א.
החיים בעיר, יודע כל מי שחי בעיר, הם – (זהירות: פרפרזה לפניך) – מה שקורה לך בזמן שמישהו אחר עושה תוכניות אחרות על חשבונך. החיים בעיר הם פחות או יותר מה שקורה לך בזמן שמישהו אחר הופך את הכביש, חופר מתחת לרחוב, חוסם את התנועה ורושם לך דוחות.
רחובות העיר מתהפכים להם בזה אחר זה ובסדר לגמרי לא מסוים. אין, ולא היה אף פעם, שום היגיון באי הסדר של עבודות התשתית, חוץ מכלל הברזל הנכון תמיד: זה תמיד קרוב מדי לאיפה שאתה גר, ואפשר לתמצת אפילו יותר: זה תמיד קרוב מדי. ואם זה לא מספיק, זה גם חוזר על עצמו בתדירות גבוהה מדי. כמה תשתיות כבר יש, שואל הבנאדם את עצמו כשהרחוב הסמוך לביתו נחפר ונהפך בפעם המי יודע כמה.
לפני מספר שבועות הגיעו, יותר נכון חזרו, השיפוצים אל השכונה. הפעם הם לא ברחוב שלי, הם ברחוב שכן; רחוק מספיק בשביל לא לשמוע, קרוב מספיק בשביל ליהנות מהאקשן.
כן, כי בפעם הזו גיליתי (מחדש, כמו בכל הפעמים הקודמות) את הקסם שמהלכים עלי הכלים הכבדים: הדחפורים, הטרקטורים, המנופים, העגורנים, המכבש, המלגזה, עגלות הענק הנגררות אחרי משאיות עצומות הפורקות גלילי בטון עצומים, מכשירים מוזרים למראה, חלליים לגמרי – זה חותך, זה מיישר, זה מרים וזה מוריד – ולצדם כלים קטנים יותר, זריזים ושובבים שמתנהגים כמו מלגזות אבל נראים קצת אחרת.
אני נוהג ללכת לשם עם הכלבה, לאתר הבנייה הקרוב למקום מגורי, ולצפות במתרחש. לפני כמה ימים ראיתי מחזה מלבב: משאית עצומה שכמותה עוד לא ראיתי הגיעה לרחוב ועליה העמיסו דחפור ענקי שבכפתו הגדולה אחז שתי כפות קטנות יותר, גם הן די בומבילות.
איזה קסם זה הכלים הכבדים האלה. יש כאלה המתלהבים מאוניות, יש כאלה האוהבים מטוסים, אבל אני: תן לי את הכלי הכבד. אותי הוא מרשים יותר מכל צוללת או נושאת מטוסים, את דמיוני הוא מלהיט הרבה יותר מכל אופנוע שטח או מטוס פרטי.
הו, אני חושב בכל פעם שאני עובר ברחוב, מי יתנני נהג משאית! הלוואי והייתי טרקטוריסט או דחפורן. הלוואי ואגשים את חלומי להפעיל פעם אחת מנוף ענקי, אבל ענקי! כמה אושר יכול הייתי להפיק מלנהוג על מכבש, כלומר: להיות מכבשן! הו, רטט עובר בגווי רק מהמחשבה על כרטיס הביקור המפואר שלי: דרור פויר, מכבשן!
אני נאחז בשרידי זיכרון ישן נושן ומתוק מדבש של עצמי נוהג על מלגזה. מלגזן. ככל שהשנים עוברות יותר ויותר קשה לי לזכור את עצמי כמלגזן. המלגזן שבי, ואתו תחושת המלגזנות, הולכת ונמוגה, והעצב הקל של הצווארון הלבן הולך ומשתלט: העצב של זה שכבר לא יעטה על ראשו את הקסדה הצהובה.
מהמראה ניבט אלי הפרצוף שלי. אני מביט בו, ולפעמים אני חש את הבלוז המסוים של זה שמלגזן הוא כבר לא יהיה. זה שימי המלגזנות שלו מאחוריו, ועתידו המוטורי צופן לו מקסימום פיאט פונטו.
ב.
העבודות בכביש גזלו מתושבי השכונה את המדרכות. המדרכות הן תמיד הדבר הראשון שנגזל מהתושבים. אם לא עבודות, יהיו אלה פחי זבל, אם לא פחים, אז מכונית חונה, אם לא זה, אז טוסטוס, אם לא, אז בית קפה שהשתלט, אם גם לא זה, אז ערמה נאה של צואת כלבים בשלבי טריות שונים, או כנופיית חתולים שמסתכלת עליך במבט של "עוף מפה, חבּיבּי". המדרכה, אחת מזכויות היסוד הבסיסיות של כל אדם, היא כבר מזמן – שנים! – לא מובן מאליו.
אני אוהב מדרכות, מה שלא מפתיע כלל וכלל. מתאים לי לאהוב מדרכות. במיוחד אני אוהב את המדרכה השקטה של הרחוב הקטן שלי. זו מדרכה ישנה, מדרכה אמיתית, לא האקרשטיין המגעיל הזה. המדרכה שלי היא מדרכה רצינית. בכל פעם שאני יוצא מהבית – ואני יוצא מהבית לפחות שלוש פעמים ביום – היא צופנת בחובה סוג של הבטחה. אני יוצא מהבית והמדרכה לא יודעת לאן אני הולך, זו אותה המדרכה אם אני יוצא רק לסיבוב קטן או לנסיעה של ארבעה חודשים. ומאחר ואני יוצא הרבה יותר לסיבוב קטן מאשר לטיולים של ארבעה חודשים, אני מנחם את עצמי שלפחות מבחינת המדרכה אין הבדל. מדרכות הן אדישות.
