היא לא הייתה כלבה משהו, אבל היא הייתה הכלבה שלי

 

א.

השבוע מתה הכלבה שלי אחרי 14 שנים שהיינו יחד – יותר משליש מהחיים האלה שלי. חוץ ממשפחה ושני חברים זוהי מערכת היחסים הארוכה והיציבה ביותר שניהלתי עם יצור חי. הרבה דירות עברנו יחד, הרבה עבודות, הרבה בחורות. טוב, אולי לא כל כך הרבה בחורות.

לא ידעתי שום דבר על כלבים כשלקחתי אותה. אף פעם לא הייתה לי חיה, אפילו לא דג. למה לקחתי אותה? זרקה אותי איזו בחורה ואיכשהו כלבה נראה כמו רעיון טוב. ביום הראשון שלקחתי אותה, והיא גורה בת שבועיים, ניסיתי לתלוש לה את הפטמות; חשבתי שזה קרציות. אני זוכר שהתפלאתי על הקרציות האלה, איך הן מסודרות יפה בשורות ישרות ובמרווחים קבועים, איך הן נטועות חזק.

אף פעם לא אהבתי כלבים, והאמת שגם עליה לא השתגעתי. בהתחלה היא הייתה ישנה אתי במיטה ומלקקת לי את הפנים בבוקר. שנאתי את זה. דבר אחד כן אהבתי אצלה; כשהייתי כותב היא הייתה באה ומניחה את הראש שלה על ירכי. בטח מיליון מילים כתבתי ככה, וזו הפעם הראשונה בלעדיה. בואו נראה איך זה ילך.

 

ב.

הסוף היה קשה ורע ומכוער ועצוב. היא הייתה כבר דמנטית לגמרי, היו לה התקפי אפילפסיה, היא לא שלטה בצרכים ובקושי הצליחה ללכת, היו לה גידולים בכל מקום וקטרקט עצום, כשירד הלילה היא הייתה עיוורת כמו סטיבי וונדר, שיערה הלבין, המחלה הפכה אותה רזה כמו שלד והיה צריך להרים אותה על הידיים במדרגות.

כבר לפני שבוע ככה, כשהיא עוד הלכה פחות או יותר, לקחתי אותה לאלון הווטרינר להרדים אותה. כל הדרך נפרדתי ממנה אבל היא, שתמיד הייתה יצור מעצבן למדי שאי אפשר לסמוך עליו בכלום, קלטה משהו בחושים שעוד נותרו לה וכשהגענו לווטרינר היא כשכשה בזנב ונראתה ערנית ומלאת חיים. אפילו הצליעה נעלמה. למרות שהיה ברור שזה הסוף אלון לא רצה להרדים אותה במצבה, אז נתנו לה שתי זריקות סטרואידים שיחזיקו אותה לעוד 72 שעות והלכנו הביתה. היה לנו סופשבוע נהדר. הכלבה רצה, קפצה, שיחקה כמו גורה ואכלה כמו גדוד קוזאקים. היינו בים, היינו בפארק. זה היה ממש כיף.

ביום ראשון אחר הצהרים הכל התחיל להידרדר במהירות, את הלילה של יום שני העברנו בגסיסה מייסרת – אני חוסך מכם את הפרטים – וביום שלישי בבוקר הרמתי טלפון לאלון. כשהוא הגיע כבר לא היה לה לחץ דם. היא שכבה על הרצפה בלי יכולת לזוז, נושמת בקושי את נשימותיה האחרונות. 12 מ"ל פנטל לתוך הווריד והכל נגמר תוך כמה שניות. העיניים הטובות האלה כבו פתאום. ליטפתי אותה וביקשתי ממנה סליחה על הכל.

מאז רצח רבין לא בכיתי ככה.

התקשרתי לחבר שלי הטוב אלעד. הוא בא עם הטנדר ושני אתים, ארזנו את הכלבה ונסענו לקבור אותה בשדה נטוש אי שם במרכז הארץ. זה היה כמו סרט מאפיה. האדמה הייתה קשה וסרבנית ואנחנו הזענו כמו חמורים. הנחנו אותה בתוך הבור והתיישבנו לידו לשתות בירה. זה היה רגע יפה.

