Monthly Archives: יוני 2007

פנסיה והעיר הגדולה

א.

השבוע חשבתי על מודיעין, שבשבוע שעבר חגגה עשור להיווסדה ברוב עם והדרת מלך; הייתה הופעה של עידן רייכל ואפילו פואד הגיע והעלה זיכרונות מטקס הנחת אבן הפינה: זה היה ב-93' ומישהו שפך קפה רותח על רבין. איזה קטעים, הא?

קראתי בעיתון שבשבוע הספר (המקוצר) שנערך במודיעין נמכרו כמעט אך ורק ספרי ילדים, כשהדבר היחיד שנתן איזה פייט היו ספרי הבישול. בהתחלה זה מצחיק, אחר כך עצוב: מה כבר יכול לצאת מפרבר בו הורים לא קוראים ספרים? מהפכה בטוח שלא. רק בינוניות ואדישות, וזה עוד במקרה הטוב. עובדה: במקומון המקוון של מודיעין, Mcity, קראתי על מצלמות אבטחה שהותקנו בתיכונים בעיר אחרי מקרים רבים של ונדליזם.

ואיך בכלל חדר הפרבר הרדום הזה למחשבותיי, ומה פתאום אני חושב על ילדים? זה בגלל גרמניה, שעשתה לי לחשוב על זקנים.

 

ב.

הפרדוקס של התרבות המערבית, או לפחות אחד מהם, הוא שככל שהיא מזדקנת ככה היא שייכת יותר לצעירים. כתבנו על זה לא פעם; אירופה הישנה מתמעטת, עם ממוצע ילודה עלוב של 1.5 לידות לאישה, כשבמקביל היא מזדקנת עם העלייה בתוחלת החיים. אבל למרות המציאות הזו, או אולי בגללה, היא מקדשת את הנעורים. כתבתי על זה לא מעט. הסופר הצרפתי מישל וולבק תאר אחד מהעתידים האפשריים למצב הזה בספרו הנהדר ועוכר השלווה "אפשרות של אי" שסיימתי השבוע ועשה לי טוב, כלומר רע.

בגרמניה המצב עגום במיוחד, עם ממוצע לידות של 1.3 לאישה. אין פלא, אם כך, שלפני כחודש נפתח שם, בפרברי ברלין, גן שעשועים המיועד לקשישים בלבד. ממש כך. את מקום הקרוסלות תפסו הליכונים מעוצבים, במקום הנדנדות הוצבו מכשירי כושר ועיסוי, ואיפה שפעם היה ארגז חול עומדים היום שולחנות שח וברידג'.

הכניסה לילדים, אם שאלתם את עצמכם, אסורה.

זה מסוג האנקדוטות שיכולות להוות יופי של נושא במקרה שהשיחה נתקעת לרגע (שמעת על הגן לקשישים? גדול, לא?), אבל לא הכל מצחיק בחיים; זה המצב האמיתי בגרמניה, וזה מעסיק אותם שם. לפני מספר חודשים שודר שם בטלוויזיה סרט שנקרא "מרד הקשישים", שמתרחש בשנת 2030: הרשויות הסוציאליות קרסו, ומיליוני זקנים הידרדרו לחרפת רעב. אז הם פתחו במרד אלים. זה לא תרחיש כל כך בדיוני, הסכימו הכל בדיון הציבורי שהתעורר בעקבות ההקרנה. גרמניה, ואיתה המערב כולו, נאבקת בפצצה דמוגרפית מתקתקת: היא נכחדת. לאט ובאלגנטיות, אבל נכחדת.

האירופאים הם כמו דובי הפנדה; הם איבדו את אינסטינקט ההישרדות וההתרבות. לדובי הפנדה יש לפחות את הסינים, שמרביעים ומרבים אותם באמצעים מלאכותיים. מי ירביע את האדם הלבן?

 

ג.

גם בספרד המקשישה נבנים גני שעשועים לקשישים, גם איטליה בוחנת את העובדה, ואפילו השר לענייני גמלאים שלנו, רפי איתן, שוקל  להביא גנים כאלה לישראל, שהולכת ומקשישה גם היא. זה רעיון טוב, אני חושב. אם היום כ-10% מתושבי מדינת ישראל הם בני 65 ומעלה (וזאת יחסית לכ-3% בקום המדינה!), הרי שעד 2025 הם הולכים להיות כ-31% מהאוכלוסייה, הרבה יותר מהממוצע העולמי. חברים, חכו קצת, ב-2035 אני מצטרף אליכם, אנחנו נעשה חיים משוגעים בעיר הזו, תאמינו לי!

בינתיים, זה לא שקשישי העיר צריכים אותי בשביל לעשות חיים: בשבוע שעבר, אולי שמעתם, נערכה אליפות הארץ בנהיגה בקלנועיות בהשתתפות כחמישים קשישים. חבל שלא הייתי שם. נהיגה איטית בקו ישר זה הצד החזק שלי. אני זוכר פעם אחת שהסעתי את סבא וסבתא שלי הביתה; למה אתה נוסע כל כך לאט, הם שאלו.

כן, אני באמת חושב שאני יכול, בזמן המתאים, להוות תוספת מבורכת לסצנה הגמלאית בעיר. למעשה, אני מחכה לזה בקוצר רוח. הדבר היחיד שקצת מעיב על הציפייה זו האפשרות לקריסת מערכת הפנסיה שתשאיר אותי למות עני ודפוק, נרקב באיזה מסדרון.

