כנראה שהוא לא שמע את הדוברים לפניו.

כמו בכדורגל, אנשים מבינים שהמשחק גמור ומתחילים לצאת, להקדים את הפקקים. בלונים בכחול לבן נופלים מהתקרה בחוסר חן. אחר כך שרים את התקווה. כבר היו לי ערבים גרועים יותר.

 

פחד ותיעוב בשרתון סיטי טאוור

 

אני יודע איפה הגיהינום ואיך הוא נראה כי הייתי שם, ויותר מפעם אחת: אולם ברקת בקומה H1 בשרתון סיטי טאוור ברמת גן. חלל גדול מעוצב בעצלנות בגוונים של אדום וחום, שטיח כבד, שנדלירים מהתקרה שכמה שלא יאירו תמיד המקום ייראה קצת חשוך, אקוסטיקה גרועה, בלובי אותו בורקס פטריות, אותם קרואסונים עייפים, אותו קפה דלוח ואותן עמדות מכירה שמוכרות את אותם הדברים שאף אחד לא ממש צריך וכמה מאות אנשי שיווק עם תגי שם שבאו ל"ועידת השיווק 2008" שהתקיימה תחת הכותרת "ממשבר עולמי לשיווק משברי". נכון שגם לכם בא לשבור אגרטל על ראשו של האדם שאומר לכם בפעם האלף ש"המילה 'משבר' בסינית בנויה משתי מילים, סכנה והזדמנות"?

אני מגיע ממש לפני שמתחיל הפאנל בנושא "פירוק שוק ההמונים", מספיק לדחוף איזה בורקס ולשטוף אותו עם קפה. אנשים ניגשים אלי. מה אתה עושה פה, הם שואלים, הידרדרת, מה? העובדה שהם שם ממש כמוני מצליחה איכשהו לחמוק מתודעת השיווק שלהם.

אני מבחין בטרנד חדש ומעצבן, על גבול ההטרדה, בתחום תגי השם. לא מעט גברים מצמידים אותו לחלק התחתון של החולצה, באזור החגורה, מה שמכריח אותך לבדוק להם את החבילה כשאתה בא לדבר אתם. מקרה מובהק של טו מאץ' אינפורמיישן.

הפאנל עומד להתחיל. המנחה אליעוז רבין, מחבר הספר בעל השם הכי מנג'ס ומתחכם אי פעם: "הספר – נכתב עבור מי שרצה לעבוד לפי הספר אבל לא ידע על איזה ספר מדובר", מקריא איזה קטע על המכולת של ילדותו. על הבמה יושבים ריקי דרורי, סמנכ"ל שיווק בגוגל, אחיה פריד, סמנכ"ל שיווק ב-AIG, איל בירן, מנהל אגף בנקאות ישירה בבנק לאומי ואיתמר אלטלף, מנהל השיווק בפלאפון. הם מתחרים בג'גלינג של מילים ריקות, מי זורק הכי הרבה והכי גבוה. שיווק אחד-על-אחד, אומר האחד. One-to-one, עונה לו השני. אם רק נדע מה רוצה הלקוח, אומר אחר, וכך הלאה. אחד זורק סגמנציה, שני עונה לונג-טייל. אמרת מאס-מרקט? מישהו אחר כבר יאמר ערכי מותג.

דרורי זאת, היא פותחת כל משפט ב"אנחנו בגוגל מאמינים". שהצרכנים מתוחכמים, שצריך להגיע אליהם ב"רגע הקסם". פריד אומר שהעולם משתכלל ואתו השיווק. בירן מדבר על כך ש"בעת הזו" צריך לעשות מעבר ממונולוג לדיאלוג, שהלקוח ירגיש שאתה שם בשבילו. אלטלף מדבר על מדורת השבט ועל קונסולידציה. מישהו זורק win-win. אני תוהה מה עשיתי בגלגולים קודמים שכל זה מגיע לי.

