Monthly Archives: דצמבר 2008

חיסול זוגות בודדים

 

שלט על חנות נעליים במתחם בזל בתל-אביב, הבוקר:

 

 

כל הזוגות הבודדים, מאיפה הם באים?

כל הזוגות הבודדים, לאן הם שייכים?

נאג' חמאדי בהופעה חיה – קפה ביאליק, מוצ"ש 27.12

מי צריך פסטיגלים? בואו להופעת חנוכה מיוחדת של נאג' חמאדי. מוצ"ש הזה, 27.12, קפה ביאליק. יהיה מעולה. הנה ההזמנה, שתוכלו להפיץ לחברים ולחברות:

 

 

חוץ מחנוכה, נציין עוד שלושה אירועי ענק: א) יומולדת לגלוברמן ולטליק.

ב) גיטריסט חדש ומעולה לנאג' חמאדי – כתבנו לענייני צבא של ערוץ 10, מיסטר אור הלר.

ג) ואחרונה אחרונה נהדרת: אורחת מיוחדת ומעולה – נועה גולנדסקי (פאניק אנסמבל, נערות הליווי, בוסה, מנגנת עם רן דנקר, מתי כספי, יו מאדרפאקר ניים איט) שתגיע להראות לחמשת הגברים המסוקסים איך שרים. נעשה שיר שלה, שיר שלנו וקאבר מיוחד שלא יישכח!

 

עוד קצת נאג':

"החיים יפים" – לייב אצל לונדון וקירשנבאום
http://www.youtube.com/watch?v=4sWPZ7z4Ndg

"שיכור" – לייב בסבליים
http://www.youtube.com/watch?v=p8dR0JtCkyU

שיכור להורדה בנענע
http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=505681&TypeID=1&sid=123#IDALJHOB

קצת מהתמונות

בווילה סוקולוב

http://www.facebook.com/album.php?aid=52793&id=648968650&ref=mf

באוזן השלישית

http://www.facebook.com/album.php?aid=42629&id=820684173&ref=mf

http://grebulon.com/gallery/v/01-shows/2007/070222-nag_hammadi
http://www.notes.co.il/dror/34836.asp

קצת מהמילים
http://www.notes.co.il/dror/23844.asp?p=1
http://www.notes.co.il/dror/23844.asp?p=2
http://www.notes.co.il/dror/28951.asp?p=1
http://www.notes.co.il/dror/34372.asp?p=1
http://www.notes.co.il/dror/28951.asp?p=2
http://www.notes.co.il/dror/34372.asp?p=2

וידיאו

גוויה יפיפייה באוזן השלישית

http://www.youtube.com/watch?v=I0h8Wiupyno

בבלום בר, 21.11.08

http://www.youtube.com/watch?v=bvKcseQ59rA

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3333403,00.html
http://b.walla.co.il/?w=/3054/1014616

מייספייס
http://www.myspace.com/naghammadiband

פייסבוק

http://www.facebook.com/event.php?eid=39317158117

תמונה שלי

 

השכן שלי מוטי קיקיון הוא צלם שעוסק בעיקר בצילומי סופרים ומשוררים. יום אחד, לפני איזה חודש, עלינו לגג של הבניין שלי והוא צילם אותי:

 

 

אני נראה קצת עגום, משום מה, כמעט נוגה, וגם קצת חיוור, ויש לי כבר לא מעט שיער לבן שהרוח פרעה, מבטי לא חודר ולא יוקד והמשקפיים שלי קצת עקומים. זה אני פחות או יותר.  

 

ואפרופו אני, הנה טקסט שכתבתי לגלובס במסגרת הפקת אופנה על שובו של השפם. התפרסם בנובמבר:

 

לגדל שפם לא יהפוך אותך לגבר; אתה צריך להיות גבר כדי שיהיה לך שפם. לפעמים אני פוגש זכרים שאומרים לי 'אני רוצה לגדל שפם אבל האישה לא מרשה לי'. לאלה אני אומר שני דברים: א) אתה לא רוצה. אתה רק משתמש באישה שלך כתירוץ לפחד שלך מלהפוך לגבר. אם היית גבר, לא היית "רוצה". היית פשוט עושה את זה. ב) שפם לא "מגדלים". שפם זה לא חתול או גרעין אבוקדו הנובט בכוס זכוכית על אדן החלון של המטבח. שפם זה נמר, זה עץ השדה. אתה לא מגדל אותו, המקסימום שאתה יכול לעשות זה לנסות ולרסן אותו.

