הנשרים חגו בשמים הצלולים, צורחים כמו תינוק שארוחתו מתעכבת. השמש להטה. רחובות העיירה היו ריקים לגמרי בשעה שסוס שחור ועליו גבר גבוה רכבו במורד הרחוב הראשי. זה לא היה סוס רגיל וזה לא היה גבר רגיל. הסוס היה אציל שראה ימים טובים יותר ורוכבו היה אציל שיראה ימים טובים יותר. שניהם היו מאובקים ועייפים. רק פרסות הסוס, תיתורת הכובע, הקנה החם עדיין של הסמית' אנד ווסון ובקבוק הוויסקי הריק כמעט לגמרי שתלה על האוכף ידעו מה אירע, מה באמת אירע, בפונדק של סנט גרוב סיטי.
הגבר טפח בחיבה על צוואר הסוס, אל תדאג ידידי הנאמן, מייד נשקה אותך וניתן לך משהו לאכול. הסוס האמין ברוכבו, ובצדק – זה לא היה נראה כמו גבר שיודע לשקר אם אין לו סיבה טובה, והיום הזה, על כל פנים, עוד לא נתן לו סיבה לשקר.
מצד שני, עוד לא צהריים.
אלוהי כל הקדושים המחוריינים, מילמל הגבר לעצמו, עושה רושם שהגורל שלי אוהב להיות איתי לבד. אנחנו רוכבים בשלושה, הסוס שלי, הגורל שלי והאני שלי. רוכבים בלי הפסקה כבר חודשים, עוצרים רק כדי לתדלק. הגבר ידע למה הוא לא רוצה לעצור בשום מקום – מוות נפלט מקנה האקדוח שלו בכל פעם שהוא נכנס לפונדק. כל פונדק והמתים המחורבנים שלו, מילמל הגבר לעצמו, למה לעזאזל הם מכריחים אותי לשלוף?
אישה? אין מקום לאישה בחייו של הגבר הזה. היו נשים, מכל הסוגים, אבל אף אחת לא נשארה. חלקן כי המקצוע שלהן הוא לא להישאר, חלקן לא יכלו לסבול את השתיקות הארוכות, וחלקן פשוט קמו בבוקר וקיוו למצוא פתק שלא היה שם. שישאיר פתקים מי שיש לו מה להגיד, זה היה המוטו של הגבר.
היתה אחת, וזה היה מזמן. הגבר מפנה את עיניו הצידה, מנסה להתחמק מהמבט החודר של הגורל. הוא לא רוצה להיזכר בדברים שהוא מנסה לשכוח, אבל דומה שהגורל עשה תוכניות אחרות. הזיכרונות התייצבו מולו, מוכנים לשלוף. הגבר ידע שאין לו סיכוי. הוא היה השולף הכי מהיר שאי פעם רכב דרך המישורים העצומים והריקים של המערב, אבל לא היה לו סיכוי מול הזיכרון. הזיכרון שולף מהר יותר כי הוא מכיל בשליפתו את כל השליפות כולן. כשהזיכרון שלך מתייצב מולך ומתכונן לשלוף, מוטב שתתחיל להתפלל.
הגבר פוקח את עיניו. הוא במקום אחר עכשיו, וזה המקום הכי רחוק בזמן הכי אחר. הוא רץ כמו מטורף אל המקום היחיד אותו אסור היה לו לעזוב. ההרגשה הזו, הבין תוך כדי ריצה, כבר לא תעזוב אותו לעולם. ההרגשה של לא להיות שם כשצריך אותך.
כשהוא הגיע, הלהבות כבר סיימו את ארוחתן ועכשיו הם מעכלות בשלווה את הריסות הבית שהיה שלו. לא, אלוהים, לא. איפה הייתי? איפה הייתי כשלא הייתי כשהיו צריכים אותי? הוא נחת על ברכיו מול העשן, וזו היתה הפעם היחידה שהוא בכה.
היא לא היתה צריכה למות. היא לא היתה צריכה למות. מי ששלח את האש להרוג את הדבר היחיד שהיה שלו, עוד ישלם על זה ביוקר. הגבר ברח אל הנקמה, המועדון היחיד שמוכן לקבל כל גבר בכל זמן נתון. הבחור הרע עוד ישלם על זה.
