Monthly Archives: יוני 2005

כל הכלים הכבדים פרצו שוב בהורה סוערת

 

א.

החיים בעיר, יודע כל מי שחי בעיר, הם – (זהירות: פרפרזה לפניך) – מה שקורה לך בזמן שמישהו אחר עושה תוכניות אחרות על חשבונך. החיים בעיר הם פחות או יותר מה שקורה לך בזמן שמישהו אחר הופך את הכביש, חופר מתחת לרחוב, חוסם את התנועה ורושם לך דוחות.

רחובות העיר מתהפכים להם בזה אחר זה ובסדר לגמרי לא מסוים. אין, ולא היה אף פעם, שום היגיון באי הסדר של עבודות התשתית, חוץ מכלל הברזל הנכון תמיד: זה תמיד קרוב מדי לאיפה שאתה גר, ואפשר לתמצת אפילו יותר: זה תמיד קרוב מדי. ואם זה לא מספיק, זה גם חוזר על עצמו בתדירות גבוהה מדי. כמה תשתיות כבר יש, שואל הבנאדם את עצמו כשהרחוב הסמוך לביתו נחפר ונהפך בפעם המי יודע כמה.

לפני מספר שבועות הגיעו, יותר נכון חזרו, השיפוצים אל השכונה. הפעם הם לא ברחוב שלי, הם ברחוב שכן; רחוק מספיק בשביל לא לשמוע, קרוב מספיק בשביל ליהנות מהאקשן.

כן, כי בפעם הזו גיליתי (מחדש, כמו בכל הפעמים הקודמות) את הקסם שמהלכים עלי הכלים הכבדים: הדחפורים, הטרקטורים, המנופים, העגורנים, המכבש, המלגזה, עגלות הענק הנגררות אחרי משאיות עצומות הפורקות גלילי בטון עצומים, מכשירים מוזרים למראה, חלליים לגמרי – זה חותך, זה מיישר, זה מרים וזה מוריד – ולצדם כלים קטנים יותר, זריזים ושובבים שמתנהגים כמו מלגזות אבל נראים קצת אחרת.

אני נוהג ללכת לשם עם הכלבה, לאתר הבנייה הקרוב למקום מגורי, ולצפות במתרחש. לפני כמה ימים ראיתי מחזה מלבב: משאית עצומה שכמותה עוד לא ראיתי הגיעה לרחוב ועליה העמיסו דחפור ענקי שבכפתו הגדולה אחז שתי כפות קטנות יותר, גם הן די בומבילות.

איזה קסם זה הכלים הכבדים האלה. יש כאלה המתלהבים מאוניות, יש כאלה האוהבים מטוסים, אבל אני: תן לי את הכלי הכבד. אותי הוא מרשים יותר מכל צוללת או נושאת מטוסים, את דמיוני הוא מלהיט הרבה יותר מכל אופנוע שטח או מטוס פרטי.

הו, אני חושב בכל פעם שאני עובר ברחוב, מי יתנני נהג משאית! הלוואי והייתי טרקטוריסט או דחפורן. הלוואי ואגשים את חלומי להפעיל פעם אחת מנוף ענקי, אבל ענקי! כמה אושר יכול הייתי להפיק מלנהוג על מכבש, כלומר: להיות מכבשן! הו, רטט עובר בגווי רק מהמחשבה על כרטיס הביקור המפואר שלי: דרור פויר, מכבשן!

אני נאחז בשרידי זיכרון ישן נושן ומתוק מדבש של עצמי נוהג על מלגזה. מלגזן. ככל שהשנים עוברות יותר ויותר קשה לי לזכור את עצמי כמלגזן. המלגזן שבי, ואתו תחושת המלגזנות, הולכת ונמוגה, והעצב הקל של הצווארון הלבן הולך ומשתלט: העצב של זה שכבר לא יעטה על ראשו את הקסדה הצהובה.

