אמש בתיאטרון

 

בכניסה לפואייה של בית ציוני אמריקה עומדים דן חלוץ ורון חולדאי ומתלוצצים כטייס אל טייס. בכלל, חלוץ מסתובב כמלך בארמונו. מאז התפטר בעקבות המלחמה והוועדה הפך חלוץ לביזנס-סלבריטי. ביוני מינה אותו דנקנר ליו"ר חברת סטרלינג והשבוע הפך למנכ"ל "קמור מוטורס", יבואנית רכבי ב.מ.וו.

אני מנסה לחשוב על איזה ג'ובים האיש הזה היה מקבל אם היינו מנצחים במלחמה! כמה דלתות היו נפתחות בפניו לו באמת היה יודע לנהל תיק השקעות!

לצדם עומד עו"ד אלי זוהר ושלושתם מתבשמים האחד מריחו של השני. אתם עומד גם תא"ל מיל. רן פקר, הטייס המיתולוגי ויפה התואר, שבעברו – כמה מתאים למחזה שאת הפרמיירה שלו אנו חוגגים היום – פרשייה לא נעימה שאולי בכלל לא הייתה, מי יודע, של הרג שבוי. פקר יצא זכאי והוא מטופח ושמור.

 

עוד מעט תתחיל הפרמיירה של "גוד ביי אפריקה", מחזהו של הלל מיטלפונקט העוסק במעורבות הישראלית באפריקה ובאוגנדה בפרט. בפואייה תערובת די מחליאה של תרבות, פוליטיקה וביטחון. אנשי תיאטרון ואנשי צבא בעבר ובהווה מתחככים אלה באלה כאילו אנחנו בצילומי סרט תקופתי על תקופת השחץ בין 67-73. חסר רק רחבעם זאבי שיפסע בפואייה עם אריה קשור ברצועה.

אני מבחין בציפי פינס מתנשקת עם חולדאי. הם עם צעיר בטריקו שחורה, משבחים אותו, מלטפים אותו, אומרים לו כמה שהוא יפה ומוצלח. מגיע גיא פינס, בן של ציפי, וגם הוא מתחבק ארוכות עם הצעיר ומצטרף למעגל סביבו. הצלמים מצלמים. המנצח גיל שוחט בחולצה וורודה מצטלם גם הוא עם הצעיר. אני מנסה לברר מי זה. דן שפירא. דן מי? דן שפירא. הוא שחקן? מסתבר. המקורות שלי אומרים שהוא השתתף במשהו שנקרא "סקר הסקס הגדול" ובסדרה המונומנטלית "אלביס, רוזנטל והאישה המסתורית". בחור של סוגה עילית.

בבית אני מחפש אותו בגוגל, למד שהוא בנו של מולי שפירא (שגם הוא פה), שהוא בן 26, ושיש לו תובנות עמוקות מני ים על מקצוע השחקן, אני בטוח שלא שמעתם את האנלוגיה הזו מעולם, אז העתקתי אותה עבורכם: "אני משווה את ההצגה לסקס, שאתה מאוד מקווה בה להגיע לאורגזמה. יש פעמים של אורגזמה יותר טובה, ויש הצגות שהיא פחות טובה ואם יש הצגה שלא הצלחת לגמור, אז זה על הפנים ואתה אחר כך מאוד מצוברח".

בעוד שפירא מחייך לכל מצלמה פוסע לו שלמה בר שביט, השחקן הוותיק, ואף מצלמה לא מתקתקת לעברו. המצלמות דוממות גם כשעוברת חנה מרון הנהדרת.

(עדכון: אחרי שנכתב הטור הזה, נשלח לעיתון והודפס, למדתי ששפירא הנ"ל יככב במחזמר על חיי מייק בראנט)

 

הצלצול כבר קורא להיכנס, אבל בכניסה מצטופפים אנשים כמו יעל דן, מתן וילנאי, דב לאוטמן, איתן הבר, עוזי ברעם (אני מת על עוזי ברעם!), יאנוש בן-גל, בייגה שוחט והאלוף בני גנץ, מפקד זרוע היבשה. חתיך הגנץ הזה, אין מה לומר, ממש פול ניומן. נאווה ברק פה, מבלה. איפה אהוד? הבריז. הבריז גם אמנון ליפקין-שחק, הסתדרנו בלעדיו. אני מבחין בדן פרופר. לפואייה נכנס גם דן מרגלית, סוחב על גבו שק מלא במאתיים קילו של חשיבות עצמית.