מה שבטוח זה שהסדר החברתי הולך להשתנות. העולם הישן: ההורים עובדים, אם אפשר קונים דירה לילדים, אחר כך פורשים לפנסיה, אחר כך נפטרים, מורישים משהו והגלגל ממשיך. העולם החדש: ההורים חיים עד גיל מופלג, ואם יש להם בכלל ילדים הרי שאין להם מה להוריש להם (כל החסכונות הלכו על הפנסיה), וגם הגלגל הזה ממשיך, רק בכיוון אחר. סבי קנה דירה להורי, הורי כבר לא יקנו לי דירה, מה אוריש אני לילדי? (ואני בכלל עוד אין לי ילדים) חבילה של עיתונים מרקיבים. באחד מהם, בהנחה שלא יזרקו את כל הערמה לזבל, יימצא המאמר הזה שאין שום דבר שאפשר לעשות בו.

הסדר החברתי הולך להשתנות, למרות שלא בטוח שניתן לשייך את עליית מפלגת הגמלאים, ובעקבותיה את הקמתם האפשרית של גני שעשועים לקשישים, למהפכה המתרחשת – הרי ההצבעה לה הייתה הצבעת מחאה (בכאילו, כן? אין מחאה אמיתית בישראל) ורבים ממצביעיה בכלל ערקו אליה מ"עלה ירוק" בשביל הקטעים. מפלגת הגמלאים צריכה להתבגר (מצחיק, לא?) ולהפוך מקוריוז לכוח משמעותי, והיא צריכה לעשות את זה מה; תוך שלושים שנה אני חייב שהמצב ישתנה מהקצה אל הקצה. אנחנו – הקשישים של היום והקשישים של מחר – מוכרחים לשלב ידיים!

 

ד.

קשישים נוטים לגור בערים, זה הרבה יותר נוח. הערים הקשישות בישראל הן רמת גן, גבעתיים, בת ים וחיפה, בהן חלקם של בני ה-65 פלוס הוא סביבות ה-20%, אבל גם לתל אביב, איפה שאני גר, אין הרבה במה להתבייש; קשישים ממלאים את רחובותיה, יושבים בבתי הקפה בכיף, משלמים מחיר פנסיונר בתחבורה הציבורית, שוחים בים בבוקר ומתחרדנים בשמש בגנים הציבוריים. ביחד כיף להזדקן, כמו שאומר השיר, ואין ביחד כמו בעיר. בכל פעם שאני מזדמן לכפר או לפרבר הם תמיד נראים לי מקומות בודדים למדי; הרחובות תמיד ריקים. אין חיים.

 

ה.

אלא – וזה הרבה פעמים ככה בחיים – שאליה וקוץ בה. בעוד הערים שלנו הולכות ומתמלאות קשישים שרוצים רק לכייף, הרי שהערים על יושביהן הולכות לסבול, ובגדול, מהתחממות כדור הארץ וזיהום האוויר.

ולמה זה מעצבן? כי לגור בעיר זה אקט די ירוק, יחסית; עכברי העיר נוסעים פחות ברכב ומבזבזים פחות אנרגיה מעכברי הכפר עם רכבי השטח שלהם. ולמרות זאת, הרי שאנחנו, העירוניים, הסובלים העיקריים משינויי האקלים שמתרגשים עלינו: זיהום אויר, אקלים קיצוני, התפשטות מחלות זיהומיות ומגפות (ממש כך). הידעתם? 75% מפליטות גזי החממה מתרחשות בערים, למרות שהשטח העירוני הוא רק 0.4% מפני כדור הארץ. כדאי לכם לקרוא את נייר העמדה "התחממות גלובלית והעיר" שעוסק בדיוק בנושא החשוב הזה.

משם אני למד כי הערים הגדולות בעולם עומדות בחזית המאבק למניעת שינויי האקלים. יוזמת האקלים של ביל קלינטון שהושקה בשנה שעברה היא כולה שיתוף פעולה בין הערים הגדולות בעולם ששמו להן למטרה להפחית את פליטת גזי החממה ולייעל את השימוש באנרגיה. לונדון, לוס אנג'לס, בואנוס איירס, קהיר, קאראקס, שיקגו, דלהי, דוחה, איסטנבול, יוהנסבורג, מדריד, מלבורן, מקסיקו סיטי, ניו יורק, פריז, פילדלפיה, רומא, סן פאולו, טורונטו, ווורשה כבר בעניין. מה עם תל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע? למה מחכים, לעזאזל?!

 

ו.

המסקנה מכל הסיפור הזה היא שאימוץ אורח חיים ירוק יותר והשתתפות פעילה יותר בתנועה הסביבתית (בכל רמה של מעורבות) הם האינטרס של כולנו, גם של הזקנים של היום, אבל בעיקר של אלה, כמוני, שהולכים ומזדקנים.

אנחנו הזקנים של המחר, אחיות ואחים, כי לא משנה מה, את הזמן אנחנו לא נצליח לעצור. אז אם אנחנו רוצים להעביר את הימים הטובים של חיינו בגינה ציבורית המותאמת לצרכינו אנחנו צריכים להתחיל לדאוג לזה עכשיו. זה כמו תוכנית פנסיה, רק גלובלית.

 

חמישה ספרים

א.

אני באמצע של מה שעושה רושם שהולך להיות אחד הספרים הגדולים שאקרא, "קפקא על החוף" של הרוקי מורקמי. כל ספר של מורקמי הוא יצירת מופת בעיני, אבל הפעם אני נפעם ברמות שקשה לי לתאר. אעתיק עבורכם משפט (עמ' 141): "אני יודע שיש סוג מסוים של שלמות שניתן להגיע אליו רק דרך הצטברות בלתי מוגבלת של חוסר שלמות. וזה מעודד אותי".

ב.

והאמת שזה מזל גדול שאני קורא ספר טוב כי לא מכבר סיימתי את "אפשרות של אי" של מישל וולבק, שהרס אותי לגמרי. הספר הזה הוא אולי הכי טוב שלו. בסיום הוא מעפיל לפסגות כאלה שאתה בקושי יכול לנשום. אין מספיק חמצן. הייתי צריך כמה ימים לנוח.

ג.

