Monthly Archives: מאי 2003

פרשת השבוע – במדבר

ספר במדבר נפתח במפקד כללי של בני ישראל. בעצם, למה אני אומר כללי? הוא נפתח במפקד רק של הגברים בני עשרים ומעלה. זהו מפקד צבאי, כי כידוע לכולנו, בני ישראל אוטוטו עומדים להיכנס לארץ, והם – כמו שאלוהים אומר להם לא פעם – לא סומכים רק על הנס, אלא מכינים את הצבא.
על פניו, פרשה משעממת. יותר מדי שמות ומספרים, ופחות מדי סיפור. אחרי שנגמר המפקד, מתחיל החלק השני, משעמם לא פחות: סידורי הישיבה במחנה, לפי שבטים ודגלים מסביב למשכן.
רק פסוק אחד תמיד מצליח לעצבן אותי (במדבר, ג, י"ג. אני מרשה לעצמי לפסק את הפסוק ולהוסיף לו מילה בסוגריים): "כי לי כל בכור. ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים, הקדשתי לי כל בכור בישראל, מאדם עד בהמה – לי יהיו (כי) אני יהוה".
כבן בכור (וגם כהן, כלומר משבט לוי), אני לוקח את הפסוק הזה אישית. לא מקובל עלי העניין הזה; מה, בגלל שהרגת את הבכורים של מצרים – וסתם הרגת אותם טו מייק א פוינט, בואו נודה – אז עכשיו אתה רוצה גם אותנו, הבכורים של ישראל? עזוב אותנו בשקט, יהוה, תן לחיות. אל תהיה כזה רכושני.

מעניינת הרבה יותר היא ההפטרה (הושע, פרק ב'. כדאי לקרוא). הושע הוא הנביא הראשון שהולך על הקטע של יחסי בעל ואישה (כולל זיונים ובגידות) על מנת לתאר את מערכת היחסים בין עם ישראל ואלוהים. כמובן שאלוהים הוא הגבר. יהוה – U DA MAN!
לפי הושע, אישה שבוגדת, צריך להתייחס אליה בקשיחות. ציטוט לדוגמה: "אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום היוולדה ושמתיה במדבר והמיתייה בצמא".

בפסוק י"ב כתוב: "והיה ביום ההוא, נאום יהוה, תקראי (לי) אישי, ולא תקראי לי עוד בעלי". רש"י מפרש את הפסוק ואומר: אישי: לשון אישות וחיבת נעורים; בעלי: לשון אדנות ומורא. כלומר, שצריך לאהוב ולעבוד את אלוהים מתוך אהבה ולא מתוך ייראה.
אני לא אוהב את הפירוש הזה של רש"י (בכלל, אני לא אוהב את רש"י, הוא הביל גייטס של הפרשנים), ואני מסכים עם פרשנים אחרים שאומרים כי עבודת ה' מתוך יראה שווה לעבודת ה' מתוך אהבה.
אני מעדיף את הפירוש של רד"ק, שאומר: "בעלי הוא שם משותף, כי היו קוראים לעכ"ום בעל". כלומר, החטא של בני ישראל הוא לא שהם בגדו באלוהים והתחילו לעבוד אלוהים אחרים. חטאם הוא שהם התחילו לקרוא לאלוהים שלהם בשם של האלוהימים האחרים. הם עדיין היו "דתיים", הם עדיין קיימו את המצוות, אבל בעצם עבדו אלוהים אחרים, לא את יהוה. כמו בחטא העגל.

כותב מרטין בובר (את הציטוטים אני לוקח מתוך ספרה המצוין של נחמה ליבוביץ', "עיונים בספר במדבר): "כל אותה 'זנות', אין פירושה אלא שישראל עזב את אלוהים האמיתי למען האלוהים המהופך לבעל… שום אל לא דחק את רגלי אלוהים, אלא צלמו המזויף של אלוהים בעצמו".

מעניין, לא? עם ישראל נשאר נאמן לעצמו ולאלוהיו, רק החליף את האלוהים בלי לשים לב.

במקום ללכלך על עם ישראל, אני מעדיף לראות בזה את היופי. והיופי הוא: בשורה התחתונה, כל האלוהימים אותו דבר. אתה יכול להחליף אלוהים כמו תחתונים, ולא יקרה שום דבר.
הרבה פעמים, יותר משאנחנו מאמינים באלוהים (ואלוהים הוא כל דבר, הוא יכול להיות גם תכנית כלכלית או גדר הפרדה), אנחנו מאמינים באמונה עצמה. יותר משאנחנו אוהבים את האובייקט, אנחנו אוהבים את עצמנו מאוהבים. אנחנו אוהבים את האהבה, וזה דבר יפה כשלעצמו, גם אם אלוהים לא אוהב את זה.

שבת שלום.