מהמראה ניבט אלי הפרצוף שלי. אני מביט בו, ולפעמים אני חש את הבלוז המסוים של זה שמלגזן הוא כבר לא יהיה. זה שימי המלגזנות שלו מאחוריו, ועתידו המוטורי צופן לו מקסימום פיאט פונטו.

 

ב.

העבודות בכביש גזלו מתושבי השכונה את המדרכות. המדרכות הן תמיד הדבר הראשון שנגזל מהתושבים. אם לא עבודות, יהיו אלה פחי זבל, אם לא פחים, אז מכונית חונה, אם לא זה, אז טוסטוס, אם לא, אז בית קפה שהשתלט, אם גם לא זה, אז ערמה נאה של צואת כלבים בשלבי טריות שונים, או כנופיית חתולים שמסתכלת עליך במבט של "עוף מפה, חבּיבּי". המדרכה, אחת מזכויות היסוד הבסיסיות של כל אדם, היא כבר מזמן – שנים! – לא מובן מאליו.

אני אוהב מדרכות, מה שלא מפתיע כלל וכלל. מתאים לי לאהוב מדרכות. במיוחד אני אוהב את המדרכה השקטה של הרחוב הקטן שלי. זו מדרכה ישנה, מדרכה אמיתית, לא האקרשטיין המגעיל הזה. המדרכה שלי היא מדרכה רצינית. בכל פעם שאני יוצא מהבית – ואני יוצא מהבית לפחות שלוש פעמים ביום – היא צופנת בחובה סוג של הבטחה. אני יוצא מהבית והמדרכה לא יודעת לאן אני הולך, זו אותה המדרכה אם אני יוצא רק לסיבוב קטן או לנסיעה של ארבעה חודשים. ומאחר ואני יוצא הרבה יותר לסיבוב קטן מאשר לטיולים של ארבעה חודשים, אני מנחם את עצמי שלפחות מבחינת המדרכה אין הבדל. מדרכות הן אדישות.

 

ג.

באופן קטגורי, אני אוהב דברים שניתן להתייחס אליהם כאל מיקרוקוסמוס, ואין הרבה דברים שניתן להתייחס אליהם כאל מיקרוקוסמוס כמו מדרכות. הן המיקרוקוסמוס של המיקרוקוסמוס. (כמעט) כל מה שקיים בעולם, קיים על המדרכה. חיים שלמים. באיזשהו מקום קראתי פעם שהרוחב הסטנדרטי של מדרכה הוא 1.3 מטר, שזה מספיק שטח לרוב המיקרוקוסמוסים שאני מכיר.

דוגמה למיקרוקוסמוס ישראלי שכזה: אני נוסע הרבה על אופניים. הרבה פעמים אני נוסע על המדרכה, בעיקר בשל הרצון המשונה שלי להישאר בחיים ולא להידרס על ידי נהגים מטורפים. הרבה פעמים כשאני נוסע על האופניים, הולכים לפני שני אנשים. זה בסדר גמור מבחינתי, הרי המדרכה היא שלהם לא פחות משלי.

כשאני מתקרב אני מבקש סליחה, ואז תמיד – לפחות ב-99% מהמקרים – קורה הדבר הבא: אחד מהשניים זז, מפנה לי מקום ומנסה להזהיר את השני. בשלב הזה האיש השני תמיד יאמר את המשפט: "שאני אזהר? שהוא ייזהר!".

בעיניי, המשפט הזה – "שאני אזהר? שהוא ייזהר!" (ולהלן שאש"י) – הוא ה"יהיה בסדר" החדש, ה"יהיה בסדר" של האלף השלישי. בעיניי, הוא הרבה יותר ישראלי מ"יהיה בסדר", כי השאש"י, שלא כמו קודמיו, מכיל מרכיבים חשובים אחרים שנוספו לחיים בישראל בשנים האחרונות: ההתנערות מאחריות, הזריקה הלאה, הטלת האשמה, הבריחה, האלימות, חוסר הכבוד הבסיסי כלפי האחר וההתעלמות מהזרימה הטבעית של החיים (במקרה הזה, החיים על המדרכה). לאף אחד, עושה רושם, לא אכפת מאף אחד אחר. מה מפריע לך לזוז שניה ולתת לעבור? מה זה גורע ממך, בנאדם?

