Monthly Archives: נובמבר 2004

דה בסט אוף

 

חיפשתי משהו במחשב ואיכשהו נפלתי על שלושה פוסטים ישנים וטובים, אז חשבתי שכשירות לציבור, ולטובת המצטרפים החדשים, נעשה איזה מערוף ונביא אותה בלקט קצר של כמה דברים יפים שיצא לי לכתוב, דברים שיעשו לכם מצב רוח טוב לקראת השבוע החדש המתרגש עלינו.

א.

הראשון, "חמישה רגעים נוגעים ללב", נכתב גם הוא ביום ראשון, והוא מכיל את העצב המסוים הזה של תחילת השבוע. הוא יגע בכם.

טיזר: "זה קצת כמו לשחרר את ווילי או להפריח בועת סבון או לקפוץ למים קרים; יש בזה משהו משחרר, יש בזה משהו בלתי הפיך, ויש בזה גם משהו שאפשר היה להגדיר אותו כנואש, אם הוא לא היה בדיוק ההפך הגמור מנואש"

ב.

השני, "סלט חצילים", קצר ומתוק. הוא ילטף אתכם.

טעימה: "… אולי אני עצוב בטעם עייף, אולי אני עצוב בטעם אבסורד (כמה יפה העברית שלנו, שטעם בה הוא גם סיבה)"

ג.

השלישי ,"בוא יא מניאק, בוא!", מכיל סוג מסוים מאוד של אגו-טריפ. הוא יקפיץ אתכם.

הצצה: "… אנחנו, שהיינו שם, יודעים איך נראה האושר. השתקפנו בו, נרקיסים לרגע אינסופי, ועכשיו אנחנו יודעים איך אנחנו נראים כשאנחנו מאושרים"

 

פרשת השבוע – וישלח

 

א.

בתחילת פרשת השבוע שלנו – פרשת וישלח – אפשר למצוא את אחד מהסיפורים המסתוריים והפלאיים ביותר בחמישה חומשי תורה, ואני מדבר כמובן על סיפור המאבק של יעקב במלאך האלוהים במעבר יבוק. הסיפור נפתח בפסוק כ"ה בפרק ל"ב, פסוק יפה וסתום, פסוק שקפקא יכל היה לכתוב:

 

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

 

הפסוק הזה, אני מתרגש בכל פעם שאני קורא אותו; יש בו את אחד התיאורים הקצרים והממצים של הבדידות: המצב שבהיעדר מלים אחרות אקרא לו: מצב של "הֶיות נותר", ואת הלילה הארוך הוא מכיל, המשפט הזה, ואת המאבק הפנימי, ואת המאבק החיצוני, ואת הציפייה לשחר שיבוא. זה פשוט יופי של פסוק.

את המשך הסיפור אתם ודאי מכירים:

 

וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר.

וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב.

וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ – כִּי אִם יִשְׂרָאֵל: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר, הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ. וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.

וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה  אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה."

 

ב.

מה שיש לנו פה, אחיות ואחים, הוא דימוי רב עוצמה: אדם הולך מכות עם אלוהים, ומנצח! הלכתי לראות מה אומרים הפרשנים. הרמב"ם והרמב"ן מתווכחים ביניהם אם ההיאבקות הזו קרתה באמת, משמע בעולם החושים, או שמא מדובר בחזיון של יעקב. הרשב"ם טוען שמדובר במלאך שנשלח על ידי אלוהים כדי למנוע מיעקב לברוח מעֵשָׂו, ורש"י טוען שמדובר היה בשר המלחמה של עֵשָׂו (פרשנות לא רעה, האמת: רש"י אומר שלילה לפני המפגש "האמיתי" בין יעקב ועֵשָׂו נפגשו הישויות השמימיות שלהם להלחם בעולם החלום).

 

אבל אני, ברשותכם, מוצא בסיפור המאבק שבין יעקב והמלאך דברים אחרים. בסיפור המאבק הזה  אני מוצא את התשובה לשאלה העיקרית של המאבק הזה – ושל כל המאבקים האחרים: מי התחיל?

 

אלוהים התחיל!

 

ב.1.

אני מאמין שמדובר בראיה חדשה של הסיפור הידוע הזה. אבל אני לא עוצר כאן, אני ממשיך הלאה (כמו כל פילוסוף שמכבד את עצמו) ושואל את השאלה שקשה לשאול: אם אלוהים מתחיל אתך מכות ואתה מחזיר לו, למה זה הופך אותך – לכופר הגדול מכולם או למאמין הגדול מכולם?

 

מבחינת ההתנגדות לאלוהים, יעקב הולך רחוק מאוד. מה שעושה כאן יעקב גדול עשרות מונים ממעשה ההתנגדות לאלוהים של אברהם, שהתווכח עם אלוהים בניסיון (כושל) להציל את סדום. כשאתה מתווכח עם מישהו זה עדיין לא אומר שאתה מאמין שהוא קיים. מה שעשה כאן יעקב גדול גם עשרות מונים ממעשה אדם וחווה שאכלו מעץ הדעת טוב ורע. כשאתה מתעלם ממישהו זה עדיין לא אומר שאתה מאמין שהוא אלוהים.

 

יעקב מתנגד לאלוהים פיזית, ובעיני זה הופך אותו – למרות מגבלותיו הרבות ואופיו המחורבן – למאמין הגדול ביותר בסיפור המקראי עד עכשיו. עד עכשיו, ההתנגדויות לאלוהים היו פשוט לא לעשות מה שהוא אומר או להתווכח אתו, ולכן גם האמונה בו נשארה ברמת הדיבור. עכשיו, במעשה של יעקב, עוברת האמונה באלוהים לשלב חדש לגמרי: שלב המגע. במאבק מול אלוהים מגדיר יעקב את האמונה מחדש – הוא מציב את עצמו כקונטרה פיזית מול אלוהים. הוא אומר לאלוהים: "בוא, בוא נראה אותך אם אתה גבר".