האם הצרכן הוא מנהל המותג החדש, שואלת דרורי. אני בורח החוצה, קוטף בורקס תרד, קוצר מחמאות מאנשי שיווק ודוחף לכיס כרטיסי ביקור שמהם אפטר ברגע שאמלט מכאן. זה מוכר לי את האתר החדש שלו. לא אתר, סליחה, פלטפורמה. ההוא אומר שהוא נהנה לקרוא אותי למרות שהוא לא מסכים אתי. אני דוחף את הראש חזרה לפאנל, לראות הקלו המים. לא. פריד אומר משהו על הערכים, סליחה, ה-Values, של ההתאמה לצרכים המשתנים.

 

אם אני מתרכז אני יכול לדעת בדיוק מה ייאמר בעוד רגע. לפעמים נדמה לי שאני, בכוח מחשבתי, מחולל את כל מה שקורה פה, שהכל רק חלום רע. עוד רגע אתעורר ואגלה שבכלל נרדמתי בועידת סמנכ"לי כספים.

 

הפסקה. יש פירות, אבל אני לא נוגע בפירות של סיטי טאוור. מי יודע מה הם שמים שם בפנים. מה שכן, אני פוגש את פרופסור אבי דגני מגיאוקרטוגרפיה. את הרצאתו פספסתי בבוקר, אבל כולם אמרו שהיא הייתה משהו. אני מבקש ממנו לתמצת לי. אז ככה: דגני אומר שמערכת הקרדיט סקורינג שלו מכילה 120 פרמטרים של דאטה על כל בניין במדינת ישראל ועל כל אזרח ונותנת את הסגמנטציה הכי טובה בישראל. למה לא לומר פשוט פילוח?

על פי דגני, הוא יודע עלינו הכל. הוא חילק אותנו לקבוצות וללקוחותיו הוא מציע אסטרטגיות שיפתו אותנו. בתקופה כזו של משבר, אומר לי דגני, זה חשוב במיוחד.

ההפסקה תמה. איש הטלוויזיה לשעבר ירין קימור הוא המרצה הבא. "השיווק כחוויה –שם המשחק". קימור הוא מרצה בחסד. עושה קסמים, מספר בדיחות, שובה את הקהל. המסר שלו: לחשוב מחוץ לקופסה, לנפץ את הקיבעון המחשבתי. בשולחן בו אני יושב אנשים מנענעים ברגליהם בעצבים. זה מטריף אותי. אני מאוד נהנה משלושים הדקות של קימור. אני יכול לראות את עיניהם הנוצצות של אנשי השיווק ואני יכול לקרוא את מחשבותיהם: מעכשיו גם אני אחשוב מחוץ לקופסה, מעכשיו גם אני אמצא את היתרון שבחיסרון ואהפוך כל משבר להזדמנות. אבל המבט הזה דוהה ונשטף מהם עוד לפני שמתחילה ההרצאה הבאה, אז הם מפצים את עצמם בקניית משחק הקופסה שמוכר להם קימור (119 שקל במקום 160) וחוזרים לחשוב רגיל. נוח בקופסה, מנחם. אאוט אוף דה בוקס? קר שם בחוץ.

 

אחרי קימור מרצה ניר למפרט, מנכ"ל דפי זהב. "ממדריכים מודפסים למובילות בעולם המדיה המשולבת". חצי שעה על האסטרטגיה של דפי זהב – היש עינוי גדול מזה? עיקרו את ציפורני רגליי בפלייר חלוד וחירשו את בשרי במסרקות ברזל, רק קחו אותי מכאן. אם אשמע עוד פעם אחת את המילה סינרגיה אתפוצץ ומיליוני רסיסים של בורקס יעופו ממני ויכסו את האולם הגדול.

כשמתחיל הפאנל הבא, "פתרונות בלתי קונבנציונליים – לגייס, לשמור, למכור" אני כבר על סף מוות מוחי. אנשים שאין להם מה לומר מדברים על נושאים בהם אינם מבינים דבר, מתעטפים במושגים ריקים כמו "אסטרטגיה יישומית" או "צ'יינג' מנג'מנט" ואומרים משפטים סתומים כמו "לעשות היזון חוזר לפרוסס". מועדון הלקוחות הוא כלי נהדר, מגלה לנו אחד מהם. מדי פעם, כמו להצדיק את כותרת היום, פולט מישהו: "ובמיוחד בזמנים כאלה של משבר".

