גימלאים ועניינים אחרים

א.

בעניין הגימלאים: מאחר ואחוז לא מבוטל מהמצביעים למפלגת הגמלאים הם צעירים שעברו אליה מ"עלה ירוק", הרי שחובתה המוסרית של מפלגת הגימלאים זה לפעול למען לגליזציה של סמים קלים, או לכל הפחות לעמוד במשא ומתן הקואליציוני על  דה–קרימינילזציה למעשנים.

זו לא רק חובה מוסרית, זו גם תבונה פוליטית; הדבר יבטיח לה שלא תישאר מפלגה של קדנציה אחת.

וחוץ מזה, יש הרבה הגיון וצדק בגימלאים הפועלים למען לגליזציה של סמים קלים. חוזר הבנאדם מקופת חולים, שותה הפוך חלש בבית קפה, חוזר הביתה, מתיישב על הספה, מדליק ערוץ 1 בקולי קולות, מוריד איזה ראש בבאנג ומתחיל לעשות סיבוב טלפונים בין הנכדים – היש סבבה מזה?

זה לא רק מוסרי, נכון פוליטית וצודק מוסרית – יש גם היגיון כלכלי למהלך: אם לגימלאים יהיה מותר לקנות ולעשן סמים קלים, הם יהפכו מהר מאוד להיות הדילרים של השכונה, ויוכלו לעשות עוד קצת כסף. למען הסר ספק: אם הגימלאי הוא דילר, נשללת ממנו הקיצבה.

ואם זה לא מספיק, בואו לא נשכח שלרפי איתן יש קשרים טובים בקובה ואפשר לארגן משם אחלה חומרים, כך שמעתי.

ב.

אחד מהמאמרים הכי טובים שקראתי אחרי הבחירות: יוסי דהאן ב"העוקץ".

ג.

גם הבחור הזה כותב נהדר.

ד.

חודש וחצי אחרי שסיפרתי לכם על "כל יום הוא טרבלינקה" ובערך חודשיים מאז שהפכתי צמחוני, ואני חושב שאפשר לסכם: אני מוביל חברתי, שלא לומר נביא. בזמן הזה הספיקה להתפרץ שפעת העופות, בחור בשם שחר מגן הוציא ספר בשם "שחיטה שחורה" (התחלתי לקרוא, ובינתיים זה נראה כמו אחלה ספר), והיום במוסף הארץ מראיינת דאה הדר את צ'רלס פאטרסון, שכתב את הספר המדובר.

אני כמו השרוול אוויר הזה שתלוי על עמודים בשדות תעופה בינלאומיים – מסתכלים עלי ורואים לאן נושבת רוח התקופה.

 

רק בוים יביא שלוים

 

א.

עוד פחות משבוע לבחירות, והפרשנים בכלל לא חלוקים בדעתם בסוגייה איך תשפיע התפרצות שפעת העופות בישראל על הקולות הצפים ועל תוצאת הבחירות בכלל. אפשר היה לחשוב דווקא שלשפעת העופות תהיה השפעה גדולה על אחוזי ההצבעה – הרי אין דבר טוב יותר לפוליטיקה הישראלית מהאימה הקיומית ומהפאניקה הציבורית. אבל מכוני הסקרים איתנים בדעתם: לשפעת העופות לא תהיה השפעה על תוצאות הבחירות. מיליון עופות מתים פלוס מינוס וכמה קיבוצים ומשקים שאולי יקרסו לא משנים שום דבר; אף אחד לא יעבור מקדימה לליכוד, ממרצ לעבודה או מהאיחוד הלאומי לישראל ביתנו בגלל כמה תרנגולות (סליחה, עופות).

אם היה, חלילה, פיגוע, אולי היה על מה לדבר. פיגוע משפיע, פיגוע תמיד משפיע, יש כאלה שאפילו אומרים שיש מועמדים – מהצד השני, כמובן – שממש מחכים לפיגוע. פיגוע משפיע, אבל עוף? כולה עוף, ולכל עוף יש תחליף עוף.

