על המצ'טה שלי (אקוודור, פרק ב)

 

א.

אני רוצה לספר על המצ'טה שלי. יש לי מצ'טה, היא גדולה וכבדה וישנה, ואת קת הפלסטיק השחורה שלה כאילו יצקו לפי מידת כף ידי. כל יום אני משחיז אותה טוב טוב על האבן, אני מעביר אגודל לכל אורך הלהב. היא כל כך חדה, המצ'טה שלי. העיניים שלי נדלקות כמו רובוט בסרט מדע בדיוני, ואז אני נועל מגפי דייגים גבוהות, גם בגלל הגשם והבוץ, גם בגלל החרקים והנחשים, לוקח אותה ונעלם אל מעבה הג'ונגל.

היא הולכת לפני, המצ'טה, עולה ויורדת, אני עושה בה שימוש מושכל ויחד אנחנו חוצבים לנו דרך ביער. הצליל שהיא עושה כשהיא משספת עוד ענף או גזע שחוסם את הדרך, או שרך שמשתלשל לו ומפריע לתנועה השוטפת שלנו, זה הצליל הכי יפה ששמעתי מעודי ואני מתמלא אושר שאין להביע במילים. מי שלא חצב לו שביל באמצע הג'ונגל עם מצ'טה עוד לא עשה שום דבר בחיים שלו.

זה רק אני פה, לבד, באמצע היער, עם מצ'טה, מכסח. אני סמוראי ים תיכוני באמריקה הלטינית. אם החרגולים היו יכולים לדבר, אם העכבישים הגדולים על הרשתות האדירות שלהם יכולים היו לשיר, הם בוודאי היו שרים עלי, על איזה קול אני. אבל אין פה אף אחד. זה רק אני.

הייתי כבר כל מני אנשים בטיולים שלי, אבל אף פעם לא הייתי גבר עם מצ'טה. ומה אני אגיד לכם, זה בכלל לא רע. טוב שהגעתי אליה רק עכשיו, בגילי, נשוי, ילדים, לפני זה לא הייתי מוכן. והיא חיכתה לי בסבלנות. מצ'טה זה כלי עם המון סבלנות. זה לא כמו קולפן ירקות, נניח, אלה תמיד נורא קופצניים.

 

ב.

הדרך הכי טובה לעבוד עם מצ'טה זה בתנועת חיתוך אלכסונית, והדרך היחידה לעבוד איתה היא בכוח. אתה לא סתם מניף מצ'טה. אם הנפת, תנחית בכל הכוח, שמור על האנרגיה למכה הבאה. אל תכה סתם, כמו מתלהב, ואל תנפנף בה כמו רקדן בלהקת חתונות צ'רקסית עם חרב מפלסטיק, גם כי יש לה רדיוס לא קטן וביער הצפוף אתה לא רוצה לחתוך בטעות משהו שייפול לך על הראש, אבל לא פחות חשוב: המצ'טה לא אוהבת את זה. היא לא משחקת משחקים. כמו פר ברודיאו היא תעיף אותך מעליה כמו כלום. תן לה כבוד.

אל תשתמש בה לדברים קטנים. בהתחלה כמעט הורדתי לעצמי שלוש אצבעות כשניסיתי לקלף איתה איזה עלה קטנטן מענף קטן שהחזקתי ביד, שזה בערך כמו לנסות להרוג נמר עם כפכף, אבל בדיוק הפוך אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

אל תשתמש בה למה שהיא לא. פעם אחרת כמעט הורדתי לעצמי שלוש אצבעות מהיד השנייה כשהחלקתי במורד, על סף תהום, חוויה די מפחידה האמת, אבל מאחר וחיי לא חלפו לנגד עיניי נשארתי רגוע. ידעתי שאצא מזה, איכשהו. אבל השטות שעשיתי זה שתקעתי את המצ'טה באדמה וניסיתי להיאחז בה, אלא שידי החליקה גם היא מהקת אל הלהב…