וזה מצוין, כי תוך כדי שני הספרים האלה אני נאבק ב"ההתפתחות היוצרת" של אנרי ברגסון, וזה לא קל כלל וכלל. העברית ארכאית, המשפטים מסורבלים, יש יותר מדי הסברים טכניים על כל מני דברים כמו מנגנון הראייה אצל בני האדם, תהליך הפוטוסינתזה אצל הצמחים או מנגנון הרבייה אצל סוג מסוים של פרפרים – אבל מתוך כל זה פורצת בעוצמה הפילוסופיה של ברגסון, שקטונתי מלרדת לעומקה, וודאי שלא לנסות ולהסביר אותה, אבל להרגיש אותה אני מצליח פה ושם. ברגסון מדבר על המֶשֶך, על תנופת החיים הנמצאת בכל, על האינטואיציה. זו פילוסופיה שמחה בבסיסה, חיובית, אוהבת חיים. אני לא יודע אם אי פעם אסיים את הספר הזה, זו הפעם השלישית שאני מתמודד מולו, אבל כל עמוד שאני הופך הוא כמו שלב בסולם.

ד.

תוך כדי זה בלעתי בשקיקה את "יצא לתרבות רעה", מחקר של ד"ר נורית בארי על אלישע בן אבויה, המכונה 'אחר' – אולי הכופר הגדול ביותר, ולבטח הידוע ביותר, בתולדות היהדות. האיש רכב על סוס בבית המקדש באמצע יום כיפור והיה עובר בין בתי מדרש ומדיח תלמידים לבטל תורה. אלישע עלה לשמיים יחד עם רבי עקיבא, יחד הם נכנסו לפרדס, ומה שראה שם הפך את אלישע לכופר במערכת השכר והעונש ובאחדותו של האל. לא היה כופר גדול מאלישע. אלוהים עצמו הודיע לאלישע שאין לו שום סיכוי לחזור בתשובה, ששערי שמיים נעולים עבורו. אלוהים עצמו שלח אש מהשמיים שתשרוף את קברו של אלישע. מאה שנים בער הקבר! ראו מה כוחה של הכפירה!

ככופר בעצמי אני חש קרבה גדולה אל 'אחר', וכמו כופרים אחרים גם אני רואה בו מעין אב קדמון. הספר של בארי, לעניות דעתי, עושה עבודה טובה בלהציג את היחס של היהדות לכופרים שבה; תערובת של משיכה והדרה, שנאה ואהבה, כבוד ובוז. זה ספר מרתק. ממש הארי פוטר: סיפורי 'אחר' מלאים במלאכים מדברים שהולכים מכות מתחת לכסא הכבוד, טבעות של אש שיורדות מהשמיים, בת קול שחוזרת ומופיעה מתי שבא לה, ואפילו אלוהים בעצמו מכניס כמה מילים.

אותי עניין במיוחד הוויכוח המקראי על מקור הכפירה של 'אחר', ומקור הכפירה בכלל. הפסיכולוגיסטים טענו שההסבר טמון בהורים, בילדות: כשהייתה אמו בהיריון עברה ליד בתי עינוגין ואביו הקדיש אותו לתורה בברית המילה שלו בגלל תאוות כוח ולא בגלל אהבת התורה. חובבי הדרמה ממקמים את הכפירה ברגע או באירוע, מעין הארה חיצונית: אלישע רואה את הצדיק שרע לו ואת הרשע שטוב לו, ומתקומם נגד מערכת השכר והעונש. ההיסטוריונים תולים את האשם בתקופה הקשה בה חי אלישע אחרי מרד בר כוכבא, על פיהם אלישע יצא לתרבות רעה כשראה כלב אוחז בין שיניו את לשונו העקורה של אחד מהרבנים הגדולים. יש הטוענים שהוא פשוט היה אדם חלש.

אבל כל ההסברים לא מחזיקים מים. אלישע היה ל'אחר' אחרי שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר. ארבעה עולים לשמיים, כאמור; אחד משתגע, אחד מת, אחד יוצא כמו שנכנס, אלישע בן אבויה יוצא 'אחר'. הוא ראה שם משהו. מה ראה? ראה שזה לא מה שסיפרו לו וסרב לסתום את הפה. מה שהוא ראה כל כך עצבן אותו שהוא עזב את אלוהים, ירד מהשמיים וישר הלך לזונה – ועוד בשבת!

הזונה זיהתה את אלישע, וסירבה להכניס אותו. אתה רב גדול, אמרה. הלך אלישע ועקר צנון מהערוגה (זו שבת, כן?). ראתה הזונה ואמרה: 'אחר' אתה. הראשונים שמזהים את אלישע כ'אחר' הם אלוהים וזונה. זה אומר שבשביל להיות 'אחר' אתה צריך להרגיש בבית גם בעליונים וגם בתחתונים, שכפירה טובה היא תמיד תערובת של סקס ופילוסופיה.

וחוץ מזה, אלישע הואשם בצדוקיות וגם אני, כידוע, צדוקי אדוק.

ה.

זה כבר כמה זמן מאז שחזרתי שוב אל ספר הטאו, או טאו טה צ'ינג, של לאו צה, ואני מתעמק בו ומתנחם בו והוגה בו יומם ולילה. העתקתי עבורכם חלק משיר:

 

בית

הוא ריבועים של אויר

דלת בין שני חדרים

רק מחברת את האויר

חלון מחבר חלל מרובע

עם הריק הגדול

שבחוץ

 

לעתים

היש

הוא

רק

תרוץ

ואריזה

והאין

הוא

האוצר

האמיתי

 

 

ערב בירושלים

רטט עובר בגבי, ברצינות, כשאני נכנס אל האמפיתיאטרון של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. זו שעת בין ערביים, הראות טובה, הרוח נעימה והנוף מרהיב; כל מני שכונות שאני לא יודע איך קוראים להם ומעבר להן מדבר יהודה וים המלח. אני מתמלא באוויר והיסטוריה.

