Monthly Archives: ינואר 2004

פרשת השבוע – בֹּא

1.
פרשת בֹּא מכילה את שלוש מכות מצרים האחרונות – ארבה, חושך, בכורות – את המצוות הראשונות, מצוות הפסח, ואז, כמובן, יציאת מצרים. פרשה דרמטית.
2.
שיאה של הפרשה, לדעתי, הוא מכת בכורות – הזוועה הכי גדולה שהופיעה בתנ"ך עד עכשיו, ואולי הזוועה הכי גדולה בתנ"ך בכלל. מכת בכורות היא אכזריות לשמה.
למה אני אומר "אכזריות לשמה"? כי אחרי מכת חושך המצרים כבר שבורים, לפרעה נמאס, אפילו למשה נמאס. משה ופרעה נפרדים אחד מהשני, הכל מוכן, הכל יכול היה להיגמר כאן, ואז – "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה: עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם. אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם" (יא, א).
3.
אלוהים אוהב את המכות! "עוד אחד", הוא אומר למשה, "תן להביא בהם עוד אחד" – כמו ילד בלונה-פארק. לא הספיקו לו הדבר, השחין, הצפרדע, הדם, הארבה, הברד, הכינים, הערוב והחושך. הוא רוצה עוד, והוא רוצה משהו אכזרי במיוחד.
4.
ניתן לכתוב לדבר בעד עצמו: "וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.
וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם: כִּי אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (יב, כט-ל).
5.
והכל מתואר על ידי אלוהים עצמו כאילו היה הוא, יהוה, איזה ג'ון טרוולטה היוצא לערב דיסקו עם החברה. אצטט שוב: "כֹּה אָמַר יְהוָה: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (יא, ד). שחק אותה, י', יו דה מאן!
6.
להדגשת האפקט הדרמטי, כמו גם על מנת להבהיר עד כמה בדיוק אוהב אלוהים את מכת בכורות – היא מתוארת פעמיים. פעם אחת בפרק י"א, פסוקים ד' – ח', ואחר כך בפרק י"ב פסוקים כ"ט – ל'.
7.
כבכור וכבנאדם, אני מגנה כל פעולה נגד בכורים בפרט וילודי אישה בכלל.
8.
מעניין לגלות שהרד"פ לא כתב כמעט כלום על מכת בכורות. גם הפעם היחידה הזו בה מוזכרת מכת בכורות, היא מוזכרת בקצרה, כמעין חידת הגיון, משוואה עם נעלם.
כותב הרד"פ (מתוך "כל כתבי", כרך ב', חלק ח', פרק יא, עמוד קכ"ז): "… אומר בקצרה, ולא אוסיף עוד בנושא: מבחינה זו, מכת בכורות כמעמד הר סיני".
8.1.
תלי תילים של מאמרים ופרשנויות עסקו באמירה זו של הרד"פ. הבעיה המרכזית היא: אין בידינו את השאלה שעליה עונה הרד"פ. "מבחינה זו" – אומר הרד"פ – מאיזו בחינה?
מהדברים שקראתי בנושא, וקראתי לא מעט, אני מעדיף את פרשנותו של פרופ' חבייר שירוקי (ניו אוטופיה דייג'סט. שבט תרנצח"ז), שטען כי כשהרד"פ אומר "מבחינה זו…" הוא מתכוון ל"מבחינת הזיכרון".
ניסיתי לתרגם אותו: "הוא (הרד"פ) אומר דבר פשוט: כמו שכל אחד צריך לזכור את עצמו כאילו נכח במעמד הר סיני, כך צריך כל אחד מאתנו לזכור עצמו כאילו נכח במכת בכורות. במכת בכורות ראינו את אלוהים לראשונה, עובר מבית לבית כמו סנטה קלאוס של מוות, מדלג על זה והורג את זה".
כשאנו זוכרים את יציאת מצרים ומעמד הר סיני, אומר הרד"פ, בואו נזכור גם את מכת בכורות. בואו נכניס את מכת בכורות לזיכרון הקולקטיבי, אומר הרד"פ. בואו נחלום על היום בו עבר אלוהים "כמו סנטה קלאוס של מוות" בין בתי המצרים.
9.
ולכן, כמין רגע של הזדהות, לא נדבר היום על יציאת מצרים (יש מספיק ממנה בשבועות הקרובים) ונישאר עם רגע של דממה דקה לזכר אחינו המצרים הבכורים שמתו לשווא. אלוהים, אחד שלא היה בכור ושבכור לעולם לא יהיה לו, הרג אותם.
10.
שבת שלום, אחיות ואחים, יציאת מצרים טובה שתהיה לכם.