מסעותיי עם שר הביטחון

1.
הטרחתי את עצמי וראיתי את שר הביטחון אצל רפי רשף אתמול. בסוף התוכנית היה פרומו שהכריז כי בשבוע הבא יתארח בתוכנית שר המשפטים. למה שלא יעשו כבר את כל ישיבות הקבינט המזוינות שלהם אצל רפי רשף ונגמור עניין?
2.
שר הביטחון ממש בחור קשוח! בוכה בטלוויזיה כמו אחרונת מעריצות המורדים בכל פעם שמדברים על המשפחה שלו. רגיש, שר הביטחון. אני חושב שאם הוא היה מפנה טיפה, רק טיפה ולא יותר, מהרגישות המופלאה הזו לטובת משפחות אחרות, ישראליות ופלסטיניות, המצב יכול היה להיות קצת יותר טוב.
3.
כל הזמן פוליטיקאים הולכים לרפי רשף, ובוכים. מה אתה בוכים, ולמה שם? למה לא תבכו על כל האנשים שאתם פוגעים בהם יום יום, במקום לבכות כמו אני לא יודע מה על זיכרונות הילדות שלכם. לא רק לכם היתה ילדות, אתם יודעים.
4.
בכלל, כל העניין הזה עם הילדוּת מתחיל להימאס. כל הזמן סלבריטיז מדברים על הילדות שלהם כאילו שזה מעניין למישהו את התחת.
5.
תגידו: גם אתה, חביבי, מדבר לא מעט, ולפעמים יותר מדי, על הילדוּת שלך. בסדר, אבל זה לא אותו דבר. גם אני לא מהסלבריטיז, וגם אני ממציא את הכל. ממציא כמו "הופך למציאות".
6.
ומה שבטוח, אני לא בוכה כמו תינוק בכל פעם שמזכירים את המשפחה שלי. אולי בגלל זה עוד לא פנו אלי מרפי רשף. תנאי הקבלה שם ברורים ונוקשים: אתה חייב להיות מפורסם, ואתה חייב להפגין רגשות שונים לפי מילות מפתח.
7.

בקיצור, המדינה הזאת בתחת. העשירים חוגגים בבורסה את אישור התוכנית הכלכלית, והעניים נאלצים להתפנות מכיכר הלחם לאחר שהוגדרו "מטרד". כן, כל העניים האלה, איזה מטרד.

צדוק מציג: הקריוקי של המערבון

הנשרים חגו בשמים הצלולים, צורחים כמו תינוק שארוחתו מתעכבת. השמש להטה. רחובות העיירה היו ריקים לגמרי בשעה שסוס שחור ועליו גבר גבוה רכבו במורד הרחוב הראשי. זה לא היה סוס רגיל וזה לא היה גבר רגיל. הסוס היה אציל שראה ימים טובים יותר ורוכבו היה אציל שיראה ימים טובים יותר. שניהם היו מאובקים ועייפים. רק פרסות הסוס, תיתורת הכובע, הקנה החם עדיין של הסמית' אנד ווסון  ובקבוק הוויסקי הריק כמעט לגמרי שתלה על האוכף ידעו מה אירע, מה באמת אירע, בפונדק של סנט גרוב סיטי. 

הגבר טפח בחיבה על צוואר הסוס, אל תדאג ידידי הנאמן, מייד  נשקה אותך וניתן לך משהו לאכול. הסוס האמין ברוכבו, ובצדק – זה לא היה נראה כמו גבר שיודע לשקר אם אין לו סיבה טובה, והיום הזה, על כל פנים, עוד לא נתן לו סיבה לשקר.

מצד שני, עוד לא צהריים.

אלוהי כל הקדושים המחוריינים,  מילמל הגבר לעצמו, עושה רושם שהגורל שלי אוהב להיות איתי  לבד. אנחנו רוכבים בשלושה, הסוס שלי, הגורל שלי והאני שלי. רוכבים בלי הפסקה כבר חודשים, עוצרים רק כדי לתדלק. הגבר ידע למה הוא לא רוצה לעצור בשום מקום – מוות נפלט מקנה האקדוח שלו בכל פעם שהוא נכנס לפונדק. כל פונדק והמתים המחורבנים שלו,  מילמל הגבר לעצמו, למה לעזאזל הם מכריחים אותי לשלוף?

אישה? אין מקום לאישה בחייו של הגבר הזה. היו נשים, מכל הסוגים, אבל אף אחת לא נשארה. חלקן כי המקצוע שלהן הוא לא להישאר, חלקן לא יכלו לסבול את השתיקות הארוכות, וחלקן פשוט קמו בבוקר וקיוו למצוא פתק שלא היה שם. שישאיר פתקים מי שיש לו מה להגיד, זה היה המוטו של הגבר.

היתה אחת, וזה היה מזמן. הגבר מפנה את עיניו הצידה, מנסה להתחמק מהמבט החודר של הגורל. הוא לא רוצה להיזכר בדברים שהוא מנסה לשכוח, אבל דומה שהגורל עשה תוכניות אחרות. הזיכרונות התייצבו מולו, מוכנים לשלוף. הגבר ידע שאין לו סיכוי. הוא היה השולף הכי מהיר שאי פעם רכב דרך המישורים העצומים והריקים של המערב, אבל לא היה לו סיכוי מול הזיכרון. הזיכרון שולף מהר יותר כי הוא מכיל בשליפתו את כל השליפות כולן. כשהזיכרון שלך מתייצב מולך ומתכונן לשלוף, מוטב שתתחיל להתפלל. 

הגבר פוקח את עיניו. הוא במקום אחר עכשיו, וזה המקום הכי רחוק בזמן הכי אחר. הוא רץ כמו מטורף אל המקום היחיד אותו אסור היה לו לעזוב. ההרגשה הזו, הבין תוך כדי ריצה, כבר לא תעזוב אותו לעולם. ההרגשה של לא להיות שם כשצריך אותך.

