Monthly Archives: פברואר 2004

די לכיבוס

 

אני שומע בגלי צה"ל דיון מעמיק על מכבסת המלים הישראלית הידועה; הפעם זה וויכוח אם קוראים לתוכנית של ראש הממשלה "הינתקות" מהפלסטינים או "התנתקות" מהפלסטינים – זה נפעל, כלומר סביל ונגרר, זה פיעל, כלומר יוזם וקובע. האמת, זה דיון לשוני מעניין אש. בלי צחוק.
וכמו בכל פעם שדנים במכבסת המילים מביאים המון דוגמאות, שאין לי כוח להביא כאן – אתם ודאי מכירים את כולן (בכל זאת, שלוש דוגמאות: מאמר של רון בריימן מ-ynet, יורם מלצר ב"רשימות", ומאמר משעשע על חשיבות הסמנטיקה בחיי היום יום).

תגידו, האין הביטוי – "מכבסת המלים" –  מכבסת מלים בפני עצמו? האין עצם הטמעת הביטוי "מכבסת המילים" אקט של כיבוס מילים?
אם כבר משאילים ביטוי מתחום הקונפקציה, אני הייתי הולך דווקא על ה-stone wash הישן והטוב, שהיה להיט באייטיז ועכשיו חוזר. כי מהו ה-stone wash אם לא התעללות בחתיכת בד?
הרי מה שכל החארות האלה שם למעלה עושה לשפה רחוק מאוד מלהיות כביסה (במובן טיהור וניקוי), מה שהם עושים זה בדיוק ההפך מכביסה; הם מלכלכים את השפה, גוררים אותה בבוץ ובזוהמה, אונסים אותה להכשיר מעשי זוועה ומתייחסים לדובריה כאל עדר של מטומטמים.

זה לא מכבסת מילים מה שהם עושים לשפה, זו מקבסת מילים, מלשון קבס. (קבס: בחילה, גועל, הקאה, מיאוס, סלידה תיעוב) הם מגעילים לנו את השפה.

 

פרשת השבוע – תרומה

 

