בכניסה לפואייה של בית ציוני אמריקה עומדים דן חלוץ ורון חולדאי ומתלוצצים כטייס אל טייס. בכלל, חלוץ מסתובב כמלך בארמונו. מאז התפטר בעקבות המלחמה והוועדה הפך חלוץ לביזנס-סלבריטי. ביוני מינה אותו דנקנר ליו"ר חברת סטרלינג והשבוע הפך למנכ"ל "קמור מוטורס", יבואנית רכבי ב.מ.וו.
אני מנסה לחשוב על איזה ג'ובים האיש הזה היה מקבל אם היינו מנצחים במלחמה! כמה דלתות היו נפתחות בפניו לו באמת היה יודע לנהל תיק השקעות!
לצדם עומד עו"ד אלי זוהר ושלושתם מתבשמים האחד מריחו של השני. אתם עומד גם תא"ל מיל. רן פקר, הטייס המיתולוגי ויפה התואר, שבעברו – כמה מתאים למחזה שאת הפרמיירה שלו אנו חוגגים היום – פרשייה לא נעימה שאולי בכלל לא הייתה, מי יודע, של הרג שבוי. פקר יצא זכאי והוא מטופח ושמור.
עוד מעט תתחיל הפרמיירה של "גוד ביי אפריקה", מחזהו של הלל מיטלפונקט העוסק במעורבות הישראלית באפריקה ובאוגנדה בפרט. בפואייה תערובת די מחליאה של תרבות, פוליטיקה וביטחון. אנשי תיאטרון ואנשי צבא בעבר ובהווה מתחככים אלה באלה כאילו אנחנו בצילומי סרט תקופתי על תקופת השחץ בין 67-73. חסר רק רחבעם זאבי שיפסע בפואייה עם אריה קשור ברצועה.
אני מבחין בציפי פינס מתנשקת עם חולדאי. הם עם צעיר בטריקו שחורה, משבחים אותו, מלטפים אותו, אומרים לו כמה שהוא יפה ומוצלח. מגיע גיא פינס, בן של ציפי, וגם הוא מתחבק ארוכות עם הצעיר ומצטרף למעגל סביבו. הצלמים מצלמים. המנצח גיל שוחט בחולצה וורודה מצטלם גם הוא עם הצעיר. אני מנסה לברר מי זה. דן שפירא. דן מי? דן שפירא. הוא שחקן? מסתבר. המקורות שלי אומרים שהוא השתתף במשהו שנקרא "סקר הסקס הגדול" ובסדרה המונומנטלית "אלביס, רוזנטל והאישה המסתורית". בחור של סוגה עילית.
בבית אני מחפש אותו בגוגל, למד שהוא בנו של מולי שפירא (שגם הוא פה), שהוא בן 26, ושיש לו תובנות עמוקות מני ים על מקצוע השחקן, אני בטוח שלא שמעתם את האנלוגיה הזו מעולם, אז העתקתי אותה עבורכם: "אני משווה את ההצגה לסקס, שאתה מאוד מקווה בה להגיע לאורגזמה. יש פעמים של אורגזמה יותר טובה, ויש הצגות שהיא פחות טובה ואם יש הצגה שלא הצלחת לגמור, אז זה על הפנים ואתה אחר כך מאוד מצוברח".
בעוד שפירא מחייך לכל מצלמה פוסע לו שלמה בר שביט, השחקן הוותיק, ואף מצלמה לא מתקתקת לעברו. המצלמות דוממות גם כשעוברת חנה מרון הנהדרת.
(עדכון: אחרי שנכתב הטור הזה, נשלח לעיתון והודפס, למדתי ששפירא הנ"ל יככב במחזמר על חיי מייק בראנט)
הצלצול כבר קורא להיכנס, אבל בכניסה מצטופפים אנשים כמו יעל דן, מתן וילנאי, דב לאוטמן, איתן הבר, עוזי ברעם (אני מת על עוזי ברעם!), יאנוש בן-גל, בייגה שוחט והאלוף בני גנץ, מפקד זרוע היבשה. חתיך הגנץ הזה, אין מה לומר, ממש פול ניומן. נאווה ברק פה, מבלה. איפה אהוד? הבריז. הבריז גם אמנון ליפקין-שחק, הסתדרנו בלעדיו. אני מבחין בדן פרופר. לפואייה נכנס גם דן מרגלית, סוחב על גבו שק מלא במאתיים קילו של חשיבות עצמית.
מתחילה ההצגה, והיא טובה מאוד. אני מודה שאינני חובב גדול של אמנות התיאטרון ולהיות שחקן תמיד נראה לי נורא דבילי; לא עבודה לאנשים מבוגרים. אבל הצוות שעל הבמה – סנדרה שדה, דפנה רכטר, רפי תבור, יורם חטב וששון גבאי – פשוט מעולה, והמחזה כתוב לעילא.
הישראלים יוצאים די נבלות מאיפה שלא מסתכלים על זה, במיוחד מערכת הביטחון, אבל במקום שיעולים של מבוכה מצד הגנרלים הרבים באולם, אני שומע רק צחוקים גדולים. האנשים האלה יכולים להרוג אותי. מה, הם לא קולטים?
