Monthly Archives: ספטמבר 2008

הקפיטליזם לא מת, הוא רק מריח ככה

 

א.

הקפיטליזם לא מת, כמו שמכריזים פרשנים שכאלה, אבל מה שכן: הוא בהחלט מריח ככה. זו הצחנה של תאוות הבצע, שרק עד לפני כמה ימים, אולי שבועות, הייתה התכונה המהוללת והנערצת מכולן, אם לשפוט על פי קריאה בעיתוני ומדורי הכלכלה, ופתאום היא האשמה בכל מה שקרה וקורה.

הקפיטליזם לא מת. למעשה, הוא חי עכשיו יותר מאי פעם. אל תתנו למחיקות ולהלאמות ולהזרמות ולתמונות קורעות הלב של יועצי השקעות מפוטרים יוצאים מבניינים מפוארים עם ארגזי קרטון בידיהם ופיצויים שמנים בכיסם להטעות אתכם, "חיידק הקומוניזם" לא הדביק פה אף אחד, כמו שהרגיע השבוע אחד מהכותבים בגלובס את קוראיו המודאגים, מה שאנחנו רואים פה ובעולם הוא פשוט עוד שלב במחזור החיים הטבעי של הקפיטליזם. יש עליות, יש ירידות, יש תנודות, יש בועה, יש התרסקות, אתמול זה נדל"ן, היום זה פיננסים, מחר זה סחורות, מחרתיים זה אנרגיה, אתמול זו ארה"ב, מחר זו סין, אתמול אתה נדפקת, מחר תידפק שוב, מחרתיים הפתעה: תידפק עוד יותר חזק. הגדולים יפלו על הרגליים, אתה תיפול על הפנים. אבל בגדול, זה לא משנה. זו אותה המחלה, כמו ששר אריק איינשטיין, רק בצורה אחרת.

 

ואם כבר מחלות: שוק ההון זה כמו בילהרציה, המחלה האהובה עלי. מהי הבילהרציה אם לא מחזור חיים שכולו שירה של השתנות והסתגלות: יש תולעת שחיה בתוך בנאדם, היא מטילה ביצים שמופרשות בצואה או בשתן, במים (מתוקים) בוקע מהביצה זחל, הזחל נתקל בחילזון, חודר אליו, מתרבה בתוכו, חוזר למים, נתקל שוב בבנאדם שרק בא לרחוץ באגם, חודר אליו שוב דרך העור אל מחזור הדם, שוב משנה צורה, הופך לתולעת שמטילה ביצים שמופרשות למים וחוזר חלילה.

יש עוד שני מאפיינים מרהיבים לבילהרציה. האחד: כשהטפיל חודר לגוף האדם הוא מצליח לשנות את זהותו וגופנו לא מזהה אותו כפולש. השני: הזכר מחזיק את הנקבה בכיס מיוחד על גופו והם מקיימים יחסי מין רציפים. בוא'נה, זה הקפיטליזם בהתגלמותו: התנועה המתמדת של ההון, דינמיקה שכולה פואטיקה. התולעת אולי משנה את צורתה, אבל בסוף היא נשארת תולעת. אה, כן: וכל הזמן אתה נדפק. ברציפות.

 

אז הקפיטליזם לא מת, אבל לעזאזל – הוא בהחלט מריח ככה.

 

 

ב.

ומהו הבסיס של הסרחון? בגדול ובמילים פשוטות, המשבר הזה הוא לא הרבה יותר מהונאה רחבת היקף, תרגיל עוקץ שבסופו של דבר עקץ את עצמו. כל הכסף שהסתובב הוא כסף שאין אותו. אנשים חסרי בושה או מוסר הלוו כסף שאין לאנשים שלא יכולים להחזיר אותו, את הכסף הזה, שלא קיים, הם מינפו, הניפו, סובבו, גזרו, חתכו, פרסו, והגישו חזרה.

זו לא סתם "תאוות בצע", כמו שהם אומרים לנו בחצי חיוך – הרי הם, וכשאני אומר הם אני מתכוון לכולם, חושבים שתאוות בצע היא אחלה דבר – זו רמאות, זו שחיתות, זהו רשע לשמו.

והדבר הכי מסריח בכל הסיפור הוא גם הדבר הכי מובן מאליו, שמרוב רחמים על כל היאפים המפוטרים האלה עם ארגזי הקרטון קצת נשכח ונעזב בצד: הכל נעשה על חשבוננו. עם הכסף שלנו. עם העתיד שלנו. עם הפנסיות שלנו. עם הבריאות שלנו. עם התכנונים שלנו לעתיד. זה לא שישבו כמה (מאות אלפי) אנשים ושיחקו עם הכסף שלהם, שאותו הרוויחו בעבודה קשה (או קלה, שזה אפילו יותר טוב). לא. הם שיחקו עם הכסף שלנו. והפסידו אותו. כל האנשים האלה, אין מה לרחם עליהם. הם לא כמו עובדי היי-טק שמשלמים במשרתם על התמוטטות שלא היה להם חלק בה, הם לא כמו עובדים בטקסטיל שמשלמים במשרתם בגלל שיש איזה אינדונזי שיעשה את זה ביותר זול. לא. הם חלק מהשיטה. הם השיטה עצמה.