 

ב.

עוד פחות משבוע לבחירות, ודווקא עכשיו היא בחרה להגיע, שפעת העופות הזאת. טוב, בחירות, למי יש זמן. אבל כבר חודשים שברור ששפעת העופות היתה צריכה להגיע אלינו. בנאדם היה צריך להיות ממש אידיוט על מנת להיתפס מופתע. במדינות שכנות, כמו מצרים או טורקיה כבר פרצה המחלה, ולמרות שאני לא יודע הרבה על ציפורים, הרי שדבר אחד זכור לי במעורפל: הן עוברות ממקום למקום ואין להן שום עניין בגבולות מדיניים. מחלות מתנהגות אותו הדבר בדיוק.

אז לא, אף אחד לא ישנה את דעתו בגלל שפעת העופות, אבל הבעיה היא בדיוק אותה הבעיה כמו הרבה בעיות אחרות פה, לא? קוצר ראות והבטחות שווא. הרי היה ברור שהדבר הזה הולך ליפול עלינו. היה קצת זמן להתכונן, לחשוב מה עושים כשהווירוס יגיע, לתכנן מראש את ההיערכות והתגובה, אבל כשהדבר הזה נחת עלינו – לא ממש עלינו, יותר על העופות המסכנים – אף אחד לא הצליח לחשוב על שום דבר מקורי יותר מהשמדה המונית, אכזרית ופזיזה של כמיליון "ראשים", רובם בריאים, וזאת בלי לחשוב יותר מדקה וחצי על מה קורה אחר כך, מה שהביא לנו את התמונות היפות, המלבבות, של עורבים ואנפות מנקרים פגרים טריים; דרך אידיאלית לוודא שעוד התפרצות בדרך.

גם אחר כך, אם הבנתי נכון, פשוט פרשו יריעות ניילון בתחתית הקברים ההמוניים, ואחר כך כיסו אותם בסיד. לא יודע מה אתכם, אבל ההבטחות שזה מה שימנע מכל המחלות האלה לחלחל אל מי התהום לא הרגיעו אותי. כשהם אומרים לי שהם חשבו על משהו, אני ישר מחפש את המצלמה הנסתרת.

כמה אכזריות הייתה בהמתה הזו: קודם מנעו מהתרנגולים מים יממה שלמה, שיהיה צמאים, ואז נתנו להם לשתות רעל. כן, אני יודע, אלה רק עופות, אפילו לא בהמות, אבל האם זה חייב היה להיות ככה? אי אפשר היה לחשוב על משהו אחר, המתה בגז אולי? (סליחה על האסוציאציה, אבל כשמדברים על "מבצע ההשמדה המוני" ועל "גיא ההריגה", זה מה שמקבלים).

ככה זה כשהאכזריות והאטימות משתלטות על החיים שלנו פה.

 

 

בוים. זאב בוים

 

ג.

אבל מה, תמיד יש צדיק אחד בסדום הזו שלנו. קבלו את גיבור הרגע: שר החקלאות זאב בוים, האחראי על כל הסיפור הזה, למרות שהוא מכהן בתפקידו פחות משלושה חודשים, שהגדיל לעשות והכריז כי לא יהיה מנוס מלהשמיד – תחזיקו חזק – גם את התוכים בפינות החי בקיבוצים. כולל טווסים. די, נמאס מהטווסים האלה.

הו, זאב בוים! כמה טוב שנמשיך לראות אותך גם בכנסת הבאה, ואולי אפילו בממשלה, מי יודע. איזה שר אחראי! איזה קור רוח במצבי משבר! כמה רוגע וביטחון נוסך בי בוים, וכמה טוב שיש מישהו אחד חזק ונחוש שיחליט שמה שיציל את המצב זה להרוג עוד כמה תוכים. מה שנקרא, להרוג תוכי ולנוח.