 

ב.2.

ולא פחות חשוב: זו הפעם הראשונה שאלוהים הולך מכות. מי מאתנו הגברים לא זוכר את הפעם הראשונה שהוא הלך מכות. ואם זה לא מספיק, הוא גם מפסיד. וכל אחד מאתנו, אני בטוח, זוכר טוב טוב את הפעם הראשונה שהוא חטף מכות. המכות הראשונות הן כמו אהבה ראשונה, והן משמעותיות לא פחות, כי כמו שאומר רוד סטיוארט: החתך הראשון הוא העמוק ביותר.

 

אלוהים משתנה בעקבות המכות האלה. הוא כבר לא יהיה אותו הדבר. וגם מהבחינה הזו יעקב הוא המאמין הגדול ביותר באלוהים עד עכשיו: הוא הראשון שהכאיב לאלוהים, הוא הראשון שהפך את הכאב לדו סטרי.

מעכשיו, כשאלוהים יגרום כאב לבני האדם – והוא יגרום עוד הרבה – הוא ידע איך זה מרגיש כשכואב.

 

ג.

אני ניגש לספריה, פותח את ספרו של הרד"פ "דעת טוב ורע" בעמוד קפ"ג, וקורא את אחת הפרשנויות היפות לסיפור המאבק בין יעקב ומלאך האלוהים.

כותב רבנו: "…ומיהו זה המלאך הנאבק ביעקב? נראה הוא בעיני כאחד המלאכים שנתגלו ליעקב בחלומו בפרק כ"ח, שנאמר "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". המלאך הנאבק ביעקב הוא המלאך האחרון שירד בסולם, אלא שאז התעורר יעקב אבינו והמלאך נשאר אסיר בין כל העולמות: הוא איננו בחלום, והוא איננו במציאות, הוא איננו בשמיים והוא איננו בארץ, איננו יכול לעלות ואיננו יכול לרדת.

חיכה אותו מלאך להזדמנות הבאה בה ישכב יעקב לבדו ויחלום. אז, חשב לעצמו, יוכל להיחלץ מהמצב אליו נקלע ולחזור לשמיים, אלא שיעקב לא משחרר אותו מכלא החלום, ומאלץ אותו להיאבק בו ולברכו…".

 

ג.1.

יפה, לא? יפה בעיני הפירוש הזה, שמדובר במלאך שנשאר תקוע מהחלום הקודם של יעקב, על הסולם וכל זה. מכאן ניתן להסיק שיעקב הוא זה שבעצם נותן חיים למלאכים, בורא אותם. בחלומו יעלו ובחלומו ירדו. אין קיום למלאכים מחוץ לחלום יעקב.

 

ד.

יש עוד עניינים בפרשה: רובה מספרת על ההכנות שעושה יעקב למפגש עם אחיו עֵשָׂו (הוא נאבק במלאך אחרי שהחביא את נשותיו ובניו).

מההכנות האלה אנחנו למדים הרבה על סדרי העדיפויות של יעקב, ומה אומר לכם: חרא של בנאדם.

כך, לדוגמא, הוא מסדר את ילדיו לקראת המפגש עם עֵשָׂו. מאחר והוא חושש שעֵשָׂו בזעמו יהרוג את כולם – מה שלא קורה בכלל, אגב: עֵשָׂו מתגלה כבחור נחמד ורגיש. בסוף הפרשה הוא מצטרף ליעקב והם קוברים את יצחק – יעקב פשוט שם ראשונים את הילדים שפחות אכפת לו מהם, ואני מצטט (ל"ג, ב): "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה; וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים".

תגידו אתם – לא חרא בנאדם?

על מי מוכן היה יעקב לוותר: הכי פחות היה אכפת לו מגד ואשר, הבנים של זילפה, שפחת לאה. אחריהם באו דן ונפתלי, בני בלהה, שפחת רחל. אחר כך ראובן, שמעון, לוי ויהודה, בני לאה. והכי חשוב, בסוף, יוסף, הבן של רחל.

ואחר כך איך אפשר להתפלא על ההתנהגות הדוחה של בני יעקב? ממש בהמשך הפרשה, כששכם בן חמור ישכב עם דינה, אחותו התאומה של זבולון, שמעון ולוי יטבחו בבני שכם בעודם חולים וכואבים, וראובן ישכב עם בלהה, פילגשו של אביו, כצעד מחאה? ז'תומרת, כשאבא שלך שם עליך זין, זה די דופק לך את המערכת המוסרית, לא ככה? (ולא שזה מצדיק את הטבח הנוראי והביזה שביצעו בני יעקב)

 

ד.1.

בואו נחזור רגע אל הטבח ההוא. חמור החיוי מסכים למול את כל בני עירו, כולל הוא ובניו, על מנת למחול על המעשה שעשה בנו (שכב עם דינה). ואז: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אֲחֵי דִינָה, אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ.

בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם.

אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, לָקָחוּ. וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם, שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ; וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת."

 

גועל נפש, באמת. ואחרי כל זה, מה אומר להם יעקב אביהם-אבינו. "מה יגידו השכנים", זה מה שהוא אומר. זה מה שמעניין אותו. שום מוסר, שום צדק, שום מילה על בניו הרצחניים. רק מה יחשבו עליו השכנים. הדבר היחיד שהוא עושה זה לקחת חלק מהביזה – חלק קטן: רק את תשמישי הדת – ולקבור אותם באדמה.