אל תכרות איתה סתם. בימים הראשונים שלי עם המצ'טה סתם הייתי חותך דברים כי זה היה עושה אותי מאושר. אבל סתם היא לא הדרך הנכונה אל האושר. צריך מטרה. כמו שביל שיש לפלס, כמו לימון בשל שנמצא על ענף גבוה ויש סלט אבוקדו שמחכה על השולחן. וחוץ מזה, למה לפגוע בכל העצים היפים האלה? העצים והמצ'טה הם באותו הצד, הצד של היער. זה הבית שלהם, אתה אורח, אל תסכסך. מצ'טה, כמו שאמרתי, אתה לא מניף סתם. אם יש לך סיבה, העץ יבין והמצ'טה תגיב טוב. אל תשתמש בה להוציא עצבים או לפרוק אלימות. היער הוא לא שק האיגרוף שלך. אבל אם פה ושם קשה להתגבר על הדחף תהיה טבעי כמו הר געש. תן לזה לצאת. היא תבין אותך.

אם זה גזע עבה או קשה, אגב, הכי טוב לעבוד בחיתוכים של X. לא תאמין על איזה דברים יכולה מצ'טה להתגבר.

אל תעשה אוונטות. אל תשכח, זה רק אתה והמצ'טה פה באמצע היער, והיא לא אחת שקל להרשים. אל תניח אותה על הכתף כמו בסרטים, זה מגוחך. כשאתה לא משתמש בה, תן לה לנוח לך על הירך. זה נעים.

 

ג.

לפני הנסיעה אמר לי הבחור שאותו החלפנו פה בשמירה על הג'ונגל של אקוודור, 'אתה חייב ללכת עם מצ'טה כל הזמן ותראה, המצ'טה תהיה החברה הכי טובה שלך'. האמת שזה היה הדליק אותי לגמרי, אבל גם הצחיק אותי וכל הזמן סיפרתי לכולם שהמצ'טה תהיה החברה הכי טובה שלי. חשבתי שזה בטח יהיה כיף ללכת עם מצ'טה, אבל לא הרבה יותר מזה. אני לא טיפוס של סכינים.

הו, כמה טעיתי. אבל גם הוא טעה, הבחור, כי המצ'טה היא לא החברה הכי טובה שלי. המצ'טה היא ההארה החדשה שלי. דרכה ובזכותה אני לומד על עצמי דברים שלא ידעתי שקיימים בי. האמת שחשדתי, אבל אף פעם לא היו לי הוכחות; מסתבר שאני בהחלט טיפוס של סכינים, מסתבר שהאצבעות העדינות האלה שלי יכולות לעשות עוד משהו חוץ מלהקליד.

היא שיחררה אותי, המצ'טה שלי, מכבלי אצבעות הפסנתרן הענוגות שלי, משלשלאות הדחיינות. היא גרמה לי, לדוגמה, להניף טוריה. רציתי לבנות תעלה בשביל לנקז את מי הגשם שיורדים מהמעיין ולהרחיק אותם מהבקתה, שהילדים לא יחליקו. זה לא דבר גדול, אני יודע, אבל עשיתי את זה. לא חשבתי על זה שבועיים, לא התקשרתי לאף אחד, לא חיכיתי שזה ייעלם מעצמו או שגלית תטפל בזה. זה בזכות המצ'טה.

מהעבודה עם הטוריה נהייתה לי יבלת. אני נושא אותה כמו מדליה. את כל הפצעים, השריטות, הדקירות, העקיצות והחבלות שלי אני נושא כמו ווטרן רוסי ממלחמת העולם השניה.

בזכות המצ'טה הנחתי את הטוריה ולקחתי מגרפה וגירפתי את כל העלים מהשביל. בזכותה אני קוצץ היום בצל כמו שאיש לא חתך בצל מעולם. אני משתמש בקופיץ, בן דודה הקטן, המאולף והמבויית של המצ'טה. היא בג'ונגלים, הוא במטבחים, היא משספת גזעים, הוא גיבור על בצלים. ובכל זאת, משפחה זו משפחה. בזכות המצ'טה עשיתי תבשיל של גרגרי חומוס ברוטב עגבניות.

והעניין הוא לא שאני עושה את כל הדברים האלה, העניין הוא שאני לא עושה מזה עניין. גם את זה לימדה אותי המצ'טה שלי.

 

ד.