מתחילה ההצגה, והיא טובה מאוד. אני מודה שאינני חובב גדול של אמנות התיאטרון ולהיות שחקן תמיד נראה לי נורא דבילי; לא עבודה לאנשים מבוגרים. אבל הצוות שעל הבמה – סנדרה שדה, דפנה רכטר, רפי תבור, יורם חטב וששון גבאי – פשוט מעולה, והמחזה כתוב לעילא.

הישראלים יוצאים די נבלות מאיפה שלא מסתכלים על זה, במיוחד מערכת הביטחון, אבל במקום שיעולים של מבוכה מצד הגנרלים הרבים באולם, אני שומע רק צחוקים גדולים. האנשים האלה יכולים להרוג אותי. מה, הם לא קולטים?

 

בהפסקה לא קורה שום דבר מעניין. בסוף ההצגה, אחרי מחיאות כפיים סוערות, אנחנו שבים לפואייה לקוקטייל חגיגי. הכיבוד בסדר, למרות שלא הזדרזתי לבקש את מספר הטלפון של הקייטרינג. הסנדביץ' שניסיתי היה יבש ונתקע לי בגרון והיין שבא לשטוף אותו היה בינוני. אני מביט סביב. רון חולדאי, עושה רושם, לא שותף לדעתי על הבופה.

אני משקיף על מתן וילנאי. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו ככה, לייב. מה אומר לכם, התקשורת עושה עמו עוול. תמיד הוא נראה אפור יותר מאפרים סנה, אבל מולי אני רואה אדם מלא חיים ושופע מחוות-גוף שדיבורו קולח ובעיניו בת-צחוק. ולחשוב שאני השוויתי אותו למוטי רייף.

 

עורכים הכרה ביני לבין אדון בשם אבי איינשטיין, שהיה טייס במבצע אנטבה. אחלה גבר זה. גם הוא נהנה מההצגה. אוגנדה? הוא היה שם רק פעם אחת, במבצע. אני שואל אותו אם המחזה נראה לו אמין ולמה אנשי הצבא לא מרגישים לא בנוח. "שמע", אומר איינשטיין, "אין ספק ששיתפנו פעולה עם כל מני…, אבל אם יש להם סיבה להרגיש לא בנוח? לא יודע".

וכך אנחנו מפטפטים בנימוס על מדיניות ישראל באפריקה בשנים ההן, כשלפתע אני מתעשת: עומד מולי מישהו שהיה במבצע אנטבה! זה מאוד מרגש אותי, בחיי, אבל לדאבוני איינשטיין היה חייב ללכת לפני שהצלחתי לדלות ממנו כמה זיכרונות. בלבי אני נוצר את הדקות בהן עמדנו יחד בפואיה של בית ציוני אמריקה, מפטפטים כזוג שועלי קרבות-אוויר ותיקים.

 

חבר הכנסת אבישי ברוורמן ניגש אלי. "דרור!", הוא קורא לי ולוחץ את ידי, "דע לך שאני קורא אותך כל שבוע ונהנה. אתה אמיתי!". לא ברור איך, אבל בכל האירועים האלה, איכשהו הצלחנו להתיידד ברוורמן ואני. אני חש אליו סוג של חיבה שקשורה ודאי לעובדה שהוא זוכר את שמי.