ואז אחד מהם מדבר עלי מהבמה, אומר משהו כמו "ראיתי פה בחור עם תלתלים שלא עונה להגדרה…". לא שמעתי לאיזו הגדרה איני עונה, אבל אני בטוח לא עונה לאף הגדרה שאיש שיווק דהוי וכעור יכול לחשוב עליה. אני עושה כאילו לא שמעתי, מתעלם מהמבטים הננעצים בגבי, מחכה עוד שתי דקות ובורח משם. לא נשארתי להרצאה "מה קורה כשקריאייטיב פוגש דאטה", אבל אני יכול לסכם לכם אותה גם ככה: לא נאמר בה כלום.

  

המדריך למפוטרת

א.

אחרי החגים הגיעו וגל הפיטורים מתחיל לעלות, להתגבר, אוטוטו והוא הופך נחשול העומד לשטוף את כל הסקטורים במשק, כמו שיכולה להראות רשימת המפוטרים הקצרה הזו שליקטתי: 150 עובדים במפעל גיבור ספורט בקריית שמונה, 50 מפוטרים בפריזמה, קומברס שכבר פיטרה 125 מתכננת לפטר עוד 200, חברת הליסינג דורנט תפטר 40, לומניס כבר פיטרה 40, יבואנית הקוסמטיקה שסטוביץ פיטרה כ-100 דיילות יופי, חברת הקייטרינג נדיר נסגרה ופיטרה 350 עובדים, כלל פיננסים שיגרה 20 מכתבי פיטורים, אמדוקס מפטרת כ-200 עובדים בירושלים וסוגרת את הסניף, קודאק ישראל תפטר כ-150 עובדים, קמטק מפטרת 70, חברת הצמיגים אליאנס פיטרה עשרות, בקרוב גם באפריקה ישראל. הנהלת מכון התקנים מתכוננת לפטר קרוב ל-100 עובדים, וואלה, ידיעות, מעריב, כולם מפטרים, סנדיסק פיטרה 40, לוגיה פיטרה 20, 20 יפוטרו גם ממירס, נטפים עומדת לפטר 150, משמר פיטרה 900. ועוד, ועוד, ועוד, וזוהי רק ההתחלה לה. פיננסים, היי-טק, תעשייה, תקשורת, מזון, רכב, מכשור רפואי – לאן שלא תביט החרב מתהפכת, משתוללת. מסביב יהום הסער וראשנו שח אחושילינג.

כשהגשם יורד הוא לא יורד רק על גג אחד, כתב בוב מארלי. 20 מיליון שכירים ברחבי העולם יפוטרו עד סוף 2009 בעקבות משבר הפיננסי העולמי, נכתב בדוח שפרסמה הסוכנות הבינלאומית לענייני תעסוקה של האו"ם. מעניין אם גם שם, בסוכנות הבינלאומית לתעסוקה, מפטרים.

 

ב.

בתור מי שפוטר לא פעם ולא פעמיים אני יכול להציע טונות של אמפטיה לאחיותיי ואחיי בכל רחבי העולם ובמיוחד לישראלים שביניהם, שהרי מפוטרי עירך קודמים. הבעיה: עם אמפטיה לא קונים במכולת. עוד בעיה: את מה שכן קונים אתו במכולת אין לי אפשרות להציע. בעיה שלישית: לך תמצא מכולת. הכל רשתות שיווק. יש כרטיס מועדון?

מה שכן, אני יכול לנסות ולתת כמה עצות טובות וטיפים לתקופה הראשונה של המובטלות. נכון, מדורי הקריירה למיניהם מלאים בטיפים למובטל הטרי בנוסח: "ארגן לעצמך רשימת מטלות", "זה הזמן לברר עם עצמך מהן היכולות הייחודיות שלך", "עדכן את קורות החיים", והלהיט הגדול "זהה את התחושות והחוויות העוברות עליך, כך תוכל להכיר את עצמך ולצמוח".