הייתי יכול להיות מיליונר אם הייתי מקבל חמישה שקלים על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה, הייתי יכול לקנות לעצמי צי של מלגזות, עגורנים, מנופים ודחפורים, ולהפוך את כל המדרכות שבעולם, אבל לצערי אני נתקל בבעיה רצינית של גבייה: ממי בדיוק אגבה את אותם חמישה שקלים בכל פעם שאשמע את השאש"י? מי האיש שישלם לי חמישה שקלים על כל פעם שאשמע את המשפט הנלוז הזה? כמו שזה נראה עכשיו, אני לא אראה מזה שקל לעולם. חבל.

 

ד.

אני מאוד אוהב, כאמור, את המדרכות בעיר, אבל יש מדרכות שאני לא אוהב, מדרכות שגורמות לי אי נוחות רבה. אני מדבר על המדרכות בפרברים.

כלל האצבע שלי לזיהוי פרבר: הרחובות מסווגים לפי נושאים – פרחים, מנהיגי עבר, עצים, נחלים, ארצות וכיו"ב – כולם ריקים וכולם נראים בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר.

המדרכה הפרברית תמיד מדכאת אותי. זו מדרכה שלא נועדה שילכו עליה. זו מדרכה שרק מסמנת את שולי הכביש, הרי שם בפרברים כולם נוסעים במכוניות, אף אחד לא הולך לשום מקום, לבד מהליכה ספורטיבית. המדרכה הפרברית היא תמיד חדשה מדי, מזויפת מדי, היא לא משומשת, לא מעשית, היא עצובה ועלובה (קצת כמו רוב הקיום הפרברי אם יורשה לי), ואותי זה תמיד עושה קצת עצוב, כי אין הרבה דברים עצובים כמו מדרכה שלא מגשימה את עצמה.

ליד המדרכות הנקיות, הרחבות והריקות של הפרברים, נראות לי המדרכות העירוניות, על כל החרא תרתי משמע, כשמחות הרבה יותר. לפחות מישהו דורך עליהן.

 

ה.

בשנים האחרונות הוצגו בתל אביב תערוכות רחוב יפות שכאלה – פעם פסלים של פינגווינים, פעם דולפינים, פעם פורטרטים. ואני חושב: למה שלא יעשו את הפרויקט הבא על מדרכות? למה שלא ייתנו את המדרכה לאמנים שיציירו ויצרו עליה ממנה יצירות חדשות ויפות?

כמה נחמד יהיה ללכת, נגיד, על מדרכה שצוירה כמו שמיים, לרכב על אופניים על מדרכה מעוטרת כתשבץ או לפסוע מעדנות על מדרכה הנראית כאילו היא מתחת למים. זה יכול להיות יפה מאוד מאוד.

 

העובד של תמי 4 נגד מיסטר קלין

 

א.

בעוד כדור השלג של הפרשה האחרונה, שאת שמה כבר נמאס לי להגיד (מילה ראשונה: חיה עם ארבע רגליים שעושה הי-הי-הי, מילה שניה מתחרזת עם שמו של כדורגלן העבר אלי יאני) ממשיך להתגלגל, אני חושב שזה יכול להיות זמן המתאים לדבר דווקא על הקורבנות המשניים של הפרשה, האנשים שאף אחד לא מדבר עליהם ולא מתעניין בהם, ולא רק בהקשר של הפרשה הספציפית: האנשים העובדים. ולייתר דיוק: האנשים העובדים בחברות החשודות בפרשה.