בהפסקה לא קורה שום דבר מעניין. בסוף ההצגה, אחרי מחיאות כפיים סוערות, אנחנו שבים לפואייה לקוקטייל חגיגי. הכיבוד בסדר, למרות שלא הזדרזתי לבקש את מספר הטלפון של הקייטרינג. הסנדביץ' שניסיתי היה יבש ונתקע לי בגרון והיין שבא לשטוף אותו היה בינוני. אני מביט סביב. רון חולדאי, עושה רושם, לא שותף לדעתי על הבופה.
אני משקיף על מתן וילנאי. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו ככה, לייב. מה אומר לכם, התקשורת עושה עמו עוול. תמיד הוא נראה אפור יותר מאפרים סנה, אבל מולי אני רואה אדם מלא חיים ושופע מחוות-גוף שדיבורו קולח ובעיניו בת-צחוק. ולחשוב שאני השוויתי אותו למוטי רייף.
עורכים הכרה ביני לבין אדון בשם אבי איינשטיין, שהיה טייס במבצע אנטבה. אחלה גבר זה. גם הוא נהנה מההצגה. אוגנדה? הוא היה שם רק פעם אחת, במבצע. אני שואל אותו אם המחזה נראה לו אמין ולמה אנשי הצבא לא מרגישים לא בנוח. "שמע", אומר איינשטיין, "אין ספק ששיתפנו פעולה עם כל מני…, אבל אם יש להם סיבה להרגיש לא בנוח? לא יודע".
וכך אנחנו מפטפטים בנימוס על מדיניות ישראל באפריקה בשנים ההן, כשלפתע אני מתעשת: עומד מולי מישהו שהיה במבצע אנטבה! זה מאוד מרגש אותי, בחיי, אבל לדאבוני איינשטיין היה חייב ללכת לפני שהצלחתי לדלות ממנו כמה זיכרונות. בלבי אני נוצר את הדקות בהן עמדנו יחד בפואיה של בית ציוני אמריקה, מפטפטים כזוג שועלי קרבות-אוויר ותיקים.
חבר הכנסת אבישי ברוורמן ניגש אלי. "דרור!", הוא קורא לי ולוחץ את ידי, "דע לך שאני קורא אותך כל שבוע ונהנה. אתה אמיתי!". לא ברור איך, אבל בכל האירועים האלה, איכשהו הצלחנו להתיידד ברוורמן ואני. אני חש אליו סוג של חיבה שקשורה ודאי לעובדה שהוא זוכר את שמי.
דבר אחד אתם צריכים לדעת על החבר שלי אבישי: כשהוא ניגש אליכם, עדיף שתפנו את היומן. האיש אוהב לדבר. לזכותו ייאמר שהוא אוהב גם להקשיב, אבל לעצמו. הטכניקה שלו עילאית: הוא עומד קרוב אליך ומדי פעם, כשאתה מעיף מבט הצידה, הוא שולח יד אל כתפך ומיישר אותך חזרה, שלא תפספס מילה ואז לא תדע, חלילה, ששר האוצר של ונצואלה הוא חבר טוב שלו.
"כולם פה בקומבינה", אומר לי ברוורמן. ההצגה עצבנה אותו: "אפשר למצוא ישראלים בכל מקום מלוכלך, בכל דיקטטורה, תמיד הם שם. גם בבורמה" הוא מונה את חטאיה המוכרים של מדיניות החוץ הישראלית, ולא נפרד ממני לפני שהוא מספר לי על פגישתו, לפני כעשור, עם נלסון מנדלה, חבר טוב שלו. "אמרתי לו, נלסון – איך אתה יכול לשבת עם ערפאת ולדבר אתו?". ומנדלה ענה בחריפות: אתם מדברים, שאל מנדלה, אתם שתמכתם במשטר האפרטהייד בדרא"פ שכלא אותי? אתם שציידתם ואימנתם את הגרועים שבדיקטטורים? את כל זה עשיתם ואני סלחתי, אמר מנדלה, ולברוורמן לא היה מה לענות.
הלל מיטלפונקט תופס רגע של שקט בפינה, אני ניגש ומציג את עצמי. לא מוזר לך, אני שואל, שהקהל מלא באנשי צבא שלא קולטים מה שניסית להעביר. זה בכלל לא מוזר, אומר לי מיטלפונקט. להפך, והם לא קולטים כי מבחינתם זה אף פעם לא הם, אלה תמיד ישראלים אחרים.
אסימון קטן ירד – מבחינתם של האנשים האלה זה איננו כתב אישום כלל וכלל. מבחינתם מדובר בכלל בגעגוע לתקופה אחרת, בה לישראל היו אינטרסים, ושליחים, ויומרות, ומדיניות חוץ ויועצי סתרים וממליכי מלכים. הגעגוע לימים בהם היינו קטנים, חכמים ורעים. לא רעים, גדולים וטיפשים כמו היום.