תגידו אתם – לא חרא בנאדם?

 

אלוהים, אגב, גם הוא לא יוצא נקי. הוא לא אומר כלום, הוא לא מתערב, הוא לא מוחה על הרצח, הוא לא מעניש. כנראה שהוא עוד מלקק את הפצעים מהמכות שלו מול יעקב.

 

ה.

הערה: בימים אלה אני קורא שני ספרים בנושא ביקורת המקרא, ואני ממליץ על שניהם. הראשון, "היעלמות האל", מאת ריצ'רד אליוט פרידמן שכתב גם את "מי כתב את התנ"ך?". אחלה ספר – קריאה מחדש של התנ"ך כנראטיב של היעלמות האלוהים מחיי בני האדם. מומלץ. השני, "לא כך כתוב בתנ"ך", מאת יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, שניהם פרופסורים באוניברסיטה העברית. גם זה ספר טוב. הגישה שלו היא להתמקד בסוגיות ספציפיות כמו "מי היו בני האלוהים", "מה אירע לשמש בגבעון", וכמובן "במי נאבק יעקב". אם אתם אוהבים את התורה, כדאי לקרוא (הראשון עדיף בעיני, אבל גם השני סבבה).

 

ו.

שבת שלום.

היום בו ירד הניו-יורק טיימס מהרשת

 

אתמול בקונספציה שם ירדן לוינסקי את הלינק הבא. כדאי ללחוץ ולראות את סרטון הפלאש הזה: תרחיש בכלל לא בלתי מעניין (שלילה כפולה תמיד היתה השלילה החביבה עלי) על עתיד המדיה, המקוונת והלא.

במרכז התרחיש: המלחמה בין גוגל ומיקרוסופט, ולאן היא לוקחת אותנו: משתמשים, בלוגרים, צופים, קוראים, משתמשים. בתוך הסלט אפשר למצוא גם את אמזון, סוני, פיליפס, פרנדסטר, טיבו, בית המשפט העליון, ועוד – יריבויות, בריתות, בגידות ותככים. מעורר מחשבה, אי אפשר לומר שלא.

אם בא לכם לדבר על זה אחר כך, אפשר. בכיף.

 

פרשת השבוע – ויצא

א.
פרשת השבוע שלנו – פרשת ויצא – נפתחת בחלום יעקב, אחד הדימויים היותר מוכרים של ספר בראשית: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו. וַיֹּאמַר: אֲנִי יְהוָה…" (בראשית כ"ח, י"ב).

חלום יעקב זכה להמון פרשנויות, אבל רובן החמיצו את העיקר. אני, שלא החמצתי את העיקר, רואה בחלום יעקב שני דברים נוספים שלא דובר בהם הרבה.

א.1.
הדבר הראשון שאני רואה בחלום יעקב זה את ההדהוד וההשפעה של סיפור מגדל בבל על נפשו של אלוהים.
סיפור מגדל בבל התרחש רק לפני 17 פרקים, בפרשת נוח. רק לפני 17 פרקים ניסו בני האדם – עדיין תחת טראומת המבול הגדול – לבנות לעצמם סוג של סולם מהארץ לשמיים. הסיפור ההוא הסתיים רע: אלוהים לא נתן להם לבנות סולם כזה. הוא בלל את שפתם והפיצם על פני הארץ.
כאן, בחלום של יעקב מנסה אלוהים – בדרכו המגושמת, הילדותית – לבקש סליחה, להגיד "טעיתי". אלוהים מבקש סליחה על מגדל בבל, ומציע כפיצוי את כמעט אותו הדבר שבני האדם רצו לבנות בעצמם: סולם לשמיים.
קיראו את הטקסטים: בסיפור מגדל בבל רוצים בני האדם לבנות "מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם", ואילו בחלום יעקב רואה יעקב סולם ש"רֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה".
יעקב הוא לא הגיבור של חלום יעקב. הגיבור בחלום הוא אלוהים, שמבקש סליחה ומציע סולם.
על מה הוא מבקש סליחה? ובכן, קודם כל: על המבול עצמו. ושנית, הוא מבקש סליחה על זה שבלל את שפתנו. הוא מבין שזו היתה טעות.

א.2.
כשמציבים את חלום יעקב אל מול מגדל בבל רואים עוד הבדל אחד עיקרי, כמעט הייתי אומר תהומי.
בשני הסיפורים מופיע סולם/מגדל המגיע מהארץ לשמיים.
בסיפור מגדל בבל, אלוהים יורד לארץ, שנאמר "וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת". ואילו בחלום יעקב, אלוהים נשאר למעלה, בשמיים. שנאמר "וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו", כלומר: מלאכים עולים ויורדים ואילו אלוהים נשאר למעלה.

מה קרה לאלוהים ב-17 הפרקים שחלפו? למה הוא לא יורד? הוא כבר לא אוהב אותנו?

(קטע פרוזה קצר: עמדתי מתחת לחלון שלו וצעקתי "אלוהים, ענני!". יצאה אימא שלו, אמרה שהוא לא יכול לרדת, שהוא בעונש: הוא שוב בלל את שפתם של בני האדם.)

א.3.
אני מבקש מכם לקרוא שוב את תחילת החלום ולדמיין את אלוהים כמו שאף פעם לא דמיינתם אותו: פוחד.
דמיינו את אלוהים כמו ילד שטיפס גבוה ועכשיו הוא פוחד לרדת. דמיינו אותו עומד שם, בראש הסולם, ולא מצליח לעשות את הצעד הראשון. הוא רוצה לרדת, נמאס לו להיות למעלה, אבל הוא פשוט לא מצליח. הוא "ניצב", כמו שאומר הכתוב, כלומר: דומם, מאובן.