 

פרשת שבוע – וארא

 

1.
במרכז פרשת וארא: רוח בלהות חדשה מרחפת על פני מצרים: זוהי רוח הבלהות של יהוה. אל חדש, חסר רחמים, גלגולו של זה שהכרנו כ"אלוהים". דרך, או יחד עם, משה ואהרון, הוא דופק – רק על מנת להוכיח נקודה – שבע מכות במצרים: דם. צפרדע. כינים. ערוב. דבר. שחין. ברד. דברים מגעילים אחד אחד. כל זאת כשהוא מקשה את לב פרעה ומונע ממנו בחירה חופשית.
בחירה חופשית? לא בפרשה שלנו. בפרשה שלנו אף אחד לא בוחר חוץ מאלוהים.
2.
השנה אני קורא את פרשת וארא ואני לא מוצא בה את הפרולטריון. אין פרולטריון במהפכה של האל שאת שמו לא אומרים. לא הפרולטריון העברי, שלא שומע אל משה מרוב עבודה קשה, ולא הפרולטריון המצרי, שסופג – סתם! בלי סיבה אמיתית! – את כל שבע המכות הנוראות האלה. רק נזכיר: דם. צפרדע. כינים. ערוב. דבר. שחין. ברד.
3.
אין אנשים בפרשה שלנו. הם קיימים אי שם ברקע: אלה עובדים, סופגים מכות, קורעים את התחת ולא גומרים את החודש, בונים פירמידות, ומהצד השני גם מקבלים את כל השחין הזה, והכינים, והצפרדעים. בררר…
4.
אני לא אומר שלא מגיע למצרים לקבל עונש על כל העבדות, הדיכוי והעושק. מגיע גם מגיע. דברי הימים של כל המהפכות כתובים בדם. אבל – אם להתבטא החופשיות – כאילו מה? סתם להתעלל? וזה עוד לא הסוף – בשבוע הבא (זהירות, ספוילר) הם מקבלים ארבה, חושך ומכת בכורות.
5.
המצרים סופגים את המכות, ולא בשתיקה. המדרש מספר שמשה נאלץ לצעוק אל אלוהים (שמות, ח,ח) מרוב הרעש שהיה במצרים במכת צפרדע (הצפרדעים עם ה"קווא קווא", המצרים עם ה"איכס, צפרדע").
אם נגיד אני מצרי שחי לי את החיים שלי, אני לא מבין מה נופל עלי. אם נגיד אני מצרי ובאמצע מכת ערוב ניגש אלי איזה כתב משוטט, אני אומר לו: "בחייאת פרעה, שלח את העברים! שיגע אותנו האלוהים הזה שלהם!". אבל המצרי לא יודע שפרעה לא פונקציה, הוא לא יודע שאלוהי העברים (מבחינתו בלבד) הכביד את לבו של המלך. וככה הוא סובל פעמיים, המצרי: גם מהמכות, גם מתחושת הבגידה.
6.
בעצם, אני קצת מצרי בעצמי, לא? ז'תומרת, אם מסתכלים על המצב המתואר בפרשה כמשל, אז אני די מצרי: מחריש לעומת, שלא לומר משתף פעולה עם, העוול, הדיכוי והניצול; לא עושה כלום, ואחר כך מקבל על זה מכות.
7.
ומהצד השני, אבותינו. לא תגידו מהפכנים גדולים היו אבותינו. מהפכנים קטנים מאוד היו אבותינו, שנאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".
קצרה היתה רוחם של אבותינו.
8.
אני לא מאשים אותם. למעשה, אני עומד מאחוריהם במיליון אחוזים. השנה זו הפעם הראשונה שאני קורא את הפרשה, וזועם את זעמם של העברים.
אלוהים, אני אומר לעצמי (כעברי קדום, ז'תומרת), מה אתה נטפל למצרים? בוא תעזור לי! אני תקוע! מה אתה הולך לי להקשות את לב פרעה! בוא תעזור לי לגמור את החודש! אם אתה האלוהים שלי, אז תעשה משהו בשבילי! לא רק לרעת המצרי! מה אכפת לי המופע האורקולי של השחין והדבר, בוא קח אותי מפה! מה אתה בא לי רק לפני בחירות? לפני שאתה מבקש ממני להאמין בך, תעשה משהו!
9.
התמונה קשה: אלוהים באגו-טריפ, אבל העברי תקוע עם כל החרא הזה של בוס עצבני בגלל שבלילה עקצו אותו הכינים. שהרי זו האמת האוניברסלית: הפועל תמיד אוכל את החרא של הבוס שלו.
10.
הרי לא אלוהים, לא משה ולא פרעה באו מהפרולטריון. הסבל המיותר של מעמד הפועלים לא מזיז להם את הקצה של הקטן. אלוהים שומע את נאקת העם, אבל הוא לא שומע את נאקת האדם. פרעה אותו כנ"ל. משה? משה הוא מינוי פוליטי.
11.
ובקשר לפרעה – בואו לא נעשה ממנו צדיק רק בגלל שהכביד אלוהים את ליבו. גם לפני זה הוא לא היה איזה חני נחמיאס, אם אתם מבינים על מה אני מדבר. גם אם אלוהים לא היה מתערב, הוא היה מתנהג אותו הדבר. זה למה הוא היה חרא בנאדם.
גם פרעה, בדיוק כמו אלוהים, לא מתעניין באנשים. לא מצרים, לא עבריים. כלום. אותו מעניין רק הכסף, הכסף והכבוד. גם כן מניאק.
12.
אלוהים יכול היה ללמד אותנו לקח חשוב מאוד, אבל בחר שלא לעשות זאת. הוא יכול היה קודם כל לדאוג לעם שלו, ורק אחר כך להתעסק עם האחרים, אבל הוא בחר להתעלם מהבעיה החמורה (העבדות, כאילו!?) ולהתעסק בבעיה השולית (זה שלא כולם משתחווים לפניו כשהוא נכנס לחדר).
13.
יהוה הוא לא גיבור מעמד הפועלים. הוא אמנם חוסך מעמו את המכות, אבל לוקח לו די הרבה זמן עד שהוא אשכרה מגיע לטפל בהם. הוא רק עושה את עצמו חברתי בשביל הרייטינג. במציאות, הוא מנותק מהעם לחלוטין. כל היום יושב בשמיים, מדבר רק דרך משה, עושה נסים כמו איזה קוסם במסיבה של כיתה גימל שלוש, ומתעלל בכולם – גם החי והצומח סבלו במכות.
14.
"דִברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי הימים של מלחמת מעמדות", אמר מרקס, ואני – בעקבות פרשת וארא – אומר: דברי ימיה של כל מלחמת מעמדות עד כה הם דברי הימים של גחמות הבוסים. או במילים אחרות: סבלם של המצרים, ובעצם גם יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות, כל זה לא יותר מתוצאה של הרצון של הצד שהוא "יהוה" באלוהים להתבטא. כפה עליהם אלוהים את המהפכה כגיגית, אם נרשה לעצמנו פרפרזה על התנ"ך.