א.
פרשת השבוע שלנו – פרשת תרומה – איננה חומר קריאה מרתק, לצערי. היא כולה הוראות לבניית המשכן, מהמסד עד הטפחות, מהבחוץ עד הפנים, כולל מנורה וכרובים.
ב.
הפרשה הזו, לדעתי, היא שהולידה את האמרה ש"האלוהים נמצא בפרטים הקטנים". כי אין פרטים יותר קטנים מהפרטים בפרשה הזו.
לדוגמה:
"וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קְלָעִים לֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר, מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ, לַפֵּאָה הָאֶחָת. וְעַמֻּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת; וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף. וְכֵן לִפְאַת צָפוֹן בָּאֹרֶךְ קְלָעִים מֵאָה אֹרֶךְ; וְעַמֻּדָו עֶשְׂרִים, וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת, וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם, כָּסֶף. וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת-יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים אַמָּה; עַמֻּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה. וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה. וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה קְלָעִים לַכָּתֵף; עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה. וְלַכָּתֵף, הַשֵּׁנִית חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה קְלָעִים; עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה, וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה" (שמות , כ"ז, ט)
ג.
המשפט "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" תמיד הטריד אותי. אני חושב שהוא משפט מרושע.
אסביר ת'עצמי: אני חושב שהמשפט הזה מרושע כי הוא הדרך של בני האדם להגביל את אלוהים. אני חושב שיותר גרוע לומר "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" מלומר "אין אלוהים". כשאתה אומר "אין אלוהים", על ידי ההכחשה אתה בעצם מכיר בגדולתו של האלוהים, אבל כשאתה אומר "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים", אתה בעצם אומר "אלוהים נמצא רק בפרטים הקטנים".
ד.
לפעמים אני חושב שעדיף עולם בלי אלוהים על עולם שהאלוהים שלו מתעניין בעיצוב פנים. (האלוהים שאני לא מאמין בו לא יכול להימצא בפרטים הקטנים.)
ה.
ויותר מזה: אני חושב שהאמירה "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" באה להסתיר את האמת האמיתית: אלוהים לא כתב את פרשת תרומה. והמשפט "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" בא לכסות על העובדה הזו.
ו.
המשפט היחיד בפרשה שאלוהים כן כתב, לדעתי, הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח').
תלי תלים של פרשנויות נכתבו על המשפט הזה. אתן לכם את זו שלי: אני דורש שנקרא את המשפט כך: "ועשו לי מקדש? לא ולא! ושכנתי בתוכם!".
משה מתעלם מההצהרה/בקשה הזו של אלוהים ובונה משכן, ובעקבות משה מתעלמים מאלוהים דורות שלמים של יהודים, בונים משכנים, מחוקקים חוקים, מציבים סייגים ודורשים מדרשים, במקום להישיר מבט אל האמת הפשוטה, אמת שתובא עכשיו:
ז.
האמת שמביא בפנינו הכתוב היא פשוטה ואכזרית: אלוהים לא יכול לשכון בתוכנו – הוא חיצוני לנו כמו שאנחנו חיצוניים האחד לשני.
אפילו אלוהים קולט שהבקשה שלו, "ושכנתי בתוכם", מופרכת, ולכן הוא שותק כל הפרשה ומניח לאדריכלים לעצב את הדרך בה נתפוס את אלוהים – פאר והדר, קטיפה וזהב, מנורות, פרוכות, פסלים של תינוקות וכן הלאה.
אני מפציר בכם לקרוא את הפרשה, אם תמצאו שם את אלוהים, תקבלו פרס: את הידיעה שאלוהים לא מצוי בפרטים הקטנים.
ח.
קראתי את הפרשנות הקבלית המעניינת של כרמל לפרשה. נהניתי מדבריה, כרגיל, אבל אני חושב שבמקרה הזה חוטא הזוהר בפרשנות יתר. הפרשנות האמיתי, לדידי, היא פרשנות היודעת לשתוק אל מול טקסט.
אני לא אוהב להתווכח על ספר הזוהר, אבל עד כמה שאני מבין, הוא כולו סביב הדואליזם. ויהי זה הדואליזם של הבפנים והבחוץ, של האדם והאלוהים, של הגבר והאישה, של הטוב והרע, של הלמטה והלמעלה, והדואליזם הגדול מכולם: הדואליזם בין הטקסט והפרשנות שלו. זה תמיד משהו נגד משהו אחר, זה תמיד משהו גובר על משהו. לא יודע, קשה לי עם זה. העולם שלי הוא אחד.
נכון, המשפט האחרון יכול להיראות כסותר את מה שאמרתי בסעיף ז': "…הוא חיצוני לנו כמו שאנחנו חיצוניים האחד לשני" (פה, שם). אבל אין לי שום בעיה עם זה.
ט.
שבת שלום.

על התנפצות ודברים אחרים

א.