[X=nextPage=X]
הגבר פוקח את עיניו והוא שוב על סוסו הנאמן, ושוב שניהם רוכבים באיטיות דרך רחוב ראשי של עיירה. הגבר כבר לא היה בטוח שזו אותה העיירה, אבל זה לא שינה – כל העיירות בדיוק אותו הדבר, כל הרחובות הראשיים זהים, כל הפונדקים וכל בתי המרזח הם אותו המקום. הפונדק של סנט גרוב סיטי הוא כל הפונדקים כולם.
הרחוב הראשי של כל העיירות התייבש בשמש הלוהטת, אפילו לאבק היה חם מדי להתרומם מתחת לפרסות הסוס, או להתערסל ולהתכרבל במורד הרחוב, לפצוח בריקוד המוזר של אבק ועלים יבשים – ריקוד הרוחות הרעות של המערב. אבק. תוסיף לו נון סופית והוא התחלה של פרח. בלי הנון הסופית הוא התחלה של שום דבר והסוף של הכל. האבק הוא הזיעה של האינסוף.
העולם עמד, ואיתו עמד הרחוב הראשי של העיירה. כולם המתינו. בשמיים, צורחים הנשרים כמו שאנשים עשירים צורחים על מלצר. כולם המתינו.
הגבר והסוס והגורל המשותף שלהם פסעו במורד הרחוב, יחידה מגובשת של יגון והרס. רק שהרחוב יישאר ריק, ביקש הגבר מהגורל, יותר מדי מוות נורה מהאקדוח הזה. רק שלא ישלפו מולי, אלוהים, אל תיתן להם למות.
סיגר. לירוק את הקצה של הסיגר, להדליק את הסיגר בגפרור שהתחכך באוכף, לעשן את הסיגר. לחכות. לתת לשעון החול של האש והאפר להסתיים במעיכה. סיגר הוא יחידת זמן. יחידות הזמן של הגבר הזה לא מורכבות מדקות. הן מורכבות מסיגרים, כוסות וויסקי, והחושך המוחלט שבאמצע המצמוץ. וכמובן, הזמן של הלבד הסופי שבין המבט בעיניו של זה שעוד חי ועד לנפילה של עוד גוש בשר על האדמה הלוהטת של המערב, ותחיבת האקדוח לנדן. כמה זמן לוקח להרוג בנאדם?
כמה זמן לוקח להרוג בנאדם? זו יחידת הזמן החשובה היחידה שיש, ודומה שהיא היחידה שאף אחד לא רוצה למדוד. וכמה זמן לוקח למות?
מהפונדק יוצאים שלושה טיפוסים. אחד ביל, אחד ג'ק, אחד ג'ים, אבל הם קוראים לעצמם בשמות כמו קוויקי, דם-דם, ובאד בוי בשביל להרגיש קשוחים. מי שצריך שם שיקרא לעצמו בשם, אין שום בעיה.
קוויקי דם-דם ובאד בוי עמדו על המרפסת. תראו מי פה, אמר באד בוי. אני לא מאמין למזל המחורבן שלי, גיחך דם-דם, וקוויקי הוסיף, חיכיתי לרגע הזה מאז המיפגש שלנו בגרין פוינט, וירק.
הגבר ירד מהסוס. נכון יותר יהיה לומר שהגבר והסוס התפצלו לשניים: גבר וסוס נשארו להרוג את קוויקי דם-דם ובאד בוי, וגבר וסוס רק רצו להתרחק משם ולא לראות. הגורל, אדיש וקודר, צפה במתרחש.
שמענו שעשית חגיגה קטנה בפונדק של סנט גרוב סיטי, הסיט קוויקי ג'ק את כנף מעילו וחשף את האקדוח. חרא של שור מחוריין, מילמל הגבר לעצמו, למה הם תמיד הולכים בשלשות. באד בוי ביל סימן בראשו, והשלושה ירדו מהמרפסת ועמדו בצורת ראש חץ מול הגבר. הם חשפו את האקדוחים שלהם. כלים נאים, שמורים היטב, יכולים לפגוע ביתוש שעצר לחרבן על קקטוס ממרחק של שבעים יארד לכל הפחות.
באד בוי, שעמד באמצע, הרים מבט אל השמים, ונפרד מהעולם ביריקה. הוא ימות אחרון. דם-דם, מימין, היה זה שימות ראשון. קוויקי ג'ק ימות אמצעי. שום דבר בסיפור חייו של קוויקי לא רמז על סוף שונה. הוא חי באמצע, הוא ימות באמצע. מעודו לא חרג מהאמצע, אפילו לא לצדדים של האמצע. קוויקי נפרד מהעולם בקללה. הוא לא פחד למות מאותה הסיבה שהוא לא פחד לחיות, ולא היתה לו שום סיבה מתקבלת על הדעת. הוא היה כלום. כל הרחובות של כל העיירות מלאים אנשים כמוהו, שמסתובבים.