בוים, אתה גיבור היום! הצלת את המדינה. בוים, אם היו לנו עוד עשרה כמוך היינו כובשים את העולם! בהתנהלותו האחראית, הממלכתית והששה אלי קרב, הוכיח בוים כי הוא מועמד ראוי, שווה בין שווים במפלגת קדימה. ומי יודע, אולי בעקבות התקדים של אולמרט אהוד ואריאל שרון, נקבל בתוך כמה שנים את זאב בוים כראש הממשלה. ולמה לא, בעצם? בוים הוא לא פחות לא ראוי מאהוד אולמרט ולא פחות אלמוני ואפרורי ממנו. למעשה, סביר להניח שהוא יותר נקי.

מה שבטוח – השמדת התוכים תביא אותו רחוק בפוליטיקה הישראלית שאין דבר שהיא מכבדת יותר מהתעמרות בחלש ובחסר הסיכוי.

בעיני רוחי אני כבר רואה את הסטיקר: רק בוים יביא שלוים. ובשלב הזה קשה לי להתאפק ואני כבר שומע באוזני רוחי את הג'ינגל מזמרר צ'ירי בים צ'ירי בוים.

 

ד.

עוד פחות משבוע לבחירות, ונדמה שככל שהבחירות יותר גורליות כך הן יותר משעממות. מדינה משונה זו, שמשתעממת מהגורל של עצמה. הפעמיים היחידות ביום שאני מקבל בהן איזושהי תחושה של טרום בחירות הן כשאני עובר בתחנת רכבת צפון בדרך לעבודה וממנה. וגם, לא יותר מדי: כמה שלטים ולידם פעילים בשכר מינימום, מבטם עייף ודהוי והם עוברים בין המכוניות בחוסר חשק.

מצחיק אותי במיוחד לעבור ממש ליד השלט העצום שעליו מתנוסס פרצופו של האח החמישי במשפחת אולמרט, והוא עול ימים ושמח, מבטו ערני וניתן להבחין בזיק של הומור בעיניו, לחייו שמנמנות, סומק ורדרד עולה מהן וכולו, מה יש להגיד, ממש שמש נצחית בראש צלול. זה כנראה האח המוצלח, אני אומר לעצמי, וכמה יפה מצדו שהתגייס לטובת אחיו האפרפר וחסר הכריזמה והציע לדגמן בפוסטרים. באמת, כל הכבוד. אני כבר לא יכול לחכות לשלטי החוצות הענקיים עליהם יככב אחיו ההורס של זאב בוים.

 

ה.

אז כולם משתעממים ורבים לא יטרחו ללכת ולהצביע. פעם הייתי נושא נאומים חוצבי להבות על כוחה של הדמוקרטיה, על יום חגה (ובאמת, יום בחירות הוא תמיד יום מאוד כיפי, האין זאת? כולם בשבתון וכולם מרוצים מהחיים. כמו יום כיפור, רק עם מכוניות ואוכל; כמו יום העצמאות, רק בלי שירותרום ואוכל; כמו שבת, רק באמצע השבוע), אבל היום אין לי הרבה מה לומר לזה שלא מצביע. זו עדיין טעות בעיני, אבל איך אפשר להאשים את מי שנמאס לו? הרי כל רבע שעה יש בחירות, ובכל פעם כוכבים חדשים ומפצים בכל מני גדלים וכל פעם יש מרכז חדש, וקוסם חדש עם פתרון נהדר לכל הבעיות, ותמיד בהתחלה אתה מרגיש שיש סיכוי ובסוף מבין שאין מצב.

 

ו.

הדבר היחיד שנראה די ודאי – והלוואי שאתבדה – הוא שהולך להיות יותר גרוע. קדימה זו פארסה, לא משנה כמה מנדטים תקבל, ואולמרט יהיה ראש ממשלה רע עם השותפים הכי גרועים. אני בכלל לא מבין איך אפשר להצביע לקדימה, אבל זו לא תהיה הפעם הראשונה בה אני נכשל לחלוטין בלהבין מה האנשים רוצים ומה הם מחפשים.  