על ההתנפצות
עד שלא ראיתם עציץ נופל מקומה רביעית, אחיות ואחים, לא ראיתם כלום. ואני, השבוע, ראיתי וחזרתי לספר. זה היה בתחילת השבוע, באחד מימי הסופה, ואחיכם הולך ברחוב הגשום והריק. היה לילה, אני לבשתי מכנסי עור והייתי מבסוט מאוד – שלא לומר רבע אקסטטי – מהצליל שהפיקו סוליות מגפיי על המדרכה הרטובה, צליל שנשמע היטב בכל הרחוב וכאילו הכריז: "אזרחים! ברחוב שלכם עובר כרגע בנאדם קול מאוד. החביאו את נשותיכם, שילחו את בנותיכם לדודים בצפת, כי בדיוק עכשיו עובר ברחוב שלכם בנאדם קול מאוד". זה בהחלט היה מסוג הרגעים האלה שהיו יכולים להשתלב טוב בסרט הדוקומנטרי שלא נעשה – ושלא ייעשה לעולם – על חיי בעיר הנהדרת הזאת. לילה. רחוב. גשם. מגפיים. קחו ממני הכל, תשאירו לי את זה!
בקיצור, הצליל של המגפיים שלי ואני פוסעים ברחוב – יכול להיות שהיה זה רחוב פרוג. אני אוהב את רחוב פרוג. לפעמים אני עושה סיבובים בשביל ללכת דרך פרוג. למה דווקא פרוג לא אדע. אולי זיכרון תת חושי מחיים קודמים – ופתאום, מהצד השני של הרחוב, כשני בניינים לפניי, אני קולט עציץ נופל מקומה רביעית ומתנפץ על המדרכה. איי קררראמבה!
הו, ההתנפצות! אני חושב שבין כל צורות המפגש הקיימות בין שני גופים – וקיימות לא מעט – אני מעדיף את ההתנפצות. גלים קטנים מלחכים חוף חולי זה יפה מאוד, אבל אין על הגל האימתני, הגבוה, המתנפץ לו מכל הלב על סלע שחור שראה כבר הכל.
זה היה כמו בסרטים. הכל היה בהילוך איטי, ראיתי את הרוח מנענעת את העציץ, שעמד על קצה מרפסת, ואז היה מין קנאק קטן, והעציץ צנח אל המדרכה, מתנפץ כמו מי שיודע שלא תהיה לו הזדמנות שניה. האמינו לי, כשאתה עציץ שנופל ממרפסת בקומה הרביעית אין לך הזדמנות שניה.
(אני לא מאמין בגלגול נשמות, אבל אני מוכן להישבע שבאלפית השניה לפני המפגש עם הקרקע, התגלגלה בעציץ הזה נשמתו של ג'ים מוריסון.)
כשהעציץ פגע בקרקע היה רגע של שקט. ואז בום, ורסיסים של מה שהיה פעם עציץ התפזרו בכל הרחוב, ורגע אחר כך כל האזעקות התחילו לפעול יחד, ומיד אחר כך, הכלבים. אני מוכן להישבע ששמעתי גם תינוקות.
והרחוב – אולי פרוג, אבל לא פרוג שבמציאות, פרוג שבדמיון – שרק לפני רגע היה דואט למדרכה ומגפיים, הפך פתאום לתזמורת שמנגנת רקוויאם לעציץ. זה היה כל כך יפה, שזה לא היה אמיתי. זה היה מעל האמיתי.
