א.
סוכות, והחגים מאחורינו. חבל. כמה יפים היו השבועות המקוטעים של החודש האחרון; תקופה ברוכה של שבועות עבודה בני יומיים ושלל נאה של חצאי ימים מפוזרים כמו נקודות בונוס במשחקי מחשב, רק להתכופף ולאסוף. נדמה היה כאילו השנה הזו, תשס"ו, רצתה להתחיל איתנו בטוב ודאגה להפיל את החגים באמצע השבוע ולשפר, ולו במעט, את רווחתו הנפשית של האיש השכיר. חודש עבודה של 15 יום? היי! אנחנו בהחלט, אבל בהחלט, יכולים להתרגל לזה.
הוא עוד לא נגמר, אבל כבר אפשר להרים כוסית לחייו: זה היה אחלה של תשרי. הוא יכול היה להיות מושלם אם רק לא היינו נאלצים לסבול כל כך הרבה מוספי חג מיוחדים במהלכו. בשנה הבאה, אני ממליץ לתעשיית העיתונות הכתובה לחדול מכל המוספים המיוחדים, ולתת לכל קורא תלוש זיכוי לקניית ספר שיעביר לו את החג. האמינו לו, זה גם יהיה חסכוני יותר, זה גם יהיה מעניין יותר. הקץ למוספי החג! אני חושש שאם אראה עוד רשימת סיכום אחת, עוד ריאיון חגיגי אחד, אתפוצץ לאלפי חתיכות קטנות של גפילטע-פיש חצי מעוכל. אתם לא רוצים להיות בסביבה כשזה יקרה.
ב.
אז זהו; סוכות, והחגים מאחורינו. חבל. אני מוכרח להודות שמשנה לשנה אני יותר אוהב את החגים, ואת סוכות תמיד אהבתי במיוחד. אחרי חנוכה הוא החג היהודי החביב עלי. למה סוכות? כי מאוד חביבה עלי העובדה שאין לו אוכל מיוחד משלו. זה לא פשוט להיות בלי אוכל מיוחד אם אתה חג יהודי. זה ישר מוריד לך מלא נקודות בליגת החגים. חג בלי אוכל מיוחד הוא אנדרדוג, ולכן אני ישר לטובתו. אם רק היה בו מנהג של חלוקת דמי-סוכות, לדוגמה, הוא היה עובר את חנוכה מבחינתי (למרות שנרות זה הרבה יותר סבבה מסכך).
ואפרופו סכך, ימי הסוכות של ילדותי זכורים לי כעליזים במיוחד, עם לינה בסוכה מתחת לכיפת השמיים של פתח תקווה, ורוח מיוחדת שנושבת ומעיפה את הסכך לגדר של השכנים ולא משנה כמה חיזקת אותו וכמה אבנים פיזרת עליו. כשהייתה מגיעה הרוח הזו ונושבת בשכונה הקטנה והציורית בה גדלתי, פתח תקווה הייתה נראית לרגע כמו סרט של קוסטריצה – סככים עפים באוויר לקול מצהלות הגיל של ילדי השכונה שהיו קטנים מדי להפנים את העובדה המזעזעת שהדברים המעניינים באמת קורים במקום אחר.
הו, ילדות בפתח תקווה – בכמה מעט יכול להסתפק ילד!
ג.
סוכות, אם כך, והחגים מאחורינו. בשבועיים האחרונים ניהלתי חליפת מכתבים מעניינת עם אחד הקוראים, נקרא לו ש., הוא כעס עלי. כאדם דתי, חרה לו מאוד לקרוא בטור הזה דברי כפירה וזלזול באלוהים ובדת היהודית, והדבר קרה לדבריו יותר מפעם אחת ("אלוהים לא יכול על הטבע", כתבתי בספטמבר, אחרי קתרינה, "במקרה של רעידת אדמה במרכז הארץ, הייתי ממליץ לרוץ לכספומט ולא לבית הכנסת").
אני טענתי שאני לא מזלזל, רק כופר, ושדת, אמונה ודרך חיים הם לא חולצת ויסקוזה עדינה שצריכה רק ניקוי יבש כי מים משאירים עליה כתם וככה יוצא שהיא תקועה בארון כל השנה. דת, אמונה ודרך חיים הם יותר כמו ג'ינס. אתה פשוט הולך אתו, נותן לשפשוף, לחיכוך, לבלאי ולטלאי להפוך אותו לשלך. קצת כפירה, אמרתי, זה כל מה שהאמונה צריכה בשביל לשבת טוב על הנפש.
ש. לא ממש התחבר למטאפורות הטקסטיל שלי, ואני יכול להבין אותו. לפעמים אני מרגיש שנתגלגלה בי נשמתה של מוכרת בקסטרו, ומדי פעם היא מתפרצת. אבל מאחר והיה לנו דיבור טוב, ומאחר וחשוב לי להדגיש שאני לא מזלזל בדת היהודית ולהוכיח את זה לחבר שלי הטוב ש., חשבתי לדבר קצת על סוכות. זה שאין אלוהים לא אומר שהחגים לא נורא יפים וחכמים ושבסך הכל אני די מרוצה שיצא לי להיות יהודי.
