א.
היה לי שבוע נהדר. השמש זרחה על פני, הרוח נשבה בגבי, הציפורים צייצו רק לי והפרחים נפתחו רק לקראתי. השבוע נשמתי עמוק, זקפתי גב, זקרתי סנטר. צעדיי, כך נדמה, התרחבו מעט, וכך גם מוטת הכתפיים שלי. השבוע נגולה אבן מעל לבי והייתי צריך להכניס אבנים לכיסים, שלא אתעופף.
השבוע יצאתי מהמינוס.
ב.
את הרוב המוחלט של עשרים שנות הבנקאות שלי ביליתי בצד של החובה. תמיד הייתי אידיוט מושלם בנוגע לכסף. ידעתי להכניס אותו לחשבון ואלוהים עדי שידעתי להוציא אותו משם, אבל אף פעם לא ידעתי להתנהג אתו. הוא תמיד הלך לי לאיבוד. הוא אף פעם לא היה שם כשהייתי צריך ממנו.
אני פוחד מכסף. ברשימת הפוביות המוכרת ניתן למצוא את הכרומטופוביה (Chrometophobia), אבל מדובר שם יותר על פחד משטרות הכסף עצמם, ואני דווקא אוהב כסף ומגע של כסף. הפחד שלי הוא אחר. הייתי מגדיר אותו – כֶּסֶפוביה. הפסיכולוגיה מכירה באנשים כמוני. אנחנו לא מבררים יתרה, לא גובים את המגיע לנו, לא פותחים את המעטפות שמגיעות מחברת האשראי, שלא לדבר על אלה מהבנק או חברת הביטוח, שלא לדבר על ממש ללכת לסניף או, חלילה, להרים טלפון, אנחנו לא דורשים החזרי מס, מבצעים מהלכים כלכליים טיפשיים, יש לנו עבר של הסתבכויות פיננסיות וכל כמה זמן אנחנו ממש פוחדים לגשת לכספומט. רובנו אינטליגנטיים ומוכשרים ומרוויחים טוב והרבה פעמים, כמוני, אנחנו מנהלים יופי תקציבים של אחרים ונאבקים על כסף לא לנו, אבל כשזה מגיע לחשבון שלנו אנחנו מאבדים עניין. מסך עבה נסגר מולנו. אנחנו לא מסוגלים לחשוב על כלום. כמו פולניות זקנות, אנחנו אף פעם לא מדברים על הכסף שלנו. עבורנו, כסף זו טראומה מתמשכת.
כמובן שכל זה מביא אותנו למינוס תמידי והנבואה ממשיכה להגשים את עצמה. באינטרנט קראתי שזה מאפיין של חרדה.
ג.
אבל בחיים של כל בנאדם מגיע הזמן בו הוא צריך לעמוד מול השדים שלו. גם זמני הגיע, דברים קרו וגם אני קיבלתי את שיחת הטלפון מהבנק, שבעקבותיה נאלצתי לחגור את האקדוח, להיפרד מהאישה ולצאת אל הרחוב הראשי של העיירה המאובקת. אי שם בקצה הלילה, דרוך וחרישי, ארב לי מבקש נפשי. זמן הדו-קרב הגיע. זה היה בלתי נמנע, ידעתי.
נקודת הפתיחה לא הייתה שווה. הייתי אני לבד מול כולם: אלה מהבנק, אלה מהביטוח, אלה ממס הכנסה, אלה מהנהלת החשבונות ועוד כל מני. אז עשיתי את מה שצ'אק נוריס היה עושה: נכנסתי בהם אחד אחד.
זה היה מלוכלך, האמינו לי. טפסים מדממים נפלו אל הקרקע, מקומטים, פקסים חרכו את השמיים הכהים של העיר, בכל כך הרבה תורים עמדתי, פתחתי את התיק וסגרתי אותו, הורדתי את החגורה וחגרתי אותה שוב, דרך כל כך הרבה דלתות זכוכית נכנסתי ויצאתי, וכל כך הרבה פעמים אמרו לי לבוא מחר, ושרק בעוד חודש, ושחסר הטופס ההוא ושאי אפשר ושלא נהוג ומה פתאום ושכח מזה. וכל כך הרבה פעמים דחיתי והשתפנתי ולא שלחתי ולא התקשרתי ואיבדתי את הזה וזרקתי את ההוא, אבל תמיד חזרתי, קם מההריסות של עצמי כמו ספינקס של ניירת. עד לניצחון. זו הייתה האודיסיאה שלי.
ד.