עמדתי שם והרגשתי במרכז של הכל (אבל הכל!), וגם ש"הכל" נמצא במרכז שלי. אתם מכירים את התחושה של להיות במרכז העולם ולהקיף את העולם בו זמנית? זה מה שאני הרגשתי כשהעציץ הזה התנפץ על המדרכה. אם רגע כזה מזדמן לכם, אל תחמיצוהו.
ב.
אני רוצה להאמין שחוויות מהסוג הזה לא נמצאות בכל הריאליטי טי.וי הזה. וזה בגלל שאני רוצה להאמין שיש דברים שאי אפשר לצלם. לפעמים אני פשוט נתלה באמונה הזו, האמונה שיש דברים שאי אפשר לצלם.
הרי מה יש פה לצלם? בנאדם עומד בגשם באמצע הלילה, בוהה בעציץ מנופץ על המדרכה. לא ממש פצצת רייטינג. ולא רק לצלם את זה יהיה קשה, לא פחות קשה יהיה גם לדבר על זה.
וכשאני חושב על זה עוד שניה, נראה לי שכאן (בכל מה שנאמר בסעיף א') ז'אק דרידה ואני נפגשים: בהכרה הפתאומית שהשפה ה"אמיתית" – או "המקורית" – היא הכתובה, לא המדוברת.
ג.
אלו הם החיים בעיר, החיים שלנו: רחובות ומחשבות. ואולי בגלל זה אני כל כך אוהב את רחוב פרוג, כי שם באות לי מחשבות מהסוג הזה. ברחוב פרוג אני נוהג להרצות בפני אולמות מפוצצים בפילוסופים, מדינאים, קולנוענים, מוזיקאים, מוכרי שווארמה, נהגי מוניות ומורים למחשבת ישראל. בכיכר רבין, כבר סיפרתי לכם פעם, אני תמיד חושב על מקומות אחרים. כל רחוב והמחשבה שלו.
ד.
בכבישים
.
כל האמור בסעיף הקודם מתייחס רק להליכה ברחובות, לא לנהיגה. נהיגה אני שונא. זה המבחן היחיד בו אהבת האדם שלי נכשלת פעם אחר פעם. כשאני נוהג אני יכול להרגיש איך רגשי החיבה והכבוד שאני חש כלפי אחי בני האדם מתפוגגים. מה זה מתפוגגים, נעלמים כלא היו.
השבוע נהגתי. ולא סתם נהגתי: צהריים. רחוב יפו, פלורנטין, סלמה, הרצל, רוטשילד, איפה שפקוק – הייתי שם. מה אומר לכם, מזמן לא הייתי קרוב כל כך להתמוטטות עצבים. אני באמת, אבל באמת, לא מצליח להבין איך כל האנשים האלה שורדים. מצד שני, אני פתאום מבין הרבה יותר טוב את האוכלוסיה. אני מבין למה כולם כל כך כועסים בכל מקום. הם פשוט אנשים שנוהגים.
ייקח זמן עד שאשב מאחורי הגה עוד פעם.
אני זוכר שברמזור של נחלת בנימין ודרך יפו ניסיתי להעלות בדמיוני את כל הסיטואציה עם העציץ, אבל בדיוק אז משאית של פפסי עברה באדום ונכנסה באוטו לבן שעמד לפני ברמזור, והצומת נחסמה ואני נתקעתי באמצע כמו איזה שמוק, ופשוט לא הצליח לעלות לי הדמיון. הנסיבות הכריעו אותי. צדק מרקס: ההוויה יוצרת את ההכרה. הנוהג לא יכול לדמיין, ובגלל זה הכל נראה כמו שזה נראה.
בין שתי הפסגות האלה – העציץ והמכונית – נע כל השבוע שלי, שבוע שהייתי יכול בשקט לכנות אותו: "מלא".