15.
בפרשה הזאת אין מקום לפרולטריון – לא המצרי ולא העברי – כי הפרשה הזו היא הסולו גיטרה של אלוהים. רק הוא עכשיו. לבד. זה הזמן של אלוהים. עכשיו מספרים את הסיפור שלו.
16.
צריך רק לקרוא את המשפט הראשון בפרשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יהוה".
אלוהים אומר "אֲנִי יהוה", ומתחיל לאהוב את האני החדש הזה. אלוהים – וכאן אני מציג את התרגום העברי שלי ל"אגו-טריפ" – שיכור-אני.
17.
אני מפציר בכם לדפדף לסיפור בריאת העולם. אין שם "אני". וכאן, במכות מצרים, כל הזמן אני ואני ואני ואני. שם הוא בורא את העולם בנונשלנט, ואילו כאן הוא מאבד כל שליטה.
מכאן, אחיות ואחים, אנחנו למדים על כוחו של האני.
אלוהים, כשהוא אומר "אני", עובר בו שינוי. והשינוי הוא כל כך רב-ממדי שבכלל אין מאיפה להתחיל. אלוהים נגנב, ואנחנו נגנבים אתו.
18.
לא מאמינים? עצרו הכל ותגידו לעצמכם בקול גדול: "אֲנִי יהוה".
עכשיו אתם אולי יכולים להבין את אלוהים.
עכשיו אולי אתם יכולים להבין את משה.
וגם את עצמכם, לא?
19.
אני מודה ש"אֲנִי יהוה" זו מנטרה שיכול להיות שיש לה איזשהו סוג של השפעה עלי. אני לא קבליסט, אבל יש משהו בשתי המילים האלה. "אֲנִי יהוה". "אֲנִי יהוה". "אֲנִי יהוה". זה כמו להגיד "דווקא". זה כמו – וכאן אני מצטט חבר – להרים ידיים למעלה ולהוריד אותן מהר מהר.
20.
אומר לכם זאת, וכאן ניפרד: אלוהים לא יכול להגיד "אֲנִי" בלי לאבד שליטה. זה הטרייד אוף: אנחנו לא אוכלים מעץ החיים, הוא לא אומר "אני". חיי נצח או אישיות.
21.
אטע בכם את הרעיון הבא, ואז ניפרד: אם אתם מאלה שמאמינים באלוהים, תחשבו שבכל פעם שאתם אומרים "אֲנִי יהוה", או סתם "אני", אתם משלימים את אלוהים; אתם מאפשרים לו לטעום, ולו לרגע, את טעמו המתוק של האני; והוא, ומצדו, מאפשר לכם לטעום, ולו לרגע, את טעמו הלא מוכר של הנצח.
22.
שבת שלום, שבוע טוב.

פרשת השבוע – שמות

 

א.
אודה ולא אבוש – אוהב אני את פרשת שמות, ואת ספר שמות בכלל, לפחות את החלק הראשון שלו. אני נוטה להשתעמם כשהוא הופך לספר "איך עושים משכן / כך נקריב קרבן", אבל החלק הראשון שלו – פצצה! נכון שאם היו שואלים אותי, הייתי מעביר את 7 הפסוקים הראשונים של ספר שמות לסוף של ספר בראשית, אבל לא שאלו אותי.
ב.
מבחינתי, הפרשה מתחילה ב"ויקום מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". אני מבקש לצטט רעיון חזק של הרד"פ שדליתי מספרו המעולה, "הפַּרְעֹה שבתוכי – מחשבות על ספר שמות" (פרק כ"ג).

כותב הרד"פ: "והרי יודעים אנו על חוש ההיסטוריה המפותח של אלה המצרים, ואיך נוכל לקבל את שכתוב "… אשר לא ידע את יוסף"? אומר אני – ידע גם ידע את יוסף, אך עשה עצמו כמי ש'לא ידע'. ומדוע? אשער שלא רצה לפגוע בזכרו הטוב של יוסף – האיש שהציל את מצרים מהרעב הגדול. העדיף המלך להיראות בּוּר על פני כפוי טובה – שלא יאמרו עליו: זה הצילנו בעבר, והיום אנו הורגים את צאצאיו".
ג.
כך הרד"פ. ואני, ההתנהגות של פרעה לעם ישראל מזכירה לי את ההתנהגות של כל המלכים החדשים שלנו פה, והיחס שלהם אל ערביי ישראל. 
ד.
גילוי נאות: אני מנוע מלדון בסיפור של שפרה ופועה – המיילדות שלא המיתו את הזכרים – בצורה אובייקטיבית; יצאתי תקופה עם אחותה התאומה של פועה, עדה, שבאותו הזמן בדיוק עמדה לפני בחינות הסיום בקורס למיילדות, ולכן לא הוזכרה בפרשה.
דווקא יכול היה להיות נחמד אם כל הסיפור הזה של פרשת שמות היה מתעכב בכמה חודשים, עדה הייתה מסיימת את הקורס ובפרשה היה כתוב משהו כמו: "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה, שם השנית פועה, ושם השלישית עדה, שיצאה עם דרור פויר – בילדכן את העבריות וגו'…".
ה.
אבל כל העניין עם עבודת הפרך וכל זה הוא רק מבוא לסיפור העיקרי – משה.
ו.
אתם יודעים עד כמה אני אוהב את משה. כדאי לקרוא את זה (גרסתי לסיפור הסנה הבוער), וגם זה (מאמר שכתבתי על משה). אני ממליץ בחום. גם כאן, בפרשות השבוע הקודמות, עסקתי לא מעט במערכת היחסים המורכבת הזו בין משה ואלוהים. כדאי לקרוא, יש שם כמה קטעים יפים נורא (סססאוחתק, אם הנחתום לא יעיד על עיסתו – מי יעיד עליה? ספקטור?)
ז.
משה נולד, ומיד מחביאים אותו. שלושה חודשים הוא מוחבא בבית, ואז מחביאים אותו בתיבה. משה ננטש על ידי בני משפחתו (אחר כך אל תתפלאו שהוא מגמגם), בת פרעה מוצאת אותו בוכה ולוקחת אותו אליה.
כן, אני מכיר את כל המדרשים, הסיפורים והאגדות על ילדותו של משה בבית פרעה. אני חושב שמדובר בשטויות, בניסיון נואל למלא את החור הפעור בסיפור חייו של המנהיג הגדול ביותר שקם לנו: אנחנו לא יודעים שום דבר על הילד, מלבד זאת: הוא נולד. הוא נזרק. הוא אסופי. הוא רוצח. הוא רועה צאן. הוא משיח.
ח.
אנחנו לא מקבלים הסבר מניח את הדעת לסיבה שבגללה בחר אלוהים במשה, כמו שלא קיבלנו הסבר למה בחר אלוהים באברהם. והעובדה הזו היא ההסבר הטוב ביותר שאפשר לקבל: הוא בחר בהם סתם. ככה. כי בא לו. התחשק לו. מה תעשו לו?
ט.
במקרה זה היה משה. זה יכול היה להיות מישהו אחר. זה יכול היה להיות כל אחד. זה יכול היה להיות את/ה/אני.
י.
הכל מקרי. ככה יצא. נכנסת לפאב, ראית בחורה, התאהבת בה. אם היית בא חצי שעה קודם לפאב אחר היית מתאהב במישהי אחרת. הכל מקרי. ככה משה ואלוהים. במקרה משה עבר ליד הסנה בשעה שאלוהים שיחק באש. במקרה אלוהים הרים את העיניים, ראה את רועה הצאן החתיך, והתאהב. זה הכל, ואין שום דבר אחר – כל מה שיש הוא המקרה.
יא.
המקרה, ושום דבר אחר למעט המקרה.
יא.1
גורל? אני שם זין על הגורל. הכל מקרה. גורל זה רק לאלה שמסתכלים אחורה ואין להם אומץ להודות בקיומו של המקרה.
יב.
ואם תחשבו על זה עוד רגע, המקריות הזו היא דו צדדית. כמו שאלוהים היה יכול לבחור בכל אחד, ובחר במשה, כך משה – או כל אחד אחר – היה יכול לעבור באותו היום ליד שיח בוער אחר, שעה קודם, ולהיבחר על ידי אלוהים אחר להנהיג עם אחר אל ארץ אחרת, והאלוהים שלנו היה מוצא לו מישהו אחר, איזה רועה צאן אחר, שלא מגמגם ולא רוצח, ואז הכל היה נראה אחרת.
יג.
מבחינה פילוסופית, אני חושב שמשפט כמו "…ואז הכל היה נראה אחרת" הוא לא משפט תקף.
יג.1
מבחינה פילוסופית, אני חושב שמשפט כמו "מבחינה פילוסופית, אני חושב שמשפט כמו '…ואז הכל היה נראה אחרת' הוא לא משפט תקף" הוא לא משפט תקף.
יג.2
הדיון בפרשת השבוע יתחדש מיד אחרי הסעיף הבא.
יג.3
אתמצת את פילוסופיית החיים שלי נכון לעכשיו על ידי משחק מילים: אני חושבקיים משמע אני קיימחושב.
יד.
אבל כל הדברים האחרים לא קרו, וזה מה שיש – האלוהים הזה והמשה הזה, והדברים כבר לא יכולים להיראות אחרת. עכשיו הם יוצאים למסע של החיים שלהם, נרגשים כמו ילדים.
ט"ו.
ואנחנו איתם, אבל אנחנו כבר יודעים את סוף הסיפור. משה ואלוהים עוד לא.
ט"ז.
זה הגרעין החתרני שנמצא בבסיס מה שנקרא "פרשת השבוע": בגלל זה אנחנו לא מפחדים מאלוהים: כי אנחנו כבר יודעים את מה שהוא עוד לא למד.
י"ז.
ובגלל זה אנחנו יכול להרשות לעצמנו לחבב אותו.
י"ח.
ואם את אלוהים אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחבב, למה שלא נרשה לעצמנו לחבב אלה את אלה? הא?
י"ט
שבת שלום.

 

הלך ה-6100

 

א.
תבוא מארה על ראשו של הבנזונה העלוב שגנב לי את מכשיר הטלפון הסלולרי היום בסביבות השעה חמש. הלוואי ותימק לשונו, תדבק ימינו לחיכו, וגם שיישור לו הזין, לאפס, למניאק, לתולעת. נמושה מטונפת! שיתבשל בחרא של האימא שלו, אמן!
ב.
מאיפה אני אביא את כל המספרים עכשיו, מאיפה? מחֶיפוֹ? הכל קבור עמוק בתוך הקושיליאימא של הסימקארד, והסימקארד אצל גוש החרא הזה בצורת בנאדם שהיום בסביבות השעה חמש גנב לי את המכשיר הסלולרי. סססאמק!
ג.
אם אני רואה אותו, אני תופס אותו בשערות, במאחורה של הראש, ודופק לו את המצח ברצפה/בקיר/באוטו/בבאר/על הברך שלי. אם אני רואה אותו, אני דופק לו כזאת סטירה, סטירה שתשבור לי את הטבעת, סטירה שתהיה כל כך חזקה עד שהיא תוטבע בגֶנים של המאדרפקאר, סטירה שתערבב לו את ה-DNA ככה שאת הילדים שלו יציגו בקרקס.
ד.
ואל תראו את הבנזונה פראייר: לפני שהוא גנב לי את המכשיר, היום בסביבות השעה חמש, הוא ביקש ממני סיגריה! ונתתי לו! פעם הבאה שאני רואה אותו אני מכבה לו סיגריה על עור התוף.
ה.
והקטע הכי גדול – לפני שהוא גנב לי את המכשיר, היום בסביבות השעה חמש, הוא עוד ביקש ממני סיגריה. ונתתי לו! בנזונה. אני מאחל לו ולאחותו צרעת, אדמת, שחפת, שעלת, זאבת ועששת.
ו.
אני לא טיפוס רכושני. בתגובה הנסערת שלי – וכל אחד יכול לומר בקלות שאני נסער, לא ככה? לא מספיק נסערים היו סעיפים אלף עד דלת? – אני מאשים את אמיל, מאמיל והבלשים. הוא מאוד השפיע עלי אמיל כשהייתי ילד. אני זוכר אותו נוסע ברכבת, סופר את החבילות כל הזמן, שומר קונטרול על הסיצ'יואיישן. הוא היה בשבילי סמל לאחריות, לבגרות, לגבריות. רציתי להיות כמוהו. בתוכי נשבעתי: תמיד להשגיח על החבילות! אף פעם לא להוריד את העיניים מהחבילות!
ז.
נכשלתי. אינני אמיל, ולעולם לא אהיה אמיל. הפקרתי את החבילות. בגדתי בשבועתי.
ח.
כן, זאת האמת. דברים כאלה לא אמורים לקרות. הייתי צריך להכניס ת'מכשיר לכיס בסביבות השעה חמישה לחמש, וכל זה לא היה קורה.
ט.
אני אשם.
י.
למזלי, אני טיפוס נוח. אסלח לעצמי מהר מאוד.

 

 

  • הערה: הקטע נכתב אתמול, כך שכל פעם כשכתוב "היום" זה בעצם אתמול. לא שזה משנה הרבה, אבל בכל זאת. ההערה נכתבה היום בבוקר, זה כן.
  • הערה שניה (נכתבה יום ג', 13.1.04, ארבע ורבע): טוב, קיבלתי מכשיר חדש, ואני באמת לא מבין על מה היתה כל הדרמה. כולה סלולרי. מה אני עושה כזה עניין מרכוש. כולה רכוש. סילחו לי, אחיות ואחים, על העצבים. עכשיו אני רגוע כמו מלפפון.