 

אבל אני אומר: יאללה יאללה. כל אחד שפתח ספר קואוצ'ינג בעמוד מקרי לחלוטין יכול לעוץ את העצות יד-רביעית האלה. רק מי שלא פוטר בחייו, שלא יודע מהו טעמה של שיחת פיטורין מהירה-מרירה, יכול לייעץ למי שהרגע פוטר "להכיר את עצמו ולצמוח". אני, אם מישהו היה מייעץ לי להכיר את עצמי ולצמוח אחרי פיטורין, הייתי מכיר לו את ג'ק, השפיץ של מגף הבוקרים הימני שלי, ואת צ'אק – אגרוף המחץ של יד שמאל שלי, שיצמיח לו אחלה פנס בעין.

השליכו אם כן לפח את העצות הנ"ל. קחו את אלה, הן יותר טובות. העצות מנוסחות בלשון נקבה אבל מיועדות לשני המינים:

 

ג.

אל תחייכי. המעסיקים של היום רוצים שתזדהי אתם, שתביני אותם, שתראי את הדברים מהצד שלהם, שתתני להם חיבוקי. הם ממש רגישים היום, כל האקזקיוטיבז. אל תסכימי לשחק את המשחק. הם יגידו לך שהפיטורים היו המוצא האחרון. זה כמעט תמיד שקר. בדרך כלל פיטורים הם המוצא הראשון, הקל. היו להם מלא דברים לעשות, אבל הם בחרו לשלוח אותך הביתה. אל תקני את הטון האמפטי שלהם, מה שאת שומעת זו הקלה. הקלה שהם נפטרים ממך. אף אחד מהם לא ויתר על כלום בשבילך, תזכרי את זה.

אני מבקש ממך, אחות, שתביטי למציאות בעיניים ותקבלי את האמת הקשה: חוץ ממקרים קיצוניים של חברה שמפורקת, הבוס מפטר את מי שהוא לא רוצה. אמרו לו לפטר 15% או 30% והוא בחר בך. הוא יכול היה לבחור בבחור מהמשרד ממול, אבל הוא בחר בך. את לא חשובה לו כהוא זה. אם היית חשובה לו, לא היית מחזיקה מכתב פיטורין. הוא מחייך אלייך, עושה פרצוף משתתף, מספר לך על המשבר הכלכלי, הוא רוצה שתמרקי את מצפונו. הוא רוצה ללכת הביתה בלב שקט. אל תסכימי. אל תחייכי אליו. קחי את זה אישי. זו זכותך. מצד שני, אל תיקחי את זה יותר מדי אישי. מצאי נחמה בעובדה שאת בסירה עם עוד לפחות 20 מיליון שכירים ברחבי העולם. צפוף? דמייני שזה אינטימי.

 

ד.

סביח. עכשיו, כשהבוקר הוא שלך וכבר לא מופקע על ידי ישיבת צוות, מאפים מאתמול וקפה סינתטי של רשת, את חייבת לפנק את עצמך בסם האהבה של המזרח התיכון, הממתק של הבקרים היפים, חטיף האנרגיה האולטימטיבי, ארוחת אלופי האלופים – סביח. בפיתה. כולל הכל. הסביח הוא הסינרגיה בהתגלמותה, ועל כך כבר שוררו גדולים ממני. אחרי מנה תרגישי שאת יכולה לעשות הכל אם רק תרצי, זה פשוט שעכשיו את לא רוצה.

ארגני לעצמך רשימת מטלות. ושימי אותה איפשהו. שבי בבית בבגדים תחתונים. הקשיבי לשקט של הבוקר המשתרר בבית אחרי שכולם יצאו, תני לערמות הכביסה להתערבב עם ערמות הדואר ולשעות הבוקר להתמזג אל תוך אחר הצהרים. שום דבר עוד לא הרג אף אחד, אם את מבינה למה אני מתכוון. כל הספרים האלה שרצית לקרוא אבל אף פעם לא היה לך זמן? לא יקרה כלום אם הם יחכו עוד כמה ימים. הזניחי את עצמך. אל תפעילי את הקשרים, פרמי אותם.

בכל מקרה, העצה הזו תגשים את עצמה מעצמה אחרי מנה של סביח.

 

ה.