 

יש רעל במי השתייה שלך, אל תשתה!

 

יש רעל במי השתייה שלך, אחי העוף

אל תשתה אותם!

מבצע ההשמדה שלך יצא לדרך

ועשרות לוחמי משמר הגבול כבר נערכו

מסביב לקיבוץ בדרום

בו תמצא את מותך.

שטח סטרילי

אין לך לאן לברוח,

זה גיא ההריגה שלך

 

היית בריא לגמרי?

למי אכפת?

עורבים מנקרים את גופתך?

למי אכפת?

אתה סתם עוף, אתם סתם ראשים

ואנחנו נהרוג אתכם

כי אתם מסוכנים

ומעבירים מחלות

 

אל תשתה את כוס התרעלה, אחי העוף

זה לא טוב בשבילך

למרות שבעצם, מה זה משנה?

אם לא תורעל היום, תישחט מחר.

 

ובקשר לעורבים –

באמת אכפת לך

מי אוכל אותך?

 

זה העוף הולך לכפרות

ואנשים עוברים לאכול פרות

 

נוח על משכבך בשלום

אחי העוף מקיבוץ בדרום

 

גבר אמיתי לא יתן קיש אפילו לסוס שלו

 

א.

כבר עבר חודש מאז שהפסקתי לאכול בשר (ראו "אנליטי", 16 בפברואר), ומה אומר לכם – הזמן זוחל כשרעבים. למי שכל חייו פחות או יותר אכל בשר, אוכל בלי בשר זה לא אוכל – זה רק תוספות. כמה תפוחי אדמה ואורז כבר אפשר לאכול, ומי דמיין שעל סף שנות הארבעים שלי (עוד ארבע וחצי שנים) אמצא את עצמי אוכל קיש. קיש? מה אני, דוגמנית? מזעזע. אני, שעד לפני חודש בכלל לא ידעתי קיש מהו, אני, שהייתי שם שווארמה בקורנפלקס ופפרוני בקפה, מוצא את עצמי מכרסם כל מני עלים כאילו הייתי תולעת משי. הו, הרעב, הרעב.

כן, אנשים אומרים לי שיש יופי של אוכל לצמחונים, וזה אולי נכון – בורקס זה אחלה, פיצה זה מצוין, סביח זה יופי ופלאפל זה נורא ישראלי – ואפילו ממלא את הבטן, אבל זה לא בדיוק זה. לפני כמה ימים אפילו ניסיתי לאכול ספגטי. מה אומר לכם? זה לא כל כך טעים. סתם יציקת בצק שמתיישבת בבטן.

בפני עצמי אני נאלץ להודות שזה לא נורא גברי להיות צמחוני. גבר צריך לקרוע בשיניו פיסות בשר מעל עצם של חיה תוך שהוא רוכב על סוס פראי אל עבר שקיעה נוגה מעל ערבות אינסופיות. גבר אמיתי לא אוכל קיש, גבר אמיתי לא ייתן קיש אפילו לסוס שלו.

 

ב.

אז כן, אני כל הזמן קצת רעב, אבל מצד שני אין בי שום געגוע לבשר. בתוך תוכי אני יודע שגבר אמיתי לא צריך שחיה תחיה בשבי, תעבור עינויים ואז תמות בייסורים רק בשביל שהוא יוכל להמשיך לדמיין שהוא חי במערבון. גבר אמיתי לא צריך את השטויות האלה. זה לא בטבע שלי לאכול בשר, כמו שמנסים לשכנע אותי. הניצול, האטימות והאכזריות הם לא בטבע שלי. בטבע שלי זה לחיות בהרמוניה עם העולם.

כשחושבים על זה ככה זה די גברי, לא?