פרשת השבוע – ויחי

 

א.
למרות שמה פרשת ויחי עוסקת בעיקר במוות. במרכזה, מותו של יעקב אבינו ובסופה, מותו של יוסף.
הפרשה גם חותמת  את ספר בראשית. חתיכת ספר זה, ספר בראשית! מתחיל בבריאה, מסתיים במוות, ובתוכו הוא מכיל את כל חלומות העולם.
ב.
שימו לב, אחיות ואחים – אלוהים לא נמצא בפרשה שלנו. הספר שהתחיל אתו מסתיים בלעדיו. הוא אפילו לא נוכח בהיעדרו, הוא פשוט לא שם. אין אלוהים בפרשה, יש רק משפחה. אני חושב שאפילו יעקב שם לב לזה. יש איזה קטע מוזר מאוד באמצע הפרשה, כשיעקב מברך את בניו לפני מותו, ופתאום, אאוט אוף דה בלו, בין דן לגד, הוא פולט: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהוָה"(מט, י"ח). ככה, בלי קשר לכלום.
ג.
בעצם, אם נקשיב לפרשנים ולדרשנים, אלוהים כן נוכח פעם אחת בהיעדרו. בפרק מ"ט, אומר יעקב לבניו: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". הופה! יעקב הולך לספר לנו את העתיד! הבנים נאספים, אבל כלום. יעקב מעביר פתאום נושא. הפרשנים אומרים שאלוהים התערב והשכיח מיעקב את העתיד. טוב, בסדר. אלה לא יכולים הרי בלי אלוהים.
ד.
אני דווקא יכול בלי אלוהים.
ה.
עכשיו, כשכל האבות מתים, אפשר כבר לומר: לא גברים מי יודע מה היו אבותינו. נקניקים היו. ראו את יעקב: כל חייו קימבן וקימבנו אותו. מהלידה ועד המוות, יעקב בקומבינות. ראו את יצחק: שוכב כמו טמבל על מזבח מתחת למאכלת (כמה שאני עצבני על אברהם בגלל הקטע הזה, אני עוד יותר כועס על יצחק), לא עושה כלום. פסיבי. ראו את אברהם: נכנע ושולח את בנו למדבר.
ו.
אף אחד מאבותינו לא היה עובר את הסלקציה למיתולוגיה הויקינגית, ההודית, או היוונית. אבל מה אפשר לעשות, משפחה לא בוחרים, אמא יש רק אחת,  אבא'לה בוא ללונה פארק, דם סמיך ממים וכל זה.
ז.
יעקב אבינו, כך אומרים, תיקן את תפילת ערבית. תפילת ערבית זו התפילה היחידה שאני מתפלל שלוש בשנה, אחרי אזכרות לאנשים שאני הכי עצוב שהם מתו.
מתפלל? אני לא באמת מתפלל, אני סתם עומד ומסתכל על המשפחה שלי. אבל בכל זאת, התפילת ערבית הזו שלוש פעמים בשנה שאני לא מתפלל ורק מעביר עם הגברים של המשפחה, מסתכל עליהם מכסים את העיניים בקריאת שמע – על זה אני מודה ליעקב אבינו, על העשר דקות האלה שלוש פעמים בשנה.
ח.
חצי שעה בשנה זה יותר מדי או לא מספיק? אם רק הייתי יכול לענות על השאלה הזו.
ט.
שבת שלום, אחיות ואחים, בריאות ואושר.

בהיעדרו של הרצונצורך

הערתי את תשומת לבי לעובדה שמאז שחזרתי הנה, לישראל – ואני עוד לא יודע עד כמה זה קשור, אם בכלל (סביר להניח שכן) – כתבתי פה רק פעם אחת. שמתי לב גם שזה לא ממש חסר לי. למעשה, אם לא הייתי מעיר את תשומת לבי לעובדה הזו, לא הייתי שם אליה לב בכלל, וברור גם שלא הייתי בכלל שם לב שהעובדה הזו לא מפריעה לי בכלל.