 

קראתי באיזשהו מקום שפסיכולוגים אומרים שגידול שפם נובע מסיבות פסיכולוגיות, רצון להסתיר חלק מהפנים. שטות גמורה מזו לא שמעתי בחיי. ההפך הוא הנכון. גבר עם שפם כמו קורא לעולם: בואו, הביטו בפני – אני יפה. דווקא המגולח, הכאילו מטופח, הוא זה שרוצה להיות כמו כולם, להסתתר מאחורי כל מה שרגיל, שצפוי, שמשעמם. גבר בלי שיער פנים הוא טווס בגוונים של אפור. אין דבר כזה? זו בדיוק הנקודה!

 

כן – אתה בהחלט צריך להיות גבר כדי שיהיה לך שפם. רק עם שפם אתה יכול לרקוד את ריקוד האדם החושב: להצמיד אגודל ואצבע בנקודה המדויקת בין השפה העליונה והאף, בול באמצע, להרגיש את האוויר בוקע מהנחיריים כמו אש מחוטמו של דרקון קדמוני, ואז להחליק אותן בתיאום ובאופן מושלם לרוחב השפה ולמטה עד לסנטר, שם יפגשו שוב. רק מי שיש לו יכול להבין. גברים שאין להם – המקסימום שהם יכולים לעשות עם עצמם זה לגרבץ. כנראה שזה המקסימום שהאישה מרשה להם.

 

אשר לי, אף פעם לא החלטתי "לגדל". מהיום בו עמדתי על דעתי ידעתי, פשוט ידעתי, שיום אחד יהיה לי (לשלושה מהדודים האהובים עלי היה), עד שלפני שבע שנים ככה, בהודו, ואני כבר כבן שלושים שנה, הוא פשוט פרץ ממני החוצה כמו גייזר ומאז הוא כאן. הוא היה ארוך, קצר, רחב, צר, עם צ'ופצ'יק מתחת לשפה ובלעדיו. ניסיתי הכל, כמו שאומרים, אבל אף לרגע לא חשבתי לוותר עליו. אני מסתכל על תמונות ישנות שלי, בלעדיו. זה לא אני. זה ילד מפתח תקווה.

 

נשים אומרות שהן לא אוהבות את זה. הן משקרות. גם הן יודעות, ואם לא יודעות אז לפחות מרגישות, שמה שיש להן בידיים זה גבר אמיתי. פעם האישה שאני אוהב אמרה לי 'זה דוקר'. יודעים מה אמרתי לה: ככה זו האהבה, בייבי.

ואז חגרתי את האקדוח, עליתי על הסוס ורכבתי אל עבר כל השקיעות כולן.

 

פחד ותיעוב עם פלאפון

 

הרבה מה שמם ואיכקורים להם התקבצו ביום שני השבוע בלופט קומה הרביעית בתל אביב, מקום שאני תמיד אוהב לחזור אליו, ולו רק בשל הבר המאובזר, לכבוד טקס פרסי הטלוויזיה והמוזיקה בדור השלישי של פלאפון שמתקיים זו השנה השניה.

במעלית חשבתי שאני רוצח מישהו. היינו חמישה, אולי שישה, נסיעה קצרה של ארבע קומות, אבל מה? אחד מאיתנו היה שחקן חצי מפורסם שאת שמו אינני מכיר ואת פרצופו אני מזהה רק בקושי. אלוהים, איזה נודניק. בשלוש הדקות האלה הוא לא הפסיק ללהג ולחנטרש בשכל, חושב שהוא מצחיק. מה אתה כל כך מפחד מהשקט, בנאדם? אני יודע: אתה חושש שתיוותר לבד עם המחשבות שלך. אני לא אוהב שחקנים. הם מעצבנים. יש בהם סוג של נואשות שעושה לי חשק לבעוט בהם. כשהשחקן הזה מנסה להצחיק אותי אני תוקע בו מין כזה מבט שאומר: שמור מרחק. אל תדביק אותי בחיידק הבמה שלך.

