Monthly Archives: אוקטובר 2005

צילתה מרובה מחמתה (או ביקורת על היודו-סוציאליזם)

א.
סוכות, והחגים מאחורינו. חבל. כמה יפים היו השבועות המקוטעים של החודש האחרון; תקופה ברוכה של שבועות עבודה בני יומיים ושלל נאה של חצאי ימים מפוזרים כמו נקודות בונוס במשחקי מחשב, רק להתכופף ולאסוף. נדמה היה כאילו השנה הזו, תשס"ו, רצתה להתחיל איתנו בטוב ודאגה להפיל את החגים באמצע השבוע ולשפר, ולו במעט, את רווחתו הנפשית של האיש השכיר. חודש עבודה של 15 יום? היי! אנחנו בהחלט, אבל בהחלט, יכולים להתרגל לזה.
הוא עוד לא נגמר, אבל כבר אפשר להרים כוסית לחייו: זה היה אחלה של תשרי. הוא יכול היה להיות מושלם אם רק לא היינו נאלצים לסבול כל כך הרבה מוספי חג מיוחדים במהלכו. בשנה הבאה, אני ממליץ לתעשיית העיתונות הכתובה לחדול מכל המוספים המיוחדים, ולתת לכל קורא תלוש זיכוי לקניית ספר שיעביר לו את החג. האמינו לו, זה גם יהיה חסכוני יותר, זה גם יהיה מעניין יותר. הקץ למוספי החג! אני חושש שאם אראה עוד רשימת סיכום אחת, עוד ריאיון חגיגי אחד, אתפוצץ לאלפי חתיכות קטנות של גפילטע-פיש חצי מעוכל. אתם לא רוצים להיות בסביבה כשזה יקרה.

ב.
אז זהו; סוכות, והחגים מאחורינו. חבל. אני מוכרח להודות שמשנה לשנה אני יותר אוהב את החגים, ואת סוכות תמיד אהבתי במיוחד. אחרי חנוכה הוא החג היהודי החביב עלי. למה סוכות? כי מאוד חביבה עלי העובדה שאין לו אוכל מיוחד משלו. זה לא פשוט להיות בלי אוכל מיוחד אם אתה חג יהודי. זה ישר מוריד לך מלא נקודות בליגת החגים. חג בלי אוכל מיוחד הוא אנדרדוג, ולכן אני ישר לטובתו. אם רק היה בו מנהג של חלוקת דמי-סוכות, לדוגמה, הוא היה עובר את חנוכה מבחינתי (למרות שנרות זה הרבה יותר סבבה מסכך).
ואפרופו סכך, ימי הסוכות של ילדותי זכורים לי כעליזים במיוחד, עם לינה בסוכה מתחת לכיפת השמיים של פתח תקווה, ורוח מיוחדת שנושבת ומעיפה את הסכך לגדר של השכנים ולא משנה כמה חיזקת אותו וכמה אבנים פיזרת עליו. כשהייתה מגיעה הרוח הזו ונושבת בשכונה הקטנה והציורית בה גדלתי, פתח תקווה הייתה נראית לרגע כמו סרט של קוסטריצה – סככים עפים באוויר לקול מצהלות הגיל של ילדי השכונה שהיו קטנים מדי להפנים את העובדה המזעזעת שהדברים המעניינים באמת קורים במקום אחר.
הו, ילדות בפתח תקווה – בכמה מעט יכול להסתפק ילד!