 

אני לא שמח לאידם, חלילה, אבל כשאני רואה אותם עם הקרטונים אני לא מזיל דמעה. כמה מהם מחו בזמן אמת בפני הבוסים שלהם על חוסר המוסר הבסיסי בעבודת היומיום שלהם? כמה מהם סרבו להונות, גם אם ברוח טובה ובשם הצמיחה, את הציבור?

הקפיטליזם, שבמהותו הוא תנועה או השקפה או שיטה נאורה ויפה ששמה דגש על זכויות הפרט, הזכות לקניין והאמונה שבבסיסו של דבר אנשים הם טובים ויעדיפו לסחור על פני להילחם, עוות עד ללא היכר. זכויותינו נגזלו מאתנו בחסות הכלים הפיננסיים המתוחכמים, קנייננו הפרטי, תוצאת שנים של עמל, נשחק עד דק על ידי ספקולנטים, שלא לומר גנבים. נשחק, נשחק, עד שנמחק.

ואגב, אני מאוד אוהב את הביטוי הזה: "נמחק". 19 טריליון דולר "נמחקו" מאז שיאו של השוק בשנה שעברה. נמחק נותן לכל העניין ארומה של משחק. היו יכולים לכתוב ש-19 טריליון דולר הופסדו, או נגנבו, או נעלמו, אבל לא. הם בסך הכל נמחקו.

 

ג.

וכמו תמיד, מסתבר שכולם ידעו, וכולם ראו את זה בא, והכתובת הייתה על הקיר, ואף אחד לא באמת מופתע, וכולם כאלה חכמים ומבינים וקוראים את השוק, והכל היה ברור, וכל הסימנים הצביעו. אז למה הם לא גילו לאף אחד?

אז אולי אפשר ללמוד מזה לקח: אולי נחליט שבפעם הבאה שכל החכמים האלה, הנביאים שלאחר מעשה, יקלטו בחושיהם המחודדים שאסון מתקרב, בפעם הבאה הם מתחייבים להודיע לנו לפני, לא אחרי? זה בהחלט יכול לעזור.

השאלה היא אם מישהו יקשיב, והתשובה היא ככל הנראה לא. ההיסטוריה מלמדת שאף אחד אף פעם לא מקשיב. העניין הוא שזה שאף אחד לא מקשיב עוד לא פוטר את כל החכמים והנביאים מאחריות. להפך, זה שאף אחד לא מקשיב רק מחייב אותם לצעוק חזק יותר, ועוד יותר חזק. נכון שגם אז אף אחד לא יקשיב, אבל אולי מישהו ישמע. זו בדיוק העבודה של העיתונות הכלכלית. זו, ולא הערצה עיוורת להון ולבעליו.

בעצם, המשבר הנוכחי מחייב אותנו לשאול מעכשיו כל הזמן את אותה השאלה: מאיפה הכסף? זה כסף שלך או שלנו?

כי אם זה הכסף שלנו, אז תעזוב אותו בצד ואל תשחק אתו.

 

ד.

ואפרופו תקשורת: כולם כבר שכחו מזמן את הפריימריז בקדימה, ובצדק שכחו. זה היה משעמם לאללה. ובכל זאת, על דבר אחד אני חושב שכמעט ולא דברו. או שאם דברו, אז לא אתי, או שאם דברו אתי, אז בדיוק חשבתי על משהו אחר.

המפלגות האחרות מחו כל הזמן, ובמידה לא מבוטלת של צדק, שמספר קטן של אזרחים יקבע מי יהיה ראש הממשלה. אבל הדבר המדאיג הוא אחר לגמרי: כ-74 אלף איש התפקדו לקדימה. זה אולי המקום שאני לא מעריך אף אחד מהם, וזה כי מדובר במפלגה מלאה בטמבלים וריקה מאידיאולוגיה, אבל זה לא העניין. העניין הוא שאותם 74 אלף איש יכלו לקבוע מי יהיה ראש הממשלה במידה גבוהה בהרבה של ודאות מאשר בבחירות הכלליות, כמובן, וזה לא צחוק. אבל חצי מהם לא הביעו בזה עניין ולא הלכו להצביע.

זהו לא רק מקרה של טמטום אינסופי – להתפקד למפלגה ולא להתעניין מי עומד בראשה? אז למה התפקדת, טיפש?! – זה בעיקר סימן לדאגה.

ז'תומרת, אם חמישים אחוזים פלוס מינוס לא מעונינים להשפיע בצורה ישירה ומיידית על פרצופה והנהגתה של המדינה, כמה כבר יתעניינו בבחירות הכלליות, שם הסיכוי להשפיע קטן יותר, מן הסתם. וכמה מהם יתעניינו בבחירות המוניציפליות בעוד חודשיים?

וכמה מהם יתעניינו במשהו בכלל, לעזאזל?!

 

ה.

הציבור, אם כן, באמת מטומטם, והציבור באמת ישלם. האמת שהוא משלם כל הזמן: דופקים אותו בשווקי ההון, דופקים אותו בפוליטיקה, השיטה אותה שיטה: הכל מתנהל מאחורי הגב ומעל לראש.

והפעם אני לא אומר את זה בהאשמה כלפי אלה שדופקים אותנו, הפעם אני מאשים אותנו: כי אנחנו אלה שמסובבים את הגב ומורידים את הראש.

