ארכיון חודשי: יוני 2003

איך מגיעים מכאן לעתיד הרחוק?

 
אני רוצה להיטמע בתוך טכנולוגיות חדישות, זה מה שאני רוצה. אני רוצה שישתילו בי שבבים, אני רוצה רובוטים זעירים שירוצו לי בוורידים, בבגדים, בקצות האצבעות, אני רוצה מוח שהוא לא שלי, אני רוצה להיכנס לסוג של תחנת דלק למוח ולתדלק את עצמי בכל השפות ובכל ספרי השירה שבעולם, זה מאוד יועיל לי בחיים.

אני רוצה שיסרקו אותי, שיאבחנו אותי ושישדרגו אותי כל הזמן. אני רוצה להיות כמו ג'וני נמוניק, כמו נער הדשא, כמו ניאו במאטריקס, אני רוצה שישתילו לי זכרונות שהם לא שלי – ואל תגידו לי "שלי" ו"לא שלי", מה שאצלי הוא שלי, יותר שלי מזה – אין. אני רוצה לדבר אל הקירות, אני רוצה שהם יענו לי, אני רוצה להגיד לבית שלי שיקח לעצמו יום חופש. אני רוצה להיות יפאני.

אני רוצה להשתרבב לאיזו תוכנית חלל, אני רוצה להקיף את כדור הארץ – אין מקום שהייתי רוצה להיות בו יותר ממה שאני רוצה להיות בחלל, אני רוצה להסתכל מהחלון ולראות את הריק הגדול, את האין האינסופי. אני רוצה להיות זמר הקריוקי הראשון על המאדים. כבר בחרתי שיר, אבל אני שומר אותו לעצמי. אני רוצה לעבור את מהירות האור, אני רוצה שסקוטי מהאנטרפרייז ישזרק אותי ממקום למקום. אני רוצה את המגי'ק סטיק בתוך הכיס הפנימי שלי.

אני רוצה שתהיה מוסיקה שאפשר להזריק אותה לווריד. אוזניים זה יפה, אבל בואו וננסה לקחת את כל העניין הזה קצת קדימה. אני רוצה שיהיו סרטים שאפשר לבלוע, מאותו טעם בדיוק. אני רוצה מולטימדיה אמיתית, אני רוצה תוכנה שמערבלת מחשבות. אני רוצה להיות האחראי על המשרד שמנפיק תעודות סטודנט.

אני רוצה שיחטפו אותי צורות חיים ממקומות אחרים. זו לא תהיה חטיפה, כי אני אבוא מרצוני החופשי. אני רוצה לספק מידע על האנושות, או לפחות את המידע שאני יודע – וזה לא הרבה. אני יודע שפניהם לשלום, אף אחד לא היה בא מרחק כל כך גדול סתם בשביל להתחיל מכות. אני רוצה לפגוש את המלכה שלהם ולומר לה: הוד מלכותה, נעים מאוד – אני צדוק, והבאתי לך שי צנוע מטעם האנושות: אנחנו קוראים לזה ווקמן, וזה מאפשר לנו להיות לבד גם כשיש המון אנשים מסביב.

אני רוצה שישבטו אותי, שישכפלו אותי, שיעתיקו חלקים ממני, אני רוצה להעלות את עצמי לאינטרנט, אני רוצה להיות הקוד הפתוח האנושי – אני חולם על מאות מתכנתים עובדים סביב לשעון על גרסאות חדשות שלי. אני מוותר מראש על כל זכויות היוצרים שאי פעם היו לי על עצמי. אני רוצה שיזכרו אותי ואני רוצה שישכחו אותי.

אני רוצה להתאהב בישות לא אנושית, אני רוצה לעבור לגור במגדל בבל, איפה מתווך הדירות שיעזור לי? אני רוצה לנסוע בזמן, אבל רק קדימה – בעבר כבר הייתי מלא פעמים. אני רוצה לפגוש את דאג וטוני במנהרת הזמן ולתת להם קצת בגדים להחלפה. אני רוצה לפרוץ אל מאגר הזיכרון הקולקטיווי של כל האומות כולן ולשנות אותו, לעשות שם כזה בלאגן, שכל ההיסטוריונים ירוצו לאיזה צוק ויקפצו ממנו, אבל שלא יקרה להם שום דבר רע – בתחתית הצוק כבר הצבתי רשת ביטחון (ככה זה כשאפשר לנסוע לעתיד).

אני חולם על עתיד סינתטי. אני מקווה שיוציאו את הג'ינס מחוץ לחוק. אני רוצה שרובוטים ישלטו בעולם, הניסוי עם האנשים לא הולך כל כך טוב. אני רוצה לסתור את עצמי ועדיין להיות עקבי, אני רוצה להיות שפן ניסויים, אני רוצה להקליט את גלי המוח שלי ולהפוך אותם לציור תלת מימדי. אני רוצה להפוך את נפשי לדבר מה דקורטיווי, כמו שכתב פרננדו פסואה. אני רוצה להיטמע בתוך טכנולוגיות חדישות ושאף אחד לא יידע מה היה קודם ומה המקורי, כי אין מקורי. הכל סינתטי.

