א.
היה תענוג להרים השבוע (שעבר) מבט אל השמיים, לראות את צדק ונגה מתקבצים סביב הירח החרמשי של כסליו ויוצרים יחד אתו מין סמיילי נהדר שכזה. עמדתי, הבטתי. לרגע אחד היה נדמה שהשמיים מחייכים אלי, ולא רק אלי – כל מי שלקח לעצמו רגע להרים את המבט יכול היה לקבל חיוך כזה במיוחד בשבילו. כי זה מה שיפה בשמיים: הם של כולם.
כשהורדתי את העיניים מהשמיים ראיתי שדרכתי בתוך חרא של כלב, אבל סירבתי בכל תוקף למצוא בזה אפילו בדל של סמליות.
ב.
ייקח כמה שנים טובות עד הפעם הבאה שהתופעה האסטרונומית הזו תחזור על עצמה. אנחנו בטח עוד נהיה פה, עם כל הסחי והבחירות. כמה ממשלות עוד נחליף עד שצדק ונגה יצאו שוב לבלות יד ביד בשמיים? כמה מים עוד נטחן עד אז, כמה ספינים, כמה קמפיינים, כמה הבל עוד ניאלץ להעמיס על כתפינו? נדמה שאת הירח זה לא מטריד, ואם הירח שקט בואו נהיה שקטים גם אנחנו.
ג.
אני אוהב את החלל, כמו שכתבתי לא פעם ולא אלף פעמים, והשבועות האחרונים סיפקו לכל חובב חלל לא מעט רגעים של תענוג שבהם דווקא אפשר היה למצוא יותר מבדל של סמליות. מעבורת החלל אנדוור שבה בשלום לכדור הארץ, כשעל סיפונה שבעה אסטרונאוטים. אבל הפעם האסטרונאוטים לא היו הסיפור. יחד אתם טסו לחלל גם שני עכבישים.
העכבישים עלו לחלל במסגרת ניסוי שמטרתו הייתה לבדוק את מידת הסתגלותם לחיים בתנאים של חוסר כבידה. וכך, בעוד האסטרונאוטים עוסקים במשימות החשובות שלהם, כמו תחזוקה, מחקר בנוגע לשהייה ארוכה מחוץ לכדור הארץ וארבע הליכות חלל, התפנו שני העכבישים לטוויית רשת. מצלמות אינטרנט עקבו אחריהם לאורך כל הזמן הזה. זה היה מרתק. הם הפכו לכוכבים האמיתיים של המסע הזה.
בהתחלה העכבישים המסכנים לא הבינו מה נפל עליהם ומה זה כל הסיפור הזה של החוסר כבידה. הרשתות הראשונות שטוו היו מחורבשות לחלוטין, מבנים כאוטיים תלת-ממדיים, בוקה ומבולקה של ממש, שום דבר שמזכיר אפילו ברמז את הרשתות האלגנטיות והמרהיבות שהם בונים על כדור הארץ. לפני שאתם מקלים ראש במשימה שהוטלה על העכבישים האלה תחשבו על זה, נסו לדמיין את עצמכם בונים אוהל או מרכיבים ארון מאיקאה בלי שיש לכם למעלה או למטה. מה יותר בסיסי מלמעלה ולמטה?
אבל העכבישים האלה הראו לכולם מאיזה עץ עושים בוזוקי, והצליחו. הם לא התייאשו אחרי ניסיון כושל, עשו את זה עוד פעם, ועוד פעם עד שבסוף, ממש לפני הנחיתה, הם הצליחו לטוות רשת קורים יפיפייה והוכיחו שיש תקווה לחיים בחלל. הרי יום אחד ניאלץ לקום וללכת מהכדור הזה אחרי שחרבנו אותו לחלוטין, ואין סיכוי שנוכל לספק חליפות חלל לכל יתוש, פרפר, דבורה או חתול.
התרגשתי, בחיי שהתרגשתי. תראה, אמרתי לעכביש הנחמד בפינה הימנית העליונה של חדר עבודתי, מעל למחשב, תראה מה בני הדודים שלך הצליחו לעשות! אתה רואה, אמרתי לעכביש, תמיד יש למה לשאוף ותמיד יש למה לחכות ואסור לאבד תקווה אף פעם. כמו שזה נראה כרגע, אמרתי לו (וזה לא כל כך מוזר כמו שזה נשמע, לדבר עם עכביש. מה, עדיף לדבר אל פוליטיקאי?), לא אתה ולא אני נגיע לחלל. שתקנו רגע אחד ביחד לפני שהמשכתי לדבר: אבל כשחושבים על זה יא חביבי – בעצם גם אנחנו בחלל, לא ככה? מרחפים בריק האינסופי של היקום המתפשט, נצמדים כל אחד לדברים המוכרים, אני לכסא שלי, אתה לפינה שלך, מחכים שיעבור איזה זבוב, שתיקרה על דרכנו איזו הזדמנות. הם בחלל, אנחנו בבית, עכשיו אנחנו פה, מחר אולי נהיה במקום אחר, אבל בין האתמול והמחר יש לנו את היום, אז בוא נחיה, לעזאזל.