תתחילי לשרוק. אחרים יגידו לך לפתח תחביבים חדשים, או לפחות לחזור לישנים, אבל תחביבים זה לאנשים שיש להם עבודה. אנשים בלי עבודה קוראים לזה "עיסוקים". לכן, את צריכה למצוא משהו שהוא אפילו לא תחביב, בטח שלא עיסוק. פשוט תתחילי לשרוק לעצמך את השיר הראשון שעובר לך בראש, ומשם תאלתרי. יחד עם האוויר יצא ממך גם התסכול והכעס. אבל תשרקי רק כשאת לבד, כן? אנשים ששורקים בחברה הם נודניקים. השריקה לא נועדה לאוזניו של איש חוץ ממך.

 

ו.

דברי לעצמך בקול. כשאף אחד לא בבית, זה הזמן לדבר עם החבר הדמיוני הכי טוב שיש לנו: אנחנו בעצמנו, כלומר מי שאנחנו מחשיבים לאני האמיתי שלנו, אם יש דבר כזה בכלל. מצאי נחמה בלשאול את עצמך בקול שאלות כמו: אז מה עכשיו? איפה שמתי את המפתחות של הצוללת?

את לא חייבת לענות, אגב. זה בדיוק הכיף הכי גדול בלדבר לעצמך: התשובה לא באמת מעניינת או חשובה. תודי על האמת: אנשים כל הזמן עונים למה שאומרים להם, ורוב הזמן הם סתם מדברים שטויות.

מקלחות ארוכות. על הבוקר. האדם העובד כבר לא מתרחץ. רוב הזמן הוא רק שוטף את עצמו. מצוקת המים? בפעם אחרת. מספיק את סובלת מהמשבר הכלכלי. שיתפילו, הנבלות.

סגרי את הטלוויזיה. אל תפלי למלכודת הזאת. תוכניות בוקר, כמו גם תוכניות הצהרים והערב, מיועדות למטומטמות ואת אינך כזאת. לשבת מול הטלוויזיה זו עליבות.

 

ז.

העבודה הבאה. מובטלות רבות עושות את הטעות הנפוצה וחולמות על העבודה הבאה, שתהיה זו שתמיד חלמו עליה. חלומות זה נחמד מאוד, אבל למה לבזבז את הזמן בחלומות על עבודה? בשביל זה יהיה לך את כל הזמן שבעולם בעבודה הבאה. בינתיים, תחלמי על דברים אחרים. יש קיר מולך, הביטי בו.

עמדי בתורים. תור אחד ביום, מניסיון, משחרר את הנפש מייסוריה ועושה פלאים לעור הפנים. בנק הדואר הוא מקום מצוין להתבוננות פנימית.

 

ח.

ואל תדאגי. יהיה בסדר, תאמיני לי. עוד כמה זמן תיזכרי בתקופה הזו בה ישבת בבית, אז לפחות שיהיו לך זיכרונות טובים ממנה.

איזה יום

 

אחרי בוקר של עמידה מחוץ לקלפיות עם חולצה של דב חנין ועיר לכולנו חזרתי הביתה להפסקה קטנה – מישהו הרי צריך לקחת את הילדים מהגן – וקראתי את הפוסט של עידו. איזה יופי, וכמה הוא צודק. אני מרגיש בדיוק ככה. גם לי זו פעם ראשונה של מעורבות ברמה כזו, של לעמוד ברחוב ולדבר עם אנשים, לא לשבת מול מחשב ולתת קריאייטיב.

התחושות מול הקלפיות היו טובות מאוד. המון תומכים בדב. יש גם לא מעט מתנגדים: הוא קומוניסט, לא עומד בהמנון, כאלה. אבל הרבה מאוד אנשים איתנו. ככה הם גם אומרים: 'אני איתנו', לא 'אני איתכם'. וזה לא רק הצעירים, גם מבוגרים, מבוגרות, זקנים, זקנות.

אפשר לעשות את זה, אפשר להרגיש את זה באוויר. יאללה, לכו להצביע אם עוד לא הצבעתם. אם הצבעתם, לכו תעשו סיבוב עם חולצה וסטיקר. זה כיף.

יודעים מה עוד היה כיף: עמדתי עם אנשים שחילקו חומרים של מרצ. הם עשו את זה בשכר של 350 ש"ח ליום, וכל הזמן התלוננו. אני, שעמדתי שם בהתנדבות, שמחתי על כל שניה, על כל דיבור עם בנאדם, על כל פלייר שיצא לי מהיד.