 

ג.

מה שכן, זה היה חודש די מצחיק. מאז שכתבתי כאן את תחושותיי לגבי תעשיית הבשר, אני מוצף מכתבים שמגיעים מאנשים טובים ששמחים לראות שהם לא לבד. צמחונים תמיד מרגישים שהם קצת לבד בעולם מנוכר, וכל צמחוני אחר הוא החבר הכי טוב, שותף לדרך ולאמונה ודייר של כבוד ברשימת התפוצה שלהם. זה קצת מצחיק אותי, ולא ברוע לב או בציניות. אני מודה לכל החברים והחברות שמיידעים אותי בכל פעם שתרנגולת נשחטת ואני מצטער, אחים יקרים לרעב התמידי, שאני לא חוזר אליכם. תסלחו לי, אבל אני לא המנהיג שאתם מחפשים. באמת שלא.

וחוץ מזה, פעם אחת נפלתי: הלכתי לחנות הסלטים השכונתית לרכוש מעט סלטים לשבת ובעל החנות, שמשום מה לא קורא את הטור הזה ולא ידע על ההתפתחות האחרונה בחיי, הגיש לי – מעשה ידידות – קובה עם מעט טחינה עליה. לקחתי, נתתי ביס, ואז נוכחתי שמדובר בקובה עם בשר. לא ירקתי או משהו – להעליב את המוכר זו פשע חמור יותר מאשר לאכול טיפה בשר בלי כוונה – בלעתי, וכשיצאתי, נתתי לכלבה.

זה היה נורא טעים. קובה עם בשר זה פשוט נהדר, בטח הרבה יותר מקובה פטריות, התחליף הצמחוני. קובה פטריות זה אידיוטי.

 

ד.

בשביל לא למות לגמרי ברעב המשכתי לאכול דגים. דגים זה טעים, דגים זה מזין. כששאלו אותי למה דגים כן ופרות לא, לא הייתה לי סיבה טובה. באמת שלא. הסיבה היחידה היא הרעב. אני לא חושב שחיי הדג שווים פחות מחיי הפרה, התרנגולת, הברווז, החזיר או הכבש. אני לא חושב שבגלל שלדג אין פרווה ועיניים עצובות דינו מוות. אני לא חושב שהדג סובל פחות או משהו בסגנון.

מה שאמרתי לעצמי זה ש"צריך לשים את הגבול איפשהו". אמירה שכל צמחוני (מה שאני עוד לא) שומע יותר מדי פעמים, בדרך כלל בהתנצחות קטנונית: איפה הגבול? בביצים? בחלב? בדגים? בבגדי העור? ותמיד יהיה מישהו שירים על נס את רגשותיהם העדינים של הצמחים ויטען ברגש שגם לחסה כואב כשקוטפים אותה ושיש מלפפונים שכותבים יופי של שירה.

כשאתה לא אוכל בשר אתה כל הזמן נאלץ להתגונן בפני טיעונים אבסורדיים והעלבות אישיות. אנשים רואים בצמחוניות התרסה נגדם. הצמחונות היא מראה לא נעימה המוצבת מולם: הנה הם משתקפים בה, טורפים צמאי דם וחסרי רחמים. תגובתם הראשונית היא לעשות ממך צחוק. יאללה, שייהנו.

אבל נסחפתי. איפה הייתי? אה, בדגים. אז זהו, אכלתי לי דגים, אבל חשבתי גם על זה עוד קצת (זה נחמד לחשוב על מה שאתה אוכל) ועשיתי בירורים. מה אומר לכם, גבירות ואדונים: נראה לי שאני מפסיק גם עם הדגים, וזאת ממספר טעמים שיפורטו מיד.

 

ה.