 

ג.

לא הייתי לה בעלים טוב. אלון אמר לי שעשיתי הכל ושאחרים היו נפטרים ממנה כבר לפני שנתיים-שלוש, כשהתחילו הדלקות בדרכי השתן והבית התחיל להריח כמו שירותים ציבוריים בתחנת רכבת בניו-דלהי, אבל זה לא שיפר את ההרגשה שלי.

הייתי מקלל אותה וצועק עליה ופה ושם מרביץ לה ואומר לה 'אני שונא אותך, הלוואי שתמותי'. אני חרא של בנאדם, אני יודע, אבל ערמות הצואה ושלוליות השתן פשוט היו מעל לכוחותיי. הגועל חזק מהחמלה. לא משנה כמה היית מוריד אותה, לא משנה כמה תרופות היית נותן לה, תמיד היא הייתה שומרת קצת לאחר כך. אני כל כך מצטער על זה עכשיו, בחיי. איזה מין בנאדם עושה ככה לחיה זקנה, חולה וחסרת אונים?

אני שונא את עצמי כשאני חושב על זה. היא אכן הייתה יצור די מעצבן, אבל לא הגיע לה מה שהיא הגרילה.

כל הדברים שהייתי עושה אחרת, לעזאזל.

 

ד.

הרבה דברים קטנים עוד לא עברו לי. הרגלים של 14 שנה לא נמחקים בשבוע. לקום בלילה לשירותים, לעבור דרכה לראות שהיא בסדר, כל יציאה מהבית, כל חזרה, לראות את הראש שלה מציץ מהמרפסת, לתכנן את הזמן ככה שתמיד תהיה עוד רבע שעה לטיול. כל כך הרבה רבעי שעות התפנו לי עכשיו. מה אעשה עם כל הזמן הזה?

והילדים. הם נתנו לה חיים חדשים. השם שלה היה המילה הראשונה או השניה שהם למדו להגיד, המטרה הראשונה לזחילות, ואז להליכות, הם היו מאכילים אותה ומלטפים אותה והיא הייתה שומרת עליהם כשהיינו יוצאים לטייל בעגלה. הם היו צוחקים בחדווה אינסופית ומושכים לה באוזניים כשהיא הייתה מלקקת אותם בפנים. היא הייתה עוברת כמו שואב אבק אחרי כל ארוחה שלהם ומנקה את המטבח. עכשיו אני צריך לעשות את זה.

אהבתי לדבר איתה, איכשהו זה נשמע יותר סביר מאשר לדבר לעצמי. עד עכשיו אני עוד מסתובב בבית ומדבר לעצמי בקול. כשאני כותב את המילים האלה אני מביט אחורה כל כמה דקות באופן אוטומטי, לראות שהיא בחדר, בפינה הקבועה שלה. היא לא.

היא תמיד הייתה באה אתנו לגן ומחכה בחוץ. בבוקר אחרי שהיא מתה שאל אותי השומר איפה הכלבה. הוא תמיד אמר שהיא כלבה טובה. היה לי יותר קשה לספר לו מאשר להורים שלי. אתמול תפסתי את עצמי שורק לה ברחוב כמו מטומטם. גם כשהיא הייתה בחיים היא לא הייתה באה והמוות לא שינה את זה בהרבה.

היא לא הייתה כלבה משהו, אבל היא הייתה הכלבה שלי.

 

ה.

היא הופיעה בכל כך הרבה טורים שכתבתי, היא השתינה במסדרונות של הארץ, מעריב, טיים אאוט, מסע אחר ושתי חברות סטארט-אפ. לגלובס כבר לא הבאתי אותה.

היא הייתה עושה פדיחות כל הזמן ואני הייתי משחק אותה כאילו שאני לא מכיר אותה. בפעם היחידה שהעליתי אותה לאוטובוס היא חירבנה בו ואני חשבת שאני מת. מה שכן, פעם אחת היא השאירה חבילה יפה בפתח החנות של טובה'לה. התגאיתי בה כאילו זכתה בפרס נובל לפיזיקה.