פרשת השבוע – קרח

1.
פרשה קשה היא פרשת קֹרַח. נתחיל בתקציר (מורחב): אנחנו עדיין במדבר, רק עכשיו יצא עם ישראל מהטראומה של פרשת המרגלים, והרבה יותר מכך: רק עכשיו הודיעו להם שהם כולם, ללא יוצא מן הכלל, הולכים למות במדבר המזוין. ולא סתם למות, אלא להסתובב כמו אהבלים עד המוות.
האנרגיות, אפשר לדמיין, לא היו חיוביות מי יודע מה. משה, המנהיג, מנותק מהעם; הוא מדבר רק עם אלוהים, ואלוהים עצבני רצח. אלוהים לא שותה את הקפה של הבוקר לפני שהוא טובח בעם ישראל.
2.
זה בדיוק הזמן למהפכה אזרחית. ואכן, בערך אז באים קבוצת אנשים – קֹרַח, דתן ואבירם (היה עוד אחד, און בן פֶּלֶת, אבל הוא לא חשוב) אל משה ואהרון ואומרים להם: "רַב-לָכֶם, כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְהוָה?" (ט"ז, ג).
משה מנסה להרגיע את האווירה. תראו, חבר'ה, הוא אומר להם, בואו נחכה למחר בבוקר, ונעשה מבחן, שאלוהים יחליט מי קדוש ומי לא.
לדתן ואבירם נשבר הזין. הם לא מוכנים להתייצב למבחנים של משה. הטענה שלהם כלפיו שונה מהטענה של קרח. הם אומרים: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם הִשְׂתָּרֵר?" (ט”ז, י"ג). הם מבטאים את הטראומה והייאוש של כל העם.
3.
משה תופס עצבים. "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה, מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה, אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם". זה חריג מאוד, כי בדרך כלל משה מסנגר על עם ישראל. אבל הפעם גם לו נשבר: אין לו בעיה להגן על העם כשהעם מתלונן על אלוהים, אבל כשהם מערערים על המנהיגות שלו, זה כבר עובר כל גבול.
4.
משה אומר למורדים: אני אדבר עם אלוהים, ואני באופן אישי אחראי לזה שכולכם תמותו, ולא סתם תמותו – תמותו כמו שאף אחד לא מת לפניכם! אם אתם לא מתים, אל תקראו לי מושון.
5.
ואז: "וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל".
6.
מדהים, לא? משה ואלוהים משנים סדרי עולם, מבטלים את חוקי הטבע ונוטלים חיים כמו כלום. וזה לא מספיק. מיד אחר כך יוצאת אש ושורפת את 250 הסלבריטיז שבאו עם קרח.
7.
וגם זה לא מספיק: אלוהים שולח מגפה בעם, "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע מֵאוֹת–מִלְּבַד הַמֵּתִים, עַל-דְּבַר-קֹרַח". כלומר: 15 אלף איש! 15 אלף איש משה ואלוהים הורגים בכלל בלי למצמץ. אלוהים הוא סדאם חוסיין, משה ואהרון הם עודאיי וקוסאיי.
8.
אני חולה על משה, אתם יודעים את זה, אבל על הדבר הזה אני פשוט לא יכול לסלוח לו. סָייקוֹ קִילֶר. ועל מה, רבאק, על מה? איזה חוסר רגישות.
9.
בני ישראל המסכנים. תראו מה הם אומרים למשה, ממש לבכות: "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר:  הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ, כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ.  כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל-מִשְׁכַּן יְהוָה, יָמוּת; הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ?" (י"ז, כ"ז). איזה ייאוש! הם כבר לא מתווכחים עם אף אחד, הם רק שואלים מתי זה ייגמר.
10.
זה, פחות או יותר, עיקר הפרשה. פרשה קשה, עצובה, מייאשת.
11.
מה בעצם אנחנו יודעים על קֹרַח? כמעט כלום, חוץ מהעובדה שהוא היה עשיר כקרח.
12.
למעשה, קרח לא יכול היה להיות עשיר כקרח, כי הוא עצמו היה קרח. מניין בא לקרח עושרו הרב? מה, הוא לא היה עבד במצרים כמו כולם? הפרשנים אומרים שקרח מצא שליש מהאוצרות שאגר יוסף במצרים. האגדה מספרת שנדרשו שלוש מאות וחמישים חמורים לבנים רק על מנת לסחוב את המפתחות לכספות של קרח! זה טיפטיפה סותר את מיתוס יציאת מצרים כפי שאנו מכירים אותו, לא?
13.
כמו הרבה עשירים אחרים, גם קרח השתכנע שבעל המאה הוא בעל הדעה (עשירים יכולים להיות כל כך תמימים…). קרח ידידנו מקים עמותה, מהות החיים הוא קורא לה. מהות המהות: כולנו קדושים! הקדושה מתחילה בתוכנו. קרח אומר למשה: "כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה?" (ט"ז, ג). חתיכת קמפיין מרים שם קרח.
14.
שאלה פשוטה וחזקה שואל קרח, בואו לא נפסול אותה על המקום רק בגלל שהשואל הוא עשיר. קרח שואל שאלה טובה: אם אלוהים נמצא בכל אחד, למה אנחנו צריכים אתכם, משה ואהרון, שתתווכו בינינו לבינו? וטובה גם שאלתם של דתן ואבירם: לא מספיק שאתה הורג אותנו, הם אומרים למשה, אתה גם תופס עלינו תחת?
15.
כותב הרד"פ: "ידעו המורדים את אחריתם, שאין ספק בדבר: העומד כנגד משה ואלוקים, בייסורים יומת. ועדיין לא חששו לשטוח טענותיהם. ומדוע? שחייהם לא שווים היו בעיניהם. אמרו: כך או כך יהרגונו שני אלה. ואם לא היום, מחר, ואם לא מחר, מחרתיים". (מתוך: "עיונים בספר במדבר")
16.
ועוד כותב הרד"פ: "וכבר אמר אדוננו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ומה הרבותא בטענת קרח? שזהו שיעור גדול וחשוב שלומדים אנו: לא כל מה שמותר לזה לומר, מותר גם לזה. שאדוננו ועבדו (משה) התירו לעצמם את מה שאסרו על אחרים, ו
במיוחד את ההרג חסר המעצורין והאמונה העצמאית, הבלתי תלויה, מה שקורין הבריות: א-פרילאענסעריי".
17.
כתוב במסכת אבות (ה, יז): "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ".
18.
על זה יש לי לומר שני דברים:
18.1
אין סופה להתקיים? איך אפשר לומר דבר כזה? איך יכול להיות שאין סופה להתקיים, הרי המחלוקת של קרח מתקיימת כל שנה מחדש כשאנחנו מגיעים לפרשה הזו. כל עוד יש תורה, תתקיים גם המחלוקת של קרח ועדתו.
כלומר: או שהתורה משקרת, והמחלוקת תתקיים לעד, או שהתורה בעצם מבטיחה לנו שפעם היא עצמה תפסיק להתקיים. רק כך תפסיק מחלוקת קרח ועדתו מלהתקיים.
18.2
ויותר מכך. אני אומר: כל מחלוקת היא לשם שמיים. המחלוקת היא הדבר האמיתי! בלי המחלוקת אין כלום. המחלוקת היא הדבר היחיד שיש, כי הכל דיאלקטי/דואלי/דיכוטומי. אם אין מחלוקת, אין חיים. החיים הם מחלוקת: מרמת התא הבודד ועד לרמות הנשגבות של הפילוסופיה.
19.
ומסכם הרד"פ: "דמו של קרח זועק אלינו מן האדמה, וקולו עובר מקצה העולם ועד קצהו. ואומרים הבריות כי יש מקום אחד במדבר בו ניתן להצמיד אוזן לקרקע ולשמוע את קרח ועדתו זועקים מהשאול. לכשתגיע תחיית המתים יעלו אלה ויבואו ויחיו בינינו, כי אחינו הם, למרות המחלוקת, ואולי אפילו בגללה".  

תהלים קי"ח, גרסת צדוק

 

 

מִן-הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּה, בֶּייבִּי!
עָנָנִי בַמֶּרְחָב, יָהּ בֶּייבִּי.

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ בֶּייבִּי;
וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה.

לֹא-אָמוּת כִּי-אֶחְיֶה
וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ, בֶּייבִּי!

יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ בֶּייבִּי
וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי.

פִּתְחוּ-לִי שַׁעֲרֵי-צֶדֶק;
אָבֹא-בָם, אוֹדֶה יָהּ בֶּייבִּי!

                                      תהלים – גירסת צדוק, פרק קי"ח

 

עוד מ"צדוק בנפתולי התשוקה"

10 הערות על המצב

1.
אני רואה את הפרסומת החדשה לקפה שחור עלית, עם הטייס הישראלי שמשגע מלצר נחמד. סססאוחתק, טייס דפקט, אתה לא יכול פשוט להגיד מה אתה רוצה? למה סתם לשגע את המלצר? הוֹט וֹוטֶר, סמוֹל גלָאס, מאדרפאקר. דבר ברורות!
2.
זה שאומר בפרסומת של שרי אריסון שהוא נהג כבר 20 שנה ופתאום הוא נחמד לאנשים וכל זה, לא ראיתי אותו לפני כמה חודשים בתור צבעי בפרסומת לטמבור או בתור מתקן מכונות כביסה בפרסומת לאָבנִית?
3.
למי להאמין? אני מבולבל. אנא, עזרו לי.
4.
ואם כבר דיברנו על אָבנִית, רציתי לשאול: מה שוקל יותר, קילו אבנית או קילו נוצית?
5.
ואם כבר משחקי מלים, יש לי עוד אחד: מחרגול ופיל יוצא חרפיל, מהתנחלות והיאחזות יוצא הִתנחזוּת.
6.
איך אומרים הִתנחזוּת מאוישת? הִתנחזוּיֶשֶת. איך אומרים הִתנחזוּת מבודדת? הִתנחזוּדֶדֶת.
7.
כל פעם שהצבא מפנה הִתנחזוּדֶדֶת, יום אחר כך היא כבר הִתנחזוּיֶשֶת.
8.
ההִתנחזוּיוֹת הן מכשול לשלום, אין ספק, ולכן הִתנחזוּת נקראת גם מִכְשָלוֹם.
9.
ומה עם החיסול הממוקד? חִיסוּמוּקָד! 
10.
גם החִיסוּמוּקָד הוא מִכְשָלוֹם בפני עצמו, מה שיכול קצת לבלבל, כי לפעמים אתם קוראים בעיתונים על איזה מִכְשָלוֹם רציני ואין לכם מושג אם מדובר בחִיסוּמוּקָד או בהִתנחזוּת. 

בן חורין בעשרה צעדים

 

הו, החירות. מה נעשה איתך? איפה את מתחבאת כל הימים, ולמה את לא יוצאת מהמחבוא ואומרת "הנני! עשה בי כל מה שלבך חפץ"? כי ככה, עם כל הכבוד, אין לזה צורה. עבדים היינו לפרעה במצרים, וזה שעברנו את פרעה לא אומר שנעבור גם את זה, כי מהפעם הראשונה שחווינו את החירות התמכרנו, והחירות היא הסם הקשה מכולם. עובדה: היא מחוץ לחוק.

סיכמנו כבר שהחירות היא בתוכנו, וכמוה גם העבדות. אם כך, איך נוציא אותה החוצה? איך נהפוך לבני חורין כמו שהבטיחו לנו בליל הסדר?

פשוט מאוד. הריני מגיש לכם את המדריך הביתי ליציאה מעבדות לחירות. המדריך יצא את מפעלנו כשהוא טרי ופריך. אם מסיבה כלשהי הוא לא עובד אצלכם, התקשרו למרכז התמיכה שלנו ותקבלו הדרכה טלפונית.

המדריך לחירות יוצא מתוך נקודת הנחה פשוטה: האויבת הגדולה ביותר של החירות היא החשיבות העצמית. החשיבות העצמית היא העבדות האמיתית. החשיבות העצמית היא האמא של כל החטאים כולם (כמעט). על מנת לצאת לחופשי, חייב אדם להתייחס לעצמו בקלילות, לפעמים אפילו בביטול. על מנת לצאת לחופשי, חייב אדם לתקוע סיכה בבלון של עצמו.

הנה מה שאומרת על המדריך לחירות ג.ש, מהנדסת תוכנה ממרכז הארץ: "מאז שקראתי את המדריך לחירות חיי השתנו מהקצה אל הקצה. רק עשרה צעדים פשוטים, הניתנים לתרגול בכל מקום כמעט: בבית, בעבודה, באמבטיה, במילואים, ואפילו – כן כן – מתוך שינה". ומוסיף א.ר, נהג אמבולנס: "אין מה להגיד, המדריך לחירות גרם לי לחשוב אחרת על החיים שלי".

ולפני שניגש למדריך עצמו, הבהרה אחרונה: קיים סיכוי סביר שבימים הראשונים ייגרמו תופעות הלוואי של החירות לתחושות שלא הכרתם. אל תתייעצו ברופא המשפחה שלכם, הרפואה המערבית לא יכולה להתמודד עם החירות, היא מכירה רק את העבדות. המדריך כתוב בלשון נקבה מטעמי נוחות, אולם הוא מיועד לנשים וגברים באותה המידה.

1. שימי תוכי מדבר דמיוני על הכתף שלך

הקשיבי לתוכי, הוא מדבר בלי הפסקה, והרבה פעמים הוא אומר בדיוק מה שרצית להגיד בעצמך. את בפגישה עסקית עכשיו? הנה התוכי על הכתף שלך צועק: המנכ"ל שמן, קרח ואהבל! המנכ"ל שמן, קרח ואהבל! את בפקקים בדרך הביתה? הנה התוכי צורח: בחורים ערומים בשעה שלוש! בחורים ערומים בשעה שלוש!

 

2. עשי לעצמך פרצופים במראה

לפני שאת לובשת את הפרצוף של היומיום המעצבן והמעיק, זה הזמן לעשות לעצמך פרצוף של נמלה, פרצוף של נהג משאית, פרצוף של סוס שאכל יותר מדי במבה, ועוד פרצופים כיד הדמיון הטובה עלייך. מומלץ במיוחד להשתמש בסעיף 2 באמצע יום העבודה.

3. סתרי את עצמך

העקביות היא קללה, העקביות היא מחלה. השתדלי לסתור את עצמך לפחות פעם ביום. כל אחד יכול להיות עקבי, אבל לסתור את עצמך – בשביל זה צריך אופי. נסי להחליף צדדים תוך כדי ויכוח, אלה הם תרגילי הגמישות של המחשבה.

4. סלחי לעצמך

סלחי לעצמך על כל הטעויות, גם אלה שנעשו ובעיקר אלה שעוד ייעשו. תגידי לעצמך שזה בסדר, שלא קרה כלום, שבפעם הבאה זה יהיה אחרת. אחרי שבפעם הבאה הכל יהיה בדיוק אותו דבר, סלחי לעצמך. את בנאדם, והאדם נבדל מהחיה ביכולת שלו לסלוח. לסלוח לאחרים זה קל, אבל לסלוח לעצמך זה קשה מאוד.

 

5. ברכי את עצמך

בוקר טוב לי, לילה טוב לי, בתיאבון לי, חלומות נעימים לי, אני נראית מצוין, נעים מאוד לפגוש אותי, תודה רבה, נהניתי מאוד מעצמי, המכנסיים האלה פשוט משגעים עלי. אל תחכי לאחרים, האחרים לא יודעים מה את צריכה.

6. אל תפחדי מהמלה הכתובה

קראת את ביקורת התבונה הטהורה של קאנט והגעת למסקנה שהבנאדם טועה? לכי עם זה. מלים יכולות להפחיד, אבל לא צריך להיבהל. קחי מה שאת צריכה ממה שכתוב ואל תיכנעי לטקסט. כולה פונטים.

7. היי מנומסת

המשוואה מוכרת: כשאת מכבדת את האחר – את מכבדת את עצמך, כשאת מכבדת את עצמך – האחר יכבד אותך. הנימוס הוא התכונה החשובה מכולן. תודה, בבקשה, סליחה, בטח שאתה יכול להיכנס לפני.

 

8. כל האנשים שווים, אבל כל אחד שווה יותר, ואת שווה הכי

זכרי: לכל אחד העולם הפנימי שלו, לכל אחד תוכי מדבר דמיוני על הכתף, כל אחד הוא השחקן הראשי על בימת חייו. כולנו שווים יותר, ואת שווה הכי.

9. מי את חושבת שאת?

את העצה הזו אני חוזר ומציע כבר שנים, עוד פעם לא תשנה כלום. עמדי מול המראה ושאלי את עצמך: מי את חושבת שאת? מי את חושבת שאת? מומלץ לתרגל את סעיפים 2 ו-9 ביחד.

10. קריוקי

אין שחרור כמו השחרור של הקריוקי. את הרי זמרת, את הרי הזמרת הכי טובה בעולם. לכי לעשות קריוקי, הנפש שלך תודה לך לנצח. אל תפטרי את עצמך בשירה במקלחת. אמנית בסדר הגודל שלך צריכה קהל, לפחות פעם אחת בחיים.

 

11. תרגילי נשימה

נכון, הבטחנו רק עשרה סעיפים, אבל סעיף 3 חזק מאיתנו. זהו תרגיל מעולה, שגורם לנפש להידפק על חומות הגוף מבפנים ולרצות לצאת לטיסה מסביב לבניין. את התרגיל מומלץ לעשות לפחות חמש דקות, עדיף כמה שיותר פעמים ביום: נשמי דרך האף, כשאת סופרת עד 4. כשהריאות מלאות, עצרי את האוויר ונשמי עד 2. אחר כך, הוציאי את האוויר (גם דרך האף) כשאת סופרת עד 4. וחוזר חלילה. אחרי כמה דקות מרגישים את האפקט.

פרשת השבוע – שלח לך

1.
תקציר הפרשה: אלוהים אומר למשה לשלוח אנשים לתור אין ארץ כנען. הם הולכים, חוזרים, מוסרים דוח, הדוח מבהיל את העם, העם מקטר, אלוהים נותן לו בראש, ומעניש את העם בעוד ארבעים שנה במדבר. הפרשה מוכרת כפרשת המרגלים, למרות שהפועל ר.ג.ל לא מופיע כלל בפרשה. מקסימום ת.ו.ר (בהפטרה מסופר על מרגלים אחרים, אלה ששלח יהושע הנודניק, שהתחבאו אצל רחב הזונה)
2.
אולי גם אתם, כמוני, מתחילים לשאול את עצמכם: אולי העם לא אשם? אולי אלוהים אשם? ז'תומרת, אם כל כך רע להם, כנראה שבאמת רע להם. לא יכול להיות שכולם עושים את עצמם בו זמנית. אם הם פוחדים, כנראה שיש להם סיבה! אם הם מתלוננים, כנראה שהם יודעים למה! אבל הוא, אלוהים, לא אכפת לו מכלום; מעמיד את בני ישראל במבחנים בהם הם יכולים רק להיכשל, ואז דופק בהם בפראות, ועוד מתבכיין למשה: עד מתי ינאצוני העם הזה? (י"ד, י"א) עד מתי הם מלינים עלי? (י"ד, כ"ז)
3.
מתחיל להימאס עלי דפוס היחסים הזה, הדפוס שכל כך הרבה שנים שכנעו אותי שככה זה צריך להיות: אלוהים הטוב, אלוהים החמוד, ובני ישראל המפונקים, כפויי הטובה. אני מצטער מאוד, זה שאתה אלוהים ושבראת את כל העולם המחורבן הזה לבדך וקרעת את הים ואלוהים יודע מה עוד, עדיין לא אומר שמותר לך לעשות מה שאתה רוצה. אתה כבר לא לבד בעולם, חבר.
4.
אהבתי את זה, ולכן אחזור על זה עוד פעם: אתה כבר לא לבד בעולם, חבר!
5.
נרגעת? אתה בסדר? אכפת לך לחזור לפרשה? תודה.
ובכן, אלוהים אומר למשה לשלוח 12 אנשים רמי מעלה, נציג אחד מכל שבט, לתור את הארץ. יותר משזה נשמע כמו מרגלים, זה נשמע כמו משלחת דיפלומטית. ואכן, החבורה העליזה מטיילת בשבילי ארצנו, ממדבר צין עד לבוא חמת, מהנגב עד חברון, מהים עד הירדן. בקיצור, מבלים 40 יום בכנען. אני אוהב לדמיין אותם מבלים כמו שחקני נבחרת (קזינו, זונות, קניות).
6.
סביר להניח שהם חגגו בכנען כמו משוגעים. רבאק, אחרי כל הזמן הזה במדבר, עם אותו נוף, אותו אוכל, אותם אנשים, אותן נשים – פתאום הם מקבלים את הג'וב של החיים שלהם – נסיעה לחו"ל! והכל על חשבון העבודה!
תריסר גברים חרמנים בעיר הגדולה, אתם כבר יכולים לדמיין לעצמכם מה הלך שם. אתם הרי יודעים, כמוני, איך מתנהגים ישראלים כשהם בחו"ל. בקיצור, 12 הנועזים חגגו בעורף האויב כאילו אין מחר.
7.

הם חוזרים, ומה הם אומרים? הם אומרים: יפה נורא הארץ, והאנשים, עַזִים הם. אני חושב שעַז זה יופי של מחמאה. הלוואי שיותר אנשים היו אומרים עלי שאני עַז. אבל אז קופץ כלב בן יפונה, ואומר: עַזים מה עַזים – נפרק אותם! כלב, בעצם, הוא זה שמכניס את כל השיחה למסלול של אלימות ותחרותיות.
השאר עונים לו: חזקים הם מאתנו. ואז הם נסחפים קצת אחרי עצמם, מנסים לשכנע את העם, ואת עצמם, שהם לא סתם פוחדים, שמדובר באמת בסכנה. וכמו ילדים, הם מתחילים להגזים: הם ענקים! הם יאכלו אותנו חיים!
8.

ושם (פרק י"ג, פסוק ל"ג) הם אומרים את אחד המשפטים הנכונים ביותר שאי פעם נאמרו או נכתבו על האגו: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". בשביל המשפט הזה לבד שווה כל הפרשה, לא?
9.

הדבר הראשון שמציק לך בקשר לחטאם של המרגלים הוא: מה לעזאזל חטאם? הרי שלחו אותם, לא? ביקשו מהם לתת חוות דעת, לא? אז מה רוצים מהם? זה יפה לעשות ככה? לשלוח מישהו לתת חוות דעת ולהרוג אותו כשחוות הדעת לא מתאימה לך?
10.

חטא המרגלים הוא פשוט מאוד: הם ענו לשאלה ששאלו אותם, במקום להגיד לזה ששלח אותם את מה שהוא רוצה לשמוע.
11.

כותב הרד"פ על פרשת המרגלים: "כשם שעשה לפרעה, עשה למרגלים – היקשה פיהם ולבבותיהם, שיחק בהם כבדבר שמשחקים העוללים וקוראימוהו א-מאעריונעטה; ברצונו יקפיץ, ברצונו ישכיב…"
12.

וממשיך הרד"פ: "…שלא מוכן היה עדיין לבוא בארץ כנען. טוב היה לו במדבר, לאדוננו, ועוד לא רצה במות משה" (מתוך: "וטוחנם זה בזה")
13.
פרשנים רבים טוענים כי חטא המרגלים היה בעצם מתן הפרשנות לדברים שראו (בערך כמו מה שכתוב בסעיף 10). לאלה, עונה הרד"פ: "ויחתכו הֶמה את הענף עליו הם בין יושבין ובין מסובין, שהרי לפיכך תלי תלים של ספרים, לשווא נכתבו. האדם, פרשן הוא, לא מראָה. רואה הוא, ומפרש. ומה יאמרו רבותינו שעל כך פרנסתם, והרי הכריז אלוהינו על הפרשנות כחטא שדינו מיתה במדבר ונדודים של ארבעים שנה!" (מתוך "והארץ עדיין תוהו ובוהו").
14.
המרגלים לא חטאו, והעם לא חטא, מי שחטא הוא אלוהים, שמעמיד מכשול בפני עיוור, שלוקח אוסף אנשים ומבצע בהם ניסויים.
15.
לקראת סוף הפרשה מופיע סיפור קצר, על אדם שקושש עצים ביום השבת. תפסו אותו, הביאו אותו בפני משה, ואלוהים אמר למשה: תהרגו אותו. תרגמו את המאדרפאקר באבנים עד שהוא ימות.
16.

תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם רואים את אחד מהסטיקרים האלה, "הקב"ה – אנחנו אוהבים אותך".
17.
איש לא הולך לקושש עצים בשביל הכיף. אם הוא הלך בשבת לקושש עצים, כנראה שהיתה לו סיבה טובה. יכול להיות שנורא קר לו באוהל, אולי יש לו שם ילד או ילדה חולים, אולי פתאום הגיעו ההורים של אשתו בלי להודיע והוא צריך לעשות להם תה, אולי הוא פשוט עבד כמו משוגע כל השבוע ולא היה לו זמן, אולי הוא שכח איזה יום היום.
את אלוהים זה לא מעניין. תרגמו את המניאק באבנים, הוא אומר. בלי סיבה, בלי כעס, בלי לחשוב פעמיים.
18.

הפרשה ננעלת עם מצוות ציצית (י"ג, ל"ז). הפועל ת.ו.ר מופיע גם פה, שנאמר: "וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". מין סוג של סגירת מעגל התיירות שבפרשה, אם תרצו.
19.

אני זוכר שכשהייתי בישיבה, לרבנים היתה דרך לבדוק אם אתה לובש ציצית או לא: הם פשוט היו מעבירים עליך ליטוף.
כמה ששנאתי את זה!

צ'מעו קטע גדול

1.
היום אני אהיה בשבוע הספר בגני יהושע, בדוכן של "בבל". אם אתם בסביבה, תבואו תגידו שלום. אני אהיה שם מסביבות שבע בערב ככה.
2.
צ'מעו קטע גדול: התקשרו אלי והציעו לי להשתתף בפרסומת בטלוויזיה! ואני מדבר פה על ימבה כסף, יותר ממה שאני עושה בחודש שלם – ביומיים!
3.
אמרתי לא.
4.

היתה התלבטות. בכל זאת מדובר בהמון כסף. מה שהכריע את הכף היתה שנייה בעיניים עצומות; ניסיתי לדמיין את עצמי בפרסומת לאחד מגופי הענק במשק, ולא הצלחתי.
5.
אני די גאה בעצמי, האמת. אל הכסף הגדול והתהילה הישרתי מבט, והם השפילו עיניהם. אני חושב שעשיתי החלטה טובה, החלטה חשובה.
6.
לעזאזל המחוריין, אני מאוד גאה בעצמי! את הקאובוי הזה אי אפשר לקנות, בייבי! היז נוט פור סייל!
7.
ואם בתהילה עסקינן, הרי שהמעבר לנושא הבא יהיה חלק מאי פעם.
8.
אתמול הוקרנה בערוץ 10 הכתבה על מסיבת שבוע הספר בקולנוע זמיר. לא ראיתי, אבל שני אנשים (כמה זה באחוזי רייטינג?) אמרו לי שהופעתי שם. מישהו ראה? איך היה?
9.
יצא לי כבר כמה פעמים לראות את עצמי בטלוויזיה, אבל זו הפעם הראשונה שיוצא לי לא לראות את עצמי בטלוויזיה. תחושה נהדרת.
10.
יותר משאני אוהב להופיע בטלוויזיה, אני אוהב לסרב להופיע בטלוויזיה. אלה מהטלוויזיה, הם פשוט לא מאמינים שיש אנשים שלא רוצים להופיע בטלוויזיה (אותו כנ"ל ברדיו). זה הורס אותם.
11.
(המראיין שהיה לי הכי כיף לדבר אתו היה דוד ויצטום, ערוץ 1. המראיין שהיה לי הכי זוועה לדבר אתו היתה עירית לינור, גל"צ)
12.
זיכרון: בפעם הראשונה שהייתי באולפן טלוויזיה התרגשתי מאוד לגלות שהמצלמה הופכת את התמונה (ימין הוא שמאל, שמאל הוא ימין). לא פחות התרגשתי מהעובדה שבאולפני החדשות, אתה רואה את עצמך עונה בטלוויזיה; אתה בעצם מדבר אל עצמך בראי, אתה מין כתב ראי של עצמך. זה גדול. בכל פעם שהרמתי יד, הצחיק אותי לראות איך בטלוויזיה מתרוממת היד השניה.
אחר כך, בבית, ראיתי את עצמי: יושב בנאדם באולפן טלוויזיה, מנופף עם הידיים, וצוחק.
13.
זיכרון: פעם אחת הייתי בטלוויזיה, וחברים הזמינו ממני תנועות: עבור אחד גירדתי את קצה האף, עבור השני ליטפתי את הסנטר, עבור השלישי חיככתי ידיים. זה היה מצחיק לאללה.
14.
אני תוהה: האם לא יזמינו אותי יותר לטלוויזיה לעולם? ועוד אני תוהה: האם אכפת לי?

ופתאום, הטלפון צלצל

זה עתה קיבלתי את שיחת הטלפון הכי משמחת שקיבלתי זה שנים. כך זה היה בדיוק:

 

קול ילדותי: שלום

דרור: שלום

קול ילדותי: מדברים ממחלקת המים. אתה יכול בבקשה לבדוק אם יש לך מים בשירותים?

(שמחה אין קץ מילאה את לבי. עובדים עלי בטלפון! איזה רטרו! בשלב הזה נאלצתי לעשות החלטה מהירה: האם להרוס לילדים את הבדיחה, או ללכת עם זה? החלטתי ללכת עם זה)

דרור: רגע, בבקשה.

(נתתי לרגע לעבור)

דרור: כן, יש מים.

קול ילדותי: טוב, מה רצית שיהיה שם? קולה?

צחוקים עליזים, ניתוק.

 

נו, מה תגידו? מי אמר שכל הילדים מה שמעניין אותם זה רק אינטרנט ושמינטרנט ופאמלה אנדרסון והמורדים וסקס ופירסינג ולשאוף גז ממזגנים? הנה, הם עובדים על אנשים בטלפון! ועוד משתמשים בטריק הכי ישן בספר. אח, אני אומר לכם – יש עתיד למדינה הזאת, צומח פה דור נהדר.

אבל עכשיו אני פתאום מודאג; האם זה אומר שגם שקיות המים חוזרות? כי שקיות מים אני לא כל כך אוהב.

שבוע הספר – קולנוע זמיר

היה נחמד לאללה במסיבת שבוע הספר האלטרנטיבי אתמול ב"זמיר", אני חושב. היו אנשים, היתה מוזיקה טובה, היו מלא הוצאות קטנות והמון דברים יפים (קניתי שתי קלאסיקות: ד.ה לורנס ו-ת.ס. אליוט, בשישים שקל, ואנגלמאייר הגדול נתן לי פוסטר מתנה, למרות שלא הסכמתי – אבל רק כי לא יכלתי – לעשות לו וליובל הנחה על הספר שלי).
פגשתי גם ארבעה חברים מ"רשימות" – אלכס אפשטיין , גיא מאירסון, תומר ליכטש וקורינה הסופרת. היה סבבה לראות אתכם, חברים! מה שנקרא: שברנו את חומות הקוד של העולם המקוון.
אשר לי, מכרתי שבעה ספרים (יותר ממה שצפיתי), הקראתי קטע מהספר ("איימ גואינג אין!") תוך כדי שאני שר שני שירים בקריוקי ("eye of the tiger" ו"ירח כחול" של שרון מולדבי. בספר מופיעים שירים אחרים, אבל הם לא היו בנמצא). לטעמי, הייתי גדול. אני לא אומר את זה כי אני אגו מנייק או משהו בסגנון, זו באמת התחושה שהיתה לי; מכירים את זה שפעם בכמה זמן פתאום אתם מרגישים גדולים? מכירים את זה איך שפתאום הרוק-סטאר שבתוככם פורץ לו דרך החוצה ומשתלט? ופתאום בדמיון אתם ממלאים אולמות ושורפים גיטרות? אז לי זה קרה אתמול. פעמיים כאלה בשנה, ואני רגוע כמו מלפפון בסופר. אם הייתי ככה כל הזמן, לא הייתי מחזיק מעמד אפילו שבוע. אני מבין את הרוקרים הגדולים עם הסמים הכבדים – האולימפוס הוא לא מקום קל לרדת ממנו.
(כל פעם מחדש זה מפליא אותי איך אין לי פחד קהל או פחד במה או איך שלא קוראים לזה. בחברה של יותר משלושה אנשים שאני לא מכיר, אני בקושי מצליח להוציא מילה, אבל תנו לי מיקרופון ובמה, ואני כאילו משתחרר. אני, יש לי פחד לא-קהל או פחד לא-במה או איך שלא קוראים לזה)
אפילו היתה שם טלוויזיה, ערוץ 10, ושירי ארצי (חמודה אש!) ראיינה אותי, ואת אלכס אפשטיין (שהקריא קטע יפה), ובטח אמרנו דברים נורא חשובים. אני לא ממש זוכר מה אמרתי (האדרנלין של ההופעה עוד פמפם בי), אבל אני מתאר לעצמי שהיו אלו דברים אמיצים שבפרספקטיבה של עוד כמה מאות שנים עוד יתגלו כאלה שהתחילו את המהפכה. אני זוכר במטושטש שהיא שאלה אותי מה הופך את הספר שלי לאלטרנטיבי. אמרתי שזו בעיקר העובדה שהוא לא מכר הרבה עותקים.
אני אוהב להתראיין לטלוויזיה, אבל אני תמיד מקווה שיורידו אותי בעריכה. כשאני רואה את עצמי בטלוויזיה אני תמיד מתבאס: מי זה האיש הלא קוהרנטי הזה, עם המבט הלא ממוקד? כל המשפטים החדים, המנוסחים בבהירות, נשארים אצלי בראש, וחוץ מזה יש לי קול של צפרדע.

איפה הייתי? אה, בשבוע הספר האלטרנטיבי (תגיד, אתה לא יכול לדבר על משהו בלי לדבר על עצמך? אבל אני מדבר על עצמי, ואיך אני יכול לדבר על עצמי בלי לדבר על עצמי? מה אני, אמן זֶן מזוין?) – בקיצור, היה אחלה אירוע.

איימ גואינג אין!

הלילה צדוק הוא מאלה שאומרים: "איימ גואינג אין!"

הלילה צדוק הוא גיבור של סרטי פעולה. נניח שוטר עם בעיית שתיה, קושי בקבלת מרות ושיטות פעולה לא מקובלות, שפוליטיקאים הפלילו אותו בפרשת שחיתות על לא עוול בכפו. לילה אחד, בדרך חזרה ממישחק פוקר, נקלע צדוק לאיזו סיטואציה. צדוק מדווח בקשר למוקד – בסיטואציה מעורבים בני ערובה. הוסטי'גז. תגבורת בדרך אליך, אומר הקול בקשר. אין זמן, אומר צדוק, אין זמן. חכה, הם אומרים לצדוק, דונט דו אנית'ינג. אבל יש שם אנשים, אומר צדוק. הולד סטיל, אומר הקול בקשר, אני חוזר, הולד סטיל עד שהתגבורת מגיעה.

חרא על התגבורת המזורגגת שלכם, אומר צדוק, איימ גואינג אין!

כי צדוק, לא ממש איכפת לו מבני הערובה. הוא לא מחפש צרות, אבל מה שהוא כן מחפש זה להגיד "איימ גואינג אין!". ואם בשביל זה צריך לבעוט בכמה דלתות, להציל כמה בני ערובה, או לטהר את שמך, אז בסדר, שיהיה.

ועכשיו פלאשבק. וצדוק הוא השוטר הזה, לילה קודם. והוא בעיר זרה, והוא אומר לעצמו איימ גואינג אין!, ונכנס למועדון קריוקי, ועולה על הבמה, ושר, ועוצם את העיניים, ורואה את עצמו בועט בדלתות. כי זה הקריוקי, לבעוט בדלתות הפרספציה.

  • בייבי, בייבי, בייבי, אני הולך לעזוב אותך.
    אמרתי, בייבי, את יודעת שאני הולך לעזוב אותך.
    אני אעזוב אותך כשהקיץ… אעזוב אותך כשהקיץ יתגלגל הנה.
    אני עוזב אותך בקיץ.

ועכשיו מציאות. וצדוק בועט בדלת ופורץ פנימה. מרוקן שתיים שלוש מחסניות, ועובר הלאה, אל החדר הבא, בועט בדלת, יורה צרור, זורק רימון, ותופס מחסה. אל החדר השלישי הוא פורץ דרך תעלות האיוורור, אל הרביעי הוא נכנס מהחלון. הקומה הראשונה מטוהרת.

  • בייבי, בייבי, אני לא רוצה לעזוב אותך,
    אני לא צוחק, אישה, אני חייב להתגלגל.
    או יה, בייבי, בייבי, אני לא אהיה שם,
    אני באמת חייב להתגלגל.
    אני יכול לשמוע את זה קורא לי, כמו תמיד,
    אני שומע את זה קורא לי לחזור הביתה.

בפתח הקומה השנייה עומד הקילֶרטְרון, חצי אדם חצי רובוט. מכונת הרג בלתי נתנת לעצירה; יד ימין מטול רקטות, יד שמאל מקלע נגד טנקים. הרדאר של המכונה מבחין בצדוק, והיא יורקת לעברו אש בעוצמה מירבית. צדוק תופס מחסה מאחורי ארון חשמל, ושולף את רובה הפייזר. ירייה אחת לכיוון הברכיים, הירייה השנייה ישר לגולגולת. וצדוק מחליף לרובה ציד דו-קני.

רובה ציד דו-קני הוא הפתרון המושלם לשלושת עכבישי הענק המגיחים מעבר לפינה. מהתקרה מתחילים ליפול גושים רעילים של זרחן פחמני, וצדוק מזנק אל הדלת הקרובה, פורץ אותה בבעיטה, נכנס פנימה. וטראח! צדוק נופל לבירא עמיקתא. בתחתית הבירא עמיקתא מפלצת – שמונה ידיים, ארבע רגליים, שריון חסין כדורים, ציפורניים באורך ארבעה מטרים, ומכת זנב שיכולה להמית היפופוטם כמו כלום. ועכשיו צדוק מוצא את עצמו במצב מוכר, מוכר כל כך – עם הגב לקיר, נאבק על קיומו.

  • לעולם לא אעזוב אותך, בייבי,
    אבל אני חייב להתרחק מכאן, אני חייב לנטוש אותך.
    אוו, בייבי,
    בייבי, הו, את לא שומעת את זה קורא?
    אישה, אישה, אני יודע, אני יודע שיהיה טוב לקבל אותך בחזרה
    ואני יודע שיום אחד, בייבי, אני אתבגר, בהחלט.
    אנחנו נטייל לנו כל יום בגן,
    תקשיבי לי, כל יום.

וצדוק זריז וגמיש, מרקד סביב המפלצת, מתחמק מאיבחות הזנב האימתניות ומציפורני הענק המזריקות רעל ממית הישר לווריד. וצדוק מנתר סביב המפלצת, מנסה לאתר את נקודת התורפה שלה. שנים של אקשן בלתי פוסק לימדו את צדוק דבר אחד חשוב – אין אויב, או ידיד, שאין לו נקודות תורפה.

וצדוק חושב פתאום על יופי של טריק. הוא יורה צרור אל הצד המרוחק של הבירא עמיקתא, המפלצת מסתובבת, וצדוק קופץ ונתלה על זנבה, מטפס על גבה המשונן, ומתיישב לה על הכתפיים. המפלצת מנסה לנער את צדוק, אבל צדוק – לא הרבה יודעים – הוא אלוף הרודאו (הי הא! צועק צדוק, מנופף בכובע הבוקרים). צדוק נאחז באוזני המפלצת ביד אחת, ביד שנייה שולף רימון, חולץ את הניצרה עם השיניים, תוחב את הרימון אל תוך אוזן ימין של המפלצת, ורץ לתפוס מחסה. שלוש שתיים אחת. בום! ראשה של המפלצת מתפוצץ לאלפי רסיסים של דם ורוע, וגופה קורס אל רצפת הבירא עמיקתא.

צדוק נושם לרווחה.

  • בייבי, את שימחת אותי כשהשמים היו אפורים,
    אבל עכשיו אני מוכרח ללכת.
    בייבי, בייבי, בייבי, בייבי,
    זה קורא לי,
    זה קורא לי חזרה הביתה
    .
  • Babe, I'm Gonna Leave You. Led Zeppelin

שיח מוזר בוקע מרצפת הבירא עמיקתא וצומח במהירות למעלה. צדוק מטפס על שיח הקסמים, כמו ג'ק, ועכשיו צדוק מוצא את עצמו על גג הבניין הכי גבוה בעיר. ועל הגג פוגש צדוק את אדי. אדי הוא לוחם קפוארה, אמנות הלחימה הברזילאית. אדי הוא חתיכת בן זונה קשוח, אם אתם מבינים למה הכוונה. הכי הוא אוהב לעמוד על הידיים ולבעוט לך בפרצוף.

בוא, מסמן אדי לצדוק, בוא קבל מה שמגיע לך. את הקרב הזה צריך לנצח בידיים. צדוק פורק את האקדח, את רובה הפייזר, את מטול הרימונים ואת רובה הציד הדו-קני, קושר מטפחת אדומה על מצחו ונעמד מול אדי.

ועכשיו הם נותנים קצת טראש-טוק, כי טראש-טוק זה טוב לניקוי ארובות הנפש (ראו גם: "השיח הספורטיבי או: צדוק במגרשים").

אתה בשר מת, אומר אדי, אני אקרע אותך לגזרים.
אני טוחן חמישים כמוך לפני ארוחת בוקר, אומר צדוק, אתה מיספר שלושים ושש.
סלח לי שאני לא מגולח, אומר אדי, פשוט כבר שבוע שאני מזיין את האמא שלך כל היום ואת האחות שלך כל הלילה. לא היה לי זמן.
האמת, אומר צדוק, אני מעדיף אותך לא מגולח. ככה אתה מזכיר לי יותר את הכוס של האמא שלך. אתה יודע מה, כשאני חושב על זה, אפילו יש לכם את אותו ריח.
בוא יא מזדיין, כך אדי, בוא אני אקרע לך את התחת יא חתיכת חרא.
אני אשטוף לך את הפה בסבון, מזהיר צדוק, אתה יודע שאני אוהב להשתין במקומות נקיים.

צלילים של שיר חדש עולים לאוויר, וצדוק ישיר אותו בשמחה ובלי שום בעיה, וכל זה תוך כדי שהוא נלחם באדי. כי צדוק הוא במולטיטסקינג. חופשי צדוק במולטיטסקינג.

ושוב הגג ,ושוב אדי, והגונג מצלצל, והכרוז מכריז. שלוש, שתיים, אחת, גו! והקרב והשיר מתחילים בו-זמנית ועל-זמנית ואל-זמנית.

  • קאם און בייבי
    יה בייבי קאם און,
    תראי לי מה שיש לך בייבי,
    יה בייבי, תראי לי מה שיש לך.
  • את רוצה את זה בדיוק כמוני, בייבי,
    למה לספר סיפורים?
    פשטי בגדייך מעלייך, בייבי,
    ובואי נעשה את זה.

צדוק פותח בסערה, דופק סידרת בעיטות יפהפייה הישר לפרצופו של אדי ההמום, ימין ימין, שמאל שמאל, שמאל ימין, שמאל ימין ימין ימין, סידרה של אגרופים לבטן, וברך בפרצוף. אדי מתנדנד, המום, וצדוק דופק לו קטנה עם העקב במאחורה של הברך, וכשאדי מתכופף, צדוק תוקע לו מרפק בעורף.

אדי מנסה לשלוח סנוקרת, אבל צדוק חוסם אותו, ומשחרר פצצה אל עבר מפתח הלב של אדי. בעוד אדי כושל אחורה, צדוק דופק לו עוד מיספרת לפנים.

  • מותק, את ילדה גדולה,
    וגם אני כבר לא תינוק.
    קאם און בייבי, בייבי קאם און
    את יודעת שזה נועד לקרות.
  • כי את ואני, בייבי,
    רוצים את אותו הדבר.
    כי את ואני, בייבי,
    רוצים את אותו הדבר.
  • אנחנו רוצים אחד את השני
    יה!
    אנחנו רוצים אחד את השני

אדי שוכב על הרצפה, פניו אל הזפת הלוהטת. צדוק מתקרב לתת את מכת המוות, ואדי מתאושש לפתע פתאום ותוך כדי שכיבה שולח בעיטה אופקית משולשת אל הקרסול הימני של צדוק. צדוק אוחז ברגלו, ואדי מתהפך, תוך כדי שהוא בועט בפרצופו של צדוק, שנזרק אחורה, קרוב אל קצה הגג. והגג, אגב, אין לו מעקה.

ברגע האחרון מספיק צדוק להתחמק מבעיטת יעף הפוכה של אדי, ומתרחק מקצה הגג. צדוק משחרר בעיטה לכיוון הצלעות, אבל אדי מתכופף, ובתנועת המגל המפורסמת שלו קוצר את ברכיו של צדוק, שנופל. צדוק על הברכיים, ואדי דופק בו בעיטה בכליות. צדוק על ארבע, ואדי בועט.

  • אני יוצא מדעתי פה, בייבי,
    את מטריפה לי את כל החושים.
    קאם און בייבי, תפסיקי עם המשחקים.
    אני כאן, אנ'לא הולך לשום מקום.
  • אני רוצה אותך, בייבי,
    יה בייבי, אני רוצה אותך.
    וגם את רוצה אותי, בייבי,
    יה בייבי, אני רואה את זה בעינייך.

ואדי תופס את צדוק בצווארון ונותן לו בומבה לפנים, מצליח לחסום בעיטת יעף הפוכה מסובבת שצדוק שלח לעברו, מתכופף ומסתובב, שולח מרפק אל מפתח הלב של צדוק, והופך אותו. צדוק מתגלגל, מתחמק, אדי נעמד על הידיים ודופק לצדוק סידרת בעיטות ישר לראש. הזמן כמעט אוזל, והמצב של צדוק לא נראה מי יודע מה.

אדי מתכונן לגמור את הסיפור. הוא נתון בהתלבטות סיגנונית; עקב לרקה או שפיץ לגרוגרת.

  • כי את ואני, בייבי,
    רוצים את אותו הדבר.
    כי את ואני, בייבי,
    רוצים את אותו הדבר.
  • אנחנו רוצים אחד את השני
    יה!
    אנחנו רוצים אחד את השני.

לעולם לא נדע מה החליט אדי, כי צדוק מתאושש פתאום, קם מההריסות של עצמו כמו פניקס של טסטוסטרון, נעמד על שתי רגליים ומסמן לאדי, בוא, בוא עכשיו.

  • מותק, את ילדה גדולה,
    וגם אני כבר לא תינוק.
    קאם און בייבי, בייבי קאם און
    את יודעת שזה נועד לקרות.

ואדי לא מספיק לעשות צעד אחד וצדוק מתרומם לבעיטת מספריים מושלמת, ומייד אחריה פוצח בסימפוניה של אגרופים, ומסיים בברכייה אלגנטית לאוזן ימין של אדי. אדי מנסה אגרוף שמאלי קצר, וצדוק חוסם אותו, ומפנק אותו בסטירה מצלצלת, ובשתי בעיטות לבטן.

  • כי את ואני, בייבי,
    רוצים את אותו הדבר.
    כי את ואני, בייבי,
    רוצים את אותו הדבר.
  • אנחנו רוצים אחד את השני
    יה!
    אנחנו רוצים אחד את השני.

וצדוק מעיף מבט אל השעון, שלוש שניות. כל הזמן שבעולם. אדי מזדקף, מתכונן למתקפה אחרונה, נואשת, אבל צדוק כבר החליט מזמן: הוא יגמור את הספור הזה עם הגרזן. כן, זו בהחלט הזדמנות נאותה לתת את הגרזן.

ואדי מסתער, וצדוק מניף את רגל ימין בעוצמה, חרטום המגף פוגע בעוצמה בסנטר של אדי ומעיף אותו מהדרך, הרגל ממשיכה להתרומם, נמתחת לכל אורכה, ואז יורדת בעוצמה, עקב כלפי מטה, על ראשו של אדי. זה היה הגרזן.

  • את רוצה את זה בדיוק כמוני, בייבי,
    למה לספר סיפורים?
    פשטי בגדייך מעלייך, בייבי,
    ובואי נעשה את זה.
  • אנחנו רוצים אחד את השני
    יה!
    אנחנו רוצים אחד את השני.
  • We want each other. Smith/McKnight

אדי נופל. הזמן תם. השיר הסתיים. עוד זריחה, עוד שקיעה, עוד עונה, עוד סיבה לעשות את הווּפִי.  צדוק מתנער מאבק הקרבות שדבק בו. זה בסך הכל סיטואציה, אומר צדוק לעצמו, זה יורד בכביסה.

הלילה עוד צעיר, ויש עוד הרבה דלתות לבעוט בהן. חפה עלי, אומר צדוק לעצמו, איימ גואינג אין!

וצדוק בועט בעוד דלת, כי אין לו דרך אחרת.