 

מה לי כי אלין על תרבות המפורסמים שלנו, אני הרי חלק ממנה באיזשהו אופן, אבל דומה שמאירוע סלבריטיז אחד למשנהו מידלדל ההיצע. פעם – ואני מדבר אתכם על משהו כמו שנה-שנתיים – סלבריטי היה סלבריטי. היום המפורסמים כבר לא מגיעים, והשטח נכבש כולו על ידי כל מני מודחים, פליטים, זרוקים, פסולים, עלובים. קחו לדוגמה את נינט, שהבריזה מהאירוע של החברה ששילמה לה טונות של כסף, היא לפחות זכתה במשהו, אבל כשאני מביט סביבי בקומה הרביעית כל מי שפה הם רק אלה שהפסידו. אסופת לוזרים, מקוששים זרדים אחרונים של תשומת לב. זה עצוב. למה צריך להיות אכפת למישהו מאיזה מישהי שעפה כבר בשלבים הראשונים מאיזה ריאליטי זבל? למה הכל עלוב כל כך, למה? מה שכן, ראיתי את איציק זוהר. אפילו לחצתי את ידו והאמת שהתרגשתי.

 

ואם זה לא מספיק, אז יש עוד דבר חדש באירועים האלה: לכל אחד יש מה להעיר לי על מה שאני שותה. עוד לא נעמדתי על הבר והזמנתי וויסקי ראשון, כבר נעמד לידי אחד ואומר לי: אתה שותה, סימן שהכל בסדר. רק גמרתי את הוויסקי והזמנתי בירה, בא מישהו אחר ואומר לי: מה אתה שותה בירה, יש וויסקי. וככה עוד פעם ועוד פעם (אני משתדל לשמור על יחס של בירה על כל שני וויסקי. נוסחה מדעית שגיבשתי). אני יודע – הו, כמה שאני יודע – שאדם ניכר בכוסו, אבל בחייאת רבאק, עזבו אותי לנפשי. שימו עיניכם בכוסכם שלכם.

אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהב שניגשים אלי אנשים ומנתחים אתי את הטורים שלי: היו כמה שנכחו באירוע השיווק שהייתי בו לפני שבועיים וסיפרו לי שצדקתי, היו כאלה שהעדיפו את הפעם שביקרתי במרכז הליכוד ואחרים שנהנו מאירוע הברמניות שנכחתי בו בשבוע שעבר. זה מצחיק אותי: אני הרי שוכח את האירועים האלה ברגע שאני יוצא מהדלת.

 

פלאשים, ועוד פלאשים. אייל גולן מגיע. הוא זמר השנה של הדור השלישי ושירו "הוזה אותך מולי" הוא שיר השנה. קראתי בעיתון שהוא עשה מיליון וחצי שקל מהדור השלישי הזה, ומישהי שהיא פונקציונרית בביזנס הזה אומרת לי שהוא עשה הרבה יותר. מגיעה גם ריטה, זמרת השנה. הצלמים עטים עליהם. הריטה הזו, מה אומר לכם – היא נראית נהדר. סקסית בטירוף.

אני אוכל, אני שותה, אני מביט סביב, אני יוצא רגע החוצה. כשאני חוזר אני חווה רגע שישנה את חיי לנצח, והסיפור כדלקמן: דוגמנית מפורסמת אחת שאת שמה איני יודע מגיעה יחד אתי ופותחת את הדלת. כמות הפלאשים מעוורת אותי. אני מנסה להסתתר, ואז אני רואה לידי את החברה של הדוגמנית הזאתי, שהתלוותה אליה. בחורה רגילה, לא יפה במיוחד, לא מכוערת במיוחד, אבל אנונימית כמו ניצב בסצינת קרב. יכול להיות שהן החברות הכי טובות, אבל כשהדוגמנית נשטפת בים של הבזקים החברה ממש נדחקת הצידה, נדחפת על ידי הצלמים ונזנחת על ידי חברתה המפורסמת. ואז היא, האלמונית, מישירה אלי מבט כזה שקורע לי את הלב, מין תערובת בלתי אפשרית של יתומת איידס באפריקה, קוף מעבדה וברווז שטובע בשלולית נפט אחרי עוד אסון אקולוגי. עיניים קרועות לרווחה בייאוש אינסופי. מבט אבוד, כואב. קח אותי, אומרות לי עיניה, קח אותי מפה.

