Monthly Archives: מאי 2014

איפה הייתי ומה עשיתי בין פברואר למאי 2014

(איור: תמיד שפר)Dror Kidney

א.

חזרתי. איפה הייתי ומה עשיתי שלושה חודשים? עברתי ניתוח להשתלת כליה ואת תקופת ההחלמה הראשונית ושבתי כדי לספר. אחרי הכל, היתה זו אחת החוויות החזקות והעמוקות ביותר בחיי עד כה וחבל להשאיר אותה לא מסופרת. בחרתי לא לכתוב תוך כדי, וזו הייתה הפעם הראשונה במשהו כמו עשרