Monthly Archives: יולי 2006

מהנעשה בשכונה

 

הערב זימן לכיכר ההומה חייל של שדה בכומתה אדומה. מתי היה כל זה? אתמול בערב, בשכונה שלנו: אחיכם שם פעמיו אל ספריית הדי.וי.די, ושם הוא היה – חייל של שדה בכומתה אדומה. עייף וחמוש, סוחב תיק גדול ומאובק מול קפה בזל. בטח בא לאפטר של כמה שעות אל אישה יפה וחרמנית שמחכה רק לו.

היא בטח אחת כזו שלא תוכל להתאפק עד שייצא מהמקלחת, ואיך שהדלת נסגרת, ולמרות כל הזיעה והלכלוך, היא תוריד ממנו את התרמיל, תניח את הנשק בפינה ובידיים רועדות מתשוקה תפתח את החגורה ותפרום את כפתורי הדגמ"ח הצבאי. היא לא לובשת תחתונים ואין לה עניין במשחקים מוקדמים. היא רוצה את הזין של החייל שלה בתוכה כאן ועכשיו.

שפתותיהם נפגשות בתשוקה נואשת. שפתיו מתבקעות מיובש שדה הקרב, שפתיה רכות ככנפי פרפר. לשונה, ארוכה וצוננת, חודרת אל תוך פיו בעוד ידיו המסוקסות עולות במעלה ירכיה, אוחזות בישבנה המוצק, ומחליקות אל בין רגליה. היא לוהטת כמו אלף שמשות ורטובה כמו אלף אוקיינוסים. בוא, היא לוחשת לו, בוא אלי עכשיו.

הוא גדול וקשה כמו שרק חייל ששב הביתה יכול להיות והוא חודר אליה כשגבה אל הדלת ורגליה כרוכות סביב מותניו. כן. כן. כן. כן.

הם יעשו את זה עוד פעם במקלחת (לאט ומאחורה) ושוב על הספה (אוראלי).

הגבר שלה עוזב מחר, תופי הטם-טם קוראים לו אל שדה הקרב והוא צריך ללכת. הוא חייל של שדה בכומתה אדומה, למרות שהכיכר, אם להתוודות על האמת, לא הייתה הומה כלל וכלל בהתחלת הסיפור, כשאני הייתי בדרך לספריית הדי.וי.די, אבל פשוט לא יכולתי לוותר על החרוז, 'תם מבינים.

לקחתי את הסרט על ג'וני קאש. היה מעולה.

 

מה קרה לי בתוכנית הבוקר

 

א.

בשבוע שעבר, באחד מאותם בקרים משונים של מלחמה הזמינו את הלהקה שלנו לתוכנית הבוקר של ערוץ 2. הם רצו יום שידורים מיוחד שיעלה את המורל בעורף ולנו יש שיר שמח, ככה שהכול עמד להסתדר על הצד היותר טוב. ואכן, באותו הבוקר קמנו הרבה יותר מדי מוקדם, הגענו לאולפן, ערכנו חזרה קצרה, עשינו באלאנס, אחר כך עשינו קפה ויצאנו לגינה הקטנה של האולפנים לשתות אותו.

תוכניות בוקר, יודעים הכול, הן סוג של פריק-שואו. קרקס של אייטמים. הגינה של אולפן טלוויזיה בשעת צילום תוכנית בוקר היא החצר האחורית של כל הקרקס הזה: ליצן עטוף בפחיות משקה מעוכות, סיר פסטה לראשו, עורך חזרות בפינה אחת; חבורת ילדים רועשת שהובאה מקייטנה בצפון בפינה השנייה; שני חיילים סוחבים טיל לאולפן (!) ושניים אחרים שומרים עליו; שרת החינוך מתאפרת בפנים ושני מאבטחים עזי ואטומי מבט עומדים מחוץ לחדר, שף די מפורסם מדבר בטלפון, מפיקות ותחקירנים מתרוצצים בלחץ שלא פוסק לרגע, ועוד כהנה וכהנה טיפוסים. די הזוי.

ישבנו בתוך כל זה, אבל בצד, וצחקנו על המתרחש. בערך אז נכנסו לגינת האולפן שלוש בחורות צעירות, לשתיים מהן היה הרבה יותר מדי שחור בעיניים והשלישית לבשה חולצת פלאנל משובצת שהייתה גדולה עליה בשלוש מידות לפחות (זה בטוח לא אייטם האופנה של הבוקר, צחקנו). הן היו נראות קצת לא במקומן, אבל בחצר של אולפן טלוויזיה בשעת תוכנית הבוקר כל דבר נראה קצת לא במקומו.

כשהן התקרבו אלינו צחקנו בטוב לב ושאלנו אותן מה תפקידן בקרקס של הבוקר הזה ומה הן מכינות לנו, ואז אחת מהן – זו עם חולצת הפלאנל הגדולה והמשובצת – ענתה לנו בפשטות שהיא פה כי חבר שלה מת במלחמה.

אאוץ'.

פדיחה.

שתיקת המבוכה נמשכה רגע או נצח, קשה לומר.

 

ב.

ואכן, אחרי הליצן עם הפחיות המעוכות ולפני פינת האינטרנט (אנחנו כבר היינו על הבימה הקטנה, מחכים לתורנו), התיישבה הבחורה היפה עם חולצת הפלאנל באולפן. הייתה זו שיר אבירם, בת 20, שהחבר שלה, אלכס קושנירסקי בן ה-21 נהרג כשהטנק שלו עלה על מטען.

שיר דיברה בשקט. בשקט היא סיפרה על שיחתם האחרונה, בבוקר בו נהרג אלכס. התפוצצויות נשמעו ברקע. הוא היה קצת מתוח. אני אוהב אותך, הוא אמר, והיא אמרה שגם היא. כמה זמן אחרי היא שלחה SMS שלא נענה. אחר הצהריים התקשרו אליה ואמרו לה לבוא.

בשקט היא תיארה את הסצנה המוכרת של אנשים במדים נושאי בשורת איוב.

בשקט היא תיארה את התכנונים שהיו להם – תוך ארבעה חודשים אמור היה אלכס להשתחרר מהצבא. התוכנית הייתה לנסוע לקפריסין ולהתחתן; אלכס – כולם קראו לו אלכסיי – לא היה מוכר כיהודי.

בשקט היא אמרה עד כמה היא אוהבת אותו ולא מאמינה או קולטת שהוא איננו.

בשקט היא אמרה שחולצת הפלאנל שהצחיקה אותנו מקודם היא החולצה שלו, ממנה היא לא נפרדת מאז אותו יום כי יש עליה עדיין את הריח שלו, ואנחנו התכווצנו בפינה שלנו: כן, זה בהחלט לא היה אייטם האופנה של הבוקר.

על המסך הוקרנו תמונות של אלכס ושלה ביחד. בשקט היא סיפרה על כל הדברים שהיא אהבה באלכס, ואלה פחות או יותר אותם הדברים שאנחנו נאהבים בגללם ואוהבים אצל האהובים שלנו – הוא הצחיק אותה. היא חשבה שהוא חכם. היו להם שיחות של שעות. הם תכננו לימודים. הם חשבו על טיול. הם לא רצו להיפרד אפילו לא לרגע. הם רצו ילדים מתישהו. הם אפילו התווכחו על מידת ההקפדה העתידית שלהם על העברית שלהם. היא דברה על זה באותו שקט, וחייכה.

שום דבר מיוחד, לעזאזל. החומרים הרגילים מהם עשויה אהבה. ככה זה, אני משער: כל האהבות אותו דבר, אולי חוץ מאלה בהן אחד הנאהבים עולה על מטען.

 

ג.

סמ"ר אלכס קושנירסקי, בן 21 במותו, עלה ב-1990 מחבר העמים עם הוריו, מרינה ואליה, ואחותו אלונה, בת 18. הוא גדל בנס ציונה, למד בתיכון "שבח מופת" בתל אביב, ושירת בפלחו"ד אלון בחיל השריון. הוא ושיר, שהשתחררה השבוע מצה"ל, היו ביחד שנה וארבעה חודשים. חברים הכירו ביניהם דרך תחביב משותף: מפגשים שבועיים בקולנוע "כוכב" ברמת השרון, שם מוקרן סרט הפולחן "מופע האימים של רוקי", שסביבו עדת מעריצים קטנה אך מושבעת (זה גם הסביר את האיפור של שתי הבנות שהיו איתה. אחת מהן משחקת ודאי בתפקיד מג'נטה). הוא רצה ללמוד פרסום.

באתר המעריצים הישראלי של הסרט נכתב: "קהילת המעריצים מרכינה ראש לזכרו של סמ"ר אלכסיי (לינק) קושנירסקי…".

 

ד.

הריאיון הכואב והשקט עם שיר אבירם הסתיים באיזשהו שלב. בקרקס, כמו בקרקס, הוזמנה שיר להישאר ולהאזין לפינת האינטרנט שאולי תעודד אותה. טעם רע? אני כבר לא יודע כלום. יהיה זה קל מדי לרדת על תוכנית הבוקר המזמנת ילדה כמו שיר אבירם לאולפן בין ליצן ולהקה. שום ציניות לא הייתה שם, ושום כוונה רעה, בדיוק להפך.

אחרי פינת האינטרנט שרנו את השיר שלנו, השמח, ומיד אחר כך נלקח השידור מהאולפן אל חברת החדשות: טיל נפל בחיפה.

הלב היה כבד כל אותו היום. ילדים, לעזאזל, ילדים מאוהבים.

תהיי חזקה, שיר אבירם, כל החיים עוד לפנייך. עכשיו זה לא נראה ככה, אבל את עוד תאהבי ועוד תהיי נאהבת. כי ככה זה החיים האלה, הם נמשכים. חוץ מזה אין לי הרבה דברים חכמים לומר בעניין, חוששני, אבל את זה אני יודע – הם נמשכים. את לא תשכחי אותו כי לא שוכחים אהבה, אבל החיים חזקים יותר מהאהבה. אפילו ממנה.

 

ה.

עוד מעשה בטלוויזיה: השבוע, אחרי כמה שבועות שוב סרתי לביתו של ידידי הקרוב שרכש טלוויזיה גדולה וחדשה לקראת המונדיאל – סיפרתי לכם עליו לפני כמה שבועות, אולי אתם זוכרים. בדיוק כפי שחזינו אז, נגמר המונדיאל ועכשיו הוא תקוע מול המכשיר הענק המשדר מלחמה ותעמולה ללא הפסק.

הפעם לא הבאתי בירות ולא הבאתי פיצוחים. ישבנו בשתיקה מול המסך העצום הזה, פנים מפחידות ומיוזעות של פרשנים עייפים ניבטו אלינו. כולם צעקו. אחרי כמה דקות לא יכולתי יותר. קמתי והלכתי, משאיר אותו שקוע בכורסת הטלוויזיה החדישה שלו, בוהה במסך.

חבר אחר טען שאם כולם היו קמים כאיש אחד וזורקים את הטלוויזיות שלהם מהבית אולי המלחמות היו נמנעות, כי בכל מקרה הכל נעשה וקורה רק בטלוויזיה ועבורה.

אני טענתי שנמאס לי לחלוטין מהטענה הזו ומאנשים שראו יותר מדי פעמים את "לכשכש בכלב": נכון, כמות הטמטום בטלוויזיה ובתקשורת בכלל היא אינסופית, אבל רק אלוהים יכול לדעת – ואפילו הוא מפחד ודאי לדמיין – מה שהיינו עושים שם, בלבנון ובעזה, אם לא הייתה טלוויזיה ותקשורת שמאפשרות סוג של ביקורת.

כי אחרי הכול, עדיפה האיוולת ותאוות הבצע של הטלוויזיה על הציניות ותאוות הכוח של אנשי הצבא והשלטון, למרות שאני לא הראשון ולא היחיד ששם לב שגם אלה וגם אלה נראים פתאום כל כך מלאי חיים ועזוז, ממש פורחים.

בכל פעם שאני עובר ליד טלוויזיה זה מדהים אותי מחדש איך עמיר פרץ נראה מאוהב לגמרי; איך הפרשנים הצבאיים והפרשנים לענייני ערבים, וכמותם גם הגנרלים, נראים כמו ילדים ששכחו אותם בגלידריה. מפחיד.