לפני כמה ימים חזרתי הביתה אחרי עבודת מצ'טה מאומצת, תוצאה של לילה גשום שהפיל כמה עצים. היא שירתה אותי טוב ובעיניי עוד רקד לו הזיק של האקשן וחזי עוד עלה וירד מהמאמץ. גלית והילדים באו מולי בשביל. הם היו כאלה חמודים עם המגפיים שלהם, צווחים באושר מול כל צפרדע, מלוכלכים בבוץ. הם רצו לעברי. נגה הגיעה ראשונה. תקעתי את המצ'טה באדמה והרמתי את הילדה על הידיים. היא פשטה את היד שלה, הקטנה, ופרפר צהוב עם כתמים שחורים פשוט התיישב לה על כף היד. ישב, נח, לא ירא, ועף בחזרה.

התחלנו לחזור חזרה. אחרי כמה צעדים נעצרתי והסבתי מבט. קרן שמש נחה על המצ'טה וחזרה אלי כאילו נושאת ממנה מסר. זה בסדר, היא אומרת, אתה יכול להמשיך הלאה, יש לך משפחה, אני יודעת, תבוא אחר כך לאסוף אותי.

לא. חזרתי, שלפתי אותה מהאדמה, ניקיתי את הלהב על מגפי הגומי, וככה הגעתי הביתה, ביד שמאל מרים ילדה, ביד ימין אוחז במצ'טה שנחה על לי הירך ועושה לי נעים. זה היה עוד אחד מהרגעים האלה שמציפים אותך בשלווה ואושר. יש לי פה כאלה לא מעט.

 

חופשה ללא תשלום, בנאדם – איזה קונספט! (אקוודור, פרק א)

 

א.

אז עכשיו אני באקוודור, בבקתה קטנה באמצע ג'ונגל על רכס האנדים. אנחנו לבד פה, רק אנחנו והילדים, שומרים על שמורת טבע. איך הגענו הנה? רצינו לצאת לחופש ולא ידענו לאן, ואז הגיע דרך חברים מייל שמחפשים שומרים בג'ונגל באקוודור. אז ענינו.

אז עכשיו אני באקוודור, בבקתה קטנה באמצע ג'ונגל על רכס האנדים. צריך לתת לדברים להתגלגל בחיים. חודשיים וחצי נהיה פה. חופשה ללא תשלום, בנאדם – איזה קונספט!

 

ב.

כשאני אומר ג'ונגל, זה לא מדויק. מדובר במה שנקרא "יער עננים", אבל אני מפתח תקווה ובשבילי זה ג'ונגל אחושילינג. לא רחוק מפה, שעתיים נסיעה ככה, יש ג'ונגל אמיתי ואת ההתחלה של האמזונס. בטח נגיע לשם.

אבל כשאני אומר "לבד", אני מתכוון לבד. זה רק אנחנו והיער. יכול לעבור שבוע בלי שנראה או נשמע בנאדם. במרחק חצי שעה הליכה, שלא לומר טיפוס מפרך למדי, יש כפר קטן, ריו וורדה שמו, על שם הנהר הירוק (לא ירוק של זיהום, ירוק נטורל) החוצה אותו. באמצע הדרך יש גשר שרק לנו יש את המפתח שלו. גשר צר ומתנדנד של קרשים וחבלים החוצה נהר עמוק ושוצף ששמו פסטאזה, הגשר צמוד למפל מטורף לגמרי, פיילון דל דיאבולו, הפיילה של השטן. תמיד חשבתי שהשטן זה יותר ענייני אש, אבל כשרואים את המפל הזה אחרי לילה של גשם שוטף מבינים עוד משהו על השטן, על החיים ועל המים.

בכפר אפשר לקנות ירקות, דגים, בירות, דברים בסיסיים. בעוד חודש, כך אומרים, יגיע הנה האינטרנט. האקוודוריאנים מאוד אוהבים ילדים, ושלנו אטרקציה מיוחדת כי הם תאומים, חֶמֶלוס. חמליטה וחמליטו. מרימים אותם הרבה על הידיים. הם מאוד מרוצים. במרחק חצי שעה נסיעה מהכפר יש עיירת מויצ'ילרוס ידועה וחמודה ביותר בשם באניוס. שם אפשר לקנות חיתולים, לקרוא מיילים ולרבוץ במעיינות חמים. המקום שוכן על סיפו של הר געש פעיל, אבל הכל מאוד טרנקילו.