 

בא לי לשבור את כל הכלובים בעולם ולשחרר את כל חיות המעבדה. בא לי להציל אותה, אבל במקום זה אני ניגש לבר. תן לי פור רוזס, אני אומר לברמן, ואל תפסיק – יש לי הרבה מה לשכוח. אני רואה שעברת לפור רוזס, אומר לי מישהו שנעמד לידי ואני לא יכול שלא לחשוב שלמרות הכל יום אחד עוד אתגעגע לכל זה.

אני מפטפט עם מודי בר און, אני מצחקק עם דני רופ, רק הבוקר התראיינו יחד בגלי צה"ל בנושא חוק הספאם ואנחנו מעלים זיכרונות מהשידור. הטקס מתחיל. גורי אלפי מנחה. אני לא אומר שאין לו חן, לאלפי, ואני אגן בתוקף על זכותו של כל אחד לחלטר את עצמו למוות, אבל זה לא ממש הערב שלו.

על הטקס לא הסתכלתי ולנאומים לא הקשבתי. ממש אכפת לי מה אומר גיא באומן, סמנכ"ל חטיבת התוכן והמוצרים בפלאפון. ממש אכפת לי מה אומרת ריטה. ממש אכפת לי מי זכה בקטגוריית הילדים. זוכים עולים, זוכים יורדים, למי אכפת. זה אולי משעמם תחת, אבל לפחות זה נגמר מהר.

 

פתאום נדלקים האורות וכולם יוצאים החוצה, אוספים את המתנה של פלאפון. קח שתיים אומרת לי אורית היחצ"נית. בקול רם, אולי רם מדי, אני אומר לה שאני לא כמו כל האלה שלוקחים מתנות, אבל לא נראה שזה עושה רושם על מישהו. כולם עומדים בתור כמו ילדים טובים לקבל את המתנה העלובה שלהם.

את החברה של הדוגמנית לא ראיתי עוד, אבל כשראיתי את השחקן המעצבן ליד המעלית החלטתי לרדת ברגל. עוד ערב תם.

 

העכביש, הזבוב, היקום ואני

א.

היה תענוג להרים השבוע (שעבר) מבט אל השמיים, לראות את צדק ונגה מתקבצים סביב הירח החרמשי של כסליו ויוצרים יחד אתו מין סמיילי נהדר שכזה. עמדתי, הבטתי. לרגע אחד היה נדמה שהשמיים מחייכים אלי, ולא רק אלי – כל מי שלקח לעצמו רגע להרים את המבט יכול היה לקבל חיוך כזה במיוחד בשבילו. כי זה מה שיפה בשמיים: הם של כולם.

כשהורדתי את העיניים מהשמיים ראיתי שדרכתי בתוך חרא של כלב, אבל סירבתי בכל תוקף למצוא בזה אפילו בדל של סמליות.

 

ב.

ייקח כמה שנים טובות עד הפעם הבאה שהתופעה האסטרונומית הזו תחזור על עצמה. אנחנו בטח עוד נהיה פה, עם כל הסחי והבחירות. כמה ממשלות עוד נחליף עד שצדק ונגה יצאו שוב לבלות יד ביד בשמיים? כמה מים עוד נטחן עד אז, כמה ספינים, כמה קמפיינים, כמה הבל עוד ניאלץ להעמיס על כתפינו? נדמה שאת הירח זה לא מטריד, ואם הירח שקט בואו נהיה שקטים גם אנחנו.

 

ג.

אני אוהב את החלל, כמו שכתבתי לא פעם ולא אלף פעמים, והשבועות האחרונים סיפקו לכל חובב חלל לא מעט רגעים של תענוג שבהם דווקא אפשר היה למצוא יותר מבדל של סמליות. מעבורת החלל אנדוור שבה בשלום לכדור הארץ, כשעל סיפונה שבעה אסטרונאוטים. אבל הפעם האסטרונאוטים לא היו הסיפור. יחד אתם טסו לחלל גם שני עכבישים.

העכבישים עלו לחלל במסגרת ניסוי שמטרתו הייתה לבדוק את מידת הסתגלותם לחיים בתנאים של חוסר כבידה. וכך, בעוד האסטרונאוטים עוסקים במשימות החשובות שלהם, כמו תחזוקה, מחקר בנוגע לשהייה ארוכה מחוץ לכדור הארץ וארבע הליכות חלל, התפנו שני העכבישים לטוויית רשת. מצלמות אינטרנט עקבו אחריהם לאורך כל הזמן הזה. זה היה מרתק. הם הפכו לכוכבים האמיתיים של המסע הזה.