כן. העובדים. אני לא מדבר על המנכ"לים, הסמנכ"לים ובכירים מהסוג הזה. אני לא מדבר על אנשים עם מכוניות מפוארות; אני מדבר על העובד החרוץ, הישר והנאמן של חברת תמי 4, למשל, שעובד שם מבוקר עד ערב, לבוש בחולצת טריקו של תמי 4. אני מדבר על טכנאי הטלפונים המסור שעובד בסלקום יותר מדי שעות עם יותר מדי קרינה. על המתכנת הנהדר שנותן ארבע עשרה שעות עבודה ביום באמדוקס עם יותר מדי דד-ליינים. אני מדבר על טכנאי המדפסות הוותיק והמנוסה שעובד בחברת מפעיל. על כל האנשים האלה אני מדבר, על כל האנשים הטובים, הישרים והחרוצים שהבוסים שלהם יוצאים ונכנסים עכשיו מחדרי חקירות. מישהו שאל את עצמו איך הם מרגישים?

הם בטח מרגישים מאוד לא נעים, כל האנשים האלה. הם בטח מרגישים כאילו אף אחד לא מכבד את העבודה הקשה שהם עושים, שהבוסים הגדולים שלהם מעדיפים את החוקר הפרטי ואת קיצור הדרך על פניהם. אני מבין אותן לגמרי. אם אתה עובד באחת מהחברות המופיעות ברשימת החשודים, אתה אמור להרגיש לא נעים. יצא לי גם לראות מקצת מהמכתבים שהוציאו חלק ממנהלי החברות החשודות לעובדיהם. די עלוב; הכחשות, מריחות, הטחת האשמות.

לא נעים, אבל תחושת אי הנעימות של האנשים האלה לא מעניינת אף אחד. אף אחד לא חשב עליהם, ומי שחשב עליהם הכי פחות היו המנהלים שלהם, שמתראיינים בעיתונים ומציגים את עצמם כסחבקים של העובדים, כמי שדלתם תמיד פתוחה. הו, השקר של הדלת הפתוחה תמיד!

 

ב.

כי מאחורי, או מתחת אם תרצו, הרעש והצלצולים של הפרשה הזו מבצבץ הדבר שאף אחד עוד לא רוצה לראות: ההתפוררות הבלתי נמנעת של המוסד העומד בלב ליבו של הקפיטליזם: התאגיד.

הקפיטליזם פירק את הקהילות הישנות, השכונתיות, הקטנות, הוא פירק גם את הקהילות הגדולות, הלאומיות. הוא ניסה לפרק את הדתות, או לפחות להחליש אותן, אותו הדבר אמור גם לגבי מוסד הנישואין. במקום כל אלה הציבה התרבות את התאגיד. הוא היה התחליף לאלוהים, למדינה, לקהילה, למשפחה. התאגיד הוא טוטאלי. התאגיד אובר אלס!

על מנת שהתחליף יהיה כמה שיותר מקיף ומלא, נולדה התרבות התאגידית, או בשמה היפה יותר, תרבות ארגונית. התרבות הארגונית הציעה ומציעה תחליפים שונים לתחושות השייכות הוותיקות, כמו גאוות יחידה, מסירות, וכד'. זה גם לא דבר נדיר למצוא תאגידים שמגדירים את עצמם כמשפחה, כבית, כקהילה וכיוצא בזה. הם לוקחים לך את הזמן, גוזלים לך יותר ויותר מהחיים, דורשים הזדהות טוטאלית (מדים, מדבקה על האוטו וכיו"ב) ובתמורה מארגנים לך יום כיף פעם בכמה זמן, שתרגיש טוב.

כל מי שעבד פעם בתאגיד, ולאוו דווקא מהגדולים, מכיר את פניה של התרבות הארגונית, שבביטוי הקיצוני ביותר שלה נתקלתי בסיור שערכתי לפני כמה שנים בחברת אינטל ישראל. הזיכרון הזה מעביר עד היום רעד בגבי. הלוואי שהייתי שוכח, אבל אני לא יכול.