 

עוד מעט – הכל קורה ב-3 ביוני – יתחיל טקס הענקת תוארי דוקטור ל-305 בוגרי האוניברסיטה (60% מהם נשים) ובני המשפחה והחברים כבר נוהרים פנימה בנימוס. כולם לובשים חג, מחייכים חיוכים גדולים של גאווה. משפחת דוידאי הגדילה לעשות והגיעה בהרכב מלא עם חולצות תואמות שעל כל אחת מהן הודפס "אני אחותו / גיסו / אחיינו הגא/ה של ד"ר ליאור דוידאי". אווירה נהדרת. גאווה גדולה גם במשפחת מאי; האם נירה והבת דלית מקבלות היום תואר דוקטור, הראשונה בנושא פדגוגיה ביקורתית והשניה בביולוגיה מולקולרית. אני מברך אותן.

 

כשאני מעיין בתוכנייה של הערב אני מתרגש שוב, ושוב. אני מעריץ ידע והשכלה וכותרות מחקרים כמו "השפעות אור על תהליכים ביוכימיים בתאי פוטורצפטור במערכת הראיה של הדרוזופילה" (נטלי אליה, ביולוגיה תאית, זכתה בציון מעולה) עושים לי את זה ביג טיים. אני לא צריך לדעת מה זה "דינמיקה קוונטית של תהליכים דיספיטיבים מהירים (דוד גלמן, כימיה) על מנת להבין שזה חשוב פי אלף ממנה שאני עושה. דפדפתי ומצאתי את דוקטור ליאור דוידאי: "עיתוי היווצרותו של אירוע מס" (משפטים).

 

אני יורד אל חדר ה-VIP, שם מסתובבים האנשים שעוד מעט יקבלו תוארי דוקטור לשם כבוד, וזו הפעם הראשונה שאני בחדר VIP שיש בו אנשים חשובים באמת, אבל באמת, לא זמרים או דוגמניות. אני בקרבת אנשים כמו פרופסור אהרון צ'חנובר, זוכה פרס נובל לכימיה (2004); פרופסור אן גרייבל, חוקרת מוח ידועה ומעוטרת, מומחית עולמית בנושא המוח הקדמי הגדול, שלמחקריה חשיבות עצומה בהבנת מחלות נוירולוגיות והפרעות נוירו-פסיכיאטריות; פרופסור ג'ולס ג'אניק, ביוטכנולוג שפיתח תרופה (על בסיס צמחי) נגד מלריה והיה מהראשונים שחקרו את הביטוי המיני של הצמחים; פרופסור סר אלן ר' פרשט, חלוץ בתחום הנדסת החלבונים, ועוד.

 

אחד מהם, שיקבל גם הוא תואר היום הוא פרופסור כאנען מ' מקייה, אינטלקטואל עיראקי גולה בארה"ב שלחם נגד משטרו של סדאם חוסיין. זוהי פעם רביעית שלו בישראל. מה דעתך על השינויים פה, אני שואל. יש פריחה כלכלית גדולה, אומר מקייה, המון בנייה, המון היי-טק. זה נכון, אני אומר, וחוץ מזה? מקייה מהסס. אני לא האיש לדבר על זה, הוא אומר, אבל הכל פה תקוע, אומר לי מקייה, לא קורה כלום.

אתה רואה איזושהי תקווה לאזור הזה שלנו, אני שואל. מקייה נאנח, בעיניו עצב גדול. אני לא רואה כיוון, הוא אומר לי. צריך שינוי והוא חייב לבוא מבפנים. אצל כולם.

מקייה: אי היכולת של המערב, בעיקר ארה"ב, להביס את אי היציבות – גם בעיראק, גם בלבנון, גם בישראל ובשטחים – מעלה שאלות נוקבות על דרכן של הדמוקרטיות, כוחן והדרך שלהן לניהול קונפליקטים. יש פה משהו דפוק, כך מקייה, והוא עמוק מאוד ובסיסי מאוד.

 

לידנו מתיישבת פרופסור לינדה נוכלין, פמיניסטית גדולה וחוקרת תרבות ידועה. השנה אנחנו מציינים 40 שנה לכיבוש, אני אומר לה, והראשונות שאוכלות אותה מהכיבוש, ובעצם מכל צורה של דיכוי ומלחמה, הן תמיד הנשים. אולי התקווה לשינוי, אני ממשיך, תבוא גם כן מהנשים, אולי אנחנו צריכים נשים בשלטון. יותר מדי שנים אנחנו נאנקים תחת עולם של גברים במדים וכאפיות עם יותר מדי רובים.

זה קצת עצבן אותה, שהרי אין דבר קל לפמיניסטית מלהתעצבן על גבר שלא שאל בדיוק, אבל בדיוק, את השאלה הנכונה בניסוח הנכון. נשים לא טובות יותר מגברים, היא אומרת, ומוסר הוא לא עניין של מגדר – הנה, גנדי היה גבר.

זה נכון, אני אומר לה, אבל גם היטלר.

כולנו יצורים מוסריים, אומרת נוכלין, ומה שטוב לגבר, טוב גם לאישה. אני קאנטיאנית, היא אומרת, אני מאמינה במוסר מוחלט.

ואני יונגיאני, אני משיב, אני מאמין באפלה ובפחד השוכנים בנפשו של כל אדם.

שתיקה. נו, אני שואל אותה, אז איך ישראל? מרתקת! היא אומרת, פעם ראשונה שלי פה, ואני פוגשת המון נשים מכל הצדדים. טוב, אולי לא מכל הצדדים, היא מודה, אני פוגשת הרבה יותר שמאלניות וליברליות, ודתיות לא פגשתי בכלל – אני אתאיסטית, ותכתוב את זה בבקשה.