הבנק, מס ההכנסה, המעסיקים שהיו חייבים לי, חברות הביטוח, חברות האשראי – הם כולם היו בסדר גמור. זה לא היה העולם שהפחיד אותי, גיליתי, זה הייתי אני, ואין תענוג גדול יותר מלנצח את עצמך.
ובוקר אחד התקשרה דורית מהבנק. אם קראתם עד לכאן אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם איך אני מגיב פיזית לשיחות מהבנק. אבל הפעם זה היה אחרת. דרור, היא אמרה, נכנס לך כסף.
הרגשתי כמו צוללן שעולה אל פני המים ונושם עמוק. חייכתי, מרגיש את האבן נגולה, ואמרתי לה: אני קופץ אליכם. אף פעם דיברו אלי ככה מהבנק, שתבינו, ואני אף פעם לא דיברתי אל הבנק ככה. זה היה כמו לשחק בסרט.
נכנסתי לבנק כמו נפולאון והדפסתי לעצמי דף חשבון. לחלקכם הוא היה אולי נראה כמו בדיחה (מדובר, אחרי הכל, בלא יותר מכמה גרושים), אבל מילים מתוקות מאלה לא קראתי שנים. שתיתי אותן בצמא. התיישבתי. סידרתי עניינים. סגרתי קצת פה, שמתי קצת שם, ויצאתי אל הרחוב המופז כאיש אחר.
ה.
יש לו מחיר, למינוס. החשש התמידי, תחושת החוסר, החיים על הקצה, תחושת הכיסא המתנדנד, הפגיעה בהערכה העצמית, תחושת כישלון. כשאתה חי תמיד במינוס אתה כבר מפסיק להרגיש את זה, זה נראה לך טבעי לגמרי להתכווץ בכל פעם שאתה חושב על חשבון הבנק שלך או לגלות שיש לך בעיה רצינית בתחום התכנון לזמן ארוך או, וזה לא פחות גרוע, בתחום ההיערכות לשעת חירום. כל הזמן יש בזזזזז בתוך הראש שלך, שלא מפסיק. שלא עוזב. אתה חושב שאתה לא חושב על זה, וככה אתה חושב על זה כל הזמן. אתה במינוס, והמשפט הזה נשמע רע יותר כשאומרים אותו בגוף ראשון.
לצאת מזה זה תענוג אמיתי, אחיות ואחים, כפי שתואר כאן למעלה. וגם קצת כעס. איפה היית עד עכשיו, בנאדם, ומה עשית. כל כך הרבה שנים של טמטום ודאגה.
הרשיתי לעצמי לחגוג קצת, מה יש? קניתי משקפיים חדשים, קצת בגדים, מסעדת פאר, התפנקתי. בכל זאת, מה ערך יש לו לכסף ומהי מהותו אם לא ההמרה לסחורה, השטרות הנשלפים מקירות ומחליפים ידיים.
ו.
כאן גיליתי עוד משהו על עצמי. כשהייתי במינוס הוצאתי כסף בלי בעיה. זה בכל מקרה כסף שאין לי, אז מה הבעיה. אבל במצבי החדש, מצב של זכות, כשהכסף הזה הוא שלי, אני רוצה לשמור עליו טוב יותר. גיליתי שאני לא רוצה לחזור להיות שוב במינוס. שדים לא מתים, הם רק מתחלפים. שד התחלף, יחי שד חדש.
מרבה נכסים, הרשו לי לומר לכם, בהחלט מרבה דאגה. ואני אין לי שום נכסים, כולה חשבון בזכות. פתאום אני מתכנן תכנונים, מה לעשות עם הכסף, פתאום אני חושב על העתיד. השתניתי. רכשתי פנקס, לאתר את הבורות אליהם אני נופל (הממצא העיקרי שלי בינתיים: אני שותה הרבה קפה), התחלתי להסתכל בחשבון שלי באינטרנט. באינטרנט, אתם קולטים?! חשבתי שיש שם רק בחורות עירומות.
ז.
מה אם הפלוס הזה הוא רק זמני, נשימה של אוויר לפני צלילה נוספת? מה אם הוא כמו כל הדברים האחרים שאני לא מחזיק בהם מעמד, והרשימה, האמינו לי, ארוכה. אולי זה רק רגע אחד של אור בהיסטוריה פיננסית כושלת? מחשבות לא נעימות. אני מסלק אותן מהראש. הפעם אני נחוש. הייתי בצד של המועקה, הייתי בצד של ההקלה. עשיתי את הבחירה שלי ושילמתי את דמי החבר שלי. 36 שנים בחובה, עכשיו זו תקופת הזכות שלי.
החיים בהיר 