הטעם הראשון הוא הטעם המוסרי: האכזריות שלנו כלפי הדגים, שוכני הים הגדול והנהדר, היא פשוט בלתי נתפסת. מה עשו לנו היצורים היפים האלה שאנחנו קוטלים אותם כך בהמוניהם? מאות מיליוני טונות של דגים נהרגים כל שנה בידי בן האדם, בברבריות שקשה לדמיין. באחד מדוחות גרינפיס שקראתי המשיל אחד המומחים את שיטות הדיג המסחרי לרשת ברוחב קילומטר המחוברת למוט פלדה שהייתה חולפת על פני המישורים הגדולים של אפריקה ומשמידה כל דבר וכל יצור הנקרה בדרכה – קרנפים, אריות, פילים, קופים, נמרים, ציפורים, וגם בתים ומכוניות ואנשים. זה מה שאנחנו עושים בימים הגדולים.

 

ו.

הטעם השני הוא הטעם הסביבתי: אנחנו מזהמים את הים בטירוף, את זה יודע כל ילד. אנחנו זורקים לתוכו את הצואה שלנו, את נוזלי הבטריות המשומשות, את הפסולת התעשייתית, מיליוני ליטרים של נפט ומתכות רעילות מכל הסוגים מושלכות אל קרקעית הים ונאכלים על ידי הדגים המסכנים, שלא הרבה זמן אחר כך נרצחים על ידינו. ודרכם אנחנו אוכלים, שוב, את כל הזבל.

עכשיו, אני לא יודע מה אתכם, אבל אני לא ממש מעוניין לאכול את החרא של עצמי. ואת החרא של אנשים אחרים אני מעוניין לאכול עוד פחות, תודה רבה.

 

ז.

הטעם השלישי הוא אישי יותר. התחביב החביב עלי הוא צלילה. לצלול זה אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות בעולם. רגעי האושר הגדולים ביותר שלי היו מתחת לפני הים בחברת דגים, דולפינים, צבי ים, מאנטה-ריי, צלופחים, סרטנים ומה שאתם רוצים.

אני אוהב דגים. אני אוהב לראות אותם זזים, אני אוהב אותם בכל הצבעים, המינים והגדלים. אני מתרגש לראות דג מתחת למים פי מיליון משאני מתרגש לראות פרה באחו, תרנגולת בחצר, כבש בדיר או סוס בשדה. דגים בעיני הם נזר הבריאה; חיות נאצלות, נהדרות.

הדגים (וגם הציפורים) הם החיות המרהיבות ביותר שראיתי. איזה הוד, איזה הדר! איך אוכל להביט לחבריי הדגים בעיניים באמצע הצלילה, כשאחר כך אני טוחן אותם על הצלחת, מפריד בנימוס את הבשר מהעצמות.

אוהב אני את הדג יותר משאוהב אני את שאר החיות, אז למה אותן הפסקתי לאכול ואותו אני עדיין טורף?

זהו, מספיק. נו מור פיש פור מי.

 

חוג בית של חד"ש

 

היום, שני 13 במרץ, בשעה 18:00 יתקיים חוג בית של חד"ש בהשתתפות דב חנין, מס' 3 ברשימה. אתם מוזמנים.

איפה: ב"מנזר", אלנבי 60, תל אביב, בקומה התחתונה.

 

אין אלוהים – יש מסיבה!

 

א.

בשבוע הקרוב נחגוג את חג פורים. במפתיע, לפורים 2006 אין תחפושת-להיט בסגנון עוזי כהן שמציפה את המדינה. חבל, כי בשנה שעברה מאז פורים האחרון ניתן למצוא לא מעט רעיונות לתחפושות, כמו "מתנחל מפונה" (בגרסת המחבק או בגרסת המתפרע), "נעמי בלומנטל" (שתיקה נוגה, חיוך גרוטסקי) או "ממלא מקום ראש הממשלה" (איש שראשו בצורת עיפרון בנעליים שגדולות עליו בשישים מספרים).