דבר אחד אתם צריכים לדעת על החבר שלי אבישי: כשהוא ניגש אליכם, עדיף שתפנו את היומן. האיש אוהב לדבר. לזכותו ייאמר שהוא אוהב גם להקשיב, אבל לעצמו. הטכניקה שלו עילאית: הוא עומד קרוב אליך ומדי פעם, כשאתה מעיף מבט הצידה, הוא שולח יד אל כתפך ומיישר אותך חזרה, שלא תפספס מילה ואז לא תדע, חלילה, ששר האוצר של ונצואלה הוא חבר טוב שלו.

"כולם פה בקומבינה", אומר לי ברוורמן. ההצגה עצבנה אותו: "אפשר למצוא ישראלים בכל מקום מלוכלך, בכל דיקטטורה, תמיד הם שם. גם בבורמה" הוא מונה את חטאיה המוכרים של מדיניות החוץ הישראלית, ולא נפרד ממני לפני שהוא מספר לי על פגישתו, לפני כעשור, עם נלסון מנדלה, חבר טוב שלו. "אמרתי לו, נלסון – איך אתה יכול לשבת עם ערפאת ולדבר אתו?". ומנדלה ענה בחריפות: אתם מדברים, שאל מנדלה, אתם שתמכתם במשטר האפרטהייד בדרא"פ שכלא אותי? אתם שציידתם ואימנתם את הגרועים שבדיקטטורים? את כל זה עשיתם ואני סלחתי, אמר מנדלה, ולברוורמן לא היה מה לענות.

 

הלל מיטלפונקט תופס רגע של שקט בפינה, אני ניגש ומציג את עצמי. לא מוזר לך, אני שואל, שהקהל מלא באנשי צבא שלא קולטים מה שניסית להעביר. זה בכלל לא מוזר, אומר לי מיטלפונקט. להפך, והם לא קולטים כי מבחינתם זה אף פעם לא הם, אלה תמיד ישראלים אחרים.

אסימון קטן ירד – מבחינתם של האנשים האלה זה איננו כתב אישום כלל וכלל. מבחינתם מדובר בכלל בגעגוע לתקופה אחרת, בה לישראל היו אינטרסים, ושליחים, ויומרות, ומדיניות חוץ ויועצי סתרים וממליכי מלכים. הגעגוע לימים בהם היינו קטנים, חכמים ורעים. לא רעים, גדולים וטיפשים כמו היום.

 

המון, אבל המון, חרא

 

א.

באילת קרסה בסוף השבוע מערכת הביוב וכ-500 מטרים מעוקבים של שפכי ביוב זרמו למי המפרץ, זיהמו את המים, סיכנו את הדגה והצמחייה והביאו את הדולפינים לסכנת חיים ממשית. כל זה הביא את משרד הפנים לאסור על הרחצה בים. אני מוכן לשים עשרים שקל שאף אחד לא ישלם על זה, לא בכספו ולא במשרתו, כי מה זה כבר לזהם את הים?

אבל זה כבר עניין אחר. ענייננו הוא הנופש הישראלי, או הישראלי בכלל. לפי מעריב ביום ראשון בבוקר, מאות נופשים הגיעו לרחוץ בים כמו כלום. "הריח אמנם לא נעים", אמרו הנופשים החכמים (אני בטוח שמדובר בחופשה מאורגנת של סגל המרצים בטכניון), "אבל שום דבר לא יקלקל לנו את החופשה וימנע מאתנו את הרחצה בים".

עכשיו תגידו לי אתם – היש משל מדויק מזה לחיינו פה בסוף 2007? כי אם יש אני לא מצאתי. כל האלמנטים כאן. מאיפה להתחיל: הזנחה פושעת של הרשויות, זיהום של הטבע, אדישות של כל הנוגעים בדבר אל מול תגובות מהירות והיסטריות, הדחקה מוחלטת של הציבור את כל מה שקורה סביבו כשזו מוסווית ברטוריקה ספק נחושה ובעצם מטופשת לגמרי: "שום דבר לא יקלקל לנו… וגו'". אני תוהה: כמה מטומטמים יכולים להיות האנשים האלה, שנכנסים מיוזמתם לים מזוהם וצפים להם בשלווה במפרץ הצואֶה, לא נותנים לשום דבר להרוס להם את הדיל. מי נתן להם רשיון? מי מעסיק אותם? מי אישר להם להתרבות? על איזה ערכים בדיוק הם מחנכים את ילדיהם המצחינים?