בהתחלה העכבישים המסכנים לא הבינו מה נפל עליהם ומה זה כל הסיפור הזה של החוסר כבידה. הרשתות הראשונות שטוו היו מחורבשות לחלוטין, מבנים כאוטיים תלת-ממדיים, בוקה ומבולקה של ממש, שום דבר שמזכיר אפילו ברמז את הרשתות האלגנטיות והמרהיבות שהם בונים על כדור הארץ. לפני שאתם מקלים ראש במשימה שהוטלה על העכבישים האלה תחשבו על זה, נסו לדמיין את עצמכם בונים אוהל או מרכיבים ארון מאיקאה בלי שיש לכם למעלה או למטה. מה יותר בסיסי מלמעלה ולמטה?

אבל העכבישים האלה הראו לכולם מאיזה עץ עושים בוזוקי, והצליחו. הם לא התייאשו אחרי ניסיון כושל, עשו את זה עוד פעם, ועוד פעם עד שבסוף, ממש לפני הנחיתה, הם הצליחו לטוות רשת קורים יפיפייה והוכיחו שיש תקווה לחיים בחלל. הרי יום אחד ניאלץ לקום וללכת מהכדור הזה אחרי שחרבנו אותו לחלוטין, ואין סיכוי שנוכל לספק חליפות חלל לכל יתוש, פרפר, דבורה או חתול.

התרגשתי, בחיי שהתרגשתי. תראה, אמרתי לעכביש הנחמד בפינה הימנית העליונה של חדר עבודתי, מעל למחשב, תראה מה בני הדודים שלך הצליחו לעשות! אתה רואה, אמרתי לעכביש, תמיד יש למה לשאוף ותמיד יש למה לחכות ואסור לאבד תקווה אף פעם. כמו שזה נראה כרגע, אמרתי לו (וזה לא כל כך מוזר כמו שזה נשמע, לדבר עם עכביש. מה, עדיף לדבר אל פוליטיקאי?), לא אתה ולא אני נגיע לחלל. שתקנו רגע אחד ביחד לפני שהמשכתי לדבר: אבל כשחושבים על זה יא חביבי – בעצם גם אנחנו בחלל, לא ככה? מרחפים בריק האינסופי של היקום המתפשט, נצמדים כל אחד לדברים המוכרים, אני לכסא שלי, אתה לפינה שלך, מחכים שיעבור איזה זבוב, שתיקרה על דרכנו איזו הזדמנות. הם בחלל, אנחנו בבית, עכשיו אנחנו פה, מחר אולי נהיה במקום אחר, אבל בין האתמול והמחר יש לנו את היום, אז בוא נחיה, לעזאזל.

לעולם, אבל לעולם, הבטחתי לו, לא אהרוג עוד אף אחד מבני מינך.

את תגובת העכביש לא ניתן היה להשיג עד רגע סגירת הגיליון.

 

ד.

ואם שאלתם את עצמכם מה הם אכלו, העכבישים, כל הזמן הזה. ובכן, האסטרונאוטים הביאו אתם צידה: ארגזים מלאים בזבובים. גם מזה אפשר ללמוד משהו, אני מניח. אנחנו עוקבים אחרי העכבישים ומריעים להם – הם ממש הפכו לגיבורי תרבות ברשת – אבל מאחורי כל עכביש מפורסם כלוא זבוב אלמוני בקופסה אטומה. גם הוא בחלל, זה נכון, ולא דבר קטן הוא זה, אבל הוא על תקן נשנוש.

 

ה.

אבל אם שואלים אותי, את רגעי השיא בשליחות האנדוור לחלל סיפקו העכבישים דווקא מחוץ למשימתם. בימים הראשונים, המבולבלים, הלך פתאום אחד מהעכבישים לאיבוד בחלל הלא גדול של המעבורת. יוסטון, ווי האב א פרובלם, ווי לוסט דה ספיידר.

איזה דימוי רב עוצמה הוא זה, לא ככה? מעבורת חלל, שיא השיאים ופסגת הפסגות של הטכנולוגיה האנושית, ובתוך כל זה משוטט לו איזה מין עכביש קטן כשכולם מחפשים אותו ועיני כל העולם נשואות אליו. בלבי הרעתי לו, לעכביש. ללכת לאיבוד בחללית – זה גבר!