א.4.
אני יודע, אני מבקש מכם יותר מדי: לדמיין את אלוהים מצטער (ראו א.1), ואז לדמיין אותו פוחד (ראו א.3). אבל תחשבו על זה עוד פעם: האם אלוהים הפוחד, המצטער, הוא לא הרבה יותר טוב מהאלוהים השופט, הנוקם?

א.5.
אני מציע אלוהים אחר: אני מציע את האלוהים הלא שלם.
אני מציע אלוהים שעושה שטויות.
אני מציע אלוהים שיהיה כמו בנאדם שיש לו כתם של טחינה על המכנסיים והוא לא שם לב שכולם צוחקים על זה מאחורי גבו.

ב.
מיד אחרי שמסתיים החלום, מגיעים פסוקים ט"ז-י"ז ובשני משפטים מסכמים את כל הפסיכולוגיה של הדת:
"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר:
אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי.
וַיִּירָא. וַיֹּאמַר: מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה.
אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם".

ב.1.
הכל פה: האדם חווה חוויה. הוא לא יודע איך להסביר אותה, אז הוא אומר: אלוהים! יש אלוהים! הוא מתחיל להאמין באלוהים, ובאותו הרגע הוא מתחיל גם לפחד ממנו, כי האמונה באלוהים והיראה ממנו הולכות ביחד. הן כל כך הולכות ביחד, האמונה והיראה, עד שלפעמים נראה לי שזה אותו הרגש. 
ואז, בשביל לשלוט בפחד ולהעצים את האמונה, הוא יוצר לעצמו "בֵּית אֱלֹהִים", ועכשיו הרבה יותר קל לנהל את כל הפוליטיקה של הפחד והפוליטיקה של האמונה.
האדם יוצר "בֵּית אֱלֹהִים", כי הוא לא באמת יכול לשאת את המחשבה שיש אלוהים בכל מקום. זה מפחיד אותו. אם תשאלו אותי, זה מפחיד גם את האלוהים. גם האלוהים, אחרי שהוא פוגש את הבנאדם, לא רוצה להיות בכל מקום.

ב.2.
אני מציע אלוהים אחר: אני מציע את האלוהים שלא נמצא בשום מקום.
אני מציע אלוהים לא זמין.
אני מציע אלוהים שלא נמצא בשום טווח קליטה.
אני מציע אלוהים שיהיה כמו בנאדם שלא נמצא ואף אחד לא יודע אם הוא בטיול או שאולי הוא מת.

ג.
יש עוד נושאים חשובים בפרשה, כמו סיפור אהבתם של יעקב ורחל, אבל בואו נשאיר משהו לשנים הבאות.

ד.
שבת שלום.

נדבר על זה בהמשך

הרוגלה הנופלת באמצע היער

א.
כשעולם הפרסום מביט על העולם האמיתי, המכיל אנשים כמוכם וכמוני, הוא מדבר (או מנסה לדבר) אלינו בשתי שפות שונות. שפה אחת היא שפה של האחדה. בשפה הזו כולנו אותו דבר. כולנו רוצים אותו בגד, שותים אותו משקה, מזדהים עם אותם גיבורים וחולמים אותם חלומות.
זו שפת הקולקטיב.
השפה השניה היא שפת היחיד. השפה הזו מפרקת אותנו לחלקים קטנים יותר, לפי הצורך והעניין: גברים/נשים, צעירים/זקנים, תל אביבים/ירושלמים, דתיים/חילונים, וכן הלאה.
זו שפת הפילוח.
בין הפילוח והקולקטיב נע עולם הפרסום מאז ומתמיד, מנסה לתת לנו בו זמנית שתי תחושות שונות: גם שאנחנו מיוחדים וגם שאנחנו כמו כולם.

ב.
ככל שהזמן עובר והטכנולוגיה מתקדמת, כך עומדים בפני עולם הפרסום יותר ויותר כלים לשפר את רמת הפילוח. היום הפילוח – או הרצון לפילוח – הגיע כל כך רחוק, עד שכל אחד ואחד מאתנו יכול, אם יורשה לי משחק מילים קטן, להתפלח לכמה קבוצות שונות. שיטת הקולקטיב, אגב, כמעט ולא השתנתה, והיא לא סותרת בשום פנים את שיטת הפילוח.
המעבר לעולם דיגיטלי וסלולרי יחד כניסת האינטרנט לחיינו, הפכו את שיטת הפילוח לקלה ואמינה הרבה יותר.
אפשרויות הפילוח המתקדמות שהביא אתו העולם הדיגיטלי פשוט סובבו את ראשו של עולם הפרסום. עכשיו המפרסם או הפרסומאי כבר יכול לדעת לא רק אם אנחנו גבר או אישה, עכשיו הוא יכול לדעת – ובזמן אמיתי – איפה אנחנו מסתובבים, מה אנחנו אוהבים, מהם ההרגלים שלנו, ועוד. פוטנציאל הפילוח הפך לכמעט אינסופי.

