ארכיון חודשי: אפריל 2007

יצאתי מהמינוס

 

א.

היה לי שבוע נהדר. השמש זרחה על פני, הרוח נשבה בגבי, הציפורים צייצו רק לי והפרחים נפתחו רק לקראתי. השבוע נשמתי עמוק, זקפתי גב, זקרתי סנטר. צעדיי, כך נדמה, התרחבו מעט, וכך גם מוטת הכתפיים שלי. השבוע נגולה אבן מעל לבי והייתי צריך להכניס אבנים לכיסים, שלא אתעופף.

השבוע יצאתי מהמינוס.

 

ב.

את הרוב המוחלט של עשרים שנות הבנקאות שלי ביליתי בצד של החובה. תמיד הייתי אידיוט מושלם בנוגע לכסף. ידעתי להכניס אותו לחשבון ואלוהים עדי שידעתי להוציא אותו משם, אבל אף פעם לא ידעתי להתנהג אתו. הוא תמיד הלך לי לאיבוד. הוא אף פעם לא היה שם כשהייתי צריך ממנו.

אני פוחד מכסף. ברשימת הפוביות המוכרת ניתן למצוא את הכרומטופוביה (Chrometophobia), אבל מדובר שם יותר על פחד משטרות הכסף עצמם, ואני דווקא אוהב כסף ומגע של כסף. הפחד שלי הוא אחר. הייתי מגדיר אותו – כֶּסֶפוביה. הפסיכולוגיה מכירה באנשים כמוני. אנחנו לא מבררים יתרה, לא גובים את המגיע לנו, לא פותחים את המעטפות שמגיעות מחברת האשראי, שלא לדבר על אלה מהבנק או חברת הביטוח, שלא לדבר על ממש ללכת לסניף או, חלילה, להרים טלפון, אנחנו לא דורשים החזרי מס, מבצעים מהלכים כלכליים טיפשיים, יש לנו עבר של הסתבכויות פיננסיות וכל כמה זמן אנחנו ממש פוחדים לגשת לכספומט. רובנו אינטליגנטיים ומוכשרים ומרוויחים טוב והרבה פעמים, כמוני, אנחנו מנהלים יופי תקציבים של אחרים ונאבקים על כסף לא לנו, אבל כשזה מגיע לחשבון שלנו אנחנו מאבדים עניין. מסך עבה נסגר מולנו. אנחנו לא מסוגלים לחשוב על כלום. כמו פולניות זקנות, אנחנו אף פעם לא מדברים על הכסף שלנו. עבורנו, כסף זו טראומה מתמשכת.

כמובן שכל זה מביא אותנו למינוס תמידי והנבואה ממשיכה להגשים את עצמה. באינטרנט קראתי שזה מאפיין של חרדה.

 

ג.

אבל בחיים של כל בנאדם מגיע הזמן בו הוא צריך לעמוד מול השדים שלו. גם זמני הגיע, דברים קרו וגם אני קיבלתי את שיחת הטלפון מהבנק, שבעקבותיה נאלצתי לחגור את האקדוח, להיפרד מהאישה ולצאת אל הרחוב הראשי של העיירה המאובקת. אי שם בקצה הלילה, דרוך וחרישי, ארב לי מבקש נפשי. זמן הדו-קרב הגיע. זה היה בלתי נמנע, ידעתי.

נקודת הפתיחה לא הייתה שווה. הייתי אני לבד מול כולם: אלה מהבנק, אלה מהביטוח, אלה ממס הכנסה, אלה מהנהלת החשבונות ועוד כל מני. אז עשיתי את מה שצ'אק נוריס היה עושה: נכנסתי בהם אחד אחד.

זה היה מלוכלך, האמינו לי. טפסים מדממים נפלו אל הקרקע, מקומטים, פקסים חרכו את השמיים הכהים של העיר, בכל כך הרבה תורים עמדתי, פתחתי את התיק וסגרתי אותו, הורדתי את החגורה וחגרתי אותה שוב, דרך כל כך הרבה דלתות זכוכית נכנסתי ויצאתי, וכל כך הרבה פעמים אמרו לי לבוא מחר, ושרק בעוד חודש, ושחסר הטופס ההוא ושאי אפשר ושלא נהוג ומה פתאום ושכח מזה. וכל כך הרבה פעמים דחיתי והשתפנתי ולא שלחתי ולא התקשרתי ואיבדתי את הזה וזרקתי את ההוא, אבל תמיד חזרתי, קם מההריסות של עצמי כמו ספינקס של ניירת. עד לניצחון. זו הייתה האודיסיאה שלי.

 

ד.

הבנק, מס ההכנסה, המעסיקים שהיו חייבים לי, חברות הביטוח, חברות האשראי – הם כולם היו בסדר גמור. זה לא היה העולם שהפחיד אותי, גיליתי, זה הייתי אני, ואין תענוג גדול יותר מלנצח את עצמך.

ובוקר אחד התקשרה דורית מהבנק. אם קראתם עד לכאן אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם איך אני מגיב פיזית לשיחות מהבנק. אבל הפעם זה היה אחרת. דרור, היא אמרה, נכנס לך כסף.

הרגשתי כמו צוללן שעולה אל פני המים ונושם עמוק. חייכתי, מרגיש את האבן נגולה, ואמרתי לה: אני קופץ אליכם. אף פעם דיברו אלי ככה מהבנק, שתבינו, ואני אף פעם לא דיברתי אל הבנק ככה. זה היה כמו לשחק בסרט.

נכנסתי לבנק כמו נפולאון והדפסתי לעצמי דף חשבון. לחלקכם הוא היה אולי נראה כמו בדיחה (מדובר, אחרי הכל, בלא יותר מכמה גרושים), אבל מילים מתוקות מאלה לא קראתי שנים. שתיתי אותן בצמא. התיישבתי. סידרתי עניינים. סגרתי קצת פה, שמתי קצת שם, ויצאתי אל הרחוב המופז כאיש אחר.

 

ה.

יש לו מחיר, למינוס. החשש התמידי, תחושת החוסר, החיים על הקצה, תחושת הכיסא המתנדנד, הפגיעה בהערכה העצמית, תחושת כישלון. כשאתה חי תמיד במינוס אתה כבר מפסיק להרגיש את זה, זה נראה לך טבעי לגמרי להתכווץ בכל פעם שאתה חושב על חשבון הבנק שלך או לגלות שיש לך בעיה רצינית בתחום התכנון לזמן ארוך או, וזה לא פחות גרוע, בתחום ההיערכות לשעת חירום. כל הזמן יש בזזזזז בתוך הראש שלך, שלא מפסיק. שלא עוזב. אתה חושב שאתה לא חושב על זה, וככה אתה חושב על זה כל הזמן. אתה במינוס, והמשפט הזה נשמע רע יותר כשאומרים אותו בגוף ראשון.

לצאת מזה זה תענוג אמיתי, אחיות ואחים, כפי שתואר כאן למעלה. וגם קצת כעס. איפה היית עד עכשיו, בנאדם, ומה עשית. כל כך הרבה שנים של טמטום ודאגה.

הרשיתי לעצמי לחגוג קצת, מה יש? קניתי משקפיים חדשים, קצת בגדים, מסעדת פאר, התפנקתי. בכל זאת, מה ערך יש לו לכסף ומהי מהותו אם לא ההמרה לסחורה, השטרות הנשלפים מקירות ומחליפים ידיים.

 

ו.

כאן גיליתי עוד משהו על עצמי. כשהייתי במינוס הוצאתי כסף בלי בעיה. זה בכל מקרה כסף שאין לי, אז מה הבעיה. אבל במצבי החדש, מצב של זכות, כשהכסף הזה הוא שלי, אני רוצה לשמור עליו טוב יותר. גיליתי שאני לא רוצה לחזור להיות שוב במינוס. שדים לא מתים, הם רק מתחלפים. שד התחלף, יחי שד חדש.

מרבה נכסים, הרשו לי לומר לכם, בהחלט מרבה דאגה. ואני אין לי שום נכסים, כולה חשבון בזכות. פתאום אני מתכנן תכנונים, מה לעשות עם הכסף, פתאום אני חושב על העתיד. השתניתי. רכשתי פנקס, לאתר את הבורות אליהם אני נופל (הממצא העיקרי שלי בינתיים: אני שותה הרבה קפה), התחלתי להסתכל בחשבון שלי באינטרנט. באינטרנט, אתם קולטים?! חשבתי שיש שם רק בחורות עירומות.

 

ז.

מה אם הפלוס הזה הוא רק זמני, נשימה של אוויר לפני צלילה נוספת? מה אם הוא כמו כל הדברים האחרים שאני לא מחזיק בהם מעמד, והרשימה, האמינו לי, ארוכה. אולי זה רק רגע אחד של אור בהיסטוריה פיננסית כושלת? מחשבות לא נעימות. אני מסלק אותן מהראש. הפעם אני נחוש. הייתי בצד של המועקה, הייתי בצד של ההקלה. עשיתי את הבחירה שלי ושילמתי את דמי החבר שלי. 36 שנים בחובה, עכשיו זו תקופת הזכות שלי.

לינק / הופעה / צ'ופר

שני עניינים:

א.

אני מקווה בשבילכם שלא החמצתם את הניתוח המבריק של תומר פרסיקו על ספרי (הראשון, אינשאללה) "צדוק בנפתולי התשוקה", שם הוא טוען ומוכיח כי מדובר בספר זֶן לעילא ולעילא. משפט לדוגמה (מהמאמר, לא מהספר): "תיאולוגיית הזן של צדוק היא תיאולוגית זן חדשה, מודרנית, מתאימה לזמננו, עדכנית – והתאימות לזמן הזה נותנת דגש ותוקף לרגע הזה, להווה הנצחי שבמהותה/מהותנו. כי צדוק הוא עכשיו במלוא המובנים של המילה."

אז זה הלינק למאמר של תומר. וכאן תוכלו לקרוא עוד קטעים מתוך הספר. זה כדאי – זה זֶן.

ב.

ומקריוקי-זֶן לרוקנרול – מחר בערב, חמישי, 19.4, נאג' חמאדי בהופעה חיה בקפה ביאליק. הנה הפוסטר:

 

 

וכאן יש משהו מגניב, רטרו לאללה, אתו תוכלו לשמוע את שלושת הסינגלים שהקלטנו

וחוץ מזה: מייספייס / תמונות / עוד תמונות / מילים – החיים יפים, המרדף, הזעם, שיר הערק / וידיאו

 

איכס, כינרת שלי

 

א.

הגיבור שלי בתקופה האחרונה הוא צ'רלס סימוניי, אדם ששם 25 מיליון דולר על השולחן וטס לעשרה ימים בחלל. השבוע הגיע סימוניי (Simonyi) לתחנת החלל הבינלאומית, שם הוא מתכנן לעשות חיים משוגעים באפס משקל. באתר האינטרנט שלו, שנקרא בפשטות "צ'רלס בחלל דוט קום", הוא מתאר את קורותיו ואני יושב בבית ומקנא. מפרגן, אבל מקנא.

סימוניי, תייר החלל החמישי במספר וההונגרי השני בחלל, השפיע על החיים של כולנו: עשרים שנה הוא עבד במיקרוסופט, שם היה הארכיטקט הראשי של תוכנות וורד ואקסל. כך שאם חושבים על זה, הרי שבסוף כל משפט שאנחנו כותבים בעברית יושב הונגרי בחליפת חלל.

אני מעריך אנשים כמו ביל גייטס או וורן באפט שתורמים את כל הונם לחברה, באמת, אבל אני הרבה יותר מחזיק מאנשים כמו סימוניי (פילנתרופ לא קטן בזכות עצמו) שמגשימים את החלום הכי גדול של האדם, או לפחות שלי: לצאת אל הכוכבים, לנצח את כוח המשיכה, לראות את העולם מבחוץ, וכמובן – להיות מסוגל לשים 25 מיליון דולר על השולחן.

הכי הייתי רוצה לטוס לחלל, ואפילו חשבתי להקדיש לכך את חופשת הפסח האחרונה, אבל עקב סיבות שאינן תלויות בי (ובעיקר היעדר מדאיג של 25 מיליון דולר בחשבון הבנק שלי) נסעתי במקום זה לכינרת.

 

ב.

אסטרונאוטים תמיד חוזרים ואומרים שכדור הארץ נראה נורא יפה ומקסים מהחלל ואני באמת מאוד שמח בשביל סימוניי שמהחלל לא רואים את הכינרת. המראה יכול היה להרוס לו את כל החופשה, ממש כמו שהוא הרס את זו שלי.

כמויות הזבל והזוהמה שאנשים השאירו על חופי הכינרת במהלך הפסח האחרון, שלא לדבר על הוונדליזם וההרס, הם אחד הדברים הכי דוחים ומדכאים ומכעיסים שראיתי בזמן האחרון.

כבר לפני החג דווח שבגלל סכסוך ביורוקרטי בין מנהל מקרקעי ישראל למועצה אזורית גולן לא יפונה זבל מהחופים – עוד מין משבר יזום על גבם של האזרחים – אבל מה שקרה בכינרת במהלך הפסח האחרון הוא הרבה מעבר, או מתחת, לאי פינוי זבל. מה שקרה בכינרת במהלך הפסח האחרון הוא עוד סימן, ומהמובהקים שראיתי בחיי, לחברה חולה ואדישה.

 

ג.

בואו לא נתחסד: כבני אדם, הדבר העיקרי שאנחנו מייצרים הוא זבל. עם כל הכבוד לאמנות ולאהבה ולאנרגיות הטובות וכל זה, מה שאדם משאיר אחריו בכל אשר יילך זה תמיד זבל: ניירות, אריזות, בקבוקים, קליפות, אוכל, פיפי, קקי. אורח החיים שלנו עושה הכל כדי להרחיק אותנו מהזבל שלנו – השירותים בחדר נפרד, הפח תמיד מתחת לכיור, הביוב מתחת לאדמה, המזבלה רחוקה. הזבל נסתר מהעין ונשכח מהלב. אפילו את האנשים שעוסקים בזבל שאנחנו מייצרים הורדנו לדרגה החברתית הנמוכה ביותר.

אבל כשאנו יוצאים מהבית אל מה שמכונה "טבע" אנחנו פתאום מוצאים את עצמנו מתחברים מחדש לזבל שאנחנו מייצרים – הוא פשוט שם, ואם זה לא מספיק הוא גדל סביבנו במהירות מטורפת. ערמות על ערמות שהולכות ומתרבות ומתגברות מרגע לרגע: עוד בקבוק ריק של מים מינרליים, עוד צלחת חד פעמית, עוד שאריות, ואז אנחנו צריכים להתפנות, וגם שם, מתחת לעצים ומאחורי הסלעים אנחנו משאירים מאחורינו את תוצרתנו העצמית, ומהר מאוד זרוע כל השטח בצואה וניירות טואלט.

האדם מייצר זבל וככה זה, אבל חובתו של האדם לפנות את הזבל שלו. לדאוג לסביבה שלו. להתחשב באחיו, בני האדם האחרים, וכמובן להתחשב בטבע.

אף אחת מהתכונות האנושיות האלה לא באה לידי ביטוי בפסח האחרון בכינרת. מעודי לא ראיתי את הכינרת כל כך מזוהמת ומצחינה. מעודי לא נגעלתי כל כך מאחיי ואחיותיי אזרחי מדינת ישראל.

אי אפשר לתאר – צריך היה להריח ולראות – את השפל הקולקטיבי הזה, אליו הגיעו עשרות אלפי אנשים: טונות על גבי טונות של פסולת. בחלק מהמקומות אפילו לא טרחו הנופשים לערום את הזבל שלהם; הוא היה סתם מפוזר בחוף, כשהרוח נושאת את מה שאפשר אל תוך המים. זה היה על החוף. בצל בכלל אי אפשר היה לשבת – שם סימנו ניירות טואלט מטונפים את המקומות מהם כדאי לך להתרחק. וכל מה שאפשר לשבור אותו – שבור. שערים, אסלות, ברזיות, גופי תאורה. כלום לא נמלט מאזרחי מדינת ישראל שחגגו את חג חירותם המזויפת.

 

ד.

מה גורם לבני אדם להתנהג כמו שהם מתנהגים? מה המנגנון של כל האנשים האלה – ואני בטוח שרובם יגדירו את עצמם כפטריוטים, ישראלים גאים, אוהבי העם והארץ, אולי מסורתיים, חלקם מן הסתם הולך למילואים, רובם משלם מסים, מגדל ילדים – מה הדבר שגרם להם להתנהג בפסח הזה כמו שהם התנהגו? מה הדבר שעבר להם בראש, אם בכלל, עת קמו ועזבו את הזולה שלהם כשהם משאירים מאחוריהם ארץ חרבה?

האמינו לי, ראיתי כבר את מה שמכונה "הישראלי המכוער" בפעולה. לא פעם ולא פעמיים. אבל הפעם זה היה משהו אחר. זה לא היה סתם לכלוך, זה היה נראה כמו פעולה מכוונת. כאילו כל האנשים האלה, המכוערים והטיפשים והמזוהמים, עשו יד אחת על מנת להרוס את הכינרת.

זה ממש היה כאילו הם ניסו להוכיח איזושהי נקודה.

 

ה.

מה הנקודה שהם ניסו להוכיח? בחיי שאין לי מושג. אבל אני די בטוח שאם אדם אחד היה מתנהג כמו הקולקטיב הישראלי במהלך שבוע שכזה היו אנשי המקצוע בתחום הנפש מאשפזים אותו בכפיה. זו התנהגות פסיכוטית של אדם שמטנף את עצמו ואת ביתו, שבהתקפות זעם לא מוסברות הורס רכוש לא לו, רכוש שהוצב שם להנאתו ולשימושו, שמונע לא רק מאחרים את ההנאה, אלא גם מעצמו. אדם שכזה, חייבים לאשפז אותו. להגן על החברה מפניו.

אנחנו כל הזמן מדברים. מדברים בלי סוף. ובזמן שדברנו על השחיתות השלטונית ועל הכיבוש ועל הביטחון ועל העורף ועל העובדים הזרים ועל תאונות הדרכים ועל אובדן האמון במערכת ועל כל הדברים האלה שקורים במדינה ובעולם, צמחה פה תרבות מגעילה של אנשים מגעילים ששונאים כל דבר; הם שונאים אותי והם שונאים אתכם והם שונאים את עצמם.

 

ו.

בימים כתיקונם הייתי מחפש מישהו להאשים אותו – את הממשלה, את מערכת החינוך, את הצבא, את החברות הגדולות, מישהו – אבל אחרי ביקור קצר בכינרת אתה רואה שלמרות שכל הנזכרים לעיל אשמים לא מעט, הרי שאי אפשר לנקות אותנו, את אזרחי המדינה הזו.

גם אני אשם, אני שאוסף את כל הזבל שלי, ממחזר את הבקבוקים שלי, שורף את נייר הטואלט שלי אם אני משתמש בו בטבע ומשאיר אחרי חוף נקי. אני אשם בדיוק כמוכם, כל האנשים הטובים שמחרישים אל מול המזהמים, שלא אומרים כלום אל מול אם שאומרת לילדים שלה לזרוק את עטיפות הארטיק אל החול, שלא אומרים כלום מול הבחורים שהשאירו אחריהם לכלוך, מול אלה עם הג'יפים שנוסעים עד החוף ועליו.

אני אוסף את הזבל שלי ושותק, אבל הייתי מת לפוצץ ת'אנשים האלה במכות, לקחת את כל הפסולת שהם השאירו, את מחציתה לדחוף להם לתוך האוטו (שכמעט תמיד נקי ומצוחצח), ואת המחצית השניה לפזר להם בסלון. הייתי רוצה שהאנשים האלה ידעו עד כמה הם שנואים ומגעילים. והכי הייתי רוצה לשכוח את כל זה ולטוס לחלל לעשרה ימים, מקום יפה ושקט שממנו לא רואים את הכינרת.

אביב הגיע, פסח בא

א.

אביב הגיע, פסח בא, ובעיתונים טוענים חלק מהפרשנים שגלי השחיתות, העליבות וגועל הנפש העצומים ששוטפים אותנו בימים אלה מכף רגל ועד ראש, מנשיא עד לשר אוצר, משוטר עד לגובה המס, הם חלק מאיזה ניקיון אביב גדול ושטבע הלכלוך לצוף למעלה, שככה זה כשמנקים את האורוות ושבעצם הכל בסדר, או לפחות לא כל כך נורא כמו שזה נראה, או לפחות תחילתו של מחר חדש ונקי.

אביב הגיע, פסח בא, וקולט אביטל טוענת שהיא ראויה להיות נשיאת המדינה. הייתי יכול להתווכח על זה אם הייתי יודע במי מדובר. מיהי אביטל זו? עוד פקידה יבשה שצמחה להיות פוליטיקאית עבשה. באחד מהעיתונים שמעתי אותה אומרת שהרעיון לרוץ לנשיאות בא לה מקריאה בעיתון, דבר שמעיד כאלף עדים על חזון מגובש ואופי של ממש, האין זאת? אם אביטל קוראת גם את העיתון הזה, הנה עוד רעיון: עזבי אותנו בשקט. אל תבינו אותי לא נכון, מגיעה לנו נשיאה אישה, אבל אישה אחרת. את לא ראויה, וזה שאנו מוקפים באנשים לא ראויים זו לא סיבה מספיק טובה. אנא ממך, גברתי.

אגב, אם שואלים אותי, אני מעדיף את ראובן ריבלין על שמעון פרס כנשיא המדינה. ריבלין הזה, תגידו עליו מה שתגידו, לפחות יש בו חיים, וניצוץ, ויושר ירושלמי כזה והומור יורמי חביב, והוא בעיקר לא אופורטוניסט כשמעון פרס. כל הדברים האלה מכסים על העובדה שהוא ליכודניק.

 

ב.

אביב הגיע, פסח בא, וכאיש אחד פסקה התקשורת שלבני היא אכזבה ושעמי אילון הוא התקווה. כולם רוקדים לפי אותו חליל, אבל מי החלילן?

בנוגע ללבני, אף פעם לא התרשמתי ממנה מי יודע מה. כל הקדימה האלה שווים אתם יודעים למה. בנוגע לעמי אילון, אין ספק שמדובר בכריש פטיש שאקל שפיץ, איש ישר, לוחם אמיץ ומעוטר שיכול לפרק לי את הצורה באצבע אחת, אבל אם יורשה לי: קראתי באחד מהעיתונים ידיעה מרתקת ובה נכתב שעמי אילון זה אוהב מאוד בצל, ושכל בוקר הוא אוכל בצל שלם כאילו היה תפוח. בתגובה, אישר אילון כי הוא מאוד אוהב בצל, אבל הכחיש את עניין התפוח. אין מה לומר – מנהיג גדול! משכמו ומעלה! סוף כל סוף יש לנו מערכת בחירות אמיתית ועקרונית במפלגת העבודה: הבצל של אילון מול השעון של ברק. אני יודע שבא לכם, אבל בבקשה אל תקיאו על העיתון הזה.

אביב הגיע, פסח בא, ואהוד ברק חזר לעניינים. אם אכפת לכם מהעובדה הזו, אני מציע שתדברו עם מישהו מקצועי. ברק, אגב, כבר עשה את זה וחבר לראובן אדלר, ממליך המלכים.

אגב, אם שואלים אותי, הרי שאם לוקחים בחשבון את הקרוסלה המסתובבת של הפוליטיקה הישראלית, אפשר כבר להתחיל להתכונן לשובם של אולמרט, פרץ והירשזון בעוד כמה שנים. אפשר להתחיל לשנן את הקלישאות: הראשון "למד את הלקח"; השני "עשה לביתו"; השלישי "הבין בדרך הקשה".

 

ג.

אביב הגיע, פסח בא, בעיתונים מתפרסמים שוב הסיפורים העצובים על אלה שאין להם; משפחות שלמות נסמכות על שולחני נדבנים ועושות את הסדר בבתי תמחוי. השנה עבדים, זה בטוח, בשנה הבאה בני חורין? לא הייתי בונה על זה, חברים. ביבי חוזר. במקומכם הייתי משריין מקום בבית התמחוי גם לשנים הבאות. האפיקומן על גאידמק.