ג.
באופן קטגורי, אני אוהב דברים שניתן להתייחס אליהם כאל מיקרוקוסמוס, ואין הרבה דברים שניתן להתייחס אליהם כאל מיקרוקוסמוס כמו מדרכות. הן המיקרוקוסמוס של המיקרוקוסמוס. (כמעט) כל מה שקיים בעולם, קיים על המדרכה. חיים שלמים. באיזשהו מקום קראתי פעם שהרוחב הסטנדרטי של מדרכה הוא 1.3 מטר, שזה מספיק שטח לרוב המיקרוקוסמוסים שאני מכיר.
דוגמה למיקרוקוסמוס ישראלי שכזה: אני נוסע הרבה על אופניים. הרבה פעמים אני נוסע על המדרכה, בעיקר בשל הרצון המשונה שלי להישאר בחיים ולא להידרס על ידי נהגים מטורפים. הרבה פעמים כשאני נוסע על האופניים, הולכים לפני שני אנשים. זה בסדר גמור מבחינתי, הרי המדרכה היא שלהם לא פחות משלי.
כשאני מתקרב אני מבקש סליחה, ואז תמיד – לפחות ב-99% מהמקרים – קורה הדבר הבא: אחד מהשניים זז, מפנה לי מקום ומנסה להזהיר את השני. בשלב הזה האיש השני תמיד יאמר את המשפט: "שאני אזהר? שהוא ייזהר!".
בעיניי, המשפט הזה – "שאני אזהר? שהוא ייזהר!" (ולהלן שאש"י) – הוא ה"יהיה בסדר" החדש, ה"יהיה בסדר" של האלף השלישי. בעיניי, הוא הרבה יותר ישראלי מ"יהיה בסדר", כי השאש"י, שלא כמו קודמיו, מכיל מרכיבים חשובים אחרים שנוספו לחיים בישראל בשנים האחרונות: ההתנערות מאחריות, הזריקה הלאה, הטלת האשמה, הבריחה, האלימות, חוסר הכבוד הבסיסי כלפי האחר וההתעלמות מהזרימה הטבעית של החיים (במקרה הזה, החיים על המדרכה). לאף אחד, עושה רושם, לא אכפת מאף אחד אחר. מה מפריע לך לזוז שניה ולתת לעבור? מה זה גורע ממך, בנאדם?
הייתי יכול להיות מיליונר אם הייתי מקבל חמישה שקלים על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה, הייתי יכול לקנות לעצמי צי של מלגזות, עגורנים, מנופים ודחפורים, ולהפוך את כל המדרכות שבעולם, אבל לצערי אני נתקל בבעיה רצינית של גבייה: ממי בדיוק אגבה את אותם חמישה שקלים בכל פעם שאשמע את השאש"י? מי האיש שישלם לי חמישה שקלים על כל פעם שאשמע את המשפט הנלוז הזה? כמו שזה נראה עכשיו, אני לא אראה מזה שקל לעולם. חבל.
ד.
אני מאוד אוהב, כאמור, את המדרכות בעיר, אבל יש מדרכות שאני לא אוהב, מדרכות שגורמות לי אי נוחות רבה. אני מדבר על המדרכות בפרברים.
כלל האצבע שלי לזיהוי פרבר: הרחובות מסווגים לפי נושאים – פרחים, מנהיגי עבר, עצים, נחלים, ארצות וכיו"ב – כולם ריקים וכולם נראים בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר.
המדרכה הפרברית תמיד מדכאת אותי. זו מדרכה שלא נועדה שילכו עליה. זו מדרכה שרק מסמנת את שולי הכביש, הרי שם בפרברים כולם נוסעים במכוניות, אף אחד לא הולך לשום מקום, לבד מהליכה ספורטיבית. המדרכה הפרברית היא תמיד חדשה מדי, מזויפת מדי, היא לא משומשת, לא מעשית, היא עצובה ועלובה (קצת כמו רוב הקיום הפרברי אם יורשה לי), ואותי זה תמיד עושה קצת עצוב, כי אין הרבה דברים עצובים כמו מדרכה שלא מגשימה את עצמה.
ליד המדרכות הנקיות, הרחבות והריקות של הפרברים, נראות לי המדרכות העירוניות, על כל החרא תרתי משמע, כשמחות הרבה יותר. לפחות מישהו דורך עליהן.
ה.
בשנים האחרונות הוצגו בתל אביב תערוכות רחוב יפות שכאלה – פעם פסלים של פינגווינים, פעם דולפינים, פעם פורטרטים. ואני חושב: למה שלא יעשו את הפרויקט הבא על מדרכות? למה שלא ייתנו את המדרכה לאמנים שיציירו ויצרו עליה ממנה יצירות חדשות ויפות?
כמה נחמד יהיה ללכת, נגיד, על מדרכה שצוירה כמו שמיים, לרכב על אופניים על מדרכה מעוטרת כתשבץ או לפסוע מעדנות על מדרכה הנראית כאילו היא מתחת למים. זה יכול להיות יפה מאוד מאוד.
החיים בהיר 