ג.
אפשרויות הפילוח באינטרנט הוציאו את עולם הפרסום מדעתו. כמו אדם שנתקף טירוף, החל עולם הפרסום באינטרנט לפעול בשני הכיוונים: מצד אחד הוא ניצל עד תום את היכולת לדבר לקולקטיב ענק באפס זמן, וכך נוצר דואר הזבל. מצד שני, הוא ניסה לנצל עד תום את היכולת לאסוף כמה שיותר מידע על המשתמשים על מנת לפלח אותם יותר טוב, ויצר את תוכנת הריגול, ה=Spyware (או בעברית "רוגלה", על משקל תוכנה).
בנוגע לדואר הזבל נאמר רק שהוא עומד להיעלם מן העולם, אחרי שהמאיס את עצמו על כולם, סתם את תיבות הדואר, פקק את השרתים ויצר עומסי תעבורה עצומים ברשת, החליטו ענקי העולם הזה – מיקרוסופט, סיסקו, AOL, יאהו! ועוד, לפתוח במלחמה נגד הזבלנים, ויחד איתן רוכבות גם רשויות החוק ברוב המדינות. בינתיים, עושה רושם שהמלחמה הזו תסתיים בניצחון של חברות הענק שבמקרה הזה האינטרס שלהן תואם לשלנו.
המלחמה של העכשיו היא המלחמה ברוגלה. עכשיו אנחנו במצב שבו היינו לפני שנתיים עם הספאם: כולם יודעים שהם סובלים, כולם יודעים מי גורם להם סבל, אבל כולם חושבים שככה זה באינטרנט, שאין מה לעשות וצריך פשוט להתרגל.
הרוגלה, בקצרה, היא תוכנה המותקנת במחשב שלך מבלי שידעת שהיא שם. לא התקנת אותה, בכלל התקנת משהו אחר, החלפת קבצים, נכנסת לאתר, לחצת על לינק, פתחת הודעת דואר. ואתה דווקא שומר על עצמך; יש לך אנטי-וירוס, יש לך פיירוול, יש לך חוסם ספאם, ועדיין. מרגע שהותקנה, מתחילה הרוגלה לעקוב אחרי כל מה שאתה עושה. את המידע הזה היא שולחת לשרת אחר, בדרך כלל לספקי דואר זבל, מפרסמים, וכל מי שמעוניין לפלח אותך או סתם להציף אותך. בחלק מהרוגלות אתה מרגיש. המטרידות שבהן כוללות חלונות נפתחים, עמוד בית חדש, סרגלי כלים שמופיעים לפתע, המהירות והיעילות של המחשב יורדת פלאים, ועוד. אבל בחלק גדול של הרוגלות המשתמש לא מרגיש כלל.
להערכת הגורמים המוסמכים, תשעה מתוך כל עשרה מחשבים מכילים סוג כזה או אחר של רוגלה. זה מטורף לגמרי. חישבו על כמויות המידע שנאסף: כל תוכנה כזו יודעת מתי אתה מתחבר, לאן, מה אתה עושה, איך אתה עושה את זה, היא מבצעת רישום של הקבצים שלך, מחפשת את מספרי האשראי שלך, את הסיסמאות שלך ומנתחת את ההרגלים שלך. אתה מפולח, בנאדם. יותר מפולח מזה לא תהיה.

ד.
יופי, חלום הפילוח הגדול הוגשם, עכשיו אנחנו מפולחים לחלוטין, כל אחד מאתנו הוא לפחות חמישה קהלי יעד שונים לחלוטין. השאלה היא: מה עושים עם זה? התשובה היא: כלום, פחות או יותר. השקיעו כל כך הרבה אנרגיה בלפלח אותנו, ועכשיו כולם תקועים עם כמויות לא סבירות של מידע לא שימושי. כי עבור המפרסם לא חשובים רוב הדברים שהוא אוסף: כל מה שחשוב לו, בגדול, אם הוא מפרסם באינטרנט זה האם אני מחובר ואיפה אני. כל השאר הוא רעש לבן.
ולא סתם רעש לבן: חישבו על כל התנועה של כל המידע הזה; כמה משאבים הוא דורש מהרשת, ובשביל מה?
וחישבו בכלל על התנועה הכוללת של המידע ברשת: הרוב הדי גדול של המידע שעובר הוא זבל טהור: ספאם, קוקיז, רוגלות, וירוסים, פופ-אפים וכד'. ככל שרוחב הפס גדל, גדלה כמות הזבל שעוברת בו. הפילוח קרס אל תוך עצמו, והכישלון הזה, אני מאמין, עוד יהדהד ברחבי האינטרנט ומוחצה לו שנים ארוכות.

ה.
אבל אני לא יכול שלא להמשיך ולחשוב על כל המידע הזה עובר ברשת ממקום למקום. זה כמו על תוכנית ריאליטי. זו תוכנית הריאליטי הגדולה מכולן.
אני חובב קטן מאוד של ז'אנר הריאליטי, ומבין סוגי הריאליטי השונים, אני הכי פחות אוהב את התוכניות בהן נועלים חבורה של אנשים במקום מסוים ומצלמים הכל, אבל הכל, כולל הכל ושום דבר אחר מלבד הכל. אבל אתם יודעים איך זה בנאדם מול טלוויזיה; לפעמים הוא נתקע על תוכנית שהוא לא אוהב ובכל זאת נשאר לראות אותה עד הסוף. אדם מול טלוויזיה לא תמיד עושה מה שטוב בשבילו, הרבה פעמים הוא עושה את מה שטוב בשביל הטלוויזיה, ובתקופה הזו מה שטוב בשביל הטלוויזיה זה ריאליטי, אז צריך להתפשר.
כשאני נתקע מול תוכנית כזו אני לא יכול שלא לעשות את החישוב: עבר שבוע מאז הפעם האחרונה שראיתי את עשרה הצעירים האלה, על כל אחד מהם עברו 24 שעות ביום כפול שבע, ביחד זה יוצא אלף שש מאות שמונים שעות. הפרק הזה בן שעה אחת. איפה שאר אלף שש מאות שבעים ותשע השעות הנותרות?
איפה כל השעות האלה, אתם שואלים? השעות האלה הן כמו העץ מהמשל, שנופל באמצע היער בלי שאף אחד רואה או שומע; העץ ששאלתם את עצמכם האם הוא עשה רעש, האם הוא בכלל נפל, האם היה שם עץ אי פעם.
בגלל זה אני לא אוהב את הריאליטי, זה תמיד עושה אותי קצת עצוב על כל השעות האלה, שלא נכנסו לתוכנית, כל השעות האלה שעברו לשווא, ועכשיו הן ממלאות קלטות שאף אחד לא יראה. השעות האלה הן העץ הנופל באמצע היער.
לצפות בקלטות האלה, האבודות, זה כמו לשמוע את הרעש שעושה העץ שנופל באמצע היער בלי שאף אחד ישמע אותו; להוכיח שכל הזמן הזה לא עבר לשווא, שכל הזמן הזה אכן עבר. הרוגלות האלה, שאוספות את כל המידע הזה, הן כמו הקלטות האבודות מתוכניות הריאליטי שאיש לא יראה, גם הן העץ שנופל באמצע היער.

