א.
השבוע חשבתי על מודיעין, שבשבוע שעבר חגגה עשור להיווסדה ברוב עם והדרת מלך; הייתה הופעה של עידן רייכל ואפילו פואד הגיע והעלה זיכרונות מטקס הנחת אבן הפינה: זה היה ב-93' ומישהו שפך קפה רותח על רבין. איזה קטעים, הא?
קראתי בעיתון שבשבוע הספר (המקוצר) שנערך במודיעין נמכרו כמעט אך ורק ספרי ילדים, כשהדבר היחיד שנתן איזה פייט היו ספרי הבישול. בהתחלה זה מצחיק, אחר כך עצוב: מה כבר יכול לצאת מפרבר בו הורים לא קוראים ספרים? מהפכה בטוח שלא. רק בינוניות ואדישות, וזה עוד במקרה הטוב. עובדה: במקומון המקוון של מודיעין, Mcity, קראתי על מצלמות אבטחה שהותקנו בתיכונים בעיר אחרי מקרים רבים של ונדליזם.
ואיך בכלל חדר הפרבר הרדום הזה למחשבותיי, ומה פתאום אני חושב על ילדים? זה בגלל גרמניה, שעשתה לי לחשוב על זקנים.
ב.
הפרדוקס של התרבות המערבית, או לפחות אחד מהם, הוא שככל שהיא מזדקנת ככה היא שייכת יותר לצעירים. כתבנו על זה לא פעם; אירופה הישנה מתמעטת, עם ממוצע ילודה עלוב של 1.5 לידות לאישה, כשבמקביל היא מזדקנת עם העלייה בתוחלת החיים. אבל למרות המציאות הזו, או אולי בגללה, היא מקדשת את הנעורים. כתבתי על זה לא מעט. הסופר הצרפתי מישל וולבק תאר אחד מהעתידים האפשריים למצב הזה בספרו הנהדר ועוכר השלווה "אפשרות של אי" שסיימתי השבוע ועשה לי טוב, כלומר רע.
בגרמניה המצב עגום במיוחד, עם ממוצע לידות של 1.3 לאישה. אין פלא, אם כך, שלפני כחודש נפתח שם, בפרברי ברלין, גן שעשועים המיועד לקשישים בלבד. ממש כך. את מקום הקרוסלות תפסו הליכונים מעוצבים, במקום הנדנדות הוצבו מכשירי כושר ועיסוי, ואיפה שפעם היה ארגז חול עומדים היום שולחנות שח וברידג'.
הכניסה לילדים, אם שאלתם את עצמכם, אסורה.
זה מסוג האנקדוטות שיכולות להוות יופי של נושא במקרה שהשיחה נתקעת לרגע (שמעת על הגן לקשישים? גדול, לא?), אבל לא הכל מצחיק בחיים; זה המצב האמיתי בגרמניה, וזה מעסיק אותם שם. לפני מספר חודשים שודר שם בטלוויזיה סרט שנקרא "מרד הקשישים", שמתרחש בשנת 2030: הרשויות הסוציאליות קרסו, ומיליוני זקנים הידרדרו לחרפת רעב. אז הם פתחו במרד אלים. זה לא תרחיש כל כך בדיוני, הסכימו הכל בדיון הציבורי שהתעורר בעקבות ההקרנה. גרמניה, ואיתה המערב כולו, נאבקת בפצצה דמוגרפית מתקתקת: היא נכחדת. לאט ובאלגנטיות, אבל נכחדת.
האירופאים הם כמו דובי הפנדה; הם איבדו את אינסטינקט ההישרדות וההתרבות. לדובי הפנדה יש לפחות את הסינים, שמרביעים ומרבים אותם באמצעים מלאכותיים. מי ירביע את האדם הלבן?
ג.
גם בספרד המקשישה נבנים גני שעשועים לקשישים, גם איטליה בוחנת את העובדה, ואפילו השר לענייני גמלאים שלנו, רפי איתן, שוקל להביא גנים כאלה לישראל, שהולכת ומקשישה גם היא. זה רעיון טוב, אני חושב. אם היום כ-10% מתושבי מדינת ישראל הם בני 65 ומעלה (וזאת יחסית לכ-3% בקום המדינה!), הרי שעד 2025 הם הולכים להיות כ-31% מהאוכלוסייה, הרבה יותר מהממוצע העולמי. חברים, חכו קצת, ב-2035 אני מצטרף אליכם, אנחנו נעשה חיים משוגעים בעיר הזו, תאמינו לי!
בינתיים, זה לא שקשישי העיר צריכים אותי בשביל לעשות חיים: בשבוע שעבר, אולי שמעתם, נערכה אליפות הארץ בנהיגה בקלנועיות בהשתתפות כחמישים קשישים. חבל שלא הייתי שם. נהיגה איטית בקו ישר זה הצד החזק שלי. אני זוכר פעם אחת שהסעתי את סבא וסבתא שלי הביתה; למה אתה נוסע כל כך לאט, הם שאלו.
כן, אני באמת חושב שאני יכול, בזמן המתאים, להוות תוספת מבורכת לסצנה הגמלאית בעיר. למעשה, אני מחכה לזה בקוצר רוח. הדבר היחיד שקצת מעיב על הציפייה זו האפשרות לקריסת מערכת הפנסיה שתשאיר אותי למות עני ודפוק, נרקב באיזה מסדרון.