היעדרה של תחפושת לאומית בשנה כמו זו – שהיא גם שנת בחירות – מעידה כאלף עדים על מה שעברנו השנה: הפירוק הגדול של החברה הישראלית. לאן הגענו, אני שואל אתכם, אם אנחנו לא יכולים אפילו להתאחד מאחורי הלעג לעוזי כהן? לאן הגענו אם אפילו מאחורי מסיכת פלסטיק מייד אין צ'יינה אנחנו לא מצליחים למצוא משהו שיחבר בינינו?

עצוב? כן, קצת.

בשבוע הקרוב נחגוג את חג פורים. "משנכנס אדר", אומרים אצלנו, "מרבים בשמחה", אבל הרבה שמחה לא הייתה פה מראש חודש אדר ועד היום, לא? או שכולם שמחים ולא שמתי לב.

 

ב.

אני מודה שאף פעם לא באמת הבנתי את פורים. תמיד היו לי אתו בעיות. כן, כילד קטן אהבתי את פורים, כמובן, אבל מה החוכמה? מתחפשים, מה יש פה להבין? גם כנער אהבתי את החג, אבל מה החוכמה? מעשנים ושותים אלכוהול, ואז מי בכלל יכול להבין משהו?

אבל ככל שאני גדל, אני מבין את הפורים הזה יותר, והוא גם מציק לי יותר.

אני רוצה לחלוק אתכם הרהור כפירה שהיה לי בנוגע לפורים: במגילת אסתר, כידוע לכולנו, לא מוזכר אלוהים, הוא לא מופיע שם, והדבר זכה לאינספור הסברים ופרשנויות. יש המוצאים אותו גם במגילה, יש המדברים על "הסתר הפנים" של האל, אבל את היעדר האל מהמגילה צריך לשים גם בהקשר רחב יותר, של החג וחודש אדר כולו.

בפורים אלוהים לא נוכח, וכולם שמחים בשיגעון. אנחנו מצווים, או נוהגים, להתבשם עד שלא נדע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. בלב החג והחודש עומד מושג ה"נהפוך הוא" – זמן בו הדברים הם בהחלט לא אותו דבר.

כשמסתכלים על זה מהצד הזה נדמה כאילו אנחנו חוגגים את היעדרו של האלוהים. הוא איננו, והדבר הראשון שאנחנו עושים זה לפתוח את הבקבוקים, לשתות, להתחפש ולרקוד. בכחנליה של ממש. אלוהים הלך, או הסתיר פניו, ואנחנו כולנו כמו ילדים בבית ספר יסודי כשהמורה לא הגיע: מתפרעים. אלוהים איננו, זה זמן הכאוס. אלוהים לא יגיע היום, תלמידים, ואין מורה מחליף. אין מי שיסתכל וישגיח. שיעור חופשי.

בואו ונגיד את זה בשפת הסטיקרים: אין אלוהים – יש מסיבה!

 

ג.

אני מפציר בכם להביט בזה מזווית אחרת, כמעט הפוכה, שיוצאת מתוך נקודת הנחה שיש אלוהים והוא בכל מקום כל הזמן וכל זה. אם כך הוא הדבר, הרי שבחג אחד וחודש אחד אנחנו מתעלמים מקיומו, ואפילו יותר מזה: אנחנו מבריחים אותו מהמסיבה שלנו. אנחנו קצת כמו הדחלילים האלקטרוניים האלה שמוציאים קולות כשבאים העורבים, ומגרשים אותם. אנחנו מקימים רעש מלאכותי, אנחנו עושים שמח, וזה מספיק על מנת לגרש את אלוהים מהחג. להוציא אותו, ולו ליום וחצי, מהחיים שלנו. הסטיקר של הזווית הקודמת יכול לחול יופי גם פה, ואם נהפוך אותו הוא רק ישתפר: יש מסיבה – אין אלוהים!

גירשנו את אלוהים מהחג – היש כפירה גדולה מזו וחטא נורא מזה? אני מתקשה לחשוב על משהו (אם יש לכם רעיון, אשמח לשמוע).