אז ככה: מהנדסי התרבות הארגונית באינטל – וכך היו הדברים בעת ביקורי לפני כמה שנים – המציאו מין ישות בשם "מיסטר קלין" (Mr. Clean). מיסטר קלין זה היה עובר בלילה בין הקיוביקלז, כמו פייה, בודק שהכל נקי. אם הקיוביקל שלך היה נקי, היית מוצא למחרת פתק ממיסטר קלין שמודה לך על הקפדתך על מרחב עבודה נקי. אם, חלילה, נהגת אחרת היה מיסטר קלין משאיר לך פתק הרבה פחות נחמד. אם אני זוכר נכון, מצב הניקיון היה נרשם בתיקו של כל עובד ועובד. עובד מלוכלך היה מקבל שטיפה ומצבו ההיגייני היה נרשם בתיקו האישי. הרבה יותר מסביר להניח שמאחורי הציור המצוחצח והמסר הנקי של מיסטר קלין ניתן היה למצוא פועלות ניקיון בשכר מינימום שנשכרו מקבלן כוח אדם.

זה היה מיסטר קלין, וזה בהחלט היה אחד מהביטויים הקיצוניים והמזעזעים של התרבות הארגונית האמריקאית בה נתקלתי בחיי. הרושם הזה נחקק בי הרבה יותר עמוק מכל דבר אחר. יש כאלה שהמילה "אינטל" עושה להם אסוציאציה של מדענים עוטי חלוק לבן בחדר סטרילי, לי המילה אינטל ישר מביאה מהזיכרון את מיסטר קלין.

 

ג.

זה לא (רק) מצחיק: אחת השיטות המובהקות והברורות של התרבות הארגונית היא להתייחס לעובד כאל ילד. לשחק אתו משחקים, לתת לו תחושה טובה, לספק לו איזונים מושלמים של מקלות וגזרים, להתייחס אליו כאילו הוא הדבר הכי חשוב בעולם. הוא הלב הפועם של התאגיד.

אבל אתן יודעים איך זה ילדים, נכון? סופם להתבגר. זה לוקח כמה שזה לוקח, אבל בסוף הם – אנחנו – מבינים איך העולם עובד באמת. אי אפשר לגונן עלינו לנצח, אי אפשר להסתיר מאתנו את האמת לאורך זמן.

והאמת היא שכל מה שעשתה התרבות התאגידית זה לצפות את סורגי הכלוב בקצת צבע זהב. ועכשיו זה מתקלף, מתפורר, מתפרק, עם השחיתות והציתות וכל זה. התרבות הארגונית קורסת אל תוך עצמה ומתפרקת כי העובדים מבינים – בדרך הקשה, מאוד קשה – שמקום העבודה שלהם הוא לא בית ולא קהילה ולא משפחה: הוא מקום עבודה שנועד לספק את השאיפות ותאוות הבצע של מישהו אחר. אתה, העובד, אתה לא הלב הפועם של התאגיד: אתה בורג קטן. אתה יכול לעבוד הכי קשה וטוב בעולם, אבל בסופו של יום אלה לא האינטרסים שלך שקובעים. בסופו של יום, מי שנכנס חופשי בדלת הפתוחה תמיד של הבוסים הגדולים זה לא אתה – זה החוקר הפרטי ויועץ התקשורת. שני האנשים האלה, החוקר הפרטי ויועץ התקשורת, הם אלה המבשרים את הריקבון, את ההתפוררות. הם החצב והנחליאלי של הסתיו התאגידי.

 

ד.

מה נעשה? מה אנחנו יכולים לעשות? מטבע הדברים, לעובדים יש פחות אפשרויות מהמעבידים. לא תמיד הם – אנחנו – יכולים לשלוט על מה שההם שם למעלה עושים בחדרי החדרים של החלונות הגבוהים. לא תמיד הם – אנחנו – יכולים לבחור איפה נעבוד ועבור מי.

בעולם מושלם היינו מבקשים תעודת יושר מכל מנכ"ל ומכל בעל שליטה, אבל העולם לא מושלם, חברות וחברים. לא נעים לי לומר לכם, אבל העולם רחוק מאוד מלהיות מושלם.

