א.
בתחילת פרשת השבוע שלנו – פרשת וישלח – אפשר למצוא את אחד מהסיפורים המסתוריים והפלאיים ביותר בחמישה חומשי תורה, ואני מדבר כמובן על סיפור המאבק של יעקב במלאך האלוהים במעבר יבוק. הסיפור נפתח בפסוק כ"ה בפרק ל"ב, פסוק יפה וסתום, פסוק שקפקא יכל היה לכתוב:
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.
הפסוק הזה, אני מתרגש בכל פעם שאני קורא אותו; יש בו את אחד התיאורים הקצרים והממצים של הבדידות: המצב שבהיעדר מלים אחרות אקרא לו: מצב של "הֶיות נותר", ואת הלילה הארוך הוא מכיל, המשפט הזה, ואת המאבק הפנימי, ואת המאבק החיצוני, ואת הציפייה לשחר שיבוא. זה פשוט יופי של פסוק.
את המשך הסיפור אתם ודאי מכירים:
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר.
וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב.
וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ – כִּי אִם יִשְׂרָאֵל: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.
וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר, הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ. וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם.
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.
וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה."
ב.
מה שיש לנו פה, אחיות ואחים, הוא דימוי רב עוצמה: אדם הולך מכות עם אלוהים, ומנצח! הלכתי לראות מה אומרים הפרשנים. הרמב"ם והרמב"ן מתווכחים ביניהם אם ההיאבקות הזו קרתה באמת, משמע בעולם החושים, או שמא מדובר בחזיון של יעקב. הרשב"ם טוען שמדובר במלאך שנשלח על ידי אלוהים כדי למנוע מיעקב לברוח מעֵשָׂו, ורש"י טוען שמדובר היה בשר המלחמה של עֵשָׂו (פרשנות לא רעה, האמת: רש"י אומר שלילה לפני המפגש "האמיתי" בין יעקב ועֵשָׂו נפגשו הישויות השמימיות שלהם להלחם בעולם החלום).
אבל אני, ברשותכם, מוצא בסיפור המאבק שבין יעקב והמלאך דברים אחרים. בסיפור המאבק הזה אני מוצא את התשובה לשאלה העיקרית של המאבק הזה – ושל כל המאבקים האחרים: מי התחיל?
אלוהים התחיל!
ב.1.
אני מאמין שמדובר בראיה חדשה של הסיפור הידוע הזה. אבל אני לא עוצר כאן, אני ממשיך הלאה (כמו כל פילוסוף שמכבד את עצמו) ושואל את השאלה שקשה לשאול: אם אלוהים מתחיל אתך מכות ואתה מחזיר לו, למה זה הופך אותך – לכופר הגדול מכולם או למאמין הגדול מכולם?
מבחינת ההתנגדות לאלוהים, יעקב הולך רחוק מאוד. מה שעושה כאן יעקב גדול עשרות מונים ממעשה ההתנגדות לאלוהים של אברהם, שהתווכח עם אלוהים בניסיון (כושל) להציל את סדום. כשאתה מתווכח עם מישהו זה עדיין לא אומר שאתה מאמין שהוא קיים. מה שעשה כאן יעקב גדול גם עשרות מונים ממעשה אדם וחווה שאכלו מעץ הדעת טוב ורע. כשאתה מתעלם ממישהו זה עדיין לא אומר שאתה מאמין שהוא אלוהים.
יעקב מתנגד לאלוהים פיזית, ובעיני זה הופך אותו – למרות מגבלותיו הרבות ואופיו המחורבן – למאמין הגדול ביותר בסיפור המקראי עד עכשיו. עד עכשיו, ההתנגדויות לאלוהים היו פשוט לא לעשות מה שהוא אומר או להתווכח אתו, ולכן גם האמונה בו נשארה ברמת הדיבור. עכשיו, במעשה של יעקב, עוברת האמונה באלוהים לשלב חדש לגמרי: שלב המגע. במאבק מול אלוהים מגדיר יעקב את האמונה מחדש – הוא מציב את עצמו כקונטרה פיזית מול אלוהים. הוא אומר לאלוהים: "בוא, בוא נראה אותך אם אתה גבר".
ב.2.
ולא פחות חשוב: זו הפעם הראשונה שאלוהים הולך מכות. מי מאתנו הגברים לא זוכר את הפעם הראשונה שהוא הלך מכות. ואם זה לא מספיק, הוא גם מפסיד. וכל אחד מאתנו, אני בטוח, זוכר טוב טוב את הפעם הראשונה שהוא חטף מכות. המכות הראשונות הן כמו אהבה ראשונה, והן משמעותיות לא פחות, כי כמו שאומר רוד סטיוארט: החתך הראשון הוא העמוק ביותר.
אלוהים משתנה בעקבות המכות האלה. הוא כבר לא יהיה אותו הדבר. וגם מהבחינה הזו יעקב הוא המאמין הגדול ביותר באלוהים עד עכשיו: הוא הראשון שהכאיב לאלוהים, הוא הראשון שהפך את הכאב לדו סטרי.
מעכשיו, כשאלוהים יגרום כאב לבני האדם – והוא יגרום עוד הרבה – הוא ידע איך זה מרגיש כשכואב.
ג.
אני ניגש לספריה, פותח את ספרו של הרד"פ "דעת טוב ורע" בעמוד קפ"ג, וקורא את אחת הפרשנויות היפות לסיפור המאבק בין יעקב ומלאך האלוהים.