מה שבטוח זה שהסדר החברתי הולך להשתנות. העולם הישן: ההורים עובדים, אם אפשר קונים דירה לילדים, אחר כך פורשים לפנסיה, אחר כך נפטרים, מורישים משהו והגלגל ממשיך. העולם החדש: ההורים חיים עד גיל מופלג, ואם יש להם בכלל ילדים הרי שאין להם מה להוריש להם (כל החסכונות הלכו על הפנסיה), וגם הגלגל הזה ממשיך, רק בכיוון אחר. סבי קנה דירה להורי, הורי כבר לא יקנו לי דירה, מה אוריש אני לילדי? (ואני בכלל עוד אין לי ילדים) חבילה של עיתונים מרקיבים. באחד מהם, בהנחה שלא יזרקו את כל הערמה לזבל, יימצא המאמר הזה שאין שום דבר שאפשר לעשות בו.
הסדר החברתי הולך להשתנות, למרות שלא בטוח שניתן לשייך את עליית מפלגת הגמלאים, ובעקבותיה את הקמתם האפשרית של גני שעשועים לקשישים, למהפכה המתרחשת – הרי ההצבעה לה הייתה הצבעת מחאה (בכאילו, כן? אין מחאה אמיתית בישראל) ורבים ממצביעיה בכלל ערקו אליה מ"עלה ירוק" בשביל הקטעים. מפלגת הגמלאים צריכה להתבגר (מצחיק, לא?) ולהפוך מקוריוז לכוח משמעותי, והיא צריכה לעשות את זה מה; תוך שלושים שנה אני חייב שהמצב ישתנה מהקצה אל הקצה. אנחנו – הקשישים של היום והקשישים של מחר – מוכרחים לשלב ידיים!
ד.
קשישים נוטים לגור בערים, זה הרבה יותר נוח. הערים הקשישות בישראל הן רמת גן, גבעתיים, בת ים וחיפה, בהן חלקם של בני ה-65 פלוס הוא סביבות ה-20%, אבל גם לתל אביב, איפה שאני גר, אין הרבה במה להתבייש; קשישים ממלאים את רחובותיה, יושבים בבתי הקפה בכיף, משלמים מחיר פנסיונר בתחבורה הציבורית, שוחים בים בבוקר ומתחרדנים בשמש בגנים הציבוריים. ביחד כיף להזדקן, כמו שאומר השיר, ואין ביחד כמו בעיר. בכל פעם שאני מזדמן לכפר או לפרבר הם תמיד נראים לי מקומות בודדים למדי; הרחובות תמיד ריקים. אין חיים.
ה.
אלא – וזה הרבה פעמים ככה בחיים – שאליה וקוץ בה. בעוד הערים שלנו הולכות ומתמלאות קשישים שרוצים רק לכייף, הרי שהערים על יושביהן הולכות לסבול, ובגדול, מהתחממות כדור הארץ וזיהום האוויר.
ולמה זה מעצבן? כי לגור בעיר זה אקט די ירוק, יחסית; עכברי העיר נוסעים פחות ברכב ומבזבזים פחות אנרגיה מעכברי הכפר עם רכבי השטח שלהם. ולמרות זאת, הרי שאנחנו, העירוניים, הסובלים העיקריים משינויי האקלים שמתרגשים עלינו: זיהום אויר, אקלים קיצוני, התפשטות מחלות זיהומיות ומגפות (ממש כך). הידעתם? 75% מפליטות גזי החממה מתרחשות בערים, למרות שהשטח העירוני הוא רק 0.4% מפני כדור הארץ. כדאי לכם לקרוא את נייר העמדה "התחממות גלובלית והעיר" שעוסק בדיוק בנושא החשוב הזה.
משם אני למד כי הערים הגדולות בעולם עומדות בחזית המאבק למניעת שינויי האקלים. יוזמת האקלים של ביל קלינטון שהושקה בשנה שעברה היא כולה שיתוף פעולה בין הערים הגדולות בעולם ששמו להן למטרה להפחית את פליטת גזי החממה ולייעל את השימוש באנרגיה. לונדון, לוס אנג'לס, בואנוס איירס, קהיר, קאראקס, שיקגו, דלהי, דוחה, איסטנבול, יוהנסבורג, מדריד, מלבורן, מקסיקו סיטי, ניו יורק, פריז, פילדלפיה, רומא, סן פאולו, טורונטו, ווורשה כבר בעניין. מה עם תל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע? למה מחכים, לעזאזל?!
ו.
המסקנה מכל הסיפור הזה היא שאימוץ אורח חיים ירוק יותר והשתתפות פעילה יותר בתנועה הסביבתית (בכל רמה של מעורבות) הם האינטרס של כולנו, גם של הזקנים של היום, אבל בעיקר של אלה, כמוני, שהולכים ומזדקנים.
אנחנו הזקנים של המחר, אחיות ואחים, כי לא משנה מה, את הזמן אנחנו לא נצליח לעצור. אז אם אנחנו רוצים להעביר את הימים הטובים של חיינו בגינה ציבורית המותאמת לצרכינו אנחנו צריכים להתחיל לדאוג לזה עכשיו. זה כמו תוכנית פנסיה, רק גלובלית.
החיים בהיר 