כרגע, המצב הוא שהם בוחרים אותנו ולא אנחנו בוחרים אותם. הקלפים בידיהם, ועד כמה שמפתה לדמיין מאות עובדים עוברים כאיש אחד לעבוד עבור מעסיק ישר, הגון והוגן יותר, הרי שקשה לראות דבר כזה מתבצע במציאות.

זה עולם מעוות בו המעסיק יכול לבחון את העובד, לבדוק אותו, לשלוח את כתב היד שלו לבדיקה ולערוך לו מבדקים פסיכולוגיים, אבל העובד תקוע עם האישיות המסתורית והלא מפוענחת של המעביד, על מקורביו המפוקפקים בהם דנו בסוף סעיף ג'.

מה בכל זאת אנחנו יכולים לעשות? קודם כל, אנחנו מוכרחים להבין את האמת. דבר שני, אנחנו צריכים לזנוח את התרבות התאגידית המושחתת, המתפוררת והלא אישית, ולחזור אחורה, אל הבסיס, אל הנאמנויות הראשונות. יש דברים הרבה יותר חשובים מהעבודה, יש דברים הרבה יותר חשובים מלהכפיף את עצמך, נפשית, לארגון שמטרותיו זרות לך. אדם צריך לעבוד בשביל עצמו, בשביל הגאווה הפשוטה שלו, בשביל משפחתו, בשביל לקחת חופשה פעם בכמה זמן. רק ככה יוכלו העובד של תמי 4, הטכנאי של סלקום, המתכנת של  אמדוקס וכל העובדים בכל החברות שעוד ישורבבו לפרשה, לחיות עם עצמם בשלום ולא להרגיש לא נעים בגלל דבר שלא קשור אליהם כלל וכלל.

 

שדרג לי כבשה

 

א.

השבוע נכנסתי לבנאדם שאחראי על העניינים במפעל בו אני עובד וביררתי לגבי שידרוג הסלולרי שלי למכשיר, איך נאמר את זה, עם יותר מצלמה.

האמת היא שלא בדיוק נכנסתי אליו, זה היה יותר מפגש במעלית. אני אוהב מעליות; הן מעלות אותי למעלה ומורידות אותי למטה. אני מרגיש בהן בנוח. אני אוהב אותן צרות ועתיקות, אני אוהב אותן רחבות ומבהיקות, אני אוהב אותן מהירות ואני אוהב אותן מקרטעות, אני אוהב אותן שקטות, לחשניות, ואני אוהב אותן רועשות, חרקניות. אני אוהב אותן שקופות ואני אוהב אותן אטומות. אני אוהב את אלה שאתה נכנס אליהן מצד אחד ויוצא מהצד השני. אני אוהב להיות במצב של תזוזה ואי תזוזה בו זמנית, אני אוהב שכתוב לי באיזה קומה אני נמצא ואני אוהב את הרגעים בין הקומות כשכל המספרים כבויים. אני מרגיש בנוח במעליות. תמיד הרגשתי. הרבה פעמים אני מנסה לדמיין איך זה להיות בתוך מעלית ריקה. אני מדמיין מעליות ריקות עולות ויורדות בין קומות נטושות בבנייני משרדים נעולים, וזה מרגיע אותי כמו שרק דימוי טוב מצליח.

אבל מעליות הם לא העניין להיום. העניין הוא שפגשתי את הבנאדם שאחראי על העניינים ואמרתי לו שאני מאוד רוצה טלפון עם מצלמה. הוא אמר שהוא יברר. למחרת הוא חזר אלי, הזמין אותי אליו ללשכה, הראה לי איזה מכשיר.

רוב המכשירים החדשים, אלה עם המצלמה, נראים כמו צעצועים בשקל. כל כך ילדותיים – הם צבעוניים ומצפצפים ומהבהבים. הכל נעשה בהרבה יותר מדי עליזות, אם תשאלו אותי. מה קרה? בסך הכל שיחת טלפון. תסלחו לי שאני אומר את זה, כן, אבל אני עוד לא ראיתי אף מעלית שמתנהגת בצורה כזו כשמישהו לוחץ על כפתור. מעליות יש בהן מין אצילות, הן לא כמו הצעצועים האלה שבאים והולכים, ממלאים את הזמן בין שידרוג לשידרוג. אבל כאמור, מעליות הן לא העניין להיום. לא יודע מאיפה הגיעו לכאן כל המעליות האלה ולאן הן עולות.