המקום שאנחנו שומרים עליו נקרא "אֶל אוטרו לאדו", הצד האחר, הוא שייך לזוג ישראלים שקנו ובנו ועשו פה משהו נהדר. הם חזרו ארצה וכבר כמה זמן שהם עובדים בשיטה של להביא ישראלים שיהיו פה וישמרו. לא על הג'ונגל, על הג'ונגל אין מה לשמור, צריך לשמור על הבית (ועל שלוש בקתות נוספות, ריקות, ועל השבילים) מפני הג'ונגל. והג'ונגל פולש. אני מניח שאפשר לקרוא לזה נופש פעיל.

 

ג.

הנה, לדוגמה, שלשום נתקלתי במקרה בקן עצום של טרמיטים, גובה של מטר וחצי ככה, על עץ קרוב לבקתה שלנו. יודעים מה עשיתי? חיסלתי אותו. עשיתי מה שקרלוס אמר לי. קרלוס, ששם החיבה שלו טוּבּוֹן, בא לעבוד פה פעם בשבוע ככה ועושה את הדברים שאני לא יכול לעשות. יש לו חמור, מה שמטריף את הילדים כל פעם מחדש. חמור זה בּוֹרוֹ.

בקיצור, באתי עם שפריצר מלא בנזין וניסיתי להדליק את הקן. לא כל כך הצליח לי כי הייתי צריך לדחוף את היד עם המצית ממש פנימה ולא היה לי אומץ. אז עשיתי לפיד מענף שחתכתי עם המצ'טה שלי (הו, המצ'טה שלי! האהבה שלי, ההתגלות שלי! אספר לכם הכל עליה בשבוע הבא) ודחפתי אותו לתוך הקן.

זה לא דבר שנשרף מהר, קן של טרמיטים. צריך להקיף אותו כל הזמן עם הלפיד, להתיז עוד ועוד בנזין עד שהאש תופסת, ואז צריך לשבור את המעטה החיצוני של הקן – זה דורש הפעלת כוח – להשפריץ גם שם ולשרוף עם הלפיד. וככה להתקדם: לשבור ולשרוף, לשרוף ולשבור, עד לניצחון. קן של טרמיטים זה חתיכת דבר מרשים מבחוץ אבל מגעיל מבפנים. מיליוני רימות לבנות. הן נשרפות לאט, מעלות עשן עכור וריח לא נעים. אני יכול להישבע גם ששמעתי מין אנחת מוות שכזו בוקעת מהקן עת פיצחתי אותו. מין אוואוווואוווווהההההשששש כזה, חרישי, מובס, כואב.

זה קצת הרס לי את כל הפאסון. כל הזמן הייתי גאה בעצמי איך אני – אני! – מחסל קן טרמיטים, אבל מה אני אגיד לכם, לעמוד שם ולוודא הריגה של מיליוני יצורים שלא עשו לי שום דבר עשה לי פתאום ככה לא יודע. בכל זאת, זה היה העולם שלהם ואני השמדתי אותו ואותם, רק כי הם בנו אותו ליד העולם שלי. סופר המדע הבדיוני הנערץ עלי אורסון סקוט קארד מבחין בין דרגות של זרות בנוגע לחיזרים. טרמיטים זה זר מוחלט. אין מקום לדיאלוג, אין סיכוי להבנה.

מעניין מה הם חשבו כשמכות הלפיד הראשונות פיצחו את האטמוספרה שלהם ואש פרצה בכל מקום. אולי הם חשבו שזה בגלל התחממות כדור הארץ, אולי הם האשימו את עצמם ואת התעשייה המפותחת שלהם, אולי גל של קנאות דתית וחזרה בתשובה שטף את העולם הזה שלהם לפני שהושמד. אולי הם חשבו שאני אלוהים ושאני כועס.

אבל ככה זה, אין מקום לרחמים. זה או הם או אתה, חביבי. מה גם שהילד בדיוק קם משנת הצהרים שלו וראה אותי ככה עם הלפיד והעץ הבוער והמצ'טה  ומאוד התלהב. אבא! אש! – איזה עוד מילים צריך גבר לשמוע מהילד שלו, תגידו לי?