וכבר יש לך מסקנות מהביקור, אני שואל. אני אף פעם לא מסיקה מסקנות, היא אומרת. אני אוהבת את אי הוודאות, את המפגשים ואת השיחות, אבל אני בחיים, בחיים, לא מסיקה מסקנות – וזה, ידידי, זה הפמיניזם.

 

אני תופס את לשיחה גם את תומס ל' פרידמן, עיתונאי (ניו יורק טיימס) וסופר (העולם הוא שטוח, בין השאר), שזכה שלוש פעמים בפרס פוליצר. אני מחזיק ממנו לאללה. הוא תותח. אנחנו לוחצים ידיים. זה כבוד גדול, אני אומר לו.

בספרך "העולם הוא שטוח" תיארת עולם בו אינטרסים של ממשלות ומדינות ניגפים מול אינטרסים כלכליים של חברות גדולות, ואפילו יחידים. בישראל התיאור שלך הגיע לממדים גרוטסקיים, הכלכלה פורחת, הבורסה בעננים, אבל הממשל איבד לחלוטין את היכולת לשלוט. הוא לא קיים. הדרך היחידה שלו להוכיח את קיומו היא להלחם ולהרוג.

פרידמן מאשר את דברי. "הממשלות עדיין נחוצות", הוא אומר, "בעיקר בענייני חינוך, תשתית, סביבה וממשל תקין. זה בסדר אם ממשלה מחליטה לצאת מתחום מסוים, אבל זה לא בסדר אם היא לא כשירה".

כמו אצלנו.

"נכון. מצד שני, כמו שאמרתי, לישראל יש המון מה להרוויח – והיא מרוויחה – מהעולם השטוח שמעודד יזמים ואינדיבידואלים, שמשניהם יש לישראל בשפע. מה שקורה פה הוא רגע בהיסטוריה, זה לא קשור לעולם השטוח".

רגע? כבר כמה שנים שהרגע הזה נמשך, והמצב בקאנטים. כלום לא קורה, ומה שקורה קורה לרעה.

"כן", הוא אומר בייאוש, "זה נכון. הכל משותק. זה המצב הכי משותק שהאזור הזה הגיע אליו, אולי מעולם".

הכל חסר תקווה.

הוא לא מכחיש. "זה בלגן. בלגן גדול. הכל קצת מדכא, אבל אסור לוותר ולאבד תקווה. לאולמרט יש אולי את העבודה הקשה בעולם".

רחמנות. היית בישראל עשרות פעמים. אתה רואה את השינוי בחברה?

"החברה הישראלית מתפוצצת מאנרגיה, ואני אופטימי. בעיקר בזכות העולם השטוח שמעודד יוזמה בעיקר של אינדיבידו…".

אדוני, אתה לא רואה מה קורה פה? יש צד שני, מאחורי ההשקעות ובנייני הזכוכית והשיש.

"כן, הפערים בחברה הישראלית שרק הולכים ומתרחבים, הם אולי הדבר הכי חשוב על סדר היום שלכם, וכמובן שמוכרחים למצוא דרך החוצה מהקונפליקט".

היינו יכולים להמשיך ולדבר, אלא שקראו לנו החוצה. הטקס התחיל.

 

האמינו לי, ישבתי מרותק במשך כל 305 הענקת התארים. פילוסופיה, משפטים, מתמטיקה, רפואה, עבודה סוציאלית. זה היה יפה. בכל פעם שניגש אחד הבוגרים לקבל תואר מתרוממת קבוצה אחת של משפחה מהקהל, אבל כולם גם מוחאים כפיים לכולם, וגם אני מוחא, ורוח ירושלמית נושבת יותר ויותר קרירה מדקה לדקה.

בכל הנאומים הדגישו הדוברים את האנושות ואת הספקנות ואת השאיפה אל הטוב ואת החקירה העצמאית, וזה היה כל כך הפוך מכל מה שקורה פה במדינה שזה עשה אותי נורא שמח ונורא עצוב.

 

הזמן עובר, חביבי

 

א.

חדשות טובות, חברות וחברים: הכל עובר, וגם אם לא הכל עובר הרי שלפחות דבר אחד בטוח: הזמן עובר. הנה, עופר גלזר עשה את הזמן שלו, כמו שאומרים, והשתחרר מהכלא לאחר שריצה ארבעה חודשי מאסר. פספסתי את מסיבת השחרור, לצערי; כנראה שההזמנה לא הגיעה בדואר. דברים כאלה קורים, אני משער.

גם עו"ד דורי קלגסבלד עומד להשתחרר עוד שבועיים וחצי לאחר שירצה שלושה עשרה חודשי מאסר. על מנת למנוע תקרית, אבקש להזמין אותי למסיבת השחרור כבר עכשיו, ולאשר טלפונית, שלא יהיו פדיחות.

והשמחות פשוט לא נגמרות: השבוע שוחרר מהכלא השר לשעבר גונן שגב לאחר שריצה שלוש שנות מאסר. במסיבת השחרור הזו יכול להיות שמח מאוד, אם כי האקסטזי יצא קצת מהאופנה לפי מה שאני שומע; היום כולם על קוקאין.

מה עוד משותף לשלושת הגברים האלה? התשובה (במהופך על מהופך): לשלושתם הורידו שליש על התנהגות טובה.

בקיצור, לחופש נולדו.

 

ב.

מי עוד עומד להשתחרר מהכלא? אם לשפוט לפי כמות כתובות הגרפיטי ששוטפות את המדינה, הרי שיגאל עמיר בדרך החוצה. מדובר, כמו שיכול לראות כל אדם שיוצא מהבית, בלחץ ציבורי מסיבי: בכל מקום יש כתובת.

"ישוחרר יגאל עמיר" זה ה"מוות לערבים" החדש.