כשהוא הגיע, הלהבות כבר סיימו את ארוחתן ועכשיו הם מעכלות בשלווה את הריסות הבית שהיה שלו. לא, אלוהים, לא. איפה הייתי? איפה הייתי כשלא הייתי כשהיו צריכים אותי? הוא נחת על ברכיו מול העשן, וזו היתה הפעם היחידה שהוא בכה.

היא לא היתה צריכה למות. היא לא היתה צריכה למות. מי ששלח את האש להרוג את הדבר היחיד שהיה שלו, עוד ישלם על זה ביוקר. הגבר ברח אל הנקמה, המועדון היחיד שמוכן לקבל כל גבר בכל זמן נתון. הבחור הרע עוד ישלם על זה.
[X=nextPage=X]
הגבר פוקח את עיניו והוא שוב על סוסו הנאמן, ושוב שניהם רוכבים באיטיות דרך רחוב ראשי של עיירה. הגבר כבר לא היה בטוח שזו אותה העיירה, אבל זה לא שינה – כל העיירות בדיוק אותו הדבר, כל הרחובות הראשיים זהים, כל הפונדקים וכל בתי המרזח הם אותו המקום. הפונדק של סנט גרוב סיטי הוא כל הפונדקים כולם.

הרחוב הראשי של כל העיירות התייבש בשמש הלוהטת, אפילו לאבק היה חם מדי להתרומם מתחת לפרסות הסוס, או להתערסל ולהתכרבל במורד הרחוב, לפצוח בריקוד המוזר של אבק ועלים יבשים –  ריקוד הרוחות הרעות של המערב. אבק. תוסיף לו נון סופית והוא התחלה של פרח. בלי הנון הסופית הוא התחלה של שום דבר והסוף של הכל. האבק הוא הזיעה של האינסוף.

העולם עמד, ואיתו עמד הרחוב הראשי של העיירה. כולם המתינו. בשמיים, צורחים הנשרים כמו שאנשים עשירים צורחים על מלצר. כולם המתינו.

הגבר והסוס והגורל המשותף שלהם פסעו במורד הרחוב, יחידה מגובשת של יגון והרס. רק שהרחוב יישאר ריק, ביקש הגבר מהגורל, יותר מדי מוות נורה מהאקדוח הזה. רק שלא ישלפו מולי, אלוהים, אל תיתן להם למות. 

סיגר. לירוק את הקצה של הסיגר, להדליק את הסיגר בגפרור שהתחכך באוכף, לעשן את הסיגר. לחכות. לתת לשעון החול של האש והאפר להסתיים במעיכה. סיגר הוא יחידת זמן. יחידות הזמן של הגבר הזה לא מורכבות מדקות. הן מורכבות מסיגרים, כוסות וויסקי, והחושך המוחלט שבאמצע המצמוץ. וכמובן, הזמן של הלבד הסופי שבין המבט בעיניו של זה שעוד חי ועד לנפילה של עוד גוש בשר על האדמה הלוהטת של המערב, ותחיבת האקדוח לנדן. כמה זמן לוקח להרוג בנאדם?

כמה זמן לוקח להרוג בנאדם? זו יחידת הזמן החשובה היחידה שיש, ודומה שהיא היחידה שאף אחד לא רוצה למדוד. וכמה זמן לוקח למות?

מהפונדק יוצאים שלושה טיפוסים. אחד ביל, אחד ג'ק, אחד ג'ים, אבל הם קוראים לעצמם בשמות כמו קוויקי, דם-דם, ובאד בוי בשביל להרגיש קשוחים. מי שצריך שם שיקרא לעצמו בשם, אין שום בעיה.

קוויקי דם-דם ובאד בוי עמדו על המרפסת. תראו מי פה, אמר באד בוי. אני לא מאמין למזל המחורבן שלי, גיחך דם-דם, וקוויקי הוסיף, חיכיתי לרגע הזה מאז המיפגש שלנו בגרין פוינט, וירק.

הגבר ירד מהסוס. נכון יותר יהיה לומר שהגבר והסוס התפצלו לשניים: גבר וסוס נשארו להרוג את קוויקי דם-דם ובאד בוי, וגבר וסוס רק רצו להתרחק משם ולא לראות. הגורל, אדיש וקודר, צפה במתרחש.

שמענו שעשית חגיגה קטנה בפונדק של סנט גרוב סיטי, הסיט קוויקי ג'ק את כנף מעילו וחשף את האקדוח. חרא של שור מחוריין, מילמל הגבר לעצמו, למה הם תמיד הולכים בשלשות. באד בוי ביל סימן בראשו, והשלושה ירדו מהמרפסת ועמדו בצורת ראש חץ מול הגבר. הם חשפו את האקדוחים שלהם. כלים נאים, שמורים היטב, יכולים לפגוע ביתוש שעצר לחרבן על קקטוס ממרחק של שבעים יארד לכל הפחות.

באד בוי, שעמד באמצע, הרים מבט אל השמים, ונפרד מהעולם ביריקה. הוא ימות אחרון. דם-דם, מימין, היה זה שימות ראשון. קוויקי ג'ק ימות אמצעי. שום דבר בסיפור חייו של קוויקי לא רמז על סוף שונה. הוא חי באמצע, הוא ימות באמצע. מעודו לא חרג מהאמצע, אפילו לא לצדדים של האמצע. קוויקי נפרד מהעולם בקללה. הוא לא פחד למות מאותה הסיבה שהוא לא פחד לחיות, ולא היתה לו שום סיבה מתקבלת על הדעת. הוא היה כלום. כל הרחובות של כל העיירות מלאים אנשים כמוהו, שמסתובבים.