אז גירשנו אותו מהחדר ועשינו מסיבה. אפילו שתינו מספיק כדי לשכוח מה עשינו. אבל גם זה לא מספיק לנו, אז אנחנו מתחפשים. מה שנקרא, מנסים להערים על מצלמות האבטחה. ולא רק על מצלמות האבטחה אנחנו מנסים להערים, גם על עצמנו.

וזו עוד סיבה למה חבל שהשנה אין תחפושת-להיט מסוג עוזי כהן. ככל שיש יותר תחפושות זהות, קל יותר לבלבל את המצלמות.

 

ד.

חשבתי גם על הרעשן ובכלל על המנהג הזה להרעיש עולמות בזמן שנאמר שמו של המן. בואו נעזוב רגע את המן בצד, הרי אותו תלו על העץ. בואו נוציא את המן מהמשוואה ונישאר עם הרעש והרעשן לבדם. האין כל הרעש הזה שאנחנו מקימים במהלך קריאת המגילה והחג כולו – כולל גם כל אקדחי הקפצונים האלה, כל זיקוקי הדינור וכל הנפצים וכל החזיזים – בא לחפות על עובדת היעדר אלוהים מהחג הזה שלנו?

הרעשן, אקדח הפיקות, החזיז והזיקוק עושים הרבה רעש על מנת לחפות על השקט הגדול בהיעדרו של אלוהים. הם מנסים להסב את תשומת לב העם מהשקט הגדול.

אומר לכם עוד משהו: את הרעשן ואקדח הפיקות אני לא רואה כחלק מהמסיבה שתוארה בסעיפים הקודמים. בעיני אקדח הפיקות והרעשן של פורים ממלאים תפקיד אחר – הם לא כמו הדחליל האלקטרוני שתואר לעיל, הם יותר מזכירים לי את הסוג המיוחד הזה של השריקה שאנחנו שורקים כשאנחנו הולכים לבד ברחוב חשוך בשעה מאוחרת בעיר זרה: הניסיון הלא מוצלח שלנו למלא את החלל, לפזר את השקט, לגרש את החושך, להרגיש לא לבד.

 

ה.

פורים הוא חג מסובך מאוד מבחינה דתית. אני כמובן לא הראשון ששם לב לעובדה הזו, אבל אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שהדבר היכה בי. הייתי בן-עשרה, למדתי בישיבה, וראיתי את הגדולים שותים ומשתכרים כמו חזירים לכבוד הפורים. האמינו לי, נהרות של קיא זורמים בישיבות במהלך הפורים. מי שלא ראה את זה לא ראה שתייה לא מבוקרת מימיו.

לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה שם, בפורים הזה. הממסד הדתי מעודד את ההשתכרות ואובדן השליטה ליום אחד. ועוד איך שהוא מעודד. אבל שלא כמו מה שחשבתי בהתחלה, הוא לא משתמש באובדן השליטה ובשתייה כשסתום לחץ. מה שקורה זה הפוך לגמרי: הממסד הדתי בונה משוואה מזויפת שבצידה האחד אלוהים ובצידה השני אובדן שליטה. כך, מה שנשאר לך מיום אחד בלי אלוהים הוא בעיקר הנגאובר מהגיהינום.

 

ו.

פורים יכול היה להיות חג בו אנו בוחנים את קיומנו בעולם בלי אלוהים, כמו שיום כיפור הוא חג בו אנו בוחנים את קיומנו בעולם בלי פיתויים (גם על הדמיון בין פורים לכיפורים נכתב המון), אבל לא. זה קשה מדי. אז במקום זה אנשים מתחפשים, אוכלים אוזני המן, שותים, רוקדים ובעיקר עושים המון רעש ובלגן, רק שלא ייקלטו שהם לבד, שבעולם הזה אין אלוהים ואנחנו נדונים להסתדר לבד, בלי תחפושות.