 

ו.

השבוע הרגשתי קצת כמוהו. בעוד אחד מהפרקים של קומדיית הטעויות הלא מצחיקה, על גבול הטרגדיה, ששמה התנהלותו הפיננסית של דרור פויר נקלעתי השבוע למשרדי מס הכנסה, פקיד שומה 4, ממלא דוחות, מגיש שומות, כותב מכתבים, עוד טופס, עוד אחד, שלושה העתקים, מעלה באוב מעסיקים מלפני עשור, חופר אחרי מכתבים, ניכויים במקור וכל זה, מתרוצץ חסר אונים בין הקיוביקלז, עובר ושב, ושב שוב, בין עדינה לאילנה, בין אורן לאבנר, בין הגביה לחוליה, פותח דלתות, סוגר אותם, מתקשר לבנק, מתחנן, עולה במעליות ויורד בהן, ממתין לזה, ממתין להיא, חוזר בחזרה רק על מנת להישלח שוב לאותו מקום ממנו באתי, מקום אותו אני אף פעם לא מצליח למצוא, מרגיש אבוד, בודד, מפוחד וחסר אונים. זה כל כך לא אישי, כל המס הכנסה הזה. הם לא אנשים רעים, בכלל לא, חלקם ממש ניסה לעזור לי, אבל שום דבר לא יכול לעזור לי כשאני במס הכנסה. זה ממש, אבל ממש, לא המקום שלי. באחד מהרגעים הבטתי, נואש, מהנוף הנשקף מחלונות הקומה ה-19, מנסה להרחיק את עצמי מהקירות בצבע קרם. לא רציתי לקפוץ, זה לא הסטייל שלי, אבל בחיי שלא הצלחתי להבין מה אני עושה פה ובאיזה מין ניסוי אני נוטל חלק שלא מרצוני.

כן, בדיוק ככה: עכביש במעבורת חלל.

 

לבסוף נפלטתי דרך הדלתות המסתובבות חזרה אל הרחוב ההומה, אחרי שהחברים מהמדינה לקחו ממני את כל מה שהיה לי, וקצת יותר מזה. לא היה לי הרבה, אבל עכשיו שוב אין לי כלום. הייתי תשוש. בחיי, תנו לי לבנות פירמידות בשמש היוקדת של המדבר, הכו בגבי בשוטים של עור, שום דבר לא תובעני וטובעני יותר מבוקר שלם במס הכנסה.

נשמתי עמוק, כיביתי את הסלולרי וספרתי את המטבעות האחרונים בכיס. הם יספיקו לי בדיוק לבירה של צהריים. אני חושב שהרווחתי אותה. חשבתי על העכבישים שלי, אלה שבבית ואלה שבחלל, וניסיתי לשחזר את שלוות הנפש.

ואז נבטה בי תובנה שלא ידעתי מה לעשות בה: רגע, אמרתי לעצמי, אם אני עכביש במעבורת – מי הזבוב שלי?

 

ניו ניו-דיל

א.

אני מבקש את סליחתו של אדון אחד, שאת שמו איני יודע, את קולו לא אזהה ושאת מראה פניו אני זוכר רק בקושי. אם אינני טועה, הוא דמה דמיון חשוד כמעט למאיר סוויסה, אבל אולי הוא דומה בכלל למישהו אחר, אולי הוא לא דומה לאף אחד. גובהו? אין לי מושג. מבנה גופו? ממוצע. בקיצור, צייר קלסתרונים לא יעזור פה. אולי אמן היפנוזה, וגם זה לא בטוח.

זה היה בתחילת השבוע, יום ראשון בערב. אני ובתי על האופניים, מידרדרים בהנאה במורד רחוב קינג ג'ורג' בתל אביב. היא עדיין בגיל הנפלא הזה שהם יושבים בכיסא מקדימה, בין זרועותיך, מתחת לסנטר, ואפשר לדבר ברצינות על דברים כמו איפה האור והאם שלושים זה הרבה או קצת. עוד שניים שלושה קילו והיא תעבור לכיסא מאחור, שם תראה את גבי, אבל עד אז היא מצלצלת בפעמון, הבת שלי הזאת, ואנשים מפנים לנו דרך בחיוך רחב. הייתי יכול להעביר ככה את כל החיים שלי, מידרדר בקינג ג'ורג' על האופניים עם אחד הילדים.