 

פחד ותיעוב עם פאריס הילטון בקומה הרביעית

היה זה אחד מאותם ערבים שסופם היה ידוע מראש כבר כשנחתה ההזמנה בתיבת הדוא"ל: מסיבת השקת יין נתזים בשם ריץ' מאת פאריס הילטון במועדון תל אביבי בחברתם של ימבה סלבריטאים. לעזאזל, אמרתי לעצמי, סביר להניח ששוב תשתכר כמו חזיר ותשנא את עצמך בבוקר שלמחרת.

 

עדיין שקט כשאני מגיע, באיחורצ'יק אלגנטי, אל מועדון "הקומה הרביעית" בדרום העיר, שזה מקום יפה מאוד. כנראה שהמפורסמים יודעים טוב ממני איחור אלגנטי מהו, כי אף אחד מהם לא נראה במתחם המלא בעיקר בצלמי חברה המתגודדים ליד הכניסה או מסתובבים כאריות בכלוב, מצמידים בתקווה עדשה אל עין בכל פעם שהדלת נפתחת ונכנס איזה אלמוני. ראית מישהו, הם שואלים אחד את השני. אלון קסטיאל עומד עם כמה עיתונאים שמתלוננים על המסיבה שרק התחילה, ואני נעמד לידם, תוך כדי שאנו לוגמים מהיין המבעבע החדש הזה שמגיע, כמה מוזר, בפחית קטנה בצבע זהב. מנהל המותג, או היבואן, או הזכיין או משהו כזה, ניגש אלי ומסביר לי ארוכות על תכונותיו של היין ואני עושה את עצמי כאילו שאכפת לי: מתיישן בחביות אלומיניום בלחץ? המממ, כמה מעניין. לחץ של 10.4 אטמוספירות? שיגעון.

היין עצמו לא רע, אגב, והוא רק משתפר מפחית לפחית. אחרי השלישית הוא כבר ממש בסדר, ואני נחוש בדעתי לא להפסיק עד שהוא יהפוך ליין הנתזים הטוב בעולם, אם לא ביקום. כל המלצריות והברמניות מחופשות לפאריס הילטון: שמלה שחורה קטנה, הרבה תכשיטים ופיאה בלונד פלטינה. אני מבחין בידוענית אורית פוקס, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותה לייב והמראה לא קל. יש סושי, אבל הוא לא ממש טעים. נמצאת פה מישהי מהיפה והחנון, לוחש לי מישהו ומצביעה על בחורה יפה.

 

המקום מתמלא ומתמלא, ואני בודד כמו חלקיק במאיץ שוויצרי. אני מתערב עם שני עיתונאים שהאישה שעומדת שני מטר מאתנו היא פינצ'י מור. מה פתאום, אומר לי אחד מהם, אני מכיר את פינצ'י וזו לא היא. ובכן, זו היא, אבל אני לא זוכה בכלום.

דניאל רקנאטי, הבן של רקנאטי, נמצא פה. הוא גבוה ולא מגולח. השחקן יחזקאל לזרוב גם כאן. כנראה ששעת האיחור האלגנטי הגיעה, כי המקום מתפוצץ מפורסמים שאני לא מכיר עם שמות כמו דושי לייסדורף או יאנה גור או שוקי זיקרי, שעליו דווקא שמעתי. את כל השמות מגלה לי אורית היחצ"נית, שלמחרת שולחת לי רשימת נוכחות ארוכה כאורך הגלות.

לאמיר קמינר קשה. הוא אחרי שבועיים של בליני בוונציה והמעבר ליין נתזים בפחית לא עושה לו טוב. הייתי רוצה לנחם אותו, אבל מה אפשר לומר במצב כזה? האם מילים בכלל יכולות לעזור?

 

אני יוצא לפינת העישון לחפש סלבריטיז, רואה שם את ניקול הלפרין בלוק צבאי ואיוונה קרוגליאק בלוק אזרחי מעשנות, מתנשקות ומנהלות שיחה ערה בנושאי היום: איזה יפה את, אומרת א' לנ'. איזה מהממת את, עונה נ' לא'. אני נכנס פנימה ועובר לצ'ייסרים של וודקה.

כתבת של אתר אינטרנט מראיינת ארוכות, אבל ממש ארוכות, בחורה בלונדינית. אני שואל מי זו וזוכה למבטים המומים – הרי זו ורה מהישרדות.

מסתבר שיש פה חבורה שלמה מהיפה והחנון, והם מצטלמים ונהנים מהחיים. אחד מהם, ניר חן, ניגש אלי ומתוודה על אהבתו לכתיבתי: מסתבר שהוא לא רק אוהב את הסגנון, הוא גם נורא מתחבר למסרים. אם היית מתחבר למסרים, אני אומר לו, לא היית הולך להתבזות בתוכנית טלוויזיה. למה היית צריך את זה? בשביל החוויה, הוא אומר ואני מאחל לו בהצלחה. בכלל, למרות שזה נשמע כמו ערב סגור למנויי "רייטינג" הרי שבקהל נמצאים הרבה מנויים של גלובס שבאים לעשות כבוד.