חשבתי על העניין, אבל עוד לא החלטתי בדיוק מה יש לי, מה אני מרגיש. האם אני מרגיש:

  • שאני לא רוצה להתבטא?
  • שאני רוצה לא להתבטא?

אני מבקש להדגיש את להתבטא. כי זה לא שאני מרגיש שאין לי מה לומר, יש לי המון מה לומר; גם על עצמי, גם על העולם. דעותיי על המצב/הכלכלה/הסרבנות/הקטל בדרכים/ליגת העל/מטריקס 3/האינטרנט/פרשת השבוע/ועוד מוצקות פחות או יותר. וברור גם לכל מאן דבעי שיש לי את היכולת לנסח את עצמי בחדות, כמו גם בהומור משגע. אני יכול, אם רק ארצה, להצחיק/לעצבן/לעורר מחשבה, אבל פשוט לא בא לי. לא רוצה להתבטא/רוצה לא להתבטא.
לא מדובר ביאוש או באדישות, חלילה; אני מחשיב את עצמי לאחד האנשים הכי פחות מיואשים וציניים שאני מכיר. פשוט אין לי את הצורך (ע"פ שפינוזה הצורך והרצון הם אותו הדבר. אני נוטה להסכים עם האיש, ולכן להלן יקראו הרצון והצורך רצונצורך) להתבטא.
אני לא חושב שזה לתמיד, המצב הזה. אני לא מאמין שאיבדתי אותו, את הרצונצורך הזה, אולי הוא סתם נח לו בפינה, אוגר כוחות, מתבונן בי מתבונן בהיעדרו.
בהיעדר הרצונצורך הזה, אני למד לא מעט דברים על עצמי, דברים שאין לי רצונצורך לבטא, או שיש לי רצונצורך לא לבטא, ואני דווקא מחבב את עצמי ככה, שקט.
ולא מדובר רק בהתבטאות בכתב. אני מוצא את עצמי לא מתבטא גם בעל פה. לא שהפכתי לנזיר שתקן, אבל לא מעט פעמים אני מוצא את עצמי לא מדבר על דברים שיש לי מה לומר עליהם. ומה אומר לכם, אחיותיי ואחיי – זה לא נורא בכלל. למעשה, איי לייק איט א לוט.
אם תחשבו שהקטע הזה מכיל סתירה פנימית – מבטא את חוסר הרצונצורך להתבטא – אני אהיה הראשון להסכים אתכם. אין לי בעיה עם הסתירה הפנימית, ההפך הוא הנכון – זה הדבר שמחזיק אותי בחיים (מבחינה פילוסופית, לא רפואית). אני סותר את עצמי, ומרגיש שעשיתי משהו למען עצמי. להיות עקבי, תמיד אמרתי, כל אחד יכול. אין קל מזה.
וחוץ מזה, וזה אולי חצי הסבר לסתירה הפנימית עליה הצבעתי בפסקה הקודמת (עוד סתירה פנימית: אני מנסה לפתור את הסתירה שורה אחרי שהסברתי כמה היא טובה לי) – אני בכל זאת מרגיש סוג של רצונצורך לתת הסבר להיעדרי. בכל זאת, אם אנשים עשו סוג של מאמץ לקרוא אותי, אני צריך לעשות סוג של מאמץ להסביר להם מה קורה ולמה, למשל, לא כתבתי על פרשת השבוע ולמה לא סיכמתי עבורם או עבורי את חוויית אפריקה, כאילו שאפשר לסכם את חוויית אפריקה, או את החוויה של לחזור הנה, או כל חוויה בכלל.
טוב, אז זה היה ההסבר.
אני לא סוגר את "החיים בהיר", מה פתאום. אוהב אני את האתר שלי, ובטח אשוב אליו בקרוב, כשעל דלתות תודעתי יתדפק לו יום אחד הרצונצורך להתבטא ויאמר (בעיניו חיוך שובב של ילד): חזרתי.

 

אתם ודאי תבינו אותי אם אחסום את התגובות לפוסט הזה. התגובות הן עוד ביטוי של הרצונצורך להתבטא, או הצד השני שלו, ולכן כמו שאין לי רצונצורך להתבטא, גם אין לי רצונצורך לקבל תגובות, ודאי שלא לצפות להן.