בדרך חזרה גיליתי קן של צרעות על ענף צמוד לבקתה שלנו. כבר היה לי את השפריצר. אז חיסלתי גם אותו. הרגשתי משהו הולך לי על המצח ומסתבך לי בשיער, הוצאתי משם חיפושית גדולה ומרהיבה, רגליים ירוקות וגוף כתום. שחררתי אותה לדרכה. שלא תגידו שאני סתם רוצח המונים.

 

ד.

אנחנו פה כבר יותר משבוע, ואני מוצא שהדבר הראשון שנדרשתי להיפרד ממנו, ועשיתי את זה די בקלות האמת, היה אופן ההליכה שלי.

בעיר אתה לא באמת מסתכל לאן אתה הולך. גם אם אתה משתרך לאיטך וגם אם אצה לך דרכך, אתה לא באמת מסתכל על המדרכה, אתה עוצר פה ושם לפני מעבר כביש, עוקף אוטומטית הולכי רגל אחרים, נמנע מלדרוך על צואת כלבים או למעוד על הומלס, אבל אתה לא מודע לצעד הבודד. אתה לא מתעסק בהליכה עצמה. עוד מאפיין של ההליכה בעיר היא שחלק הגוף העליון למעשה פטור מעבודה. שום דבר לא מאיים על הראש שלך. זה טוב, ככה יש לך זמן לחשוב.

פה, ביער, ההליכה היא בדיוק להפך. אתה חייב להתעסק בהליכה, להתרכז בצעד הבא, במיוחד עמוק בסבך. קודם כל, זה כמעט תמיד בעלייה, או בירידה, אם לא תסתכל תמעד, או תדפוק את הראש בענף, או תיתפס במשהו, ואז תנסה להיאחז במה שיתברר כעץ קוצני ששורת נמלים אדומות הולכות עליו בכיף. שעות ייקח לך להוציא את הקוצים, אבל מילא הקוצים, מה תעשה עם הנמלים? הנמלים האדומות נושכות. יותר נכון יהיה לומר שהן נוגסות. לוקחות ממך ביסים קטנים כאלה. כואב, אבל לא נורא. והדרך חלקה ובוצית כי יורד הרבה גשם ובכיף אתה יכול למצוא את עצמך משתטח כמו איזה טמבל. וכל הזמן, אבל כל הזמן, נתפסים לך מני דברים בשיער. דברים חיים. והדרך לעתים קרובות חסומה על ידי עץ שנפל או צמח שצמח, ואז אתה צריך להניף את המצ'טה שלך ולחתוך (הו, המצ'טה שלי! הוולהאלה שלי! השנגרילה שלי!). בקיצור, ההליכה היא עבודה. כל צעד חשוב. וזה טוב, כי ככה אין לך זמן לחשוב. אתה עובד.

אבל לא רק עבודה. כי בעיר, על מה כבר יש להסתכל חוץ מעל הבחורות? ופה, על מה לא? סחלבים לרוב, בהמון צבעים, פרפרים מרהיבים, יונקי דבש, שפיריות ענק, חגבים בצבעים פסיכדליים, חיפושיות בכל הגדלים, גמלי שלמה, תוכים, כל מני עצים עם כל מני עלים יפים, ומים זורמים בכל מקום, אנחנו מוקפים במפלים. אתה לא יכול ללכת חמש דקות בלי להגיע לאיזה מפל, ואם תרים את המבט אל הרכס שמולך תראה כמה מפלים גדולים באמת, שאף אחד אפילו לא טרח לקרוא להם בשם. כמה מים.

זו גם הפעם הראשונה שאני רואה את האנדים. נכון, זו רק ההתחלה שלהם, ובכל זאת – איזה יופי של דבר. נישאים, נשגבים. הם קרובים, מאחורי הבית ממש. בבוקר נחים עליהם העננים ואתה פשוט חייב לנשום עמוק ולחייך.

ואני כבר יודע לאיזה כיוון להרים את המבט, לראות את העננים שמגיעים מהאמזונס ולדעת לבטח, כמו אינדיאני אמיתי: היום יהיה יום יפה. אפשר להוציא את הגיגית הגדולה ולעשות בריכה לילדים.

ואז מתחיל לרדת גשם.