יש עוד הרבה עבודה עד עשר בלילה. מרבית האנשים יצביעו רק אחרי שיחזרו מהעבודה. אני אהיה בהופעה של עצמי – כולם מוזמנים – ולא אוכל להמשיך ולתרום. אנא, מלאו את מקומי.

עד לניצחון!

יאללה, הולך לגן. אם הילדים יהיו במצב רוח טוב ניקח אותם לחלק עוד קצת חומרים. אז אם אתם עוברים בסביבות כיכר רבין ורואים אותי, בואו להגיד שלום.

הופעה של נאג' חמאדי מחר, שלישי, 11.11

 

בואו מחר להופעה של נאג' חמאדי, להקת הרוק שיש לי העונג לשרת בשורותיה כזמר, לצד אראל סג"ל על הבאס, דרור גלוברמן בקלידים, דן ויצמן בגיטר וטל לזר על התוף. האוזן השלישית, קינג ג'ורג' פינת בן-ציון, מול הסנטר, בשמונה וחצי בערב. יהיה כיף גדול.

ואני מתאר לי שאין טעם להזכיר לכם שוב להצביע דב חנין בפתק הצהוב ועיר לכולנו בפתק הלבן. אפשר לעשות את זה, אפשר להביא את המהפכה!

אם אתם מאלה שלא יודעים איפה הם מצביעים, דעו לכם שזה התירוץ הכי עלוב ששמעתי. הנה, כאן תוכלו לדעת בדיוק איפה.

 

 

עוד קצת נאג':

"החיים יפים" – לייב אצל לונדון וקירשנבאום
http://www.youtube.com/watch?v=4sWPZ7z4Ndg

"שיכור" – לייב בסבליים
http://www.youtube.com/watch?v=p8dR0JtCkyU

שיכור להורדה בנענע
http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=505681&TypeID=1&sid=123#IDALJHOB

קצת מהתמונות
http://grebulon.com/gallery/v/01-shows/2007/070222-nag_hammadi
http://www.notes.co.il/dror/34836.asp

קצת מהמילים
http://www.notes.co.il/dror/23844.asp?p=1
http://www.notes.co.il/dror/23844.asp?p=2
http://www.notes.co.il/dror/28951.asp?p=1
http://www.notes.co.il/dror/34372.asp?p=1
http://www.notes.co.il/dror/28951.asp?p=2
http://www.notes.co.il/dror/34372.asp?p=2

וידיאו
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3333403,00.html
http://b.walla.co.il/?w=/3054/1014616

מייספייס
http://www.myspace.com/naghammadiband

פייסבוק

http://www.new.facebook.com/home.php#/event.php?eid=34045887163&ref=mf

 

יאללה, נתראה מחר

כסף גדול

 

א.

אם יש דבר אחד שאיכשהו מוצא חן בעיני במשבר הפיננסי העולמי הוא הקלות בה נזרקים לאוויר כל הסכומים הדמיוניים האלה, עשרות על גבי עשרות על גבי מאות של טריליונים של דולרים: 10 טריליון דולר נמחקו מתחילת החודש, 30 טריליון התאדו מתחילת השנה, שוק הנגזרים הפיננסיים מגיע להיקף של – אני מקווה שאתם יושבים – 668 טריליון דולר. טריליון, לעזאזל! זה מיליון מיליונים. 12 אפסים.

וכשאני אומר שמדובר בסכומים דמיוניים אני לא מתכוון בהפרזה: הם דמיוניים באמת. הרי אין באמת 668 טריליון דולר. הכסף הזה לא קיים, וכשאני אומר קיים אני מתכוון במובן הכי פשוט: משהו שמרשרש בכיס, משהו שאפשר לקנות בו מסטיק או מנה שווארמה. אם תראו לי קיוסק שמוכן לפרוט לי טריליון תקבלו מה ש'תם רוצים.