כותב רבנו: "…ומיהו זה המלאך הנאבק ביעקב? נראה הוא בעיני כאחד המלאכים שנתגלו ליעקב בחלומו בפרק כ"ח, שנאמר "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". המלאך הנאבק ביעקב הוא המלאך האחרון שירד בסולם, אלא שאז התעורר יעקב אבינו והמלאך נשאר אסיר בין כל העולמות: הוא איננו בחלום, והוא איננו במציאות, הוא איננו בשמיים והוא איננו בארץ, איננו יכול לעלות ואיננו יכול לרדת.
חיכה אותו מלאך להזדמנות הבאה בה ישכב יעקב לבדו ויחלום. אז, חשב לעצמו, יוכל להיחלץ מהמצב אליו נקלע ולחזור לשמיים, אלא שיעקב לא משחרר אותו מכלא החלום, ומאלץ אותו להיאבק בו ולברכו…".
ג.1.
יפה, לא? יפה בעיני הפירוש הזה, שמדובר במלאך שנשאר תקוע מהחלום הקודם של יעקב, על הסולם וכל זה. מכאן ניתן להסיק שיעקב הוא זה שבעצם נותן חיים למלאכים, בורא אותם. בחלומו יעלו ובחלומו ירדו. אין קיום למלאכים מחוץ לחלום יעקב.
ד.
יש עוד עניינים בפרשה: רובה מספרת על ההכנות שעושה יעקב למפגש עם אחיו עֵשָׂו (הוא נאבק במלאך אחרי שהחביא את נשותיו ובניו).
מההכנות האלה אנחנו למדים הרבה על סדרי העדיפויות של יעקב, ומה אומר לכם: חרא של בנאדם.
כך, לדוגמא, הוא מסדר את ילדיו לקראת המפגש עם עֵשָׂו. מאחר והוא חושש שעֵשָׂו בזעמו יהרוג את כולם – מה שלא קורה בכלל, אגב: עֵשָׂו מתגלה כבחור נחמד ורגיש. בסוף הפרשה הוא מצטרף ליעקב והם קוברים את יצחק – יעקב פשוט שם ראשונים את הילדים שפחות אכפת לו מהם, ואני מצטט (ל"ג, ב): "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה; וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים".
תגידו אתם – לא חרא בנאדם?
על מי מוכן היה יעקב לוותר: הכי פחות היה אכפת לו מגד ואשר, הבנים של זילפה, שפחת לאה. אחריהם באו דן ונפתלי, בני בלהה, שפחת רחל. אחר כך ראובן, שמעון, לוי ויהודה, בני לאה. והכי חשוב, בסוף, יוסף, הבן של רחל.
ואחר כך איך אפשר להתפלא על ההתנהגות הדוחה של בני יעקב? ממש בהמשך הפרשה, כששכם בן חמור ישכב עם דינה, אחותו התאומה של זבולון, שמעון ולוי יטבחו בבני שכם בעודם חולים וכואבים, וראובן ישכב עם בלהה, פילגשו של אביו, כצעד מחאה? ז'תומרת, כשאבא שלך שם עליך זין, זה די דופק לך את המערכת המוסרית, לא ככה? (ולא שזה מצדיק את הטבח הנוראי והביזה שביצעו בני יעקב)
ד.1.
בואו נחזור רגע אל הטבח ההוא. חמור החיוי מסכים למול את כל בני עירו, כולל הוא ובניו, על מנת למחול על המעשה שעשה בנו (שכב עם דינה). ואז: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אֲחֵי דִינָה, אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ.
בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם.
אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, לָקָחוּ. וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם, שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ; וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת."
גועל נפש, באמת. ואחרי כל זה, מה אומר להם יעקב אביהם-אבינו. "מה יגידו השכנים", זה מה שהוא אומר. זה מה שמעניין אותו. שום מוסר, שום צדק, שום מילה על בניו הרצחניים. רק מה יחשבו עליו השכנים. הדבר היחיד שהוא עושה זה לקחת חלק מהביזה – חלק קטן: רק את תשמישי הדת – ולקבור אותם באדמה.
תגידו אתם – לא חרא בנאדם?
אלוהים, אגב, גם הוא לא יוצא נקי. הוא לא אומר כלום, הוא לא מתערב, הוא לא מוחה על הרצח, הוא לא מעניש. כנראה שהוא עוד מלקק את הפצעים מהמכות שלו מול יעקב.
ה.
הערה: בימים אלה אני קורא שני ספרים בנושא ביקורת המקרא, ואני ממליץ על שניהם. הראשון, "היעלמות האל", מאת ריצ'רד אליוט פרידמן שכתב גם את "מי כתב את התנ"ך?". אחלה ספר – קריאה מחדש של התנ"ך כנראטיב של היעלמות האלוהים מחיי בני האדם. מומלץ. השני, "לא כך כתוב בתנ"ך", מאת יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, שניהם פרופסורים באוניברסיטה העברית. גם זה ספר טוב. הגישה שלו היא להתמקד בסוגיות ספציפיות כמו "מי היו בני האלוהים", "מה אירע לשמש בגבעון", וכמובן "במי נאבק יעקב". אם אתם אוהבים את התורה, כדאי לקרוא (הראשון עדיף בעיני, אבל גם השני סבבה).
ו.
שבת שלום.
החיים בהיר 