 

המקום כבר מפוצץ במפורסמים לרגע ששמותיהם ודאי לא יאמרו לכם כלום (אביב משה? שי אביטל? ולריה יפאנובה?) ואני כבר די שתוי, עומד עם המחברת שלי ורושם משפטים כמו: "אמרו לי שגלית פרבר פה. אם רק הייתי יודע מי זו גלית פרבר". יש הופעה קצרה של (חלק מ)הפילהרמונית. אחר כך אפרת גוש.

אני תוהה, כמו תמיד באירועים כאלה, איך זה יכול להיות שאנשים נהנים באירועים כאלה. נכון ששתייה רבה ובחינם יחד עם חברתם של הרבה אנשים יפים היא לא הדבר הגרוע בעולם, ובכל זאת – איזה מין חיים הם אלה?

 

וממש כמו להוכיח את המשפט האחרון, ניגשת אלי פתאום אחת מהכפילות של פאריס הילטון. אתה נורא דומה לרופא שלי, היא אומרת לי. אם ככה, אני עונה, תני לי לרשום לך צ'ייסר. אנחנו הולכים לבאר, ושם היא קוראת לכל החברות שלה להצטרף. אז אנחנו עומדים על הבאר: מרב, עדי, אנה, איה ואני ושותים וודקה. אני מנסה לשכנע אותן להוריד את הפאות אבל הן מסרבות. היה נחמד להיות מוקף בלונדיניות, ולו רק לרגע. אחת מהן עומדת להתחתן, אולי איה, אולי עדי, קצת קשה להבחין ביניהן: בשמלה שחורה קטנה ופיאה בלונדינית הם כולן נראות לי אותה אחת. למחרת אחשוב לעצמי: אולי הן היו באמת אותה אחת?

 

הערב ממשיך וממשיך, ואני שומר על היחס של צ'ייסר וודקה על כל פחית ריץ'. למה אני עושה את זה לעצמי? למה אני לא יכול להיות כמו כולם, לשתות טיפה, לנשנש משהו, לפטפט בקול עליז, לעשות היי, לנשק כמה לחיים, לנפנף ביי וללכת הביתה? למה אני חייב לקחת עוד אחת, ועוד אחת? הרי לתחוב נוצה בישבן לא יהפוך חתול רחוב לטווס וגם עוד אלף וודקות לא יהפכו אותי להאנטר תומפסון. אז למה? אני עומד מול החלון הגדול בקומה הרביעית המשקיף אל נתיבי איילון ואין לי תשובה.

 

בשלב מסוים הכל מאבד צורה וטעם. כולם עדיין נורא נהנים ונורא מפורסמים, אבל אני חייב לצאת מפה כל עוד אני על שתי רגליים. את האופניים השארתי קשורות לגדר והתנדנדתי לאיטי בכיוון צפון. זה שאני כותב את הקטע הזה זו ההוכחה שהגעתי. הנבואה התגשמה כמעט בשלמותה: בבוקר שלמחרת לא שנאתי את עצמי. אבל כשחזרתי לזירת הפשע גיליתי שגנבו לי את האופניים, ואז כבר שנאתי את כל העולם.

 

נאג' חמאדי / הופעה / חיה / האוזן השלישית / יום ראשון / 21.9

 

 

כן, עוד הופעה לוהטת של נאג' חמאדי. יום ראשון הקרוב, 21.9.08 בבאר ההופעות החדש של האוזן השלישית, קינג ג'ורג' 48, תל אביב (מול הסנטר). 30 ש"ח. יש מצב שפול מקרטני מגיע גם. יהיה גדול

תפיצו, תבואו, תשתו, תרבחו, תסעדו

ועד אז:

"החיים יפים" – לייב אצל לונדון וקירשנבאום
http://www.youtube.com/watch?v=4sWPZ7z4Ndg

"שיכור" – לייב בסבליים
http://www.youtube.com/watch?v=p8dR0JtCkyU

שיכור להורדה בנענע
http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=505681&TypeID=1&sid=123#IDALJHOB

קצת מהתמונות
http://grebulon.com/gallery/v/01-shows/2007/070222-nag_hammadi
http://www.notes.co.il/dror/34836.asp

קצת מהמילים
http://www.notes.co.il/dror/23844.asp?p=1
http://www.notes.co.il/dror/23844.asp?p=2
http://www.notes.co.il/dror/28951.asp?p=1
http://www.notes.co.il/dror/34372.asp?p=1
http://www.notes.co.il/dror/28951.asp?p=2
http://www.notes.co.il/dror/34372.asp?p=2

וידיאו
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3333403,00.html
http://b.walla.co.il/?w=/3054/1014616

מייספייס
http://www.myspace.com/naghammadiband

פייסבוק
http://www.new.facebook.com/home.php#/event.php?eid=40268893128&ref=mf

כשחוכמה הופכת לעוצמה – על חגיגת 75 שנים לתע"ש

 

כנראה שמשהו בקארמה שלי השתנה באופן מהותי: אני, שהייתי סוג של סדין אדום עבור מאבטחים מכל הסוגים, הפכתי להיות יקיר תעשיית האבטחה. בחיי, הייתם צריכים לראות אותי נכנס לאירוע לכבוד 75 שנים לתע"ש בלטרון. השומרים בשער האח"מים קבלו אותי בחיוך, לא רצו לראות תעודה, לא רצו לפשפש לי בתיק, לא עכבו אותי, לא תשאלו אותי, ואפילו כשגלאי המתכות צפצף כשעברתי דרכו החווה לי המאבטח בידו כאומר 'שטויות, אחי, כנס ותרגיש בבית'.