 

דמיינו לכם פקיד בנק, נגיד שקוראים לו אשר. נניח שאשר זה מתחיל להקריח, ויש לו צרבת טורדנית וכרס שהוא לא מצליח להיפטר ממנה והוא מזועזע, אבל מזועזע באמת, מהרצח המשפחתי שאירע בהוד השרון. סך הכל הוא אוהב את העבודה שלו, אשר. בערב, כשהוא חוזר מהבנק, אשר נרגע עם סודוקו טוב ואחר כך רואה "האח הגדול". בסופי שבוע אשר אוהב לצאת לפיקניק עם המשפחה. אולי ראיתם אותו בפארק, מנפנף.

עכשיו קחו את ידידנו אשר, תנו לו לשבת על הכיסא שלו בבנק ותגידו לו להתחיל לספור את ה-30 טריליון דולר שנמחקו מתחילת השנה בשטרות של דולר אחד.

אתם יודעים כמה זמן ייקח לאשר לספור את כל הטריליונים האלה, בהנחה שהוא מצליח לספור חמישה שטרות ירוקים בשניה אחת, שזה קצב לא רע לפקיד עם צרבת? זה ייקח לאשר 192 אלף שנה.

זה חתיכת וותק, לא ככה?

בהצלחה, אשר.

 

ב.

אני באמת אוהב את כל הטריליונים האלה. זה גורם למיליארד להישמע כל כך קצת, נכון? 700 מיליארד לתוכנית סיוע? כסף קטן, אחות שלי. מאז שהתחיל המשבר, כשאומרים מיליון אף אחד אפילו לא טורח להרים גבה. מיליון? תעשו לי טובה, אני מוחק את זה בלאנץ'. השבוע קראתי אחלה משפט בפורבס: "טריליון הוא המיליארד החדש", נכתב שם, במאמר שמנסה להסביר, אבל לא ממש מצליח, את הסוד של מה זה הרבה. משם לקחתי את הנתונים על אשר: אחד פרופסור למתמטיקה ג'ון אלן פאולוס ניסה להסביר את סכומי הכסף במושגים של זמן: מיליון שניות זה 11 וחצי ימים, מיליארד שניות 32 שנה, טריליון שניות – 32 אלף שנה.

 

לא משנה אם זמן זה כסף או להפך, בכל מקרה מדובר בהרבה כסף. אבל מה זה בעצם "הרבה"? בני האדם סופרים מאז שהם זוכרים את עצמם. יש לי יש לי שתי רגליים טרה לה לה לה לה. יש לי ארבע תרנגולות, כל אחת הטילה חמש ביצים. יש לי בית אחד ושלוש זוגות מכנסיים. עשר אצבעות לי יש וכו'.

הכל טוב ויפה, אבל מתי זה מתחיל להיות הרבה? ומה יותר הרבה, הרבה או המון?

אני חוזר למקורות, לתנ"ך. אז הכי רחוק שהצליחו לספור היה עשרת אלפים, כלומר רבבה או ריבוא. כשרצו ממש להפריז, הכפילו את זה באלף: "אחותנו, את היית לאלפי רבבה", מברכים בני משפחת רבקה את רבקה בלכתה להתחתן עם יצחק אבינו בספר בראשית. עשר מיליון, לפי החשבון שלי. מאוחר יותר, כשחיברו את התפילה, הלכו עוד יותר רחוק. בשבת בבוקר אומרים הדתיים: "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו, אין אנחנו מספיקים להודות על אחת מאלף אלפי אלפים ורב רבי רבבות פעמים הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו", אבל תאמינו לי שאף אחד לא ממש ישב וספר. זה כמו להגיד: המון המון המון המון המון. ממצרים יצאנו שישים ריבוא. שש מאות אלף זה כבר די הרבה, לא?

אם ממש רצינו לומר "הרבה" נעזרנו בכוכבים שבשמיים או בגרגרי החול על שפת הים.

 

ג.

איך הגענו לכל המיליארדים והטריליונים? את המלים האלה טבע המתמטיקאי הצרפתי ניקולא שוקה (Chuquet), שחי במאה ה-15 והקדים את זמנו בכמה מאות שנים טובות. שוקה זה, בדומה לוואן-גוך, לא זכה לכבוד הראוי לו בימי חייו, להפך: עבודתו הועתקה ונגנבה על ידי מתמטיקאי אחר, ורק מאתיים שנה או משהו כזה אחר מותו קיבל את הריספקט.