כשחושבים על זה מבינים שהלחץ הציבורי האמיתי בעניין יגאל עמיר לא מופעל על ידי המיעוט שכותב את הכתובות, אלא על ידי הרוב שלא מוחק אותן, שעובר לידן, כמוני, כאילו היו אוויר.

אולי עבר לכם בראש משהו כמו: איך אתה יכול להשוות בין יגאל עמיר לשגב, גלזר או קלגסבלד, בכל זאת, וכו', וכד', וכמו שנאמר וימשיך כבודו. אז קודם כל אני לא משווה ושנית, אני משווה ועוד איך; חשבתי שמשחקים משחקי אסוציאציה, כמו בטלוויזיה: מנה ארבעה ישראלים שאתה לא יכול לראות ת'פרצוף שלהם.

 

ג.

מה עם הפרצוף של שאר הישראלים? שאלה לא קלה. אתם יודעים, בכל פקק שאני משתרך בו – ואני משתרך בלא מעט כאלה בזמן האחרון – אני פונה ימינה ושמאלה במבטי, לראות מי אלה העומדים לצדי בדרך, כלואים במכוניותיהם, אולי אתפוס חיוך מקרי או בדיחה שהופרחה, אולי יש סיכוי לשיחת חולין קצרצרה, משהו שיקל ולו במעט על המצב, אולי אפילו נוכל לקלל מישהו ביחד. אבל לכל מקום אליו אני מסתכל אני רואה רק כעס ובדידות. כל אחד יושב לבד באוטו שלו ומקלל את העולם. מדי פעם, כמו עווית, לחיצה ארוכה על הצופר. אין עם מי לדבר. אין על מה. החיים הם מלחמה וכולם רק מפסידים כל הזמן.

פקקים תמיד מוציאים מבני אדם את המירע, אני יודע. שם, בפקק, מזדקקים חוסר התכלית וחוסר התוחלת של המרוץ לכדי גוש הבוץ הלח הזה של הקיום. לבד. תקוע. כמו אתמול. כמו מחר. אתה עושה את הזמן שלך, בדרך לעבודה ובחזרה, לך אף אחד לא יוריד שליש על התנהגות טובה. יש רק דבר אחד שאתה יכול לעשות על מנת להוכיח את קיומך, להידחף.

וצדי הדרכים מלאים באנדרטאות למתים בתאונות הדרכים ובכתובות "כהנא צדק". זה תמיד היה ככה, אני יודע, אבל בזמן האחרון אני משוכנע שיש יותר משני הדברים.

 

ד.

ואם אני נשמע קצת מיואש זה הכל בגלל שבזמן האחרון יצא לי להסתובב בארץ די הרבה, בטח יחסית לעצמי. הייתי בצפון והייתי בדרום, הייתי במזרח והייתי במערב, הייתי בגבוה והייתי בנמוך, הייתי בחדש והייתי בישן, ומה אומר לכם חברות וחברים: יש לנו ארץ לא נהדרת בכלל.

הכיעור, האלימות, האטימות, הבורות והגזענות פשו בכל. ייאוש שקט והרסני זורם מתחת לפני השטח, ופני השטח דקים, משופשפים.

 

ה.

אני לא נוסטלגי; אין איזו תקופה יפה שאני מתגעגע אליה. אני אוטופיסט; אני מתגעגע לעתיד טוב יותר. זה לא פחות קשה לחיות כך. אין לי במה להתנחם מלבד ברוח האדם, בשאיפה אל הטוב, בתנופה הגדולה והאינסופית של החיים, באנושות. וכל זה נראה קצת תלוש מהמציאות בישראל 2007, אני יודע. איפה תנופה ואיפה רוח? איזו שאיפה ואיזה טוב? הכל תקוע, מרוח, נמוך, מעוך. הכל פואד.

אנושות? איזו אנושות; כל אחד לבד באוטו, צופר כמו משוגע.

אני חושב על כל זה כשילד ערבי בן 10 מנסה למכור לי חמש חפיסות מסטיק בחמישה שקלים ברמזור בירושלים. אני מסרב. לא היה לי כסף וזה בכל מקרה לא הטעם שאני אוהב. ואני נזכר בילד הערבי כשאני עומד כמה ימים אחר כך בתחנת דלק ליד קריית גת ואיש אחד מספר שקשה לו לחיות מאלף תשע מאות שקלים בחודש. ואני נזכר באיש הזה ליד קריית גת כשבכביש הערבה אני רואה מזדה ואחד מרכבי השטח הקטנים האלה שהתנגשו ועכשיו הם שזורים זה בזה בקשר שלא במהרה יינתק. שני גורלות שנפגשו לרגע. לפי האמבולנס זה קרה ממש לפני כמה דקות. והחום והאבק וכדורי הקוצים שהתגלגלו ברוח גרמו לכל זה להיראות כמו סצנה מסרט. הכל זז לאט. מעגלים של סבל ושל ייאוש.

 

ו.

השבוע ציינו ארבעים שנה למלחמת ששת הימים או לכיבוש או לשחרור. לא משנה איך אתם קוראים לזה, ארבעים שנה אחרי ברור שזה דפוק לגמרי. הכיבוש לא אשם בכול, אני לא מאלה, במיוחד שתחת מטריית "הכיבוש אשם", או בתמונת המראה שלו "צורכי הביטחון", נעשים בנו פשעים רבים – כלכליים, חברתיים, סביבתיים – כבר שנים ארוכות.

אבל יש כמה דברים בהם הכיבוש אשם לגמרי, ובאופן ישיר: המלחמה הנואשת ביותר היא מלחמה בה אתה לא יכול לנצח, ולא בגלל שהשני מנצח, אלא בגלל שזו מלחמה ללא ניצחון.

ארבעים שנה ככה, ואתה כבר לא יודע לנצח מלחמות. ואני לא מדבר רק על מלחמות נגד ערבים אחרים, אני מדבר אפילו על שביתת הסטודנטים או המחאה הציבורית אחרי דוח וינוגרד או על הנכים או כל דבר אחר. התרגלת להתייאש, לוותר על הניצחון. הניצחון הוא לא אופציה כבר הרבה זמן.

הורגלנו לעצום עיניים. להפנות את המבט. לא לראות. גם כי אנחנו לא רוצים לראות את עצמנו לא מנצחים, זה לא נעים, וגם כי אנחנו לא רוצים לראות איך אנחנו עושים את זה ולמי וכמה זה עולה ולמה זה טוב. ארבעים שנה ככה, ואתה כבר כל כך רגיל לא לראות עוולות שנעשות – או בכלל מה שנעשה – שאתה כבר לא יודע מה עושים גם במקרים של העוול המוצדק ביותר. ארבעים שנה אחרי, קשה לך לראות את הדפוקים גם כשאתה מתאמץ.

תמיד יש את מי להאשים, הכל כל כך פשוט, כל כך ברור. זה אחד הדברים הגדולים בכיבוש, או באיך שלא תקראו לזה. לכל אחד, מכל צד, יש את האשם הקבוע שלו. לא צריך להסתבך, לא צריך לחשוב יותר מדי. ארבעים שנה של פשטות מהסוג הזה, ואין לך בעיה להאמין לכל איזה טמבל שבא במערכת בחירות ומציע לך אשם: הערבים, החרדים, המגזר הציבורי, העניים, העשירים. ארבעים שנה אחרי אין לך שום סיכוי לחשיבה מורכבת. בטח לא כציבור.

אחרי ארבעים שנה אתה לא מאמין לאף אחד, כבר אין שום צורך בזה, ובכל מקרה זה לא הוביל אותך לשום מקום. על מנת להקל על עצמך אתה בוחר מראש אנשים שבהם אתה לא מאמין על מנת להוכיח לעצמך שאתה צודק.

 

המפורסם; קווים לדמותו

 

א.

הרבה פעמים אני מוצא את עצמי נבוך בחברתם של מפורסמים. רגש עמום של אי נוחות לא ספציפית מפעפע בי כשהם בסביבה. מאחר ואני טיפוס עם נטייה להתבוננות פנימית, התבוננתי באי הנוחות הזו ארוכות עד שירדתי לפשרה: זו הייתה ההרגשה שצופים בך, עוקבים אחריך.

מיהו זה הצופה בי? בהתחלה חשבתי שאלה המבטים של שאר האנשים, שבאופן טבעי נמשכים אל המפורסם כמו פרפרים אל האור. מפורסם זה כמו תאונה: כולם עוצרים להסתכל.

אז הנחתי כי כשעמדתי ליד המפורסם, המבטים שבאופן טבעי נמשכו גם אלי גרמו לי אי נוחות.

אבל זה לא היה זה. גיליתי שאני מרגיש שצופים בי כשאני בחברתם של מפורסמים גם כשאין אנשים אחרים בסביבה. מיהו זה הצופה בי? אולי המפורסם עצמו. הרי יש משהו נואש במפורסם: הוא תמיד על זמן שאול. נישא כקליפת אגוז על המים הגועשים של תת המודע הקולקטיבי הוא כמו אותו הפרפר מהפסקה הראשונה, רק בהבדל אחד: הוא יודע שיומו קרב. מבט של מפורסם (בדרך כלל מהדרג הנמוך יותר) תמיד מזכיר לי איש שנופל מעץ גבוה ומנסה בשיגעון למצוא משהו להיאחז בו, לבלום את ההתרסקות הבלתי נמנעת.

אבל זה לא היה אפילו זה. זה לא היה המפורסם צפה בי. שד הפרסום בעצמו צפה בי דרך עיניו של המפורסם.

פרסום הוא כמו דיבוק. הוא משתלט על גופות של צעירים, משתמש בהם עד שהם בלים וממשיך הלאה, אל הקורבן הבא. הרבה פעמים אני קורא את מדורי החברה והרכילות ולא יכול שלא להתפעל מההספק האדיר של המפורסם הממוצע (שוב מהדרג הנמוך יותר), שאיכשהו נמצא בכל מקום כל הזמן, עושה חיים. איך הם עושים את זה, אני שואל את עצמי, מאיפה יש להם כוח. אין ספק שמשהו – איזה שד – נכנס בהם.

אתם יודעים, הרבה פעמים שומעים אנשים מפורסמים אומרים שהם לא השתנו, שבפנים הם נשארו אותו דבר. ואתם יודעים מה, מהרבה בחינות זה נכון. אבל כך, ומבלי דעת, הם רק מוכיחים את טענתי לעיל. זה לא הם, זה מה שנכנס בהם.

אתה גם יכול לראות את זה קורה עם מישהו שהכרת ונהיה מפורסם. נגיד, התחיל פתאום להופיע בטלוויזיה. הרבה פעמים אתה מרגיש שלפעמים מבטו נדד והוא כאילו נעלם ומישהו אחר בא במקומו. הרגשת נכון. זה באמת לא הוא. זה הבסיס לתחושת אי הנוחות.

 

ב.

יש לי חבר די מפורסם. הרבה פעמים אנחנו הולכים יחד ואנשים עוצרים אותו. אחי, הם אומרים, מאיפה אני מכיר אותך? אתה ירושלמי?/איפה היית בצבא?/איפה למדת? אנחנו לא מכירים, אומר להם החבר שלי. זה נדמה לכם, פשוט ראיתם אותי בטלוויזיה.

והמדהים הוא שהרבה פעמים אנשים מתעקשים. לא אחי, הם אומרים, נפגשנו בטוח. הם לא רוצים לצאת פראיירים, אני משער, אבל קשה שלא לשים לב להבדלי הגישות בינם לביני בסוגיית המפורסם. אני, האינסטינקט שלי כשאני רואה מפורסם הוא להתרחק. ניכור זו התחושה שמתעוררת בי, לצד אותה אי נוחות. אבל שאר האנשים? הם כל כך אוהבים מפורסמים ואנשים שמופיעים בטלוויזיה והוגים בהם בעיני רוחם יום וליל, שאם פתאום קורה ומפורסם מתגלה בפניהם במציאות הם מיד משכנעים את עצמם שהם חברים שלו מהגן. זה די מטורף. שימו לב: הם כל כך אוהבים את המפורסם עד שבשבילם הוא מפסיק להיות מפורסם. כחושבים על זה, בנקודה הזו אנחנו נפגשים, אלא שאני מגיע מהקצה השני: אני כל כך לא אוהב את המפורסם, הוא כל כך זר לי, עד שגם בשבילי הוא מפסיק להיות מפורסם.

 

ג.

התגובות – המטופשות לרוב, זו האמת – של מרבית האנשים בחברת מפורסמים הן דבר שמישהו צריך לחקור אותו ברצינות. אבל לא משנה סוג התגובה, אם היא פמיליארית או מתנכרת, מעריצה או מזלזלת, תמיד יש בה איזשהו ממד של היסטריה. זרמים חבויים של היסטריה מניעים את מערכת היחסים שלנו עם המפורסמים. אנשים מאבדים עשתונות, חלקם מתחיל לדבר בקול, חלקם נאלם דום, יש שמזיעים, יש שגרונם ניחר. האמינו לי, ראיתי הכל.

אז מאיפה באה ההיסטריה, למה הפחד מהמפורסם? כל אחד מאתנו מקרין על המפורסם את הפחדים שלו, את החלומות שלו, את השנאות שלו. זה כי המפורסם הוא קצת ההפך מכל אחד מאתנו: יש לו משמעות בעולם. יש לו נוכחות. דעתו נחשבת, מעשיו זוכים להדים, אנשים רוצים בקרבתו, הוא מעניין. אנחנו? בקושי לאנשים שמכירים אותנו אכפת מאתנו, את מי מעניין מה אנחנו אומרים. מתי הייתה הפעם האחרונה (או הראשונה לצורך העניין) שמישהו ביקש את תגובתנו למשהו. אותנו לא מכניסים למקומות שהם מסתובבים בהם, אנחנו הקהל הנכבד, אנחנו הצופים בבית. הם באור, אנחנו בצל. הם חיים את החיים, אנחנו נרדמים על הספה בסלון. הם האייטם, אנחנו הטוקבק.

המפורסמים הם מעין מראה שהתרבות מציבה בפנינו: ככה צריך להיות. זוהי הצלחה. זה מה שהולך. וזה מעצבן. הרבה פעמים אנשים רואים מפורסם ומתמלאים טינה: אני יותר חכם/יפה/מצחיק ממנו, למה הוא כן ואני לא. זו עוד תופעה של ההיסטריה, ממש כמו ההערצה והחיקוי.

 

ד.

גם אני, למרות כל האמור לעיל, מוצא את עצמי לפעמים חסר כוחות אל מול המפורסם, או יותר נכון אל מול האנרגיה האדירה הזו שנדחסה לגוף של אדם רגיל שעומד מולי ונקראת פרסום. גם אני בנאדם, לא? מה, אם אראה פתאום את בר רפאלי – לא אסתכל? אם יעבור מולי, אנא עארף, עופר שכטר – לא אעיף מבט? אין טעם להתכחש: יש שם איזו עוצמה. וגם אני קרה לי שפגשתי מפורסם והתחלתי להתבלבל כמו טמבל. זה קורה, זה טבעי. לא צריך להתרגש. לפעמים פשוט צריך לחבק את ההיסטריה על מנת להרגיע אותה. וגם יש איזה תחושה חזקה של ניקיון אחרי שיצאת קצת טמבל אל מול מישהו מפורסם; קצת כמו להתוודות.

לפעמים כל מה שהבנאדם צריך זו חוויה מתקנת. הרי ידוע שהדבר הגרוע ביותר לעשות למפורסם הוא לא להכיר אותו. אז לפני כמה זמן הזדמנתי למסיבה שהיו בה, מסתבר, המון מיני-מפורסמים, מהדרג הנמוך ביותר עד הכמעט בינוני; תערובת די מאוסה של פליטי ריאליטי, בנים של מפורסמים אחרים, דברים כאלה. אני, שאין לי טלוויזיה, לא הכרתי אף אחד או אחת מכל האנשים האלה ונהניתי מאוד להתנשא עליהם ועל התוכניות העלובות שהם השתתפו בהם.

אלא שעד שברחתי מהמקום הנורא ההוא – וזה לא לקח הרבה זמן – התהפך מצבי הנפשי ופתאום קצת נגעו ללבי האנשים האלה, הצעירים, ששעתם הקצרה אל מול המצלמות זה עתה תמה, והם מרגישים את החום הגדול של הזרקורים עוזב אותם אט אט, הם נופלים מהעץ הגבוה, חלקם עדיין מנפנפים בידיהם כדי למצוא אחיזה, משהו לבלום את הנפילה (עשיתי אודישן לפרסומת, אמרה לי אחת). הם היו חבורה של ילדים אבודים עם הרגלים רעים. זה היה עצוב.

למדתי את הלקח שלי לגבי מפורסמים: אתה יכול לאהוב אותם או לשנוא אותם, להעריץ אותם או להתנשא מעליהם, אבל זה לא באמת משנה. שום דבר מכל זה אף פעם לא אישי – הרי אם זה לא היה הם, היו אלה אנשים אחרים. עובדה שאהבת, שנאת, הערצת או התנשאת מעל מפורסמים אחרים לפני שאלה באו. זה לא אישי.