 

ב.

החזקתי את הטלפון החדש והילדותי עם המצלמה, שנראה כאילו לא יכול להחזיק מעמד יותר מיום, שיחקתי קצת, צילמתי קצת מסביב. לא בא לי עליו; מה אני, בכיתה אלף? רק חסר לי מדבקה של "המורדים" ויומן של אגם רודברג. מצד שני, טלפון עם מצלמה זה צו השעה. כן, אבל אני שונא את אלה שכל הזמן מצלמים בטלפון-מצלמה שלהם. כן, אבל מצלמה זה מעולה אם רוצים לצלם משהו. כן, אבל אף פעם לא באמת רציתי לצלם משהו. ויכוח עז התחולל בתוכי.

ואז האיש שאחראי על העניינים פתר לי את כל הבעיות ואמר: עוד מעט ייצא (או יגיע, לא זוכר) ה-DR7000 (שם בדוי, השם האמיתי נשכח ממני), עם מסך יותר גדול, מצלמה משוכללת יותר ואפשרויות רבות יותר, הוא גם נראה קצת יותר מכובד, כדאי להמתין. אולי חודש. קפצתי על הצעת הפשרה. בעוד  חודש יהיה לי מכשיר הרבה יותר טוב. כדאי לחכות. להמתין זה תמיד טוב. אני אוהב להמתין; למעלית, לטלפון חדש, לאישה שתחזור מחו"ל, לסוף השבוע, אבל גם לדברים טריוויאליים יותר, כמו כוס קפה או התור שלי לדבר. אני אוהב להמתין, ואני טוב בזה. אם לא הייתי עושה מה שאני עושה הייתי פותח בית עסק להמתנות, וממתין, תמורת סכום לא קטן, לכל דבר שלקוחותיי יחפצו שאמתין לו. לקוחותיי הם אנשים עסוקים, אין להם זמן להמתין. אני, זמן זה כל מה שיש לי.

בית העסק להמתנות לא עוסק רק בלהמתין. ללקוחות ה-VIP אנחנו מציעים מוצר מהפכני: אנחנו מוכרים רגעים ותחושות של המתנות מתוקות, בלתי נשכחות. תמורת 799.99 אירו אתה מקבל רגע מזוקק של המתנה לרכבת המהירה בין מדריד לפריז, לקבל את פניה של אישה אהובה. 869.99 אירו, ואתה מקבל את הרגע הנפלא שבין הברק והרעם. 999.99 אירו, ואתה ילד בלונה פארק שממתין לאיש שיגמור להכין לך צמר גפן מתוק.

 

ג.

רק אחר כך חשבתי על המשפט שנאמר לי – לא לשדרג עכשיו, להמתין חודש. המשפט הזה חותר תחת עצם השידרוג. תחת רוח השידרוג, אם תרצו, וחוץ מזה: הוא פרדוקסלי לחלוטין. הרי מדובר במשפט שתקף תמיד; גם בעוד חודש, אם אחכה חודש נוסף, ייצא מכשיר טוב יותר, גדול יותר (כלומר קטן יותר), משוכלל יותר. גם לפני שנה, אם הייתי מחכה חודש הייתי יכול לקחת מכשיר טוב יותר מהמכשיר שלקחתי. תמיד אפשר לחכות עוד קצת, כי הזמן תמיד מביא איתו שיפורים ושכלולים וגרסאות חדשות לדברים שכבר עובדים בסדר גמור. כל העניין בלשדרג הוא לקחת את מה שמציע העכשיו. רק ההווה חשוב. השידרוג, אם תרצו, הוא אחיזה נואשת בהווה. הוא אנטי נוסטלגי במהותו, כי הוא אנטי נוסטלגי גם כלפי העתיד. אין דבר כזה לחכות עוד חודש, תביא את הכי טוב שיש עכשיו.