ג.
סוכות, אם כך, והחגים מאחורינו. בשבועיים האחרונים ניהלתי חליפת מכתבים מעניינת עם אחד הקוראים, נקרא לו ש., הוא כעס עלי. כאדם דתי, חרה לו מאוד לקרוא בטור הזה דברי כפירה וזלזול באלוהים ובדת היהודית, והדבר קרה לדבריו יותר מפעם אחת ("אלוהים לא יכול על הטבע", כתבתי בספטמבר, אחרי קתרינה, "במקרה של רעידת אדמה במרכז הארץ, הייתי ממליץ לרוץ לכספומט ולא לבית הכנסת").
אני טענתי שאני לא מזלזל, רק כופר, ושדת, אמונה ודרך חיים הם לא חולצת ויסקוזה עדינה שצריכה רק ניקוי יבש כי מים משאירים עליה כתם וככה יוצא שהיא תקועה בארון כל השנה. דת, אמונה ודרך חיים הם יותר כמו ג'ינס. אתה פשוט הולך אתו, נותן לשפשוף, לחיכוך, לבלאי ולטלאי להפוך אותו לשלך. קצת כפירה, אמרתי, זה כל מה שהאמונה צריכה בשביל לשבת טוב על הנפש.
ש. לא ממש התחבר למטאפורות הטקסטיל שלי, ואני יכול להבין אותו. לפעמים אני מרגיש שנתגלגלה בי נשמתה של מוכרת בקסטרו, ומדי פעם היא מתפרצת. אבל מאחר והיה לנו דיבור טוב, ומאחר וחשוב לי להדגיש שאני לא מזלזל בדת היהודית ולהוכיח את זה לחבר שלי הטוב ש., חשבתי  לדבר קצת על סוכות. זה שאין אלוהים לא אומר שהחגים לא נורא יפים וחכמים ושבסך הכל אני די מרוצה שיצא לי להיות יהודי.

ד.
הרבנים הצעירים, המתהדרים מדי פעם בסוג של יודו-סוציאליזם לא עקבי (וגם אם עקבי לפעמים, הרי שלא רואים אותו יוצא מהדרשות היפות ומתגשם במציאות), כבר עלו בדרשותיהם על הקשר בין סוכות ותרבות הצריכה: סוכות הוא החג במהלכו אנו אמורים לנטוש את הקבוע ולעבור אל הארעי, לצאת לשבוע אחד מהלך הרוח הצרכני, הרכושני, ולהבין מה באמת חשוב בחיים האלה. סוכות, בראייה הזו, הוא חג רלוונטי מאין כמוהו.
בגדול, אני יכול להסכים עם הגישה הזו, אבל הרבה יותר מעניין אותי לנסות ולחלוק עליה, לנסות ולטעון שבמתכונתו הנוכחית סוכות הוא דווקא חג קפיטליסטי לאללה. במקום למחות נגדה, כמו שיש המנסים לטעון, סוכות דווקא מהלל את הצריכה, או לכל הפחות מצדיק אותה מבלי דעת, מכשיר אותה.
כך זה עובד: אחרי שבראש השנה ניקה האדם (או אמור היה לנקות) את השולחן שלו מול אלוהים, ואחרי שביום כיפור ניקה (או אמור היה לנקות) את השולחן שלו מול חברו האדם, מגיע האדם אל סוכות: התחנה השלישית. לכאורה, המהלך ההגיוני הבא צריך היה להיות שסוכות יוקדש להמשך החפירה פנימה, אל ניקוי השולחן הגדול מכולם – השולחן של הנפש. קודם אלוהים, אחר כך האחר, אחר כך האני. סוכות אמור היה להיות בסימן אדם מול עצמו.
נהוג לחשוב שהמעבר מהקבוע אל הארעי – ולו לשבוע אחד בלבד – יעשה את העבודה הזו ויכריח את האדם להבדיל בין החשוב והטפל. אני לא חושב ככה.