ואכן, אני תמיד מרגיש בבית בלטרון. טנקים עושים לי את זה ביג טיים, כמו שאומרים הצעירים. נכון שאין לי את היכולת להפריד בין נגמ"ש, זחל"ם או משוריין – אבל מה זה חשוב: כולם כלי משחית, ולי זה מספיק. אני אפילו עולה על טנק אחד ומלטף את הקנה הגדול בערגה לימים שלא ישובו עוד. אני לא לבד, אגב; סביבי לא מעט אנשים מבוגרים שמטפסים על הטנקים וחיוך גדול על פניהם.

כ-6,000 איש, חצי מהם עובדים, חצי מהם בנות ובני זוגם, גדשו את לטרון ביום חגה של התעשייה הצבאית. הם יושבים באמפיתיאטרון ומקשיבים לזוג זייפנים המתעללים במיטב להיטי ארצנו. אני מחפש את הבר, אבל אין שום דבר לשתות או לאכול. אני יורד למתחם ה-VIP, מחפש מפורסמים, אבל אין אף אחד. ציפיתי ליותר. חשבתי שמיטב המנכ"לים, האלופים, השרים וראשי המשק יבואו לחגוג עם תעש, אבל נאדה. הסיבות לכך, בהמשך.

הפמליה של המכובדים שבכל זאת הגיעו נכנסת אל המתחם. שר הביטחון ברק, סגנו וילנאי, יו"ר דירקטוריון תע"ש אבנר רז, אריה פלדר, מנכ"ל התע"ש שמשוויץ באוזני איך הביאו הנה את כל העובדים. דוד עברי, אריה מזרחי, יו"ר לשעבר. אפרים סנה עובר בין הצלמים אבל אף פלאש לא מבזיק לעברו. אני במרחק יריקה מאהוד ברק ואף מאבטח לא ניגש אלי. מעניין מאוד. אגב, כשאני אומר 'במרחק יריקה' אני לא רומז לכלום.

חברת הכנסת שלי יחימוביץ גם כאן. אנחנו לוחצים ידיים. כתבתי עליה משהו שהכעיס אותה, אבל למרות זאת היא נחמדה וקורקטית. מה את עושה כאן, אני שואל. אני ידידת עובדי תע"ש, היא אומרת לי. הם הרי נאבקים בהפרטה המאיימת ובשיטה המוכרת של המדינה: בהתחלה מייבשים את החברה, גורמים לה להפסדים, אחר כך מענים את העובדים, אחר כך מאשימים אותם ואומרים להם 'תראו, החברה בקשיים, מוכרחים להפריט'. זו השיטה. בלי ההסתדרות, אומרת יחימוביץ', כבר מזמן היו מפריטים אותם, וזו הסיבה למה עבודה מאורגנת זה הכי חשוב. אני מסכים. היא עורכת לי הכרה עם איציק יהודה, יו"ר ועד העובדים.

לתע"ש, כידוע, נדל"ן משובח ברחבי הארץ וזו כנראה הסיבה להפרטה. זו גם כנראה הסיבה למיעוט המביש של אנשים חשובים. פעם הם היו עומדים בתור להצטלם עם איזו דווידקה אבל עכשיו הם יודעים שזה הסוף. במילים אחרות: במקומכם לא הייתי מזמין מקומות לחגיגות השמונים לתע"ש.

האורות כבים והתוכנית האמנותית מתחילה. מקרינים סרט. אני יושב בשורה השלישית מימין והווליום פשוט מטורף. איזה עינוי. מלותיו של הקריין קודחות במוחי: "נחישות… קדמה… לפיד הבוער כבר 75 שנה. לפיד של חזון ומעש – זהו הלפיד של תע"ש".

ואז הסרט עובר למשהו שאני לא מצליח להבין אם הוא מחווה, פרודיה או סתם פדיחה: עובדי תע"ש רצים עם הלפיד ברחבי הארץ; נסים בכר מגבעון רץ על איזה גשר, מעביר את הלפיד לעדי אלקלעי מחטיבת מערכות חימוש, שמעביר למנחם אלפסי מחטיבת הטנקים, שמעביר לאיציק מאיר ושבתאי אצובל וחטיבת הטילים שמעבירים לאילן בנימין מתחמושת קלה, שמעביר לגיא סבו ממערכות חימוש. ואז פתאום נכנס לאמפי גיא סבו עם הלפיד, עולה לבמה ומעביר אותו ליואל הלפרין מחטיבת ארטילריה רקטית שמדליק את האבוקה לתפארת תע"ש.

האורות כבים ולפני שאני מספיק להגיד "כשחוכמה הופכת לעוצמה" (הסיסמה של תעש), יזהר כהן כבר על הבמה, פורץ בשירו של שלומי שבת "רק בגלל הרוח", מלווה בארבעה זמרים שמרכיבים את להקת התע"ש, יש דבר כזה, ובהמון ילדות רקדניות. העיבוד כוכב נולדי לגמרי, ומאחור על מסכי הוידיאו נראים פועלים מרכיבים כלי נשק. זיקוקים מבהילים אותי. השיר נגמר וכהן נעלם. אשת יחסי הציבור של תעש מביאה לי בקבוק מים קרים ואני נהנה לראות אנשים מביטים בי בקנאה יוקדת.