ובכל מקרה, עבור שוקה מדובר היה בשעשוע אינטלקטואלי ותו לא. גם הוא, אני בטוח, לא חלם על ימים בהם המספרים שלו יהפכו לשגורים כל כך, מתגלגלים בקלות על הלשון, נמחקים, מתאדים, עוברים ממקום למקום.

ואגב, ובהמשך לסעיף האחרון: אולי שאלתם את עצמכם מה יש יותר, גרגרי חול על שפת הים או כוכבים בשמיים: ובכן, יש הרבה יותר כוכבים. היה אחד שישב וספר את גרגרי החול על כל חופי כדור הארץ. יצא לו 7,500,000,000,000,000,000. שבע קווינטיליון וחמש קוואדריליון גרגירים. כולל אלה שנדבקים לאשר בין האצבעות של הרגליים כשהוא הולך לים. כוכבים בשמיים יש בערך פי עשר, או משהו כמו 70 סקסטיליון, שזה 70 אלף מיליון מיליון מיליונים. 22 אפסים. עכשיו – לזה אני קורא הרבה. ואלה רק הכוכבים שאנחנו יכולים לספור.

 

ואתם יודעים מה, אין הרבה הבדל בעצם בין מספר הכוכבים בשמיים לכמות כסף הזורם בשוק הנגזרים הפיננסיים: שניהם דמיוניים לאללה. לשניהם לא נגיע לעולם.

וכל זה לא בא להמעיט מחומרתו וממשותו של המשבר. הסכומים אמנם דמיוניים, אבל המשבר אמיתי לגמרי. מאחורי כל הטריליונים, או בעצם מתחתיהם, נמצאת הפנסיה שלנו שמצטמקת.

 

ד.

מה שכן, כשאנחנו קוראים על כל הטריליונים המחורבנים האלה המוזרמים לסייע למגזר הפיננסי אנחנו אפילו לא חושבים על המובן מאליו: כמה דברים אחרים, טובים, חשובים ונאצלים בהרבה, אפשר היה לעשות עם כל הכסף הזה. לכמה מחלות אפשר היה למצוא תרופה? לכמה מסכנים אפשר היה לעזור? איציק ספורטא ב"העוקץ" ציטט את ג'פרי סאקס שטען בספרו The end of poverty שתוך דור אפשר לחסל את העוני בעולם בהשקעה של בין 200 ל-250 מיליארד דולר בשנה. הסכומים האלה עוברים בלי למצמץ מבנק לבנק, ומוענקים כבונוסים מטורללים למנהלים תאבי בצע. שלושה טריליון דולר, כותב ספורטא, היו מספיקים ל-15 שנים של הקצאה כדי למגר את העוני כמעט לחלוטין.

אבל מה אתה בא לבאס אותנו עם העניים? הם הרי רגילים להיות עניים, חלקם אפילו מאושרים מהדולר ורבע העלובים שלהם ביום. הם לא כמונו, ובטח לא כמו הבנקאים, שחייבים כסף. הם כבר יסתדרו לבד, העניים. ואם לא, שימותו.

 

ה.

אבל מה זה חשוב מה קורה בעולם ומה לנו כל המספרים האלה? אצלנו, עולם כמנהגו נוהג. המשבר לא נוגע לנו. אצלנו יש דברים חשובים יותר להתעסק בהם.

כן, ברור שאני מאמין לקברניטי המשק הישראלי שהכלכלה שלנו חזקה ושלנו זה לא יקרה. ולמה שלא אאמין, הרי מתי בפעם האחרונה הבטיחו לי משהו ולא קיימו? הרי אם יש דבר אחד שאפשר לומר על החבר'ה הטובים שם למעלה זה שהם יודעים על מה הם מדברים ושמילה שלהם זו מילה. לא יודע מה אתכם, אני רגוע כמו מלפפון אורגני.

וזה שיש עוד מעט בחירות רק מרגיע אותי יותר, כי עכשיו יש למה לצפות: הרבה הבטחות יובטחו ואני סמוך ובטוח שכולן יקוימו עד האחרונה שבהן. מפולת? לא אצלנו. איראן? קטן עלינו. העוני? תראו את העניין סגור. העיקר שימצאו סידור לשאול.