ה.
מה שקורה הוא בדיוק ההפך. מה שנראה בהתחלה כמו הודאה דתית באמת המרקסיסטית ש"ההוויה יוצרת את ההכרה" הוא למעשה חיזוקה וביסוסה של תודעה כוזבת. במקום להעמיק ולחקור ולנסות לברר עניינים על עצמנו ועם עצמנו – כמו שצריך היה להיות – אנחנו מוצאים את עצמנו חושבים על הדברים הלא נכונים.
טריק יפה עשתה לנו פה היהדות. במקום ללכת בקו ליניארי של חשבון ובירור, כפי שהוצג בסעיף הקודם, באה היהדות ומכופפת את סוכות, סוגרת בעזרתו מעגל שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו זה שהוא מייצג איזו אידיאה סוציאליסטית.
במקום לנצל את היציאה לדירת ארעי על מנת להתמודד באמת, ומבחוץ, מול תרבות הצריכה ומול הדרך בה היא גורמת לנו להעריך את עצמנו ואת האחר לפי מה שיש, לפי מה שהושג, מגיע אותו כיפוף והיציאה לדירת ארעי בעצם באה להזכיר לאדם את כוחו המוגבל ואת תלותו בבורא העולם. או, אם תרצו, היא באה להזכיר לאדם את התלות המוחלטת שלו ברכושו. סוכות, בראייה הזו, חוגג את הצריכה, הוא רק נותן לה סיבה דתית. הקפיטליזם אומר: מה שיש לך זה בזכותך, הדת אומרת: זה בזכות אלוהים. הם עובדים יופי ביחד, שני אלה. הם הפכו את סוכות לחג של אי נוחות, של הימנעות, אבל לא בשביל שתשאל את עצמך בשביל מה אתה צריך את כל הדברים שיש לך, אלא בשביל שתתגעגע אליהם.
לא פלא, אם כך, שהחג הסוגר את סוכות ואת החגים, שמיני עצרת, מתחיל מיד את מעגל פרשות השבוע מההתחלה, כמו ממהר להשכיח ממך את השבוע שהיה ולהטביע אותך חזרה בתרבות הצריכה. כמה מהר אנחנו מדחיקים את הארעי.

ו.
אם רוצים להפיח בסוכות מעט מן הרוח האנטי-צרכנית שיכול להיות וחבויה בו, הרי שאת הסוכות צריך לבנות בתוך הקניונים. נכון, שום רוח מיוחדת לא תנשוב שם ותעיף את הסכך, אבל על מנת לערוך חשבון נפש אמיתי עם תרבות הצריכה לא צריך לברוח ממנה – צריך להיכנס בה.

הלו, זה רדיו?

 

היום התקשרו אלי מתוכנית הרדיו של גבי גזית. גבי, כך נאמר לי, קרא את המאמר שלי בגנות חשבון הנפש, ומיד חשב להזמין אותי לתוכניתו מחר (רשת ב', 10 עד 12 בבוקר. עוד לא ידוע איפה אני בליין-אפ) שתעסוק, מעשה שטן, בחשבון נפש.

נחמד דווקא, אני אוהב את הגבי גזית הזה וגם לדבר ברדיו זה נעים. אז לפני שאני הולך לישון, חשבתי על עוד שני דברים שכדאי להגיד ברדיו בנוסף לכל הנקודות שהועלו במאמר ההוא. מאחר וברוב הפעמים אני שוכח בבוקר את המחשבה האחרונה של הלילה, חשבתי להעלות אותן כאן וככה אני אוכל לבוא בבוקר ולראות מה חשבתי ומה חשבו אחרים.

 

אז בוקר טוב לי, והנה מה שחשבתי אתמול:

 

א.

הבעיה עם חשבון הנפש היא שהוא הפך קולקטיבי, קיבוצי. המהות של יום כיפור, כפי שאני מבין אותה, היא העיסוק במערכת היחסים שבין אדם לחברו. כלומר, זה קודם כל מדבר על מערכת יחסים של אחד על אחד. אתה מול החבר שלך.

 

א.1.

ההגדרה של האחר ביהדות כ"חברך" היא משמעותית, כמובן, שהרי השפה יוצרת, או מבטאת, או שתיהן, את ההוויה.

 

ב.

חשבון הנפש היהודי המקורי, האמיתי, הטהור והמזוקק, כפי שאני מבין אותו, הוא חשבון נפש שמופנה אל היומיום, אל החיים הרגילים. יום כיפור הוא יותר בעניין של אתה ואני אתמול בתור בבנק הדואר או על הכביש מאשר "האם הם/אנחנו למדו/למדנו משהו מרצח רבין/ההתנתקות".

חשבון הנפש התעוות והפך קולקטיבי – זה תמיד "אנחנו" ו"הם" – וזה דפק לגמרי את כל העסק.

מתמטיקה פשוטה: ככל שהאחריות מתחלקת בין יותר אנשים, לכל אחד יש פחות אחריות.

 

ג.

החלק הכי יפה של חשבון הנפש היהודי הוא שאתה חייב לסלוח. מי שביקשו ממנו מחילה ולא מחל שלוש פעמים, מעלה עליו הכתוב כאילו אכל חזיר ביום כיפור מול סרט כחול בחנות קעקועים או משהו כזה. יורש גיהינום אחולמניוק.