וכמובן, האלמנט המרכזי בכל המשל הזה: המון, אבל המון, חרא.

ההדחקה הקיצונית הזו של הנופש הישראלי לא אמורה להפתיע אותנו. המדינה הזו נבנתה ומתקיימת על הדחקה. הכל דחיק: החרא במים, האיש בראשות הממשלה, התיקים נגדו, החברים שלו, התיקים נגדם, הפערים בחברה, שר הביטחון, הטבח שאנחנו מבצעים בעזה, הגזענות, האלימות. ליד כל זה מהם כמה גושים צפים במים? כסף קטן.

 

ב.

האדישות המוחלטת בה התקבלה בישראל "פעולת" צה"ל בעזה היא סימן מובהק לניוון המוסרי שפשה בנו. העיתונים אפילו לא הצליחו להסכים ביניהם כמה הרגנו. פה אמרו 11, שם 12, שמעתי גם 13 הרוגים, אבל מה זה באמת משנה, בינינו – עוד ערבי, פחות ערבי, בכל מקרה הם מסריחים (מצחיק שכך אומרים אנשים שרוחצים בצואה, לא?). הכל עבר כל כך בשקט, אפשר היה בכיף להרוג עוד כמה. חבל שהפסקת, אהוד (אני מדבר על הגנרליסימו, לא על המושחתיסימו), יכולת להראות להם – שוב, ושוב – מה זה ומי פה הגבר.

אבל לא רק הפוליטיקאים שלנו הם יצורים אלימים, מושחתים ורעי לב. בעניין הזה ראוי לציין לרעה גם את בנק הפועלים, שהוכיח פטריוטיות לעילא ולעילא כשבעקבות הודעת הקבינט כי עזה היא שטח עוין הזדרז להודיע כי הוא מנתק את פעילותו הבנקאית ברצועת עזה. לא שהיתה לו שמה פעילות מי יודע כמה, אבל המהירות בה מיישר הבנק הגדול במדינה קו עם מערכת הביטחון היא ממש מפחידה.

הרי אותו הבנק בדיוק – וכל הבנקים האחרים אתו – יתעלמו מכל החלטה ממשלתית אם היא לא תואמת בדיוק את האינטרסים שלהם, הם יילחמו כאריות בכנסת, בממשלה ובמי שזה לא יהיה ברגע שהרווח שלהם בסכנה. אבל כשזה מגיע ללאומנות, הבנק מתייצב כאחרון החיילים. זו בושה וחרפה.

הו, שרי אריסון – לכלכת, ובגדול. את, עם השמלות הלבנות, החיוך המואר ואהבת האדם, את עם השלום שמתחיל בתוכך וכל ההצהרות (הריקות מתוכן, מסתבר) על היופי הפנימי הזה, הזדרזת להעמיד את כל כוחך ועוצם ידך, והוא עצום ורב, לשירותה של מערכת הביטחון וההיסטריה הכללית, וכך נתת יד להרעבתם של המון אנשים חפים מפשע. את יכולה להתבייש לך. את והמנכ"ל שלך והיו"ר שלך.

ואני קורא שגם בבנק דיסקונט שוקלים צעד דומה, ושבבנק ישראל מסרו כי הם אינם צד בעניין וכי "בנק הפועלים רשאי לנקוט צעד זה. זו פרשנות לגיטימית שנקט הבנק בתגובה להחלטת הקבינט". ותהיו בטוחים שהאחרים לא יישארו מאחור.

איזה גועל נפש. אתם בנקים, לעזאזל, אתם בנקים ותו לא. אתם צריכים לשמור על הכסף שלנו, לא לקחת חלק במדיניות הגזענית והדכאנית של מדינת ישראל בעזה ובשטחים. תתעסקו בעניינים שלכם, לכו לגבות איזו עמלת שורה או משהו. מה, התחיל לשעמם לכם לדפוק אותנו?