 

 

ה.
סטיקר אחד

"תנו חיבוק לאיש הדלוק", מציע סלאש פוקד עלינו הסטיקר הצהוב הזה.
איך נקרא את הסטיקר? מה הייתה כוונת המשורר? הרי כל אחד מאתנו יודע שכשאתה לא דלוק, אין דבר מעצבן יותר מהאיש הדלוק. האיש הדלוק (וההפך הוא בהחלט, אבל בהחלט, לא "האיש הכבוי") הוא בדרך כלל דבר מעצבן, קולני וחרמן יתר על המידה. למה, לעזאזל, שניתן חיבוק לאיש הדלוק?
כשקוראים את הסטיקר ככה, אפשר להסיק שבעצם מדובר בקריאה ל"הידלקות", כי רק האיש הדלוק בעצמו ירצה לחבק איש דלוק אחר. ככזה, מתפקד הסטיקר כמודעה לאקסטזי. הרי אם אני מבין נכון, כל הלהיות דלוק זה פאסה לגמרי. היום עושים קוק, לא? (המצב הכלכלי על הכיפק, ויש כסף לגרם בארבע מאות שקל, למה מה זה ארבע מאות שקל בשבילנו?)
כשקוראים את הסטיקר ככה, אפשר היה לנסח אותו אחרת, ולכתוב "תידלק, אחי". המסר אותו מסר.
אבל כשקוראים את הסטיקר אחרת, מגיעים למסקנות אחרות. אולי בכלל מדובר בקריאה לעזרה? אולי האיש הדלוק עליו מדבר הסטיקר הוא אדם בודד ואבוד שצריך לחבק אותו? אולי בכלל מדובר באמירה ביקורתית על תרבות האקסטזי, תרבות שכולה בעצם קריאה לעזרה, לחיבוק, לקירבה?
כשאני קורא את הסטיקר הזה ככה, הוא נורא עצוב, לא? הרי האיש הדלוק הוא האיש הצעיר – שהרי הצעירים נוטים להידלק, בעוד המבוגרים נוטים להתמסטל – ופתאום אתה מסתכל באופן אחר על כל הילדים הדלוקים האלה. פתאום הם כבר לא נראים לך מעצבנים, קולניים וחרמנים יתר על המידה. פתאום הם נראים אחרת, משהו שדיוויד בואי יכול היה לכתוב עליו שיר. 