הגבר עצם את עיניו. כשהוא פקח אותן שוב, אדמת המערב כבר ספגה שלוש נפילות של שלושה גופים. הסמית' אנד ווסון כבר נח בנרתיק. עוד יחידת זמן עברה, ארוכה וקצרה כמו כל אלה שקדמו לה ושיבואו אחריה.

אין מה לומר, הגבר הזה מהיר יותר מהמהירות.

[X=nextPage=X]
מהפונדק יצא טיפוס נוסף. הוא לא חגר אקדוח. אתה אולי המשיח של הקברנים, ידידי, אמר הטיפוס, אבל אתה מעמיס יותר מדי עבודה על שומרי הסף של הגיהנום. הגבר לא ענה. שמענו מה קרה בפונדק של סנט גרוב סיטי, המשיך הטיפוס, זה נשמע כמו טבח מחורבן. הגבר עלה על סוס ללא מילה. 

מה קרה בפונדק של סנט גרוב סיטי? הו, שום דבר מיוחד. הגבר מצמצם את עיניו, למנוע את חדירת החול, מנסה לא לשחזר את מה שקרה, אבל לא מצליח. הוא רואה את העבר כמו שהוא רואה את העתיד, וזה מדאיג אותו כי עושה רושם שהצמד הזה, שמרכיב את הזמן של כולנו, מביא איתו רק צרות, צרות, ועוד צרות מחורבנות.

חמש שעות קודם לכן, להטה השמש על רחובה הראשי של סנט גרוב סיטי, עיירה קטנה ולא חשובה במקום שלקרוא לו סוף העולם תהיה מחמאה.

חמש שעות קודם לכן. חמש שעות? מה זה חמש שעות? זה זמן? זמן שמספיק למה? מספרים על מפקד אנגלי אחד, שאחרי מותו שרו לו פקודיו: רבע שעה לפני מותו הוא עוד היה בחיים. אז רבע שעה זה הזמן שלוקח למות?

חמש שעות קודם לכן להטה השמש על הרחוב הראשי של סנט גרוב סיטי. הגבר שרכב על הסוס סימן את היום הזה כיום שצריך לשכוח. הוא בקושי זוכר מתי היה היום האחרון שכדאי לזכור. הימים הארוכים של המערב הפרוע מתמזגים ומתאחדים ליום אחד אינסופי, וכשהוא אומר אינסופי הוא לא מתכוון כשמביטים מאיפה שהוא עומד קדימה, כי אף אחד לא יכול לראות מה יהיה בעוד יום. הכוונה היא שאם הוא עומד בחיים שלו היום ומביט אחורה, הוא נתקל באינסוף, או באינהתחלה. מתי הוא נולד? מה, הוא באמת היה פעם ילד? איך ילד גדל להיות ככה? 

לפני הסיפור של סנט גרוב סיטי היה המקרה ההוא בפונדק של מון וואלי ולפניו התיגרה ברחוב הראשי של קרייזי דונקי טאון, ולפניה מי זוכר? היום הוא כל יום. חמש שעות קודם לכן או חמש שעות אחר כך. הכל אותו דבר. בסנט גרוב סיטי, כמו בכל מקום, גברים נופלים מתים, מספיגים את האדמה בדם ללא שום סיבה נראית לעין, בכל מקום הגברות במצוקה והפסנתרנים מוגי לב, בכל מקום יש רשע ורוחות רעות ובכל מקום החיים איכשהו ממשיכים ללא שום סיבה נראית לעין.

רצפת הפונדק של סנט גרוב סיטי כבר נשטפה וטואטאה, חלונות הוחלפו, תמונות נתלו מחדש, וכבר לא רואים את הדם ולא מריחים את אבק השריפה. החיים הפכו למוות והמוות הפך לנושא שיחה מועדף על מוזגים שאוהבים להגזים. עד מחר יישכח הכל. מחר יעבור עוד אקדוחן דרך הרחוב המאובק, מחר תספוג אדמת המערב עוד מנה של דם.

הגבר רוכב נגד כיוון השקיעה מטעמים השמורים רק לו, מסמן למי שלא הבין שהמערבון הזה נגמר כאן.