אני בטוח שיאיר לפיד שמח. הפרזנטור של בנק הפועלים שעלה על הטרנד הירוק כשהוא מצהיר שצריך לדאוג לסביבה רק כי זה דופק את הערבים בוודאי גאה בבוסית המיליטנטית שלו. אולי הגיע הזמן לעדכן את הלוגו של הבנק: "הפועלים לימינך".

מה הצעד הבא של אריסון וחבר מרעיה? לבדוק את הנאמנות של הלקוח למדינה ואת שירות המילואים שלו לפני שנותנים לו אשראי? לחסום את החשבון של שר הביטחון עד שהוא מתחייב להפציץ את טהרן?

כשהבנק והממשלה עובדים ביחד ומאחדים כוחות נגד "אויבי ישראל" אתה יכול להיות בטוח שאנו הולכים, ובצעדי ענק, לכיוון של דיקטטורה קפיטליסטית.

 

ג.

אבל העיקר שכולם הזדעזעו כאיש אחד מביקורו של אחמדינג'אד בניו-יורק. זה היה כל כך עלוב ומעורר רחמים. מי הם המזדעזעים? נציגי מדינת אפרטהייד קטנה ואלימה, נשיא שרוצה להזכיר שהוא בכלל קיים, שרת חוץ אפורה כשק מלט וראש ממשלה תחת חקירות. יש להם דם על הידיים וכלום בין האוזניים, אבל הם יעשו הכל כדי שלא נשים לזה לב. מה שכן, חסרה הייתה לי אמירה אמיצה ונחרצת מפיו של השר בלי תיק עמי איילון.

 

ד.

אז במסגרת הפקולטה למדעי הספין הם גם מנסים למכור לנו את ועידת השלום בארה"ב בנובמבר, אבל אם אתם אוכלים מהלוקש הזה ולו גרגר אחד אתם כנראה עולים חדשים מצרפת, או שסתם שהיתם יותר מדי זמן במים המזוהמים של מפרץ אילת. אולמרט לא יכול לעשות שלום גם אם הוא רוצה, והוא לא היה רוצה לעשות שלום גם אם הוא היה יכול.

ההתנשאות הישראלית יכולה להוציא אותי מדעתי. בעיתון אני קורא שגורמים בכירים בירושלים אומרים שגם סוריה תוכל להשתתף בפסגה: "כל מדינה ערבית שמוכנה לבוא", אמרו הגורמים הבכירים, "וזה כולל את סוריה – אהלן וסהלן".

אהלן וסהלן. יעני, אנחנו פה האפנדי. האהלן וסהלן הזה נשמע אותנטי כאחרון האשכנזים בחומוסייה בעכו, כמו שמעון פרס עם כיפה בכותל. כיף חאלק, יא בשאר? סאלאם עליכום – בוא תגיד שלום. שו בידאק יא סאחבי? ג'יבּ אל עווייה, תעשה קפה. וואלאק, כל אחד נהיה לי פתאום בדואי ליום אחד. שוקראן, יא זלאמה. אנא בחיבאק, יא חביבי.

עד נובמבר אללה הוא אכבר, עד נובמבר יקרה משהו שיוציא את התוכן מכל הוועידה הזו – או שאולמרט ייפול (לא סביר), או שאבו מאזן יילך (קצת סביר), או שישראל תעשה איזו פרובוקציה צבאית (הכי סביר). אני שם חמש עשרה שקל שלא יהיה פה שלום בשנה הקרובה.

 

ה.

מה שכן, לפחות נגמרים החגים ובעתיד הנראה לעין אין מה לחשוש מגיליונות נושא מיוחדים בעיתוני סוף השבוע. לכמה חודשים מתוקים ואפרוריים מפורסמים לא יבקשו סליחה, חיילים לא ייזכרו במלחמה ודוגמניות לא יבחרו את הרגע ששינה את חייהן.

החיים, וגם בזה יש איזושהי נחמה אני מניח, חוזרים למסלולם הרגיל והמחורבן.