את כל חייה, למעט חופשה פה ושם, בילתה בתל אביב. אחת הדירות שגרנו בהן יחד הייתה ממוקמת מעל גן ילדים. הייתי פותח לה את השער בבוקר ואחר הצהרים היא הייתה חוזרת, כולה מלאה מדבקות וצבעים. היא הייתה בורחת מהבית והולכת לפאב, נשכבת שם כמו שטיח ומחכה לי שאבוא, או יורדת לעשות סיבוב קניות בפחים של שוק הכרמל.

היא אולי הייתה יצור חולני, מסריח ומעצבן שאי אפשר לסמוך עליו בכלום, אבל היה לה אופי טוב. אף פעם לא תקפה כלב או אדם, כמעט ואף פעם לא נבחה. אם היית זורק לה כדור או משהו היא הייתה הולכת ולוקחת אותו, אבל אף פעם לא מחזירה. זה המינימום המינימלי, הייתי גוער בה תמיד, אבל לשווא. הייתי רואה את כל הכלבים האחרים ומקנא: אני היחיד שהיה זורק כדור ורץ להביא אותו. פדיחות, כל הזמן היא הייתה עושה לי פדיחות.

אומרים שכלבים ובעליהם הופכים להיות דומים עם השנים. אני לא יודע אם זה נכון. למעשה, אני מקווה מאוד שזה לא נכון. לא הייתי רוצה להידמות לה ובשבילה אני מקווה שהיא לא הפכה דומה לי. אבל מה שכן, בדבר הזה – לעשות פדיחות – היינו די דומים.

 

ו.

אני מאוד עצוב והיא מאוד חסרה לי. הלוואי ועכשיו הראש שלה עוד היה על ירכי והייתי שולח את הטור הזה והיינו יורדים לעשות סיבוב. זה לא יקרה. שלום, כלבה טובה שלי. אני מצטער על הכל וסולח על הכל. לכי למקום שלך, איפה שזה לא יהיה.

 

 

 

 

ביבשה, באוויר ובים – כל הזבל שבעולם

א.

מעל המיטות של הילדים תלינו את "הגולה הכחולה", התמונה המפורסמת של כדור הארץ שצולמה מהחלל על ידי האסטרונאוט האריסון שמיט בשביעי בדצמבר 1972 במהלך המשימה של אפולו 17. למה דווקא כדור הארץ ולא, אני יודע, פיל או ג'ירפה או הכותל המערבי או חוף הים? כי הכי היינו רוצים שהילדים יגדלו בתחושה שהם חיים בעולם, בעולם כולו, והעולם מרחף בחלל והחלל הוא אינסופי, בדיוק כמו האפשרויות שלהם. ונכון שזה לא נכון, כי האפשרויות אינן אינסופיות, אבל את זה עוד לא גיליתי להם. אז אם אתם רואים אותנו ברחוב, עשו לי טובה ואל תגלו להם גם אתם.

 

ב-72' הייתי בן שנתיים ובכל פעם אני מסתכל בצילום הזה, שבקצה העליון שלו אפשר לראות את ישראל, אני מדמיין שאני עושה זום אין רציני ביותר, מהחלל עד לפתח תקווה, ושם אני רואה אותי, פעוט בן שנתיים שבכלל אין לו מושג שאחד האריסון שמיט מצלם אותו מהחלל ובכלל אין לו מושג שיום אחד הצילום שלו מהחלל ייתלה מעל המיטה של ילדיו. אני מדמיין את עצמי, בן שנתיים, מרים עיניים לשמיים מתוך איזושהי תחושה עמומה שמישהו מביט בי. זהו שמיט. אני מנפנף לו בלי לדעת שהוא שם – היי, שמיט!

אם רק אפשר היה לעשות את הזום הזה הייתי מוכיח לכם שכל זה נכון.

 

תראו – אני אומר לילדים האלה שנשבעתי לא לכתוב עליהם בעיתון ומאז אני כותב עליהם לא מעט, ללמדכם מה שווה מילה של תינוק מפתח תקווה שצולם מהחלל ביום חורף כשהוא מנפנף לאסטרונאוט עליו טרם שמע – הנה, זה העולם שלנו. ופה למעלה ישראל, ובאמצע ישראל, אם מתקרבים, אפשר לראות, או לפחות לדמיין, את תל אביב. ועכשיו תביטו מהחלון שממנו נשקף הנוף הפראי והקדום של המטבח של השכנים ונסו להבין שכל זה – היבשות, הימים, הקרחונים, המדבריות והמטבח של השכנים – זה הכל באותו עולם.