 

ג.1.

אתה חייב לבקש סליחה, אתה חייב לסלוח. אתה חייב לחוות את הסליחה מכל הצדדים שלה. אני מת על זה.

 

ד.

(זה כבר לא לרדיו, זה בינינו. מיוחד לקוראי "החיים בהיר", כמו שאומרים)

 

השבוע סלחתי על דבר שנעשה לי לפני הרבה זמן. בלב שלם סלחתי, סליחה מלאה, ואני אגיד לכם: הסליחה לא הייתה שלמה עד שמצאה את עצמה מבוטאת, עד שמצאה את עצמה ממוענת. הסליחה שלך, בנאדם, לא שווה שערת ערווה אם אין מישהו שמבקש אותה.

 

זה לא היה קל לסלוח, תנו לי לומר לכם זאת, אבל עשיתי את זה.

 

אז השבוע גיליתי על עצמי עוד שני דברים: אני יודע לסלוח ויש לי פצעים שאף פעם לא יגלידו. שלמה ארצי צדק: כי אנחנו כמו כל אחד, הו!

מאמר בגנות חשבון הנפש

 

א.

הימים האלה, בין ראש השנה ליום כיפור, בין כסה לעשור, הם ימים המוקדשים לחשבון נפש (חשבונפש כמו שהיה כותב אולי דוד אבידן).

האמת היא שתמיד אהבתי את זה; יש משהו מאוד הגיוני ונכון, נפשית ופילוסופית, בלהקדיש זמן מסוים בשנה – קצר אך משמעותי – להתבוננות מעמיקה בשנה החולפת ובעצמנו, זמן של הסקת מסקנות, בקשת סליחות וקבלת החלטות שילוו אותנו לקראת השנה הבאה.

כשהייתי קטן – וקטן אכן הייתי – אחד הימים שהכי אהבתי בשנה היה יום ה"תשליך" בפתח תקווה – הו, איך היינו הולכים כולנו ביום השני של ראש השנה לשלולית המעופשת (אז קראנו לזה אגם) ב"יד לבנים", מרוקנים את כיסינו מהחטאים שחטאנו ומפלרטטים עם הבנות. אולי זו הסיבה שהשלולית ההיא הייתה כל כך מעופשת תמיד: שום דבר טוב לא יכול לחיות ולפרוח בבריכה מלאה חטאים. אפילו הצפרדעים עברו דירה. שנים כבר לא הייתי שם, ועד כמה שהדבר תלוי בי, שנים רבות יכולות לעבור עד שאהיה שם שוב. גם אם אחיה את שארית חיי מבלי לבקר שם שוב לא תשמעו ממני תלונה.

בכל מקרה, היה זה יום של קסם גדול, ואם היית מתרכז חזק באמת יכול היית להרגיש קצת יותר קל אחרי שהשלכת את חטאיך לשלולית, אחרי שהכנת את עצמך לחשבון הנפש הגדול של יום כיפור.

 

ב.

אבל בשנים האחרונות חל פיחות משמעותי, שלא לומר מזעזע, במעמדו של חשבון הנפש הישן והטוב. כמו שקרה להרבה תחומים אחרים, גם תחום חשבון הנפש הוא לגמרי לא מה שהיה פעם.

אם פעם היינו חיים את חיינו ומקדישים עשרה ימים מהם לחשבון נפש, היום אנחנו חיים את השנה כולה במין חשבון נפש אחד ארוך, מייגע וחסר תועלת. כל הזמן אנחנו בוחנים את עצמנו, את סביבתנו, וכל יום הוא יום הדין.

אחד מהתחביבים הגדולים (והדי סוטים, אם תשאלו אותי) של החברה הישראלית שלנו, המשגעת והמשוגעת, היא לעשות חשבון נפש, והכי אנחנו אוהבים לדרוש מהאחר לערוך חשבון נפש.

חשבון נפש הוא צו השעה. הביטו נא, חברים וחברות, על השנה שהשארנו מאחור, שעמדה רובה ככולה בסימן ההתנתקות – לא עברו ארבעים ושלוש דקות מבלי שאחד מהצדדים הניצים עשה חשבון נפש לעצמו, ולא עברו עשרים דקות מבלי שמישהו קרא למישהו אחר לערוך חשבון נפש – על ההתנחלות, על הכיבוש, יו ניים איט. כל מגזר וחשבון הנפש שלו.