פרשת השבוע – יִתְרוֹ

 

1.
פרשת יִתְרוֹ היא ללא ספק מהפרשות החשובות בחמשת חומשי תורה. מעמד הר סיני ועשרת הדברות עומדות במרכזה של פרשת יִתְרוֹ, כמובן, אולם בתחילת הפרשה קורה דבר דרמטי לא פחות, דבר שישפיע על האנושות – גם כמכלול וגם כפרטים – הרבה יותר מהמופע האורקולי בהר סיני: יִתְרוֹ ומשה ממציאים את הממסד.
1.1
מה עשיתם, מאדרפאקרז?!
2.
נודה על האמת: כשאנחנו קוראים את פרשת יתרו אנחנו מתאכזבים יחד עם בני ישראל. יחסית להפקות הקודמות של יהוה, מעמד הר סיני הוא די דרדלה: קצת עשן, קצת ברקים, שופרות, שום דבר יחסית לים קרוע, מים מהסלע, אוכל מהשמיים, שלא לדבר על צפרדעים, חושך ודברים מהסוג הזה.
ולא רק בגלל האפקטים; אני באמת חושב שמתן הממסד לעם ישראל מידי יִתְרוֹ הוא אירוע גדול לפחות כמו מתן תורה לעם ישראל מידי אלוהים.
בואו נגיד את זה ככה: כולם מבסוטים, בסך הכל, מעשרת הדיברות, וכולם שונאים, בסך הכל, את הממסד.
3.
הכל התחיל ככה: יִתְרוֹ, ששמע על כל הנפלאות שעשה אלוהים, אורז את הפקלאות ומוצא את בני ישראל במדבר. הוא רואה את משה עובד קשה מאוד: יושב מהבוקר עד הערב ושופט את העם, ואז בא לו רעיון.
אני מצטט:
"וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם; וַיֹּאמֶר, מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד-עָרֶב.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ: כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת-תּוֹרֹתָיו.
וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו: לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל – גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ. כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.
עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ: הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת, וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.
וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת, וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם; וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. 
אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה, וְצִוְּךָ אֱלֹהִים, וְיָכָלְתָּ עֲמֹד, וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם – שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, בְּכָל עֵת. אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם". (שמות, י"ח, י"ד-כ"ו)
4.
כך, אחיות ואחים, קם הממסד, ועד היום אנחנו סובלים מכל שרי האלפים, שרי המאות, שרי החמישים ושרי העשרות שקמים עלינו לכלותינו כל יום, כל היום.
בן זונה היִתְרוֹ הזה, חנפן ושקרן. אני לא מאמין לאף מילה שלו כשהוא משכנע את משה שהכל, בעצם, לטובתו ולטובת העם. לדעתי הבנזונה יושב על הפֶּיירוֹל של שרי החמישים. יִתְרוֹ חותך קופון, בזה אין שום ספק.
ומשה – כהרגלו – הולך עם כל רעיון שיוריד ממנו עבודה (בשבוע שעבר הוא הביא פועלים שיחזיקו לו את הידיים) ויעזור לו להתחמק מכל עול שמוטל עליו. אין על משה בלהמציא תירוצים על מנת לעבוד פחות: אני מתבייש, אני מגמגם, אני עייף, ציפורה אכלה לי את המחברת.
4.1
כזה הוא המנהיג הגדול ביותר שקם לנו: משתמט מעבודה, שונא אחריות, עצבני ורצחני, אבל אני אפשר שלא לאהוב אותו.
וחוץ מזה, בואו לא נשכח שהוא היחיד שראה לאלוהים ת'תחת.
4.2