כמה יפה הוא הצילום הזה של שמיט. כמה יפים הם החיים, לפעמים. כמה יפה היא הגולה הכחולה שלנו המרחפת בחלל.

 

ב.

אבל כל זה היה פעם, למרות שלא כל כך מזמן. החלל של היום לא כל כך דומה לחלל הריק והנקי שצילם שמיט. החלל של היום הוא מזבלה. גם אם כל הילדים בני השנתיים ינפנפו ביחד לאסטרונאוטים ויעשו להם היי, לא יוכלו לראות אותם בגלל כל הזבל.

אני חושב לא מעט, ולבטח הרבה יותר מדי, על תאונת הדרכים שהתרחשה בחלל בשבוע שעבר – תאונת הדרכים החללית הראשונה. שני לוויינים, אחד לווין תקשורת אמריקאי של חברת אירידיום ואחד לווין רוסי לא פעיל, קוסמוס-2251 שמו, התנגשו כשמונה מאות קילומטר מעל סיביר ופזרו ענן של אלפי רסיסים שממשיכים לעוף בחלל הקרוב ולבטח עוד ייגרמו לא מעט נזק.

אני מפנה מבטי מהצילום של שמיט, ניגש למחשב ומוריד מהאינטרנט הדמיית מחשב של סוכנות החלל האירופית שמראה את חגורת הלוויינים המקיפה את כדור הארץ: עמוסה, צפופה ומלאה באשפה מכל הסוגים, מחלקיקי לוויינים דרך שקיות זבל המכילות שאריות אשפה וצואה של אסטרונאוטים ועד לארגז הכלים של היידמארי סטפנישין-פייפר, אסטרונאוטית ממעבורת החלל אנדוור שבשנת 2006 שכחה אותו מחוץ לחללית. מאות אלפי, אולי מיליוני, חתיכות של זבל מכל הסוגים מרחפים בחלל במהירות של בין עשרים אלף לשלושים אלף קמ"ש או יותר. חפשו את ההדמיה הזו ברשת, היא תדכא אתכם עד למאוד. כדור הארץ נראה בה כמו תפוח רקוב מוקף זבובים. הוא עדיין מרחף, זה נכון, אבל בהרבה פחות חן.

 

פרסומים של נאס"א וסוכנויות חלל אחרות כבר מזהירים, חזור והזהר, מפני הסכנות של הזבל החללי ואף פרסמו הנחיות ליוצאים את האטמוספירה לא ללכלך ולהחזיר את הלכלוך ארצה, אבל משנה לשנה החלל שלנו רק הולך ומתמלא בפסולת. אולי הם צריכים לשלוח פקחים, שיעשו סיבוב בשמיים וירשמו דוחות למזהמים. אני מוכן להתנדב. הידעתם? אין שום מדיניות של החזרה או מחזור של לוויינים שיצאו מכלל שימוש. פה, בתל אביב שבמזרח התיכון שבכדור הארץ, מסתובבים אנשים ומפרקים גדרות ופסלים בשביל למכור את הברזל לסינים, אבל לא רחוק מכאן מסתובבות אלפי טונות של פסולת מתכת. תביאו אותה משם ותפתרו את הבעיה.

 

ג.

אני מביט בחלל המזוהם ומתמלא זעם – מה עשיתם לחלל שלנו, נבלות?! בדיוק אותו זעם מילאה אותי ההתנהגות הפושעת של השבוע: בשל תקלה במערכת הביוב שוב הוזרמו טונות של חרא (סליחה, שפכים) אל הים.