 

פרשת השבוע – תולדות

 

א.
פרשת השבוע, פרשת תולדות. כדאי לקרוא.
מהפרשה אנחנו למדים רבות על יצחק אבינו. מה אומר לכם על יצחק אבינו? לרוע מזלו, נולד הממזר המסכן לפני הפסיכואנליזה והטוק-שואו. רוצה לומר: הטראומה של העקידה נותרה חקוקה עמוק עמוק באבינו יצחק, שלבטח היה מרטיב את משכבו בלילות תוך שהוא חולם על סכינים גדולות יורדות אל צווארו העקוד. לא קל להתבגר כבן להורים שהיו מוכנים לשחוט אותך בשביל האמונה. טיפול היה עוזר פה, אבל לך תמצא מטפל טוב בארץ פלישתים.
גם על רבקה אנחנו למדים בפרשה. רבקה אמנו לא נפלה רחוק משרה אמנו, חמותה. כמו שרה, גם היא מעדיפה בבירור ילד אחד על פני השני; כמו שרה, גם היא לא בוחלת במניפולציות. כמו שרה, גם רבקה מפיקה סיפוק מיני מהעובדה שהתושבים בשכונה מציצים לה ולבעלה מזדיינים כשהם משוכנעים שמדובר באח ואחות. שובבות היו האמהות הגדולות שלנו.

ב.
אולם במרכז הפרשה, ללא ספק, עומד סיפור מאבקי הבכורה ושורשי האיבה בין עֵשָׂו ליעקב. פה, בפרשה, הזו, מתחיל הכל (למרות שהכל בעצם התחיל כבר קודם, עם אברהם, שרה הגר וישמעאל).
הכל מתחיל ונגמר ומתמצה בפסוק מ"א, פרק כ"ז: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב". מכאן גזרו רבותינו הלכה כי עֵשָׂו שונא ליעקב. הפרשנים בבתי הכנסת לא יוכלו להתאפק ויקשרו את הפרשה למות הראיס השבוע. לא משנה מי יחליף את ערפאת, יאמרו הדרשנים של הימין, הרי ידוע שעֵשָׂו שונא ליעקב.
תמיד שנאתי איך שהם פשוט מתעלמים מהסיפור: הרי עֵשָׂו שטם את יעקב רק אחרי שזה התחזה לו, שיקר לאביו ובעזרת אמו גנב לו את הברכה ואת השררה. תמיד שנאתי את ה"עֵשָׂו שונא ליעקב", תמיד שנאתי את המשפט הזה שנטוע כל כך עמוק בבסיס ההוויה היהודית-דתית-ציונית-לאומית. 

ג.
הקריאה שלי את סיפור יעקב ועֵשָׂו מושפעת – ואיך לא תהיה – מהעובדה שאני אח בכור, ראש וראשון – מבחינה כרונולוגית בלבד, חשוב לציין – לצוות מובחר של אחיות ואח.
כבכור, אני קורא את פסוקים כ"ט עד ל"ד בפרק כ"ה, ומתמלא מחשבות, חלקן נוגות.

"וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹכִי (עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ, אֱדוֹם).
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.
וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים.
וַיֹּאכַל, וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם, וַיֵּלַךְ
וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה".

אני קורא את הסיפור הקטן הזה ולבי יוצא אל עֵשָׂו.
עֵשָׂו אומר "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה", והמשפט הזה מכתיר אותו כפילוסוף הראשון. בשלב הזה של חייו עֵשָׂו בז לבכורה, בז לכבוד. כל השעות האלה בטבע, עם הצאן, כל המארבים האלה לציד, עשו את עֵשָׂו לפילוסוף ולאיש רוחני הרבה יותר מאחיו הצעיר, החכם, התם, יושב האוהלים, שהפך להיות שקרן קטן, מניפולטור, רודף כבוד ושררה ובכורה. לא עֵשָׂו, עֵשָׂו הוא פילוסוף. עֵשָׂו לגמרי בשאנטי.
אני רואה את עֵשָׂו כמו שיווה, האל ההודי, האל שבאופן אישי עשה לי את הכי הכי הרבה מכל האלים שפגשתי עד אליו וגם אחריו. שיווה היוגיסט, המודט, הרקדן, איש הטבע, אוהב ההרים והשקט, האיש המדבר לחיות והמעשן גנג'ה מבוקר עד ליל. שיווה, הו שיווה הגדול. אל הזמן והאש וההרס והכלום המוחלט.