ציון הלא תשאלי

1.
הצגה יומית בעזריאלי. היש מקום מטריקסאי יותר מעזריאלי? אני שונא את עזריאלי; כשאני שם, אף פעם אין לי מושג איפה אני. כל המדרגות הנעות האלה נעות שם כל הזמן, הכל נורא כאילו חי (התלבטתי ארוכות אם לכתוב "הכל נורא כאילו חי" או "הכל כאילו נורא חי", ובחרתי באופציה הראשונה, כי זה לא שהכל נורא חי, רק בכאילו; זה שהכל שם כאילו חי, רק בווליום נורא גבוה. אני שונא מרכזי קניות, הם גורמים לי רעידות. אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי בג'מבו צומת גלילות. זה היה יום אחרי שחזרנו מהודו, ואני קיבלתי שם התקף היסטריה לא קטן).
2.
יצאנו מהסרט, וחבורה של ילדים קטנים התחילו ללכת מכות. זה אומר: אני ניאו וזה אומר: אני ניאו, וכולם בועטים אחד בשני כמו משוגעים. נזכרתי איך כשהייתי ילד היינו הולכים לראות סרטי קונג-פו בפתח תקווה (לא זוכר איך קראו לקולנוע), וביציאה הערסים היו מנסים עלינו בעיטות חדשות. ללמדכם, חברות וחברים, שאין חדש תחת השמש – אפקטים באים ואפקטים הולכים, אבל תמיד בסוף הילדים החלשים מקבלים בעיטות.
3.
גם אני, כמו ילד, יצאתי מהסרט ובחניון דמיינתי לכמה רגעים שאני טריניטי (חרקות והכל). זה לא הוכיח את עצמו מי יודע מה, כי לא היה לי את האופרייטור של הנבוכדנצר שיגיד לי איפה היציאה הקרובה. כמובן שיצאתי ביציאה הלא נכונה. אם היו שם סוכנים, זה היה הסוף שלי.
4.
תהרגו אותי אם אני מבין את האנשים שממהרים להצהיר שה-Matrix Reloaded פחות טוב מהראשון. כמו הראשון, גם השני דורש עוד הרבה צפיות חוזרות. אנשים כל כך ממהרים להגיע למסקנות. זה משגע אותי. מה כבר יש במסקנות האלה שאנשים כל כך ממהרים להגיע אליהן?
5.
מה שכן, אני אוהב את הבחירה הפילוסופית של ה-Matrix Reloaded. הראשון התעסק בשאלת המציאות מול החלום, והשני מתעסק בשאלה הנובעת ממנה: שאלת הבחירה. גם כאן, נזכרתי בילדותי. ילדים דתיים נוהגים להתעסק הרבה בשאלת הבחירה החופשית. זו השאלה הפילוסופית הבסיסית ביותר: הרי אם יש אלוהים ואלוהים יודע מה שנבחר עוד לפני שבחרנו, מה שווה הבחירה שלנו?
6.
ברור שזו לא שאלה רצינית. ברור שזה לא משנה אם אלוהים יודע מה שתבחר, מה שחשוב זה שאתה לא יודע.
7.
קצת התעצבנתי שבסרט גנבו לי שורה שאני כבר המון זמן חושב עליה. היא הולכת בערך ככה: אם שואלים אותי האם אני מאמין באלוהים, אני אומר שהאלוהים שלי לא דורש ממני להאמין בו. אמונה היא לא חלק ממערכת היחסים שלי עם האלוהים שלי.
8.
בסרט רואים את טריניטי וניאו מזדיינים (לא ממש רואים כלום). זה תמיד הטריד אותי: איך מזיין "האחד". ז'תומרת – אם אתה יכול לעשות הכל, האם זה אומר שאתה הזיון הכי טוב בעולם?
9.
וזה מזכיר לי בדיחה:
איש אחד היה האיש הכי מהיר בעולם. הכל הוא היה עושה הכי מהר בעולם. הוא היה רץ הכי מהר, קורא הכי מהר, נוהג הכי מהר, תולה כביסה הכי מהר, נרדם הכי מהר, מתעורר הכי מהר, בקיצור – הכל הוא היה עושה הכי מהר. לא סתם הוא היה האיש הכי מהיר בעולם.
יום אחד מתקשרת אליו בחורה (הוא עונה לטלפון עוד לפני שהיא גומרת לחייג מרוב שהוא מהיר). היא אומרת לו: שמעתי שאתה האיש הכי מהיר בעולם, בוא נצא לדייט. אומר לה האיש (במהירות): יאללה.
בקיצור, הולכים לסרט (הוא הבין מי הרוצח הכי מהר באולם), אחר כך לארוחת ערב (הוא סיים את הקינוח לפנ שהיא נגעה במרק), אחר כך לטיול על שפת הים (הוא הולך נורא מהר, האיש!).
מגיעים הביתה. האישה אומרת לו: תתפשט. עוד לפני שהיא מסיימת את המילה, ההוא כבר ערום במיטה. אומרת לו האישה: ואוו, אתה תותח. רק תעשה לי טוב, לפני שאנחנו מתחילים – שים בבקשה קונדום.
אומר לה האיש: תראי, זה נכון שאני האיש הכי מהיר בעולם, והכל אני עושה הכי מהר בעולם, וגם הייתי מת לשכב אתך. אבל אם יש דבר אחד בעולם שאני שונא, זה ריח של גומי שרוף.