ובעניין הזה: כיהודי, חורה לי שמשה (או מי שזה לא יהיה שכתב את ספר הספרים) בחר שלא לומר מילה על אחוריו של אלוהינו; האגסי הוא ישבנו של היושב במרומים? המוצק הוא? השעיר? ומה עם החצ'קונים הקטנים האלה שצומחים על הישבן כשיושבים יותר מדי על כיסא הכבוד – המעטרים הם את ישבנו של בורא עולם?
4.3.
רק דמיינו לכם עולם בו האדם יודע איך נראה התחת של אלוהים!
4.3.1
הו, הכפירה! האמינו לי, אחיות ואחים, אלה (סעיפים 4.2 ו-4.3) הם דברי הכפירה החמורים ביותר שהוצאתי מפי. האדרנלין עוד מפמפם בי, כי אין היי כמו ההיי של הכפירה המוחלטת.
5.
נרגע, ונחזור לנושא.
אני לא הראשון לשים לב שהממסד הזה שהומצא עבורנו הוא רעיון של גוי. הממסד, לפי הקריאה הזו, הוא רעיון לא יהודי.
זה נכון, כמובן, אבל אני מעדיף לשים את הדגש במקום אחר ולומר: הממסד הוא רעיון לא אלוהי.
6.
שימו לב לנקודה חשובה: כל רעיון הממסד – ויותר מזה: כל תהליך ההטמעה של שיטת ממשל חדשה בחבורת הנוודים המתלוננת הזאת – נעשה מתחת לאפו של אלוהים, וללא התערבותו.
אלוהים לא מתערב, לא אומר מה הוא חושב. אם תשאלו אותי, אני חושב שהוא בכל
ל לא שם לב.
6.1
כי אלוהים, אם הוא אלוהים אמיתי (לא נענה על השאלה מה זה אלוהים אמיתי), לא יכול לשים לב לדברים כמו ממסד. בדיוק כמו שבנאדם, אם הוא בנאדם אמיתי (על השאלה מהו בנאדם אמיתי אנחנו עונים בכל נשימה), לא יכול לשים לב לדברים כמו אלפיות שניה.
6.2
אני מוכן לשים מאה חמישים שקל על זה שלאלוהים אף פעם לא הדביקו על הדלת הודעת קנס לפני עיקול על איזה חוב לאיזו עירייה מלפני איזה אלף שנה, חוב לא מוצדק, כי עזבת את הדירה, אבל שכחת, כמו מטומטם, לבטל את חשבון שעל שמך.
הדברים האלה אף פעם לא קרו לאלוהים כי אלוהים הוא מחוץ לממסד, מחוץ לבירוקרטיה. אלוהים לא יכול היה להמציא את הממסד כמו שבנאדם לא יכול היה להמציא את הבום העל-קולי.
כי הדברים שנמצאים מחוץ לתחום השגת החושים שלנו נמצאים גם מחוץ לתחום השגת הדמיון שלנו, וגם אם זה לא משפט נכון זה משפט יפה. אני חושב שאבותיי הפסואנים היו מסכימים עם הטענה כי משפט יפה הוא משפט נכון, אולם אין בדעתי לטעון טענה כזו.
7.
אביא בפניכם מעט מדבריו של הרד"פ על פרשת יתרו. מיד אחרי הצגת הממסד בפני העם, כתוב כך: "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ; וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ" (י"ח, כ"ז).
כותב הרד"פ כך (מתוך ספרו "לא נעשה! לא נשמע!", פרק קנ"ג): "וחושבתני כי לאחר שקיבל את עצת חותנו התחרט משה, כי הבין עד מה רע הוא הרעיון, אולם איחר את המועד, שהרי הסיסטמה כבר ידה כל, והפקידים כבר שולטים בכל, ומשנים הם בפנקסיהם את מה שמשנים, ומעקלים את רכושו של זה, ומידי האחר לוקחין שוחד, והכל בשמו של משה, שאמר 'אשים שרי אלפים…'.
הבין זאת משה, אולם מאוחר מדי היה המועד. התרגז, וגירש את חותנו. וראו עד כמה גדול כוחה של הסיסטמה, שמפרידה משפחות היא".
7.1
ועוד כותב הרד"פ (שם, שם): "ועוד אומַר על הסיסטמה של יתרו חותן משה: בשל העצה הזו נקבר משה מחוץ לארץ ישראל.
לא על הסלע נענש משה, על הפקידוּת נענש. ויודעני כי דברים חמורין הן אלה, אולם הדברים צריכים להיאמר: הוליך משה את העם שולל עם הסיסטמה, כשלא סיפר להם שהרעיון, רעיונו של חותנו הוא, אלא נתן להם להבין שמין השמיים באה הסיסטמה, משל הייתה מן במדבר."
7.2
יתרו, כּוּשַלַאִמָשְלו, הפיל עלינו את הממסד, וזאת הסיבה האמיתית בגלל נקראת הפרשה על שמו, ולא משהו שקשור במתן תורה: שתמיד נזכור מה עשה לנו המניאק הזה.
8.
ולכן לא אתעסק היום בעשרת הדברות בכלל, על מנת לתת את הכבוד לחלקה הראשון של הפרשה, שקצת עומד בצל. על עשרת הדברות נדבר בשנה הבאה.
9.
ועד אז, אמיגוס: שבת שלום.