ב"גלובס" קראתי על טרנד הפסח של אלה שדווקא יש להם: שף פרטי לליל הסדר, כולל מלצרים וכל הציוד. סיפור של 30 אלף שקל פלוס מינוס לארוחה של עשרים איש. השנה בני חורין, זה בטוח, בשנה הבאה? ביבי חוזר! אפשר לצ'פר את השף בעוד חמשת'לפים. טיפ. שיהיה.

אביב הגיע, פסח בא, בבורסה פריחה, כולם ממלאים כיסיהם באגוזים. טוב, יש להם שיניים, ובטוח שיש להם בגד עם כיסים. ואם לא כיסים, אפשר במעטפות או במזוודה. שם לאף אחד לא אכפת מהשחיתות, מהרשויות המקומיות או מהמוכנות של העורף. הדבר היחיד שיכול להדאיג זה הבורסות של המזרח.

 

ד.

אביב הגיע, פסח בא, והיחצ"ן רני רהב תלה על חגורתו קרקפת של עוד עיתונאי. רשות השידור התקפלה בפניו כמו כלום, גבי גזית הלך הביתה ורני רהב הלך לבקר את עופר גלזר בכלא. התקשורת אשמה? בוודאי, היא אשמה בהפקרת חבר בכיר בה. בשתיקה. בהתקרנפות. באחד מעיתוני הבידור קראתי שצלמי הפפראצי החליטו להחרים את בר רפאלי. הייתי רוצה לראות את העיתונאים מחרימים את רני רהב, אבל זה לא יקרה כי אין להם ביצים.

מחר יכול רהב לתבוע את ראשו של כל אחד אחר מאתנו, והראש יוגש על מגש. מי המשוגע שירצה לסכן את ההזמנה האישית שלו למסיבת הגיוס (המדהימה) של הילד (המדהים) שתיערך בפארק הירקון המהמם בחברת 9,862 מהחברים הקרובים (והמדהימים) של המשפחה היחצ"נית?

אביב הגיע, פסח בא. רני? רהב.

 

ה.

אביב הגיע, פסח בא, אני מנקה את הבית. עובר על הניירות הישנים, משליך יערות שלמים אל פח האשפה הירוק מתחת לבית. אדם צובר ניירות כמו נמלים בחודשי הקיץ, ופעם בשנה הוא עובר על כל המעטפות שלא נפתחו וזורק לזבל, מביט בחיובים של כרטיס האשראי ולא מבין לאן הלך הכסף. אבל התשובה ברורה: הכסף, כמו תמיד, הלך אל הכסף.

אביב הגיע, פסח בא, וכשהלכתי לסופר ראיתי אנשים מעמיסים חומרי ניקוי על העגלה כאילו הם מתכוננים לנקות מינימום את כנסת ישראל מכל הזוהמה שהצטברה שם. אנשים, רציתי לשאול אותם, כל כך מלוכלך היה הבית שלכם עד עכשיו?

אביב הגיע, פסח בא, ואהוד אולמרט עדיין לא פופולרי. שזה הגיוני. מצד שני, הוא עדיין בא לעבודה, שזה לא כל כך הגיוני. אם היה לי קיוסק לא הייתי נותן לו למכור שם במבה משומשת. הלו, אדוני, אתה מבריח את הלקוחות.

אגב, אם אתם שואלים אותי, לפני כמה ימים ראיתי אותו בטלוויזיה אחרי הרבה זמן (תענוג לחיות בלי מכשיר, ועוד מעט שלוש שנים) ודי נבהלתי. אדוני ראש הממשלה, אתה נראה רע. קח חופש. ארוך. ממש ארוך. נסה, אם תוכל, לקבוע את שיא גינס לחופשה הארוכה ביותר בהיסטוריה.

 

ו.

אביב הגיע, פסח בא, וכל הקושיות נותרו ללא מענה. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? הוא לא נשתנה בכלום. אנחנו חוגגים את החירות שלנו ונוטלים את חירותם של אחרים; אנחנו מסבים על צד שמאל, אבל הולכים יותר ויותר ימינה; שומרים על המסורת בחגים, אבל כופרים בכל מה שהוא יהודי בשאר ימות השנה.

אביב הגיע, פסח בא. חג שמח לכולם.