כל יכול

צדוק, האם האלוהים הוא כל יכול?
אתם יכולים להתערב על התחת שלכם שהאלוהים הוא כל יכול.
אם ככה, האם האלוהים יכול לברוא אבן שהאלוהים לא יכול להרים?
ודאי, הרי האלוהים הוא כל יכול.
אבל אם יש אבן שהאלוהים לא יכול להרים, הרי שהאלוהים לא כל יכול.
מה אתם בכלל יודעים על להיות כל יכול?
רק מה שפורסם.
שובו על עקבותיכם, סכלים.
אנחנו רוצים לדעת יותר.
על מה?
על האלוהים.
צדוק יאמר דבר אחד על אלוהים: אלוהים זה לא אחד ששם תחת של עכברוש על הפרדוקסים המחוריינים שלכם. מה אתם חושבים, שאלוהים הוא אחד שאתם יכולים לבוא אליו ולומר לו 'תברא את האבן', 'תרים את האבן', 'תוריד את האבן'? יש לכם בכלל מושג אם מי אתם מתעסקים פה? זה אלוהים, ואלוהים הוא כל יכול.
צדוק, אתה טוען שהאלוהים כל יכול – תוכיח! תוכיח לנו שהאלוהים הוא כל יכול, ושהאלוהים יכול לברוא אבן שהאלוהים לא יכול להרים!
טוב. רואים את חלוק הנחל שנח בכף ידו של צדוק?
רואים.
אלוהים ברא את האבן הזו?
כן.
את האבן הזו אלוהים לא יכול להרים.
מה, הוא ניסה?
ודאי. הוא מנסה ברגעים אלה, והוא לא מצליח. אלוהים ברא את – או איפשר את בריאת – חלוק הנחל שנח בכף ידו של צדוק, והוא לא מצליח להרים אותו. אלוהים הוא כל כך כל יכול, שהוא לא מצליח להרים אף אבן, למרות שהוא ברא את כולן.
כל מה שידענו שלא ניתן להוכחה, הוכח. ראשנו סחרחר, רגלינו לא נושאות אותנו, אפשר לומר שאנו חווים סוג של התעלפות מנטלית.
קחו את חלוק הנחל הזה, ושימו בכיס. כשאלוהים יצליח להרים אותו, דעו שאלוהים כבר לא כל יכול.
צדוק, ומה נעשה במקרה כזה? איך להגיב?
שימרו על קור רוח, פנו את הערים הגדולות בצורה מסודרת, וחכו לטלפון מצדוק.
מה להביא אתנו?
כל מה שעוזר לכם להעביר את הלילה זה בסדר גמור.

 

 ***

הערה: שנים אחרי, או לפני, שהתנהלה השיחה הנ"ל, ביקש צדוק לעבור איזה גשר מעל איזה נהר. שומר הגשר הציב שאלה בפני צדוק. רק אם יענה צדוק נכון, יוכל צדוק לעבור את הגשר. נוסח השאלה לא בידנו, אולם השומר רשם ביומנו את תשובת צדוק: "כל יכול שווה לא רוצה".
צדוק הורשה לעבור את הגשר, אך הסתובב ושב על עקבותיו. השומר נכנס לביקתתו ורשם ביומנו את המילים הבאות: "לכבוד מנהלת הגשרים מעל הנהרות. הנני מגיש את התפטרותי, שתיכנס לתוקפה באופן מיידי. אני רוצה לעשות את כל הדברים שאני יכול לעשות. זו חובתי כאדם. היו שלום".

עוד יום ראשון על גדות הקישון

1.
ראיתי פרומו לתוכנית של רפי רשף. שר הביטחון שאול מופז הולך להתראיין שם השבוע, להיחשף כמו אחרונת הדוגמניות ("אתה מבין רפי, הייתי ילד לא מקובל, ובגלל זה אני מתעמר בפלסטינים"; "ראה, רפי, זה הכל בגלל שאמא שלי האביסה אותי בבייגלה, בגלל זה אני כל הזמן רוצה לגרש, לכתר, להפציץ, לכבוש, לכתוש, להשפיל").
אפילו הפרומו לתוכנית הצליח להגעיל אותי: "שאול מופז – בלי מחסומים!". למה לא: "שאול מופז מוריד את הסֶגֶר"? ומה רע ב"שאול מופז חושף"? (משחק מילים על פעולות החישוף שעושה צה"ל), או "שאול מופז – בלי גדר הפרדה".
זה כל כך חולני, שאין לי בכלל אנרגיות להסביר למה זה כל כך חולני.

2.
היום כתבתי טור ב-TheMarker על הרפורמה בקרנות הפנסיה. הנה, כאן

3.
היה סופשבוע נעים, תודה ששאלתם. קראתי ב"עכבר העיר" על "רשימות" שלנו, שם קצת העליבו אותי (אני קצת דפוק בקטעים האלה, רק בקריאה השניה הבנתי שירדו עלי). בסדר, שטויות, לא נורא, כלום לא קרה. ביליתי רבע שעה בלקלל את הכתבת ואת אילן היוחסין שלה, ועבר לי. אין ספק, אני מסתדר נהדר עם ביקורת.
הביקורת המרכזית עלי, כך הבנתי, היא שאני כותב על עצמי ומתעסק בעצמי. משונה, אף פעם לא חשבתי על עצמי ככה. תמיד ראיתי את עצמי ככותב על עניינים שברומו של עולם, ורק מביא את עצמי בתור דוגמה. אבל כולם ראו את ההפך: כותב על עצמי, ומביא את העולם בתור דוגמה. מוזר, לא? איך שאנשים נותנים ללשון היחיד לבלבל אותם, והכל בגלל שהרגילו אותנו לכתיבה, ובעיקר קריאה, בלשון רבים. לשון היחיד היא עדיין דבר חדש. זה תמיד מזכיר לי את "המנון" של איין ראנד (מי שלא קרא, שיקרא), את מאבקו של היחיד למען שחרור האני מכבלי השפה.