על כל פנים, אני החלטתי להמתין. יש לי הרגשה שבעוד חודש פלוס מינוס, כשאבצע את השידרוג, חיי הולכים להשתנות מן הקצה עד הקצה. זה הולך להיות אחד השידרוגים המשמעותיים בחיים שלי. למרות שיש לי תחושה שמדובר בדבר שמתקלקל נורא בקלות, טלפון עם מצלמה יאפשר לי מגוון רחב של דברים שלא מתאפשרים לי כעת, רובם סביב האפשרות לדבר ולצלם באותו מכשיר. אני יודע שאני בערך שנה אחרי כולם, אבל לא אכפת לי.

 

ד.

האם אנחנו יכולים לומר בלב שלם שאין קשר בין ההצלחה המטאורית של המצלמה הדיגיטלית לבין הטרנדיזציה של הניתוחים הפלסטיים? האם באמת אין קשר בין העובדה שלכולם יש מצלמה לבין העובדה שכולם מורידים משקפיים, מסירים שיער, מגדילים חזה ושואבים שומן? ואולי להפך: אולי קודם הבשילה התעשייה הפלסטית, ובעקבותיה – בעקבות זה שכולם יפים – גדלה ונפוצה המצלמה הדיגיטלית: כולם רוצים לצלם, להצטלם.

האם באמת אין שום קשר בין יכולת השידרוג המהירה, התמידית והאינסופית שאנחנו מנסים להשיג עבור המכשירים שלנו לבין הרצון והיכולת שלנו לשדרג גם את עצמנו?

אני לא טוען למערכת יחסים של סיבה ותוצאה בין האיחוד של המצלמה והטלפון לבין הגברים החלקים משיער והנשים ללא משקפיים שממלאים את הרחובות. האחד הוא לא בגלל השני, אבל אחד משפיע על השני. אנחנו חיים בתרבות מבוססת שידרוג. משדרגים בלי הכרה.

אבל לא תמיד אנחנו שמים לב שבכל פעם שאנחנו משדרגים, אנחנו גם זונחים משהו מאחור. משהו נזנח. בכל פעם שאנחנו משדרגים, אנחנו זורקים משהו לזבל. בכל פעם שאנחנו משדרגים, אנחנו מדחיקים. וככל שאנחנו משדרגים את עצמנו אנחנו מדחיקים את קיומם של אלה שלא משדרגים. במצלמות החדשות שלנו אנחנו מצלמים רק דברים יפים, רק אנשים חדשים, משודרגים.

על מנת להפוך לאזרחים תורמים בתרבות הצריכה, אנחנו נאלצים לחיות במצב מתמיד של נטישת דברים מאחור. כל הזמן אנחנו זורקים, מחליפים, קונים חדש, מייצרים זבל, משדרגים ושוכחים, משדרגים ומדחיקים.

ההר שעליו אנחנו מטפסים מורכב מהזבל שהשלכנו מאחור. כל שידרוג שאנחנו עושים מרחיק אותנו מאלה שלא משדרגים, שלא יכולים לשדרג. וזה כבר לא רק מכשיר סלולרי חדש, זו צורה חיצונית. עד לפני לא מעט שנים היית מזהה את העשיר לפי מה שיש לו, לאט לאט אתה מצליח לזהות אותו פשוט לפי איך שהוא נראה: הם יפים יותר, העשירים, הם אנשים משודרגים. אין להם שיערות במקומות הלא נכונים, הם לא שמנים מדי, הם שזופים, אין להם משקפיים ואין להם אסתמה. וככל שהם יפים יותר, העניים נהיים מכוערים יותר, כי הכל יחסי. וככל שהעניים מכוערים יותר, פחות אנשים מצלמים אותם, לפחות אנשים אכפת מהם. זה מה שקורה, פשוט מאוד. השאלה היא האם זה יכול להיות אחרת?