לעולם, אבל לעולם, הבטחתי לו, לא אהרוג עוד אף אחד מבני מינך.
את תגובת העכביש לא ניתן היה להשיג עד רגע סגירת הגיליון.
ד.
ואם שאלתם את עצמכם מה הם אכלו, העכבישים, כל הזמן הזה. ובכן, האסטרונאוטים הביאו אתם צידה: ארגזים מלאים בזבובים. גם מזה אפשר ללמוד משהו, אני מניח. אנחנו עוקבים אחרי העכבישים ומריעים להם – הם ממש הפכו לגיבורי תרבות ברשת – אבל מאחורי כל עכביש מפורסם כלוא זבוב אלמוני בקופסה אטומה. גם הוא בחלל, זה נכון, ולא דבר קטן הוא זה, אבל הוא על תקן נשנוש.
ה.
אבל אם שואלים אותי, את רגעי השיא בשליחות האנדוור לחלל סיפקו העכבישים דווקא מחוץ למשימתם. בימים הראשונים, המבולבלים, הלך פתאום אחד מהעכבישים לאיבוד בחלל הלא גדול של המעבורת. יוסטון, ווי האב א פרובלם, ווי לוסט דה ספיידר.
איזה דימוי רב עוצמה הוא זה, לא ככה? מעבורת חלל, שיא השיאים ופסגת הפסגות של הטכנולוגיה האנושית, ובתוך כל זה משוטט לו איזה מין עכביש קטן כשכולם מחפשים אותו ועיני כל העולם נשואות אליו. בלבי הרעתי לו, לעכביש. ללכת לאיבוד בחללית – זה גבר!
ו.
השבוע הרגשתי קצת כמוהו. בעוד אחד מהפרקים של קומדיית הטעויות הלא מצחיקה, על גבול הטרגדיה, ששמה התנהלותו הפיננסית של דרור פויר נקלעתי השבוע למשרדי מס הכנסה, פקיד שומה 4, ממלא דוחות, מגיש שומות, כותב מכתבים, עוד טופס, עוד אחד, שלושה העתקים, מעלה באוב מעסיקים מלפני עשור, חופר אחרי מכתבים, ניכויים במקור וכל זה, מתרוצץ חסר אונים בין הקיוביקלז, עובר ושב, ושב שוב, בין עדינה לאילנה, בין אורן לאבנר, בין הגביה לחוליה, פותח דלתות, סוגר אותם, מתקשר לבנק, מתחנן, עולה במעליות ויורד בהן, ממתין לזה, ממתין להיא, חוזר בחזרה רק על מנת להישלח שוב לאותו מקום ממנו באתי, מקום אותו אני אף פעם לא מצליח למצוא, מרגיש אבוד, בודד, מפוחד וחסר אונים. זה כל כך לא אישי, כל המס הכנסה הזה. הם לא אנשים רעים, בכלל לא, חלקם ממש ניסה לעזור לי, אבל שום דבר לא יכול לעזור לי כשאני במס הכנסה. זה ממש, אבל ממש, לא המקום שלי. באחד מהרגעים הבטתי, נואש, מהנוף הנשקף מחלונות הקומה ה-19, מנסה להרחיק את עצמי מהקירות בצבע קרם. לא רציתי לקפוץ, זה לא הסטייל שלי, אבל בחיי שלא הצלחתי להבין מה אני עושה פה ובאיזה מין ניסוי אני נוטל חלק שלא מרצוני.
כן, בדיוק ככה: עכביש במעבורת חלל.
לבסוף נפלטתי דרך הדלתות המסתובבות חזרה אל הרחוב ההומה, אחרי שהחברים מהמדינה לקחו ממני את כל מה שהיה לי, וקצת יותר מזה. לא היה לי הרבה, אבל עכשיו שוב אין לי כלום. הייתי תשוש. בחיי, תנו לי לבנות פירמידות בשמש היוקדת של המדבר, הכו בגבי בשוטים של עור, שום דבר לא תובעני וטובעני יותר מבוקר שלם במס הכנסה.
נשמתי עמוק, כיביתי את הסלולרי וספרתי את המטבעות האחרונים בכיס. הם יספיקו לי בדיוק לבירה של צהריים. אני חושב שהרווחתי אותה. חשבתי על העכבישים שלי, אלה שבבית ואלה שבחלל, וניסיתי לשחזר את שלוות הנפש.
ואז נבטה בי תובנה שלא ידעתי מה לעשות בה: רגע, אמרתי לעצמי, אם אני עכביש במעבורת – מי הזבוב שלי?
החיים בהיר 