ערד ניר, בטריקו שחורה, מחלטר בהנחיה. הוא מספר מנפלאות תע"ש, ש"תולדותיה ותולדות המדינה שזורים אלה באלה". הוא מתנצל בשם הנשיא שלא יכל להגיע, אבל שלח ברכה מצולמת.

פרס בוידיאו, והווליום עולה לגבהים לא אנושיים. הנשיא יושב ליד חנוכיה ענקית ומדבר מתוך שינה, בחיי. זהו אחד הנאומים העלובים ביותר שראיתי שלו, ואין שום דבר לצטט משם.

אחריו עולה פלדר. את נאומו הוא מתחיל ב"ואוו", ומשם זה רק מידרדר. הוא מודה שוב ושוב למשפחת תע"ש, וזה מרגיז אותי. למה? כי האיש מת לפטר כמה שיותר מהעובדים שלו, רק לפני שבוע אמר לעיתונים שחמש מאות מהם מיותרים לחלוטין. אז מה אתה מחרטט לנו על משפחה, בחייאתק? ואיך אתה יכול לעמוד מול העובדים שלך ולומר להם שהם בבואה של החברה הישראלית ושטויות מהסוג הזה?

פלדר מונה את סל המוצרים של החברה: העוזי, הגליל, הפגזים הקינטיים, הרקטות מתוקנות המסלול, החימוש הארטילרי הפזיר, השבחת טנק ה-M60, וכיו"ב. "בצד תחמושות מסורתיות", אומר פלדר, "רואה תע"ש את עתידה במתן פתרונות למלחמה הבאה". אני לא יכול לחכות.

הוא יורד מהבמה בלי אף מחיאת כף מהקהל. אחריו עולה איציק יהודה והאמפי גועש משריקות ומחיאות כף. אני מתרשם שאוהבים אותו פה. הוא המגן שלהם. יהודה דופק אחלה נאום. הוא לא פולט קלישאות, מדבר על העובדים ואליהם, מבטיח להם ש"למרות שהסירה מתנדנדת, נעשה כל שביכולתנו להביא אותה לחוף מבטחים". הוא מבטיח שישמור על זכויותיהם, יחד עם עופר עיני. כשהוא יורד מהבמה הקהל מודה לו בחום.

אחר כך מראים עוד סרט, ושוב הקלישאות: איך התחילה תע"ש במפעל קטן וסודי תחת עיני המנדט, רק עם מקדחה, משחזה, מחרטה ומלגזה (סתם, את המלגזה הוספתי אני, בשביל החרוז). ואיך הנשקים של תע"ש הקימו לנו מדינה. הסרט עובר ממלחמה למלחמה. כל מלחמה והשיר שלה, וממלחמה למלחמה מכפילה תע"ש את הייצור והייצוא. לכל מלחמה יש לה מוצר מיוחד "שגורם להלם ותדהמה בקרב אויבינו".

מדברים על העזרה שהושיטה תע"ש לארה"ב במלחמת המפרץ, אבל אין אף מילה על זה שבין לקוחות תע"ש נמנו כמה מהמשטרים המרושעים והאפלים ביותר: החונטה הצבאית בארגנטינה, הדיקטטורה בזאיר, פינושה בצ'ילה, מרכוס מהפיליפינים, ניקרגואה, המשטר של דובליה בהאיטי, החונטה בבורמה – תע"ש עשתה עסקים עם כמה מהנבלות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית. על זה לא מדברים היום, כמובן. לא מדברים גם על הזיהום המסיבי שגרמו המפעלים של תע"ש לאדמת מדינתנו האהובה, ולאוויר שלה, ולמים שלה. לא, לא היום.

אחר כך עולה לנאום אבנר רז, יו"ר הדירקטוריון, שמדבר גם הוא על ההון האנושי של החברה. יאללה, בסדר. "התעשייה הצבאית", הוא אומר, "אינה מיכל שצריך למלא – היא להבה שצריך לשמור שלא תכבה". ואז למכור אותה בזול לבעלי הון, כמובן.

אחר כך נואם שר הביטחון, שמתקבל באהדה. הוא מדבר באהבה על המוצרים של תע"ש. כה אמר ברק: "מי לא זוכר את הפעם הראשונה בה החזיק בידיו את העוזי וירה בו באויב מטווח קצר". בררר…

ברק מסיים את נאומו ומיד הולך. גם לי זה הספיק לגמרי ואני חותך משם. לבי לבי לעובדי תע"ש שתרמו כל כך הרבה למדינה והיא בתמורה רוצה לזרוק אותם לכלבים.

 

תזכורת זה: אין עוד הרבה זמן

אם את או אתה גרים בתל אביב אבל בתעודת הזהות רשומים עדיין אצל ההורים – אל תבואו לבכות לנו אחר כך ששכר הדירה הוכפל ושבונים עוד מגדל מול הבית.

הפתרון: הצביעו לדב חנין ו"עיר לכולנו" בבחירות לעירייה, ב-11.11.08

הבעיה: בשביל זה אתם צריכים להיות רשומים בתל אביב.