 

Om Nama Shiva

כשעֵשָׂו בז לבכורה, גם אני בז לבכורה. כשהוא אומר "לָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה", אני אומר את זה גם, כמוהו.
עֵשָׂו הוא המואר הראשון כי הוא היה הראשון בתנ"ך שמוכן – ברגע נתון אחד – לוותר על העתיד לטובת ההווה, לוותר על הרוח לטובת החומר, פשוט לוותר.
הו, הכוח הגדול הטמון בוויתור על הכל – עֵשָׂו היה שם, הוא היה מספיק גדול ורוחני בשביל לוותר על הבכורה שלו בנקודה הזאת בחייו (אחר כך הוא נהיה קצת עצבני).

עֵשָׂו הוא הקדוש של הבכורים.

ד.
שבת שלום.

הבידור האישי והדקדוק הפנימי

א.
מהבוקר נזל לי האף. אחרי הצהרים, כשעור האף כבר מתקלף לגמרי מרוב קינוחים (אתם הרי יודעים איך זה נייר הטואלט של מקום העבודה; לעולם הוא יהיה קשה יותר מזה שבבית, ורק בגלל זה – אם לא בגלל כל הסיבות האחרות – אין כמו בבית), עיני אדומות וגרוני ניחר, פסעתי אל בית המרקחת הקרוב למקום מגוריי וביקשתי מהרוקח משהו שייבש לי את האף.
הרוקח שם לפני כדורים ותרסיס. אני אקח את שניהם, אמרתי בקול הזה של המצוננים, משהו שאני צריך לדעת? לא כדאי לקחת לפני השינה, הוא אמר. למה, שאלתי. זה יכול להיות קצת מעורר, השיב האיש בחלוק הלבן ונפנה ממני אל לקוח מרוצה אחר.
לקחתי את הכדורים, לקחתי את התרסיס, ויצאתי אל הרחוב. השעה עוד לא הייתה ארבע אחר הצהרים כשלקחתי את הכדור הראשון שלי וליתר ביטחון גם סחטתי שפריץ של תרסיס נטול טעם במעלה הנחיר. יש גם תרסיס בטעמים, אבל אני לא אוהב תרסיס בטעמים. הרעיון נראה לי משונה.
עונת המעבר היא הפעם היחידה בשנה בה אני בא במגע עם שוק תרופות ה-OTC (ראשי תיבות של Over the counter. תרופות ללא מרשם רופא). אומר את זה אחרת: הרבה צריך לקרות בלילה, כדי שבבוקר אקח כדור נגד כאב ראש. תעשיית ה-OTC מסתדרת בלעדי איכשהו. בערך מאה מליון דולר עוברים שם בשנה, מתוך 1.38 מיליארד דולר (מכירות התרופות ההומניות בשנת 2004 על פי חיים הורביץ, יו"ר ענף הפרמצבטיקה בהתאחדות התעשיינים ומנכ"ל בכיר בחברת טבע).
לגבי ה-OTC הכל מסכימים שהפוטנציאל גבוה בהרבה ושיחסית, מדובר בשוק רדום יחסית. בתחילת 2005 ייפתח השוק הזה לתחרות, ותרופות יתחילו להימכר גם בתחנות דלק, רשתות שיווק, מרכולים וחנויות ספרים. אולי אז יבוא הגידול.
בחזרה אלי. כמה דקות עברו מאז שלקחתי את ה-OTC שלי. פתאום אני שם לב שהאף שלי יבש לחלוטין, כאילו מעולם לא התעטשו בו. אני שוב נושם. מה שרק לפני כמה דקות היה נהר שוצף הפך לוואדי חרב, ואני חושב לעצמי איזה הבדל עצום יש בין חיים עם נזלת לחיים בלי נזלת. לחיי הבלי מרשם רופא, אני אומר לעצמי, מרגיש כאילו קיבלתי את חיי במתנה. תענוג להיתקל במשהו שממש עובד; הייתה לי בעיה ואין לי אותה יותר. כל היום סבלתי, ופתאום הכל נראה הרבה יותר טוב. רק לפני רגע הייתי מצונן ועגום, ועכשיו אני שמח וטוב לב. האף הנוזל נראה לי כמו זיכרון רחוק, אבל לייתר ביטחון אני נותן עוד שפריץ קטן מהתרסיס ומרגיש טוב. ככל שהזמן עובר אני מרגיש יותר טוב. הוא ממשיך לעבור, אני ממשיך להרגיש טוב. אני מחייך לכולם, כולם, כך נדמה, מחייכים אלי, וכל הרחוב נראה פתאום הרבה יותר סביר.
עובר עוד כמה זמן, לא הרבה, אבל גם לא מעט, עד שאני קולט: זה לא סתם שאני מרגיש טוב. למעשה, אני חווה סוג של היי. אני מסטול. הדבר הזה שנתנו לי בלי מרשם משפיע עלי חזק מאוד, ממסטל אותי.
ביליתי כמה שעות לא רעות עם הכדורים והתרסיס. היה נחמד מאוד. כמו שאומרים, אם הייתי יודע שככה זה ב-OTC, הייתי בא יותר.