הגבר עצם את עיניו. כשהוא פקח אותן שוב, אדמת המערב כבר ספגה שלוש נפילות של שלושה גופים. הסמית' אנד ווסון כבר נח בנרתיק. עוד יחידת זמן עברה, ארוכה וקצרה כמו כל אלה שקדמו לה ושיבואו אחריה.
אין מה לומר, הגבר הזה מהיר יותר מהמהירות.
[X=nextPage=X]
מהפונדק יצא טיפוס נוסף. הוא לא חגר אקדוח. אתה אולי המשיח של הקברנים, ידידי, אמר הטיפוס, אבל אתה מעמיס יותר מדי עבודה על שומרי הסף של הגיהנום. הגבר לא ענה. שמענו מה קרה בפונדק של סנט גרוב סיטי, המשיך הטיפוס, זה נשמע כמו טבח מחורבן. הגבר עלה על סוס ללא מילה.
מה קרה בפונדק של סנט גרוב סיטי? הו, שום דבר מיוחד. הגבר מצמצם את עיניו, למנוע את חדירת החול, מנסה לא לשחזר את מה שקרה, אבל לא מצליח. הוא רואה את העבר כמו שהוא רואה את העתיד, וזה מדאיג אותו כי עושה רושם שהצמד הזה, שמרכיב את הזמן של כולנו, מביא איתו רק צרות, צרות, ועוד צרות מחורבנות.
חמש שעות קודם לכן, להטה השמש על רחובה הראשי של סנט גרוב סיטי, עיירה קטנה ולא חשובה במקום שלקרוא לו סוף העולם תהיה מחמאה.
חמש שעות קודם לכן. חמש שעות? מה זה חמש שעות? זה זמן? זמן שמספיק למה? מספרים על מפקד אנגלי אחד, שאחרי מותו שרו לו פקודיו: רבע שעה לפני מותו הוא עוד היה בחיים. אז רבע שעה זה הזמן שלוקח למות?
חמש שעות קודם לכן להטה השמש על הרחוב הראשי של סנט גרוב סיטי. הגבר שרכב על הסוס סימן את היום הזה כיום שצריך לשכוח. הוא בקושי זוכר מתי היה היום האחרון שכדאי לזכור. הימים הארוכים של המערב הפרוע מתמזגים ומתאחדים ליום אחד אינסופי, וכשהוא אומר אינסופי הוא לא מתכוון כשמביטים מאיפה שהוא עומד קדימה, כי אף אחד לא יכול לראות מה יהיה בעוד יום. הכוונה היא שאם הוא עומד בחיים שלו היום ומביט אחורה, הוא נתקל באינסוף, או באינהתחלה. מתי הוא נולד? מה, הוא באמת היה פעם ילד? איך ילד גדל להיות ככה?
לפני הסיפור של סנט גרוב סיטי היה המקרה ההוא בפונדק של מון וואלי ולפניו התיגרה ברחוב הראשי של קרייזי דונקי טאון, ולפניה מי זוכר? היום הוא כל יום. חמש שעות קודם לכן או חמש שעות אחר כך. הכל אותו דבר. בסנט גרוב סיטי, כמו בכל מקום, גברים נופלים מתים, מספיגים את האדמה בדם ללא שום סיבה נראית לעין, בכל מקום הגברות במצוקה והפסנתרנים מוגי לב, בכל מקום יש רשע ורוחות רעות ובכל מקום החיים איכשהו ממשיכים ללא שום סיבה נראית לעין.
רצפת הפונדק של סנט גרוב סיטי כבר נשטפה וטואטאה, חלונות הוחלפו, תמונות נתלו מחדש, וכבר לא רואים את הדם ולא מריחים את אבק השריפה. החיים הפכו למוות והמוות הפך לנושא שיחה מועדף על מוזגים שאוהבים להגזים. עד מחר יישכח הכל. מחר יעבור עוד אקדוחן דרך הרחוב המאובק, מחר תספוג אדמת המערב עוד מנה של דם.
הגבר רוכב נגד כיוון השקיעה מטעמים השמורים רק לו, מסמן למי שלא הבין שהמערבון הזה נגמר כאן.
החיים בהיר 