א.
הקפיטליזם לא מת, כמו שמכריזים פרשנים שכאלה, אבל מה שכן: הוא בהחלט מריח ככה. זו הצחנה של תאוות הבצע, שרק עד לפני כמה ימים, אולי שבועות, הייתה התכונה המהוללת והנערצת מכולן, אם לשפוט על פי קריאה בעיתוני ומדורי הכלכלה, ופתאום היא האשמה בכל מה שקרה וקורה.
הקפיטליזם לא מת. למעשה, הוא חי עכשיו יותר מאי פעם. אל תתנו למחיקות ולהלאמות ולהזרמות ולתמונות קורעות הלב של יועצי השקעות מפוטרים יוצאים מבניינים מפוארים עם ארגזי קרטון בידיהם ופיצויים שמנים בכיסם להטעות אתכם, "חיידק הקומוניזם" לא הדביק פה אף אחד, כמו שהרגיע השבוע אחד מהכותבים בגלובס את קוראיו המודאגים, מה שאנחנו רואים פה ובעולם הוא פשוט עוד שלב במחזור החיים הטבעי של הקפיטליזם. יש עליות, יש ירידות, יש תנודות, יש בועה, יש התרסקות, אתמול זה נדל"ן, היום זה פיננסים, מחר זה סחורות, מחרתיים זה אנרגיה, אתמול זו ארה"ב, מחר זו סין, אתמול אתה נדפקת, מחר תידפק שוב, מחרתיים הפתעה: תידפק עוד יותר חזק. הגדולים יפלו על הרגליים, אתה תיפול על הפנים. אבל בגדול, זה לא משנה. זו אותה המחלה, כמו ששר אריק איינשטיין, רק בצורה אחרת.
ואם כבר מחלות: שוק ההון זה כמו בילהרציה, המחלה האהובה עלי. מהי הבילהרציה אם לא מחזור חיים שכולו שירה של השתנות והסתגלות: יש תולעת שחיה בתוך בנאדם, היא מטילה ביצים שמופרשות בצואה או בשתן, במים (מתוקים) בוקע מהביצה זחל, הזחל נתקל בחילזון, חודר אליו, מתרבה בתוכו, חוזר למים, נתקל שוב בבנאדם שרק בא לרחוץ באגם, חודר אליו שוב דרך העור אל מחזור הדם, שוב משנה צורה, הופך לתולעת שמטילה ביצים שמופרשות למים וחוזר חלילה.
יש עוד שני מאפיינים מרהיבים לבילהרציה. האחד: כשהטפיל חודר לגוף האדם הוא מצליח לשנות את זהותו וגופנו לא מזהה אותו כפולש. השני: הזכר מחזיק את הנקבה בכיס מיוחד על גופו והם מקיימים יחסי מין רציפים. בוא'נה, זה הקפיטליזם בהתגלמותו: התנועה המתמדת של ההון, דינמיקה שכולה פואטיקה. התולעת אולי משנה את צורתה, אבל בסוף היא נשארת תולעת. אה, כן: וכל הזמן אתה נדפק. ברציפות.
אז הקפיטליזם לא מת, אבל לעזאזל – הוא בהחלט מריח ככה.
ב.
ומהו הבסיס של הסרחון? בגדול ובמילים פשוטות, המשבר הזה הוא לא הרבה יותר מהונאה רחבת היקף, תרגיל עוקץ שבסופו של דבר עקץ את עצמו. כל הכסף שהסתובב הוא כסף שאין אותו. אנשים חסרי בושה או מוסר הלוו כסף שאין לאנשים שלא יכולים להחזיר אותו, את הכסף הזה, שלא קיים, הם מינפו, הניפו, סובבו, גזרו, חתכו, פרסו, והגישו חזרה.
זו לא סתם "תאוות בצע", כמו שהם אומרים לנו בחצי חיוך – הרי הם, וכשאני אומר הם אני מתכוון לכולם, חושבים שתאוות בצע היא אחלה דבר – זו רמאות, זו שחיתות, זהו רשע לשמו.
והדבר הכי מסריח בכל הסיפור הוא גם הדבר הכי מובן מאליו, שמרוב רחמים על כל היאפים המפוטרים האלה עם ארגזי הקרטון קצת נשכח ונעזב בצד: הכל נעשה על חשבוננו. עם הכסף שלנו. עם העתיד שלנו. עם הפנסיות שלנו. עם הבריאות שלנו. עם התכנונים שלנו לעתיד. זה לא שישבו כמה (מאות אלפי) אנשים ושיחקו עם הכסף שלהם, שאותו הרוויחו בעבודה קשה (או קלה, שזה אפילו יותר טוב). לא. הם שיחקו עם הכסף שלנו. והפסידו אותו. כל האנשים האלה, אין מה לרחם עליהם. הם לא כמו עובדי היי-טק שמשלמים במשרתם על התמוטטות שלא היה להם חלק בה, הם לא כמו עובדים בטקסטיל שמשלמים במשרתם בגלל שיש איזה אינדונזי שיעשה את זה ביותר זול. לא. הם חלק מהשיטה. הם השיטה עצמה.