4.
ורק מתוך הרגל, אסתור את עצמי ואכתוב על עצמי: כבר שבוע שיש לי אתר אישי באינטרנט (ואתם עוד תראו איך ישתרש המושג "יומֶיין" שהמצאתי: שילוב של יומן ודומיין), וזו לא תהיה הגזמה לומר שחיי השתנו. (זו לא חוכמה גדולה, הם תמיד משתנים, החיים). מוקדם עדיין לומר מה השינוי, או מה יעשה השינוי; אתם הרי יודעים למי מראים חצי עבודה. אבל נראה לי שהשינוי הוא לטובה, כי ככה זה בדרך כלל, ולא רק אצלי. מה שכן, כבר בימים הקרובים אשנה את הכיתוב "פויר להמונים" למשהו אחר. חשבתי על "הדרור". מה אתם אומרים, יש הצעות?

 

פרשת השבוע – בחוקותיי

כשהייתי ילד קטן, דתי וממושקף, פרשת בחוקותיי (שנקראת גם פרשת התוכחה) תמיד הפחידה אותי; החלק העיקרי שלה מלא בקללות איומות ואיומים שהאלוהים העצבני שלנו – וואחד ערס – שם על השולחן שנבין מה יקרה אם נעיז לעזוב אותו.
פעם היתה לי חברה שהזכירה לי קצת את אלוהים של "בחוקותיי". היא אמרה לי: אני אהיה הכי טובה בשבילך, אני אעשה הכל, אתן לך כל מה שתרצה, ויותר מזה; אבל אם תבגוד בי, כך היא אמרה, אני אכרות לך את הזין, אעקור לך את העיניים, אשרוף לך את הבגדים ואמרר לך את החיים מעתה ועד עולם. אמרתי לה "שלום, חברה" (שנים אחר כך, התקשר ביל קלינטון וקנה את הזכויות למשפט הזה במאה מיליון דולר. משם ההון האגדי שלי, אם מישהו שאל את עצמו). אני לא אוהב איומים ואולטימטומים מעצבנים אותי לאללה.
הרשיתי לעצמי להעתיק כמה מהאיומים המופיעים בפרשה, שתקבלו את התחושה:
"והפקדתי עליכם בהלה, את השחפת ואת הקדחת מכלות עיניים, ומריבות נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויבכם" (ויקרא, כ"ו, ט"ו); "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם-ברית, ונאספתם אל עריכם, ושילחתי דבר בתוככם" (כ"ו, כ"ה); "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותכם תאכלו, והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם וננתי את פגריכם על פגרי גילוליכם וגעלה נפשי אתכם" (כ"ו, כ"ט-ל); "ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויבכם" (כ"ו, ל"ח). ויש עוד המון.
כשהייתי קטן, כאמור, פרשת בחוקותיי תמיד היתה מבאסת אותי, ותמיד הייתי מתעצבן על כל הפרשנים שעשו סלטות באוויר כדי להסביר שהברכות בעצם מרובות על הקללות. איזה מרובות ואיזה נעליים: 13 פסוקים של ברכות לעומת 29 פסוקים של קללות ואיומים.
אלוהים הזה שלנו – שפעם הייתי מפחד לאללה לקרוא לו יהוה, אבל היום אין לי בעיה עם זה – איזה טיפוס חסר ביטחון!

כשהייתי ילד, תמיד למדו אותנו שאלוהים הוא הגבר ועם ישראל הוא האישה (כולל סקס והכל), אבל מקריאה בתנ"ך (שלא כולו, בואו נודה, ראוי לתואר "ספר הספרים", אבל חלקים גדולים ממנו מרהיבים ממש) תמיד התרשמתי ההפך: אלוהים מתנהג כמו הרבה יותר כמו אישה מאשר עם ישראל. הוא מזכיר לי את זאתי, שחתכה את הזין של בעלה במספריים, לורנה בוביט היה שמה אם אני לא טועה.

 

ועוד משהו קטן מפרשת השבוע, שמזכיר קצת את דרך הפעולה של אתרי אינטרנט. בפרק כ"ו, פסוק י', כתוב: "וישן מפני חדש תוציאו".

כל מי שאי פעם היה בהיי-טק מכיר את השיטה הזאת טוב מאוד. זו הרי שיטת ה-FIFO, שכמותה עובדים אתרים רבים, כולל האתר הזה. (ראשי תבות של: First In First Out). בפעם הראשונה שפגשתי מתכנת והוא אמר לי 'אנחנו עובדים FIFO', אמרתי לו: אל תגיד FIFO, אמור: ימח"ת (ישן מפני חדש תוציאו).

שבת שלום.

בריאת העולם

צדוק, אתה בראת את העולם?
ניתן בהחלט לומר שצדוק ברא את העולם של צדוק.
למה אתה מתכוון?
מי אמר שצדוק מתכוון? מישהו פה שמע את צדוק מתכוון?
ב"העולם של צדוק" אתה מדבר על מה שמכונה העולם הפנימי?
לא רק.
מה – בראת גם את השמש, הירח, העצים, והפלסטיק?
וגם את הפרפרים ותחושת הדז'ה-וו.
צדוק, את כל זה אתה בראת?
צריך לחיות איפשהו.
מה, בשבעה ימים?
העולם נברא לפני הזמן, כך שבלתי אפשרי להתייחס אל בריאת העולם במושגים של זמן.
תגיד בערך.
לברוא את העולם לוקח את כל הזמן שבעולם בערך.
כלומר, אתה עדיין בורא את העולם?
הביטו סביבכם – זה נראה לכם גמור?
מתי נראה לך שתסיים?
כשאנשים לא יפחדו יותר לשיר – אז צדוק יסיים. כשיקרסו מערכות השליטה והמילה 'שליטה' תיעלם – אז צדוק יסיים. כשילדי כל העולם ירימו מבט אל אמהות כל העולם ויראו שם רק אהבה ואושר עד אין קץ ולא פחד ורעב ושינאת חינם – אז צדוק יסיים. כשמחיאות הכפיים והשריקות והאנרגיות הטובות יאיימו להעיף את תקרת האולם, וצדוק יעלה על הבמה, נבוך ונינוח (שני הדברים מהם מורכב האושר) ויקח את המיקרופון ויאמר, זה בשבילכם, ושיר חדש יתחיל – אז צדוק יסיים.
יש לך הערכת זמן?
זה בטח יקח כמה ימים.
ובינתיים?
אתם חופשיים. עשו כרצונכם.