הפתרון: זה קל מאוד. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לגשת ולשנות את תעודת הזהות – הנה, ככה עושים את זה פשוט (ותודה ליואב לרמן)

הבעיה: זה חייב להיות מהר מהר, עד סוף החודש.

הפתרון: לקום ולעשות את זה.

 

יאללה עיר לכולנו! יאללה דב חנין! קדימה למהפכה! מחזירים את העיר לתושבים!

 

כך אהפוך לכריש פיננסי

א.

כאחד שציין השבוע את יום הולדתו ומתקרב בעצמו בצעדי ענק לגיל ארבעים קראתי בעניין רב את גיליון G של השבוע שעבר שהוקדש לארבעים המנהלים והמנהלות המובילים במשק שטרם חגגו 40 אביבים, לקחתי את הרשימה באופן די אישי ואף הסקתי כמה מסקנות שאני מתכנן ליישם בחיי הפרטיים על מנת להפוך לכריש פיננסי.

 

המסקנה הראשונה והחשובה ביותר שהגעתי אליה: אני חייב בת זוג תומכת. לכל המנכ"לים החשובים והמובילים האלה תמיד יש בן או בת זוג תומך או תומכת, וזה לדבריהם מה שנותן להם את הכוח, שלא לומר את הדרייב, לצאת ולעבוד 22.5 שעות ביום, להוביל ולהרוויח טונות של כסף.

הבעיה היא שלאישה שאני אוהב אין הרבה זמן לתמוך בי. היא צריכה לקום בבוקר וללכת לעבוד, מה שדופק באופן די רציני את כל הסיפור הזה של התמיכה. אז התקשרתי אליה לעבודה ואמרתי לה: מותק, תתמכי בי – אני עוד מעט בן ארבעים ואני לא מוביל את המשק לשום מקום. אמרה לי: אין לי זמן עכשיו, חמודי, אני עם אנשים. אמרתי לה שבלי התמיכה שלה לא אגיע לשום מקום. אמרה לי: אל תשכח להוריד כביסה.

אמרתי לה שתמיכה של בת הזוג זה דבר מאוד חשוב, ושבלי זה אין לי שמץ של סיכוי לפתח את רגשות האשמה האיומים המלווים את כל המנכ"לים המובילים ועל ידי כך להפוך למוביל בעצמי. אמרה לי: בבקשה תפסיק להתקשר אלי לעבודה.

 

ב.

המסקנה השנייה: אני חייב שיהיו לי תחביבים. תראה את כל המנכ"לים הצעירים האלה, אמרתי לעצמי, לכל אחד מהם יש תחביב, רק לך לא; ההיא אוהבת יוגה, ההוא לומד דף גמרא וזאת אוהבת לקרוא ספרים (לא היה לי מושג שאפשר לקרוא לזה תחביב, אבל מילא), זה גולש, ההוא משחק טניס, זה רוכב על אופנוע, ההוא מצלם וכך הלאה. אם לא בת זוג תומכת, אמרתי לעצמי, אז לפחות תחביב. משהו שיעזור לי לנקות את הראש מהלחץ האדיר בו אני נתון עקב העובדה שאני לא מנכ"ל חשוב.

איזה תחביב? פסלתי טניס (אני לא אוהב להסתובב במכנסיים קצרים), יוגה (אני גמיש כמו פינוקיו), צפייה בסרטים (איזה מין תחביב זה?) וסנובורד (נראה לי מסוכן). ואז קלטתי שהתחביב הבולט ביותר בקרב המנהלים הצעירים המובילים את המשק הוא ללא ספק בישול.

הנחתי את הגיליון בצד, נכנסתי למטבח, הוצאתי שניצל וצ'יפס מהפריזר ודחפתי לטוסטר. זה היה די טעים, אבל משהו לא הרגיש לי נכון. אז הכנתי חביתה, סלט וטחינה. המצב השתפר, קצת. למחרת הכנתי סלט טונה, אבל האקזיט בושש להגיע. חיכיתי עוד יום ועשיתי פסטה ברוטב עגבניות, אבל לא מוניתי לשום דירקטוריון. ביום שאחרי זה טרחתי על עוף בירקות, אבל שום עסקת נדל"ן במזרח אירופה לא נפלה לידיי.

אין מה לומר, להיות במטבח זה באמת מנקה את הראש. הבעיה היא שאחר כך נשארים עם מלא כלים לשטוף, מה שמחזיר אותי לבעיה בסעיף א': אם רק הייתה לי בת זוג תומכת שתעשה כלים בעוד אני מתחבר לאינטרנט ועושה עסקים חובקי עולם.

 

ג.

מסקנה שלישית: הרבה מהמנכ"לים המובילים האלה העלו על נס את היכולת להתנתק. כאן חשבתי שלא תהיה לי שום בעיה. אם יש דבר שאני טוב בו זה להתנתק. למעשה, יש מצב שאני אלוף העולם בלהתנתק. ראיתי שכמה מהם המליצו לכבות את הסלולרי בין שש לתשע בערב. עשיתי את זה כמה ימים, אבל זה רק דיכא אותי יותר כי כשהדלקתי אותו בחזרה ראיתי שאף אחד לא חיפש אותי. טוב, אם כל המנכ"לים מכבים את הסלולרי באותן שעות ברור שאין אף אחד שיתקשר אלי.