אפשר לומר שמאז רצח רבין נמצאת החברה הישראלית שלנו בלימבו נצחי של חשבון נפש. עוד כחודש ויומיים, כשנציין עשור ועוד שנה לרצח, הולך להתקיים פה "פסטיבל חשבונפש" גדול, הבומבמלה של רגשות האשם – האם למדנו משהו, אם כן מה למדנו ואם לא, למה לא למדנו. ו"הם" (תמיד יש "הם", לכל צד. הרי ה"אנחנו" לא יכול להתקיים בלי "הם"), האם "הם" למדו משהו, ואם כן מה, ואם לא למה וכולי וכולי. תמיד אותן שאלות, תמיד אותן תשובות. חשבון נפש אינסטנט, רק לשפוך מים חמים ולערבב.

 

ג.

את מי אני מאשים? את התקשורת, כמובן. חשבון הנפש הוא חומר טלוויזיוני מצוין; הוא יכול לפרנס שעות ארוכות של שידורים מיוחדים, פאנלים צעקניים, סרטים דוקומנטריים, כתבות צבע וריאיונות עומק. אין כמו חשבון נפש טוב בין הפרסומות, והשנה שחלפה סיפקה לנו אינספור הזדמנויות לחשבון נפש, חוץ מההתנתקות: דוח העוני, האלימות, קליטת העלייה, תאונות הדרכים, אפילו כשאחת מקבוצות הפאר-עלק של ישראל לא מצליחה להעפיל לאיזה מפעל אנחנו נדרשים לחשבון נפש קצר על דמותו של הספורטאי הישראלי ולמה זה לא הולך לנו. כשקבוצה ישראלית – כמו האימפריה של מכבי פתח תקווה – דווקא מצליחה לעשות משהו, אנחנו ישר מתבקשים לערוך חשבון נפש הפוך.

התקשורת חולה על חשבון הנפש מטעם אחד עיקרי: הוא קל מאוד להפקה. תמיד יש מישהו שמתייסר, תמיד יש מישהו שמאשים.

והכי מעצבן זה כשהתקשורת דורשת מעצמה לערוך חשבון נפש. זה אולי התחביב הגדול ביותר שלה: בחינה עצמית מתמדת על כל צעד ושעל. האם עשינו בסדר כשגיבינו את שרון, האם עשינו בסדר כשתקפנו אותו, האם הוא אתרוג או גויאבה? פרסמנו תחקיר ואחד ממושאיו התאבד: מה עשינו, ולמה, וככה עד אינסוף. יש אפילו מגזין חודשי לעיתונאים בלבד שרובו ככולו מוקדש לחשבון נפש. פעם אפילו היה שם מדור מיוחד בו עיתונאים בכירים הכו על חטאים שחטאו בעבר.

בסוף כל משפט שאתם קוראים בעיתון יושב מישהו ועושה חשבון נפש. לעזאזל! אפילו בתוכניות הריאליטי הבזויות מכולן ובחידונים הטיפשיים מכולם תמיד בסוף הפרק מתבקש זה שעף לערוך חשבון נפש. כל מני אנשים שלא מצליחים לחבר משפט או לענות על השאלה מי היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל, עומדים מול המצלמה ומתחשבנים עם עצמם וזולתם. כל פוליטיקאי שלא הצליחה לו הקומבינה עושה חשבון נפש פומבי. תראו את השנה של ביבי נתניהו: שמונים וארבע נקודה שישים ושבעה אחוזים ממנה הוקדשו לחשבון נפש.

 

ד.

נראה לי שהבנתם, פחות או יותר, את העיקרון. חשבון הנפש הוא חזות הכל. אפשר היה לפטור את זה כעוד נוירוזה ישראלית חביבה, אבל אם מסתכלים על זה עוד רגע מבינים מיד מה שקורה פה: חשבון הנפש התמידי הזה מספק לנו את התירוץ המושלם להמשיך הלאה עם הדרעק הרגיל: כבר עשינו את חשבון הנפש, אפשר לחזור לשגרה. חשבון הנפש התמידי הזה (גם) הוא מה שדופק את המדינה הזו, שחיה במצב מתמיד של אינטרוספקציה – מרוב שאנחנו מסתכלים על עצמנו אנחנו כבר לא רואים אותנו. אנחנו, כחברה, כבר מזמן הפסקנו לבחון את עצמנו ואת מעשינו בזמן אמת, אנחנו כבר לא שואלים האם הדבר שאנחנו הולכים לעשות הוא נכון וראוי. מה פתאום, למה, מה הקשר, קודם כל נעשה את זה, נחכה עוד כמה דקות, שיתקרר, ואז נוכל לעשות חשבון נפש כמו שצריך. אנחנו, כחברה, חיים את חיינו בדיעבד. אנחנו כמו נהג שנוהג רק בעזרת המראה האחורית.

 

ה.

חשבון הנפש כבר יצא לי מכל החורים ובגלל זה השנה אני מכריז על מרד ציבורי/פרטי חדש, ואשמח אם תחליטו להצטרף אלי: את הימים האלה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, בואו לא נבזבז על חשבון נפש.

אני לא מתכוון לחשוב על מה עשיתי, אני לא מתכוון לסכם ואני לא מתכוון להסיק שום מסקנה. את עשרת הימים האלה, עשרת ימי תשובה, אני מקדיש לדבר עצמו: לחיים. אני פשוט אחיה את החיים שלי כאילו אין שום חשבון נפש בעולם בכלל.

השנה, אנסה לחיות את חיי במטרה להימנע עד כמה שאפשר מחשבון הנפש הבא: אחיה אותם, או לפחות אנסה לחיות אותם, בצורה כזו שתבטל מראש, עד כמה שניתן, את הצורך בחשבון הנפש הבא. למה לבקש סליחה כשאפשר למנוע מלכתחילה את הסיבה לבקשת הסליחה? למה להתייסר על מה שנעשה אם אפשר לא לעשות אותו?

 

ו.

בעיניי, החיים הנכונים, אם יש בכלל דבר כזה (אני עוד מחפש. בואו נעשה עסק: מי שמוצא ראשון, שיספר לכולם), הם חיים נטולי חרטה (ואני מדבר על החרטה כשיטה, לא על החרטה כרגש). חיים של זמן אמיתי. אני לא אומר שאסור להסתכל אחורה, מותר ורצוי, אבל את החיים צריכים לחיות עכשיו, ובמבט קדימה. החיים המוסריים, הנכונים, הם חיים שנעשים מתוך התנועה החיובית של עצמם, כמו דינמו בפנס של אופניים. חשבון הנפש הוא המקל בגלגלי אותם האופניים עצמם: האופניים עליהם רוכבת רוח התקופה.

עזבו אותי מחשבון נפש. אני לא רוצה להתחפר בשוחות של העבר, אני רוצה לרוץ אל הפסגות של העתיד. חשבון הנפש הוא מה שאתה עושה כשאתה עוצר, אבל אם תעצור כל הזמן, איך תתקדם? הא? איך?

היהדות עלתה על זה הרבה קודם, ותחמה את חשבון הנפש לעשרה ימים בשנה. אני חושב שטוב נעשה אם נחזיר את חשבון הנפש לפרופורציות הטבעיות שלו.

גמר חתימה טובה.

כל גולש צריך מרפסת

פורסם ב"עכבר-נט", בעריכת עמיתי המכובד מר ג. שמשון

 

א.

לפני כמה ימים סרתי לחנות הדיסקים הקרובה למקום מגוריי ורכשתי דיסק. ממש ככה; נכנסתי, ראיתי, שמתי שבעים שקלים במזומן על הדלפק, ובתמורה קיבלתי את "ספר התפילות הישן של אמי" מאת מורנו ורבנו ז"ל ג'וני קאש. בבית פתחתי את הניילון – כמו פעם, נו – והאזנתי לגבר שר גוספל בקולו העמוק מני ים כשהגיטרה שלו מתלטפת עם הנצח. הגברתי את הווליום ומזגתי לעצמי וויסקי וסודה.

כן, אני קונה דיסקים, חברות וחברים. פחות מפעם, אבל קונה. אני, שעד לא מזמן הייתי רוקק על המדרכה בכל פעם שהייתי עובר על פני חנות דיסקים ולהזכיר את תעשיית המוסיקה בביתי היה כמו להניח ראש של חזיר למרגלות הסלע הקדוש במכה. קונה דיסקים, כן. שבעים שקל, בדיוק.

עמדתי בסוגיית זכויות היוצרים ותעשיית המוסיקה לא השתנתה כהוא זה, כמובן. אני עדיין מוכן להיאבק תמורת זכותו של כל אחד להוריד ולהעלות מה שהוא רוצה. אבל לי נמאס להוריד מוסיקה מהאינטרנט. ירד לי, עבר לי. פה ושם כן, אבל באופן כללי נגמר לי. נו מור לונלי נייטס מול תוכנת ההורדה, לא עוד המעקב ההזוי אחרי השיר היורד. הייתי שם, עשיתי את זה, ועכשיו אני הכי נהנה לחזור הביתה ולהוריד את הניילון מדיסק חדש.

 

ב.

אני עוד זוכר קצת את הימים הראשונים של האינטרנט בישראל, איך היינו יושבים, כמו בשיר של בוב מארלי, בפרלמנט שלנו בפורום "קפטן אינטרנט" ומשוחחים על "התרבות הדיגיטלית". אלה היו זמנים, חברים! לא היה פה כלום, כלום! אפילו לא ויינט. טוקבקים? מי ידע אז מה זה טוקבקים! היינו כותבים אימיילים והעברית הייתה מתהפכת לנו. אח, אלה היו ימים. אפילו אקספלורר לא היה.

אני זוכר איך היינו יושבים שם ומחלקים את העולם ל"מחוברים" ו"מנותקים", לאנשי האונליין ואנשי האופליין. אנשי האופליין קראנו להם, ובמילה אופליין קל למצוא את המילה אופל.

פעם היינו מדברים בפורומים, היום אנחנו פותחים בלוגים. כל אחד פותח עמוד בפליקר, כל אחד מראה את הדלישס. כל אחד סוגר מרפסת, תוקע יתד, אוסף בייט לבייט וסולל את דרכו אל הנצח.

פעם היו מדברים על כיכר העיר, אבל בסוף התברר (כמו תמיד) שכל אחד רוצה להיות זה שנואם על המרפסת. סיבוב יפה עשה עלינו האינטרנט.

 

ג.

היום, בלי שאלה בכלל, הרבה יותר טוב. אבל זה ברור. להגיד את זה זה להגיד כלום. פעם היה אפשר להגיד על האינטרנט שהוא הפך למובן מאליו. היום כבר אי אפשר להגיד את זה. האינטרנט כבר מזמן עבר את שלב המובן מאליו. שלב המובן מאליו עבר בערך לפני חמש שנים פחות או יותר. פעם היו אומרים ש"באינטרנט יש הכל". היום כבר אי אפשר להגיד את זה. להגיד את זה היום זה כמו, זה כמו…

כבר אין מה להגיד על האינטרנט.

 

ד.

אבל זה בדיוק מה שהכי יפה באינטרנט! זה כמו הרוקנרול. גם הוא עבר את כל השלבים האלה, ועדיין: תמיד יהיה איזה משהו שיפוצץ לך את המוח. תמיד, כמו שאומרת הקלישאה, יש מישהו באיזה מקום בעולם שמחבר את הגיטרה שלו למגבר בדיוק ברגע הזה. וגם אם הוא יגיד שוב את אותם הדברים, ההתרגשות האמיתית של הגילוי תחפה על זה. כל רגע נולד ג'ים מוריסון, בייבי. העולם ייעצר אם לא.

 

ה.

וזה הדבר שעדיין עומד בבסיס של כל האינטרנט שמינטרנט הזה, מהימים הרחוקים והאיטיים ההם, ימי ה-IRC וה-BBS, ועד היום, ימי ה-Google earth והביטורנט, וגם בעתיד הנראה לעין, העידן האלחוטי. מתחת ומעל לכל זה, באינרפא-סטרקצ'ר של הבאק-בון של כל האינטרנט הזה, מדובר ביופי של דבר.