ד.
הרבנים הצעירים, המתהדרים מדי פעם בסוג של יודו-סוציאליזם לא עקבי (וגם אם עקבי לפעמים, הרי שלא רואים אותו יוצא מהדרשות היפות ומתגשם במציאות), כבר עלו בדרשותיהם על הקשר בין סוכות ותרבות הצריכה: סוכות הוא החג במהלכו אנו אמורים לנטוש את הקבוע ולעבור אל הארעי, לצאת לשבוע אחד מהלך הרוח הצרכני, הרכושני, ולהבין מה באמת חשוב בחיים האלה. סוכות, בראייה הזו, הוא חג רלוונטי מאין כמוהו.
בגדול, אני יכול להסכים עם הגישה הזו, אבל הרבה יותר מעניין אותי לנסות ולחלוק עליה, לנסות ולטעון שבמתכונתו הנוכחית סוכות הוא דווקא חג קפיטליסטי לאללה. במקום למחות נגדה, כמו שיש המנסים לטעון, סוכות דווקא מהלל את הצריכה, או לכל הפחות מצדיק אותה מבלי דעת, מכשיר אותה.
כך זה עובד: אחרי שבראש השנה ניקה האדם (או אמור היה לנקות) את השולחן שלו מול אלוהים, ואחרי שביום כיפור ניקה (או אמור היה לנקות) את השולחן שלו מול חברו האדם, מגיע האדם אל סוכות: התחנה השלישית. לכאורה, המהלך ההגיוני הבא צריך היה להיות שסוכות יוקדש להמשך החפירה פנימה, אל ניקוי השולחן הגדול מכולם – השולחן של הנפש. קודם אלוהים, אחר כך האחר, אחר כך האני. סוכות אמור היה להיות בסימן אדם מול עצמו.
נהוג לחשוב שהמעבר מהקבוע אל הארעי – ולו לשבוע אחד בלבד – יעשה את העבודה הזו ויכריח את האדם להבדיל בין החשוב והטפל. אני לא חושב ככה.
ה.
מה שקורה הוא בדיוק ההפך. מה שנראה בהתחלה כמו הודאה דתית באמת המרקסיסטית ש"ההוויה יוצרת את ההכרה" הוא למעשה חיזוקה וביסוסה של תודעה כוזבת. במקום להעמיק ולחקור ולנסות לברר עניינים על עצמנו ועם עצמנו – כמו שצריך היה להיות – אנחנו מוצאים את עצמנו חושבים על הדברים הלא נכונים.
טריק יפה עשתה לנו פה היהדות. במקום ללכת בקו ליניארי של חשבון ובירור, כפי שהוצג בסעיף הקודם, באה היהדות ומכופפת את סוכות, סוגרת בעזרתו מעגל שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו זה שהוא מייצג איזו אידיאה סוציאליסטית.
במקום לנצל את היציאה לדירת ארעי על מנת להתמודד באמת, ומבחוץ, מול תרבות הצריכה ומול הדרך בה היא גורמת לנו להעריך את עצמנו ואת האחר לפי מה שיש, לפי מה שהושג, מגיע אותו כיפוף והיציאה לדירת ארעי בעצם באה להזכיר לאדם את כוחו המוגבל ואת תלותו בבורא העולם. או, אם תרצו, היא באה להזכיר לאדם את התלות המוחלטת שלו ברכושו. סוכות, בראייה הזו, חוגג את הצריכה, הוא רק נותן לה סיבה דתית. הקפיטליזם אומר: מה שיש לך זה בזכותך, הדת אומרת: זה בזכות אלוהים. הם עובדים יופי ביחד, שני אלה. הם הפכו את סוכות לחג של אי נוחות, של הימנעות, אבל לא בשביל שתשאל את עצמך בשביל מה אתה צריך את כל הדברים שיש לך, אלא בשביל שתתגעגע אליהם.
לא פלא, אם כך, שהחג הסוגר את סוכות ואת החגים, שמיני עצרת, מתחיל מיד את מעגל פרשות השבוע מההתחלה, כמו ממהר להשכיח ממך את השבוע שהיה ולהטביע אותך חזרה בתרבות הצריכה. כמה מהר אנחנו מדחיקים את הארעי.
ו.
אם רוצים להפיח בסוכות מעט מן הרוח האנטי-צרכנית שיכול להיות וחבויה בו, הרי שאת הסוכות צריך לבנות בתוך הקניונים. נכון, שום רוח מיוחדת לא תנשוב שם ותעיף את הסכך, אבל על מנת לערוך חשבון נפש אמיתי עם תרבות הצריכה לא צריך לברוח ממנה – צריך להיכנס בה.
החיים בהיר 