אז ניסיתי לעשות מה שהם אמרו ולא לחשוב על העבודה. זה דווקא היה קל, אבל גם זה לא הוביל אותי לשום מקום, שלא לדבר על המשק.

 

ד.

מסקנה רביעית, לא פחות עקרונית: לחשוב ולהגיד שהמשפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם. כל המובילים האלה ללא יוצא מן הכלל הסכימו שאין דבר חשוב יותר מהמשפחה, ואם הם אומרים – הם יודעים.

למעשה, המשפחה שלהם כל כך חשובה להם עד שהם צריכים לבלות תשעים אחוז מכל יום במשרד ושלושה שבועות מכל חודש בחוץ לארץ. כל הישיבות הארוכות האלה והטיסות במחלקת עסקים בהחלט מחדדות את ההבנה שאין דבר חשוב כמו המשפחה.

אין ספק שהקטע עם המשפחה זה מה שדופק אותי. כשאני מביט לתוך עצמי אני מבין שזה בדיוק הדבר שמנע ממני כל השנים מלהפוך למנכ"ל גדול. כנראה שאני לא אוהב את המשפחה שלי כמו שהם אוהבים את המשפחה שלהם.

אני יודע מה דפוק אצלי: אני נמצא יותר מדי זמן עם המשפחה בבית, וכמו שיודע כל אחד שמבלה יותר מדי שעות עם הילדים – זה קצת פוגם באהבה העצומה הזו, הנהדרת וחסרת הגבולות. עדיף היה לי לצאת בשש בבוקר למשרד ולחזור באחת עשרה בלילה, לבהות בתמונות של הילדים על השולחן כדי להיזכר איך הם נראים.

והכי חשוב – וזה עוד דבר שלמדתי מהמנכ"לים המובילים במשק: פעם בשבוע הייתי יוצא בארבע וחצי ומשחק קצת עם הילדים, ולעולם, אבל לעולם, לא הייתי מוותר על הטקס הקבוע והקדוש של אמבטיה, סיפור והשכבה. כי כמו שיודע כל אחד שמגדל ילדים: הבוקר זה שטויות במיץ עגבניות ושעות אחר הצהרים זה קלי קלות. השעה הזו בערב לפני השינה, כשהילד כבר סחוט ועיני בת הזוג (התומכת, ברור) כבר מזוגגות – זו השעה החשובה ביותר של היום.

 

ה.

הבעיה שלי היא שאני בדיוק ההפך מהמובילים הצעירים האלה. כמו שלהם חשובה המשפחה – ככה לי חשוב הכסף. אין ספק שהכסף הוא הדבר הכי חשוב בחיים שלי. הוא כל כך חשוב לי, הכסף, שאני קם מוקדם בבוקר ומסתובב עם הילדים עד הערב, הכסף חשוב לי עד כדי כך שפעם בשבוע אני עוזב את הכל וכותב טור לעיתון, כי אצלי כסף זה קדוש.

באמת, אני מת על כסף. חולה על כסף. שרוף על כסף. מכור לכסף. זה הכי חשוב לי. אם רק הייתי מחשיב קצת יותר את המשפחה, אולי היה לי סיכוי להוביל את המשק.

 

ו.

מסקנה חמישית ואחרונה: לחשוב קדימה. תמיד לחשוב קדימה. וכשאני אומר קדימה, אני מתכוון קדימה, לטווח הרחוק. להיות אחד כזה שהעתיד פרוש בפניו.

אז כמו כל המובילים התחלתי גם אני לחשוב איפה אהיה עשר שנים מהיום. האמת שזה הלך די בקלות ואפילו היה כיף, אבל בדיוק אז התקשרה בת הזוג הלא תומכת שלי. מה קרה שיש לך זמן לדבר אתי, שאלתי. אין לי, אמרה, יש לי בדיוק דקה: שמשון ואתי (שמות אמיתיים, הבדויים שמורים במערכת, ד"פ) התקשרו והזמינו אותנו לג'חנון בשבת בצהרים.

שבת בבוקר??!!, הזדעזעתי עד עמקי נשמתי, אבל עכשיו רק יום רביעי אחר הצהרים!. מי יודע מה יהיה עד אז, איך אפשר להתחייב לטווח רחוק כל כך? תגידי להם שנדבר אתם בשישי בערב. לא, בעצם, תגידי להם שנתקשר בשבת בבוקר. אולי תגידי להם שיכול להיות שנבוא ויכול להיות שלא. ובכלל, אמרתי לה, מאיפה אני יכול לדעת היום אם יבוא לי ג'חנון בעוד שלושה ימים?

אין לי זמן, אמרה, יש לי פה אנשים. וניתקה.

 

ז.

כך שאתם מבינים, אפשר לומר שכפסע ביני ובין עמדת מפתח במשק הישראלי. ממונה על ההגבלים העסקיים? אני לא פוסל שום דבר. נכון, אין לי הרבה זמן עד גיל ארבעים, אבל כמו שאומרים אצלנו בעולם העסקים: השמיים הם הגבול. אם רק אשקיע מספיק, אאמין בעצמי ולא אוותר, אם תמיד אחשוב קדימה ומדי פעם אעסוק בתחביב האהוב עלי תוך כדי שהבית מספק לי תמיכה בלתי מסויגת – אין מקום אליו לא אוכל להגיע.