השיטה עובדת, והשוחט שוחט

ועוד פעם אנשים מתאבדים בגלל המצב הכלכלי. הם נכנסים לחובות ומאבדים את הכבוד, כי השיטה חרשה לנו את המוח כל כך עמוק, עד שאנחנו באמת כבר לא יכולים להפריד בין עצמנו לבין תכולת הארנק שלנו. אנחנו מביטים בתדפיס היתרה כמו שמביטים במראה. זוכרים את השיר המפורסם של יהודה עמיחי, בו הוא חי על הקו המפריד בין תאריך הולדתו לתאריך מותו? גם אנחנו חיים על קו דק, זה שמופיע משמאל למספר ומסמן: מינוס. כל הזמן אנחנו עושים בירור יתרה לעצמנו; כמה אנחנו בזכות, כמה אנחנו בחובה.
ספרתי 13 מתאבדים על רקע כלכלי מאז תחילת השנה (לא כולל אישה שבעלה רצח אותה). 8 מתוכם בירייה, 4 בתלייה (אחד מהם ילד בן 14), 1 בקפיצה. חלק גדול מהם משאיר מכתבי התנצלות, כאילו שהם מתנצלים בפני השיטה; הם אכזבו את השיטה, והם לא רוצים שהשיטה תכעס. אותה שיטה ששכנעה אותם להאמין שהם שווים רק את מה שיש להם, וכשאין להם, הם לא שווים כלום. הם לא "יצרניים". הם "נטל". אותה שיטה שדחפה אותם להתאבד.
והמומחים אומרים שזוהי רק ההתחלה לה לה, שאנחנו עומדים בפני גל של התאבדויות (חרא מדינה, תמיד יש איזה גל התאבדויות בפתח) של אנשים שאיבדו את הכבוד, את הטעם הקפיטליסטי לחייהם. הם מתים, וברדיו אף אחד לא חושב אפילו לשים שירים עצובים, ובטלוויזיה אף אחד לא חושב לבטל את הפרסומות האומרות 'קח הלוואה של 20 אלף שקל ולך תעשה שופינג'. השמש זורחת, השיטה עובדת, והשוחט שוחט. תחי בקי גריפין!

אה, יצא גיליון חדש של "42 מעלות", מה אפשר למצוא בתוכו: ראיון עם רינו צרור (ערוץ 10), ראיון עם אפרים דוידי (חבר הנהלת ההסתדרות, מרקסיסט, ערך את הספר "אנטי-גלובליזציה"), ראיון ביזארי עם אילנה ברקוביץ' (לא עושה שום דבר מיוחד), כתבה על העתיד של הטכנולוגיה (ריי קורצווייל נגד ג'רון לנייר), כתבה הממפה את שוק זיופי הדיסקים בישראל ועוד. דווקא יצא לי טוב החודש. חפשו אותו במקומות הבילוי המובחרים.

ועוד דבר; עידו קינן ראיין אותי (ועוד כמה אנשים) לנענע, לכבוד שנה לסגירת "קפטן אינטרנט". הנה לינק.

סלט חצילים

כבר איזה כמה ימים שאני עצוב, אבל אולי אני מבלבל את העצב עם משהו אחר. עצב זה דבר שמתערבב בקלות; הוא החצילים של הרגשות, אם תרצו. אז אולי אני לא באמת עצוב, אולי אני רק עצוב בטעם עייף, אולי אני עצוב בטעם אבסורד (כמה יפה העברית שלנו, שטעם הוא גם סיבה. כמה יפה היא השפה, והכי היא יפה כשהיא לא שימושית. כל הדברים היפים באמת הם כאלה).
כבר איזה כמה ימים שאני אבוד, אבל אני לא יודע איך להפוך "אבוד" למצב (כמו שעשיתי עם עצוב ועצב). אם הייתי תיאורטיקן צרפתי פוסטמודרני, הייתי אומר שכבר איזה כמה ימים אני במצב של היות אבוד. על כל פנים, גם המצב של היות אבוד מתערבב בקלות; הוא העוף של הרגשות, אם תרצו. אז אולי אני לא באמת אבוד, אולי אני רק אבוד בטעם שאני לא מכיר (כמה יפה העברית, וגו'); מונסודיום גלוטומט יופטפויומט.
אתם יודעים מה, כל הרגשות הם החצילים של הרגשות. הם כולם מתערבבים בקלות. היום לדוגמא – סתם יום של חול, בלי חג ומחול – היה אחלה סלט חצילים. לא ניכנס לפרטים, כי אני לא כל כך אוהב לספר על עצמי (מי שחושב שרק על עצמי לספר ידעתי, פשוט טועה).