פתאום, משום מקום, החליט איזה קוף בסיטרואן ברלינגו לבנה לעשות פרסה באמצע הרחוב תוך שהוא עולה על המדרכה ומנסה בכל כוחותיו לדרוס אותנו. מאחר וטכניקת הנהיגה שלי היא עילאית לא נשקפה לנו שום סכנה, אבל ראיתי לי חובה לעצור ולהסביר לקוף בברלינגו עד כמה המעשה שלו חסר אחריות אפילו ביחס ליונק ברמתו השכלית הנמוכה, ועל הדרך לא  יכלתי להתאפק והוספתי להסביר לו מה בדיוק אני חושב עליו. מאחר ולצעוק ליד הילדים זה דבר שאני משתדל להימנע ממנו, אמרתי את הכל בטון רגוע ונחמד.

איך שהמשכתי לנסוע צץ פתאום האדון הזה, שאת שמו איני זוכר וגו', וצעק עלי משהו כמו: אם היית אחראי היית שם פנס על האופניים. מה אתה מתערב, שאלתי אותו בלי לחכות לתשובה והמשכתי לנסוע.

אחרי כמה מטרים הבנתי שאולי לא דיברתי יפה אל האיש הזה. שאולי מה שהחשבתי אינסטינקטיבית כתחיבת אף חטטנית בעסקיו של מישהו אחר הייתה בעצם דאגה לגורלי ולגורל בתי. אולי זו רק סמיכות האירועים – איש א' מנסה לדרוס אותי ואיש ב' צועק עלי – שגרמה לי לשים אותם באותו צד, הצד שנגדי, בעוד שלמעשה הבנאדם היה לגמרי לטובתי. האיש פשוט דאג לי. אולי אני באמת צריך לשים פנס.

 

ב.

פתאום חדרה להכרתי ההבנה שהאדון הזה, שהפנסיה שלו ודאי הצטמקה וחסכונותיו אולי נעלמו, ואולי בכלל פיטרו אותו מהעבודה, או יפטרו מחר, ומי יודע מאיפה הוא יביא את הכסף, וזה הרי לא פשוט למצוא עבודה, בטח בגילו, אולי עולמו חרב עליו, ואולי אשתו (הוא נשוי בכלל?) התקשרה אליו לפני כמה דקות ואמרה לו שהתקשרו מהבנק, ובתוך כל המערבולת הזו של החיים הוא מצא רגע אחד לצאת מעצמו ולדאוג, לדאוג באמת, לילדה של מישהו אחר שאת שמו הוא לא יודע, שאת קולו לא יזהה ושאת מראה פניו יזכור רק בקושי. הכל הוא עשה מתוך אכפתיות, מתוך תחושת ערבות הדדית, אותה תחושה בסיסית ונשכחת שעכשיו, בצוק העיתים, עושה קאמבק. אולי לרגע אחד, ביום ראשון בערב, שרתה גם על האדון הזה מעט מרוח אובמה המנשבת בעולם.

ומה אז? צועקים לו שלא יתערב.

אז סליחה, אדון. תתערב.

 

ג.

כך שלמרות שהייתי לא בסדר, התקרית הקטנה הזו לא דכדכה אותי. להפך. שמחתי. כי אתם יודעים מה, מכל המשבר והמיתון והבלגן שקורה, אני מתעקש לחוש דווקא את הרוח החיובית העולה מכל זה. רוחה של הערבות ההדדית.

אני לא מנותק. סביבי מפוטרים חברים, וחברים של חברים, מכל עבר מתהדקות חגורות ונפתחות תוכניות חיסכון, עסקים קטנים מתקטנים עוד יותר והמחר צופן בחובו רק חוסר ידיעה. אבל הפעם יש משהו שונה באוויר. יש איזו תחושה שעידן הקומבינה חלף עבר לו, שחולפת ועוברת לה מן העולם גם תחושת האני ואני ואפסי עוד, שנים של חוסר אחריות וסגידה לטייקונים הותירו אותנו, אנשים ומדינות, עם הבנה עמוקה שמשהו חייב להשתנות. יכול להיות שמכל זה נצא מחוזקים.