אני לא שמח לאידם, חלילה, אבל כשאני רואה אותם עם הקרטונים אני לא מזיל דמעה. כמה מהם מחו בזמן אמת בפני הבוסים שלהם על חוסר המוסר הבסיסי בעבודת היומיום שלהם? כמה מהם סרבו להונות, גם אם ברוח טובה ובשם הצמיחה, את הציבור?
הקפיטליזם, שבמהותו הוא תנועה או השקפה או שיטה נאורה ויפה ששמה דגש על זכויות הפרט, הזכות לקניין והאמונה שבבסיסו של דבר אנשים הם טובים ויעדיפו לסחור על פני להילחם, עוות עד ללא היכר. זכויותינו נגזלו מאתנו בחסות הכלים הפיננסיים המתוחכמים, קנייננו הפרטי, תוצאת שנים של עמל, נשחק עד דק על ידי ספקולנטים, שלא לומר גנבים. נשחק, נשחק, עד שנמחק.
ואגב, אני מאוד אוהב את הביטוי הזה: "נמחק". 19 טריליון דולר "נמחקו" מאז שיאו של השוק בשנה שעברה. נמחק נותן לכל העניין ארומה של משחק. היו יכולים לכתוב ש-19 טריליון דולר הופסדו, או נגנבו, או נעלמו, אבל לא. הם בסך הכל נמחקו.
ג.
וכמו תמיד, מסתבר שכולם ידעו, וכולם ראו את זה בא, והכתובת הייתה על הקיר, ואף אחד לא באמת מופתע, וכולם כאלה חכמים ומבינים וקוראים את השוק, והכל היה ברור, וכל הסימנים הצביעו. אז למה הם לא גילו לאף אחד?
אז אולי אפשר ללמוד מזה לקח: אולי נחליט שבפעם הבאה שכל החכמים האלה, הנביאים שלאחר מעשה, יקלטו בחושיהם המחודדים שאסון מתקרב, בפעם הבאה הם מתחייבים להודיע לנו לפני, לא אחרי? זה בהחלט יכול לעזור.
השאלה היא אם מישהו יקשיב, והתשובה היא ככל הנראה לא. ההיסטוריה מלמדת שאף אחד אף פעם לא מקשיב. העניין הוא שזה שאף אחד לא מקשיב עוד לא פוטר את כל החכמים והנביאים מאחריות. להפך, זה שאף אחד לא מקשיב רק מחייב אותם לצעוק חזק יותר, ועוד יותר חזק. נכון שגם אז אף אחד לא יקשיב, אבל אולי מישהו ישמע. זו בדיוק העבודה של העיתונות הכלכלית. זו, ולא הערצה עיוורת להון ולבעליו.
בעצם, המשבר הנוכחי מחייב אותנו לשאול מעכשיו כל הזמן את אותה השאלה: מאיפה הכסף? זה כסף שלך או שלנו?
כי אם זה הכסף שלנו, אז תעזוב אותו בצד ואל תשחק אתו.
ד.
ואפרופו תקשורת: כולם כבר שכחו מזמן את הפריימריז בקדימה, ובצדק שכחו. זה היה משעמם לאללה. ובכל זאת, על דבר אחד אני חושב שכמעט ולא דברו. או שאם דברו, אז לא אתי, או שאם דברו אתי, אז בדיוק חשבתי על משהו אחר.
המפלגות האחרות מחו כל הזמן, ובמידה לא מבוטלת של צדק, שמספר קטן של אזרחים יקבע מי יהיה ראש הממשלה. אבל הדבר המדאיג הוא אחר לגמרי: כ-74 אלף איש התפקדו לקדימה. זה אולי המקום שאני לא מעריך אף אחד מהם, וזה כי מדובר במפלגה מלאה בטמבלים וריקה מאידיאולוגיה, אבל זה לא העניין. העניין הוא שאותם 74 אלף איש יכלו לקבוע מי יהיה ראש הממשלה במידה גבוהה בהרבה של ודאות מאשר בבחירות הכלליות, כמובן, וזה לא צחוק. אבל חצי מהם לא הביעו בזה עניין ולא הלכו להצביע.
זהו לא רק מקרה של טמטום אינסופי – להתפקד למפלגה ולא להתעניין מי עומד בראשה? אז למה התפקדת, טיפש?! – זה בעיקר סימן לדאגה.
ז'תומרת, אם חמישים אחוזים פלוס מינוס לא מעונינים להשפיע בצורה ישירה ומיידית על פרצופה והנהגתה של המדינה, כמה כבר יתעניינו בבחירות הכלליות, שם הסיכוי להשפיע קטן יותר, מן הסתם. וכמה מהם יתעניינו בבחירות המוניציפליות בעוד חודשיים?
וכמה מהם יתעניינו במשהו בכלל, לעזאזל?!
ה.
הציבור, אם כן, באמת מטומטם, והציבור באמת ישלם. האמת שהוא משלם כל הזמן: דופקים אותו בשווקי ההון, דופקים אותו בפוליטיקה, השיטה אותה שיטה: הכל מתנהל מאחורי הגב ומעל לראש.
והפעם אני לא אומר את זה בהאשמה כלפי אלה שדופקים אותנו, הפעם אני מאשים אותנו: כי אנחנו אלה שמסובבים את הגב ומורידים את הראש.
החיים בהיר 