ב.
איך תגדיל תעשיית ה-OTC את חלקה בשוק החדש שעומד להיפתח בפניה? אולי זה העתיד: להתרחב מעבר לרפואה אל ייצור של תכשירי מצב רוח. לא עוד הסתפקות בפתיחת אפים סתומים, כאבי ראש, כאבי פרקים וחום. אנחנו מדברים על כדור לשינה, תרסיס לריקוד, סירופ לריכוז וטבליות ג'ל לסקס. ה"ללא מרשם רופא" האולטימטיבי.
שוק ה-OTC חייב להמציא את עצמו מחדש לא על חשבון תרופות מרשם או ביקור אצל רופא. לא בשוק הזה צריך ה-OTC לנגוס. ה-OTC צריך להיכנס אל תחום התענוגות. העתיד של ה-OTC הוא בתחום הבידור האישי והדקדוק הפנימי.
נקרא לילד בשמו: יש הרבה כסף שאפשר לעשות אם מספקים אלטרנטיבה לסמים. יש מאיפה לקחת; שוק הסמים בישראל שווה כחמישה מיליארד שקלים בשנה. לדעתי, ה-OTC יכול לקחת שליש מזה בלי להתאמץ. חישבו על כל הצרכנים הרכים, אנשים שהדבר האחרון שהם רוצים לעשות זה להסתבך עם מישהו. וחישבו על כל הקהלים החדשים שייפתחו אל מוצר שכזה. חישבו על הפוטנציאל הכלכלי. זה לא סתם שאנשים נהיים סוחרי סמים.

ג.
אני לא מאמין שתעשיית התרופות לא חשבה על זה לבד עד היום. אני לא מאמין שאין להם אף אחד באיזה מרתף שעובד על זה: ייצור המוני של סמים "טובים", "חוקיים". כדור שנבחן על ידי טובי המדענים, ומטרתו אחת: לעשות לך טוב.
חברות התרופות הרי כבר עשו צעד גדול בכיוון הרפואה הבידורית עם הוויאגרה והסיאליס, תרופות-מותרות לעידן של תוחלת חיים גבוהה. תרופות מצב רוח ללא מרשם רופא הן בסך הכל הצעד המתבקש הבא. אנשים, כך נדמה, הבשילו: הם מוכנים לקחת שליטה על מצב הרוח שלהם. חברות התרופות רק מספקות את הדרישה.

ד.
הרי לשם הכל הולך, לא? למין שליטה מבוקרת בכל דבר; בגורמי השמיים, בריח הגוף, בשעת המוות, בנזלת, בכאבי גרון, במצב הרוח.
ז'תומרת, איך עוד אפשר לתאר את הציוויליזציה המערבית של התקופה הזאת אם לא כתנועה מתמדת אל האשליה של השליטה המוחלטת. מהרגע שאנחנו קמים בבוקר ועד לרגע בו אנו עוצמים את עיננו, זו שטיפת המוח שעוברת עלינו: תבחר, תחליט, תיקח, יש לך עוד אפשרות, ועוד אחת. בחרת? לקחת שליטה על החיים שלך. מה שיש לך זה לא מספיק, אתה צריך משהו אחר, תמיד. אם אתה חולה, ימצאו לך תרופה. 
ה.
זה מה שיצרני ה-OTC צריכים לעשות על מנת לפרוץ לשווקים חדשים, אבל לפרוץ באמת, לשנות את העולם כמו שעשתה תעשיית התרופות יותר מפעם אחת (למשל, הגלולה נגד הריון). ומה יכול להיות יותר מושלם מאשר ה-OTC האולטימטיבי? מוצר מדף שנכנס חזיתית בתעשיית הסמים. מוצר מדף שמשנה תודעה. אני חושב שזה גם מאוד מתאים לרוח התקופה.

 

מחשבות על אינטרנט

 

זה מין מדור חדש שאני מייסד פה. הוא יתפרסם מפעם לפעם ויכלול דברים מהסוג הזה:

 

א.
יוצר נקודת שיחזור

ה-Service pack 2 מריץ את עצמו. אני מסתכל עליו. פתאום הוא עוצר לרגע את שטף ההודעות – "סורק", "מעדכן", "מגבה" – לוקח פאוזה דרמטית, ואז מודיע: "יוצר נקודת שיחזור".
חשבתי שזה נורא יפה המשפט הזה – "יוצר נקודת שיחזור". חשבתי שזה קצת מה שאנחנו עושים כל הזמן: יוצרים את נקודת השיחזור של ה"אני".
נקודת השיחזור היא ה"אני" שרק אני מכיר, היא נקודת התייחסות שנוצרת מחדש בכל פעם שאנחנו מתקינים את ה-Service pack 2 של הנשמה.

ב.

"איך מאבטחים אוויר? " – מאמר שלי בגלובס הערב.

חיזיון רב עוצמה

 

בשבת אחרי הצהרים טיילנו בגן הפעמון בירושלים. עברנו דרך קבוצה גדולה של אנשים שבילו בפארק; המבוגרים ישבו על כסאות פלסטיק והילדים שיחקו במשחק די משונה: אחד היה רוכב על מין טוסטוס קטן, וכל השאר היו רצים אחריו במעלה ובמורד הגן, משחקים, מתווכחים, צוחקים, נעלבים, רבים מי יעשה את הסיבוב הבא. היו שם משהו כמו 40 אנשים, וכולם נראו מאוד עליזים.

עברנו דרכם. משהו היה נראה משונה, אבל לא ידענו מה. בדרך חזרה שוב עברנו דרכם, ושוב משהו היה נראה קצת משונה.

ואז קלטנו: זו היתה קבוצה של אילמים.

זה היה חיזיון רב עוצמה; כל המהומה הזו של ילדים משחקים, רבים ומתווכחים, נעשתה בדממה מוחלטת.

זה היה אחד מהדברים הכי יפים שראיתי בזמן האחרון. אני יודע את זה כי הניסיון לתאר את זה יוצא כל כך חסר (כמו את כל הדברים היפים באמת. את הדברים היפים באמת אי אפשר לתאר ואי אפשר לצלם, אפשר רק לראות ו/או לדמיין).