זה לא שאין בכלל דיכאון באוויר, יש ועוד איך, אבל אליו מצורפת, כמו קופון, גם תחושה שעוד מעט יהיה טוב יותר.

זה גם לא שאין זעם באוויר, יש ועוד איך והוא מוצדק מארץ המוצדקים, פתאום גילינו את מה שהתעקשנו לא לדעת כל הזמן: אנחנו, חסכונותינו, היינו חומר הגלם של הצמיחה, את העושר לא חלקו אתנו, אבל את הנפילה חולקים אתנו בכיף.

אבל גם אל הזעם הזה מצורף אסימון, והאסימון נופל. אתה יכול לשמוע את האסימונים האלה נופלים בכל העולם. משהו טוב חייב לצמוח מכל זה.

 

ד.

אני מאוד אוהב את הדיבור החדש על הניו-דיל. אני אוהב את הנטייה המחודשת של המדינות, בינתיים באמריקה, אבל גם פה לא תהיה ברירה, לחזור ולקחת אחריות על מה שקורה, לקחת את המשבר הזה ולמנף אותו בצורות שלא הכרנו קודם. לא המינוף האגואיסטי, הריק מתוכן, של בעלי הון למען עצמם, אלא מינוף כולל, ציבורי. המשבר מדכא והמיתון מפחיד, אבל במקום הנטייה להתחפר, להוריד את הראש עד יעבור זעם, פתאום אתה שומע מכל מקום דווקא דיבורים על יוזמות חדשות, השקעה בתשתיות, עבודה עם הקהילה, ערבות הדדית. הרבה זמן חיינו בשקר, וכל מה שאנחנו רוצים עכשיו זה להעביר את הטעם המר.

אין ספק שהמדינה צריכה לחזור לעניינים. שנים שהיא הוציאה את כל השירותים הבסיסיים באאוטסורסינג לעשירים ונדבנים שסללו את הכבישים, בנו את המגדלים, האכילו את הנזקקים וקבעו את תוכניות הלימודים ובתמורה גזרו גם קופונים נאים. מה יצא לנו מכל זה? לא הרבה. עכשיו הטייקונים קורסים, סוחבים את כולנו למטה ואנחנו נשארים לבד.

 

ה.

אנחנו לא אמריקה, ומה שהמדינה צריכה לעשות זה לא לסלול עוד כבישים ולבנות עוד בניינים. לא עבודות רס"ר אנחנו צריכים, מה שצריך לעשות פה זה להשקיע ברווחה ובעיקר בחינוך. עוד שנה, אולי שנתיים, אולי טיפה יותר, יתהפך הגלגל ואנחנו צריכים לפגוש אותו במצב טוב. נרוויח פי מיליון בטווח הארוך אם כל שקל שתוכנן ללכת לבניית רכבת או גשר ילך במקום זה לבתי הספר ולאוניברסיטאות. חשוב להגן על החוסכים המבוגרים לפנסיה, אבל לא פחות חשוב להבטיח את עתידם של הצעירים. והכי חשוב ליצור אווירה חיובית, לתת תחושה של ביחד. זה נשמע אולי קצת תמים, כמעט אידיוטי, אבל זה בדיוק מה שמתבקש.

 

ו.

נראה לי שהקרקע בשלה לדיל חדש גם מבחינה נפשית. כולנו נדפקנו, זה נכון, אבל הפעם אפשר להזיז את הדגש מה'נדפקנו' אל ה'כולנו'. הביטי סביב, אחות יקרה, כולנו באותה סירה, ואם זה כך מה לך לכעוס אל האחר? הבט, אדון נכבד, צרתך היא צרתי, ואם כך מה לך להיות מריר?

האחווה, הערבות והאחריות, תצמחנה הפעם מלמטה. והפעם היא אולי תפגוש את אותה אחווה, ערבות ואחריות גם למעלה. כי השיעור שהעולם למד בחודשים האחרונים מאמריקה הוא די פשוט, כל ילד יכול להבין אותו: אטימות, חמדנות וטמטום זה רע, פתיחות, אחריות ותקווה זה טוב.

ראש הממשלה הבא, לפי כל התחזיות, אמר פעם שלא צריך לתת לאנשים דגים, שצריך לתת להם חכות. אני חושב שהפעם יכול להיות נחמד מאוד לספק להם גם משקפות. שנוכל להביט קדימה, אל האופק, בתקווה מחודשת.