הים, החלל, האדמה, האוויר – הם מזהמים את הכל. הם זו המערכת, אגב, וצורת המחשבה היא בדיוק אותה צורת מחשבה: בהתחלה חשבו שהים גדול, אינסופי, ושאין בעיה לשפוך אליו זבל; חשבו שכדור הארץ יכול לספוג הכל באדמה הטובה שלו; אחר כך חשבו את זה על החלל. התוצאה: זבל בכל מקום. ואין הבדל במקרה הזה בין נאס"א, אגודן והילד שראיתי השבוע בכיכר רבין, מקלף לעצמו חטיף שוקולד ואת העטיפה פשוט עוזב לצנוח על הרצפה. הערתי לאימא שלו, אבל יש אנשים שמרוב שהם מייצרים זבל הפכו לזבל בעצמם. והדבר נכון למין האנושי בכללותו. כל האמנות והשירה והאהבה והצחוק שאנחנו מייצרים טובעים בזבל שאנחנו משליכים.

 

הדברים האלה פשוט מרתיחים אותי. כיכר רבין והחלל מבחינתי הם אותו מקום. זה העולם שלנו, והוא נהרס. מניה שיורדת תעלה בסוף, ואם לא היא אז מנייה אחרת, אבל אין לנו עוד עולם, וגם אם יום אחד נגלה כדור אחר שאפשר לחיות בו לא נצליח לצאת מהכדור שלנו – הזבל שאנחנו מייצרים ושופכים לחלל יטיל עלינו מצור.

יכול להיות שיש פה איזושהי אירוניה או צדק פואטי – שכולו ניחנק מהזבל של עצמנו – אבל אני מסרב לקחת את זה בהומור.

ויכול להיות גם שזה מחיר הכרחי לשלם: מי שרוצה תקשורת לוויינית, מי שרוצה לדעת בכל רגע מה מזג האוויר בקיטו, אקוודור, מי שרוצה להתגונן מפני הטילים הבליסטיים של אויביו, או בקיצור כל מי שחי פה בעולם שלנו – שישלם את מחיר הזבל. אולי, אבל רבאק: המחיר הולך ונהיה גבוה מדי.

 

ד.

ואפרופו מחיר גבוה: באוקיינוס האטלנטי, שגם הוא מרחף לו בחלל, התנגשו לפני כשבועיים שתי צוללות גרעיניות, אחת בריטית שקוראים אותה "ווגארד" ואחת צרפתית שקוראים אותה "לה טריומפאנט", כל אחת מהן שוקלת משהו כמו 35 טון ונושאת משהו כמו שישה ראשי נפץ גרעיניים ויותר ממאה אנשי צוות. התנגשו, פשוט ככה. לשתיהן נגרם נזק כבד, למרות שכל הצדדים מכחישים שדלפה קרינה, אבל לך תאמין לאנשים שלא מצליחים לראות ממטר צוללת של 35 טון. איך אפשר לומר שנזק כבד נגרם ובאותה נשימה להמשיך ולהגיד שכלום לא קרה?

 

ה.

גם במקרה של הצוללות, כמו במקרה של פסולת החלל או הזרמת השפכים לים, אפשר למצוא סוג של נמשל שממחיש מצוין את הפרדוקס, או אולי את האבסורד, ולבטח את הגרוטסקיות, של העידן ההיפר-טכנולוגי שאנו חיים בו.

ראו: שתי הצוללות מצוידות בטכנולוגיות המתקדמות ביותר לאיתור כלי שייט אחרים ולמעקב אחרים. יש להם רדאר ויש להם סונאר ומי יודע מה עוד יש להן. אבל מצד שני, שתיהן גם עמוסות בציוד מתוחכם לא פחות שכל מטרתו היא בדיוק הפוכה: לטשטש את יכולת האיתור והמעקב של כל מי שמנסה לבוא אחריהן. בדיוק פה, במרווח הבלתי אפשרי בין שתי המערכות האלה, מתרחשת תאונה כזו.

ככה זה כל העולם שלנו: מצד אחד אנחנו מתקדמים לאללה, מפתחים תרופות חדשות, ממציאים גאדג'טים מגניבים, מאריכים את תוחלת החיים ומדבירים את הבערות, אבל מצד שני, ובעזרת אותו תחכום ממש, אנחנו הורסים את העולם וכורים לעצמנו קבר. לנו, לילדינו ולילדי ילדינו.

כמה עצוב זה. אני עוזב את המחשב והולך לחדר הילדים, לבהות עוד קצת בצילום של שמיט ולחפש את עצמי בזום אין הפנימי.