 

פרשת השבוע – בְּשַׁלַּח

 

1.
האטרקציה המרכזית בפרשת השבוע שלנו – פרשת בְּשַׁלַּח – היא כמובן קריעת ים סוף (אם הייתי שידורי קשת הייתי כותב "קריעת ימסוף", אבל אינני שידורי קשת ולעולם לא אהיה).
2.
אלוהים, שיהיה בריא, דפק עשר מכות במצרים, הוציא את בני ישראל ממצרים, אבל עוד מדגדג לו באצבעות. אני מתרשם – ומהכתוב קשה להתרשם אחרת – שאלוהים די אהב את הקטע של לשחק עם המוח של פרעה.
אלוהים רוצה עוד פעם אחת. אני מצטט: "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ – וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה" (שמות י"ד, ד'). למה? ככה! אני יהוה ואני עושה מה שמתחשק לי, בייבי! ואם בא לי לקרוע את הים, אני פשוט קורע את המאדרפאקר ומטביע שם את המצרים.
3.
מה שאלוהים עושה מרושע במיוחד. כי המצרים, בואו לא נשכח, לא במצב מי יודע מה טוב. כל אחד ואחד מהפרשים שטבעו בים סוף רק עכשיו איבד אח, או בן, או אב במכת בכורות. אני מתאר לי שהדבר האחרון שהם רוצים לעשות עכשיו זה לרדוף אחרי בני ישראל.
שימו לב: המצרים לא מעונינים לנקום בבני ישראל, מי שנוטע בהם את היצר הזה הוא האלוהים הזה שלנו, "יהוה הפקות בעם", שפשוט חייב סטטיסטים למיזם החדש שלו.
4.
ואחר כך – וכאן אני כבר מתעצבן קלות – מוכרים לנו את כל הסיפור הזה של קריעת ים סוף (ויציאת מצרים בכלל) כמין הגנה עצמית, אלתור של הרגע האחרון, נס שקרה לנו עת נמלטנו מאויבינו הנוראיים.
חרא של שור! מדובר במארב מתוכנן ואכזרי שלא הותיר שום סיכוי לאלפי מצרים שלא עשו שום דבר, לא לנו ולא לאלוהים.
קריעת ים סוף לא הייתה הכרחית. הנקודה הושגה. העבדים שוחררו. יצאת כלי. קח אותם להר סיני ותן להם את התורה, למה אתה צריך להטביע את המצרים?
למה?
5.
יש מדרש ידוע שהולך משהו כמו: אחרי שטבעו המצרים בים והמלאכים וכולם התחילו לשיר, התעצבן אלוהים ואמר להם: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?
זה אולי המדרש הכי טיפשי ששמעתי בחיים. אני זוכר את עצמי מתעצבן ממנו עוד כילד קטן; מה זה החרא המתחסד והצבוע הזה?
זה בדיוק מסוג המדרשים שיכולים להביא לי את הסעיף.
6.
במקום אחר (שאותו אני לא מצליח למצוא כרגע) כתבתי שהסיבה בגללה נשאר משה מחוץ לארץ המובטחת איננה המכה בסלע, אלא רצח המצרי; במקום אחר כתבתי שזה בגלל רצח קורח ועדתו.
ועכשיו אני אומר לכם – משה לא נכנס לארץ המובטחת לא בגלל המכה ההיא בסלע אלא בגלל השתתפותו הפעילה בטבח המצרים הגדול בים סוף. אלוהים, שהבין בסוף עד כמה מרושעת היתה קריעת הים, מעניש את עצמו על ידי שהוא מונע ממשה – החצי השני שלו – לבוא אל הארץ המובטחת.
7.
אני חושב ככה – כלומר, שמשה לא נכנס לארץ בגלל קריעת הים – כי רק ככה אני מסוגל להחזיק מאלוהים.
כי אלוהים שלא מכניס את משה לארץ המובטחת בגלל מכה מחורבנת באיזה סלע מסריח – מאלוהים כזה אני לא יכול להחזיק. באלוהים שמעמיד את הסלע מעל האדם אני לא יכול להאמין. לאלוהים שאין לו נקיפות מצפון אחרי דבר כזה אני לא יכול לציית.
8.
אבל מה שכן, שירת הים זו חתיכת שירה מעולה. אהבתי אותה כילד, ואני אוהב אותה כבוגר.
האמינו לי שעבדתי די קשה על הקופי ופייסט הבאים. זוהי, אם כן, שירת הים – המיתוס, האתוס, הפתוס:
"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר:
אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה
סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.
עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה.
זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.
יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה שְׁמוֹ.
מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם
וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.
תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ, יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן.
יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ; יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב.
וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ;
תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ.
וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם,
נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים.
קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם.
אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל;
תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי, אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.
נָשַׁפְתָּ  בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם; 
צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים.
מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה
מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ; נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא.
נָטִיתָ יְמִינְךָ – תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ.
נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ;
נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ.
שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן; חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.
אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם
אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד; נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.
תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן:
עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה, עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ.
תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ.
מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה;
מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ  יָדֶיךָ. 
יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.
כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם,
וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם;
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָ
לְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם"
(שמות, ט"ו)
9.
יפה, לא? אי אפשר להישאר אדיש אל מול כל ה-תּוֹרִישֵׁמוֹ, תִּמְלָאֵמוֹ, תִּבְלָעֵמוֹ, יֹאחֲזֵמוֹ, תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ.
10.
רק יצאו בני ישראל ממצרים, וכבר הם מתחילים להתלונן. ארבע פעמים הם מתלוננים בפרשה (י"ד, י"א / ט"ו, כ"ד / ט"ז, ב' / י"ז, ג'). התבנית קבועה. העם מתלונן, משה פונה לאלוהים, אלוהים שולף איזה נס – סלעים משפריצים מים, אוכל נופל מהשמים, מר הופך מתוק.
11.
התלונות של בני ישראל לא מובאות על מנת להראות לנו עד כמה קשה היה לעבדים האלה להשתחרר פתאום. בכלל לא. את בני ישראל אף אחד לא סופר, כי הסיפור הוא לא עליהם. הסיפור הוא על שניים: משה ואלוהים, והוא מתעסק בדרך כלל בתוגתו של הראשון ובכל-יכולתו של השני. אלוהים לא מתעניין מי יודע מה בבני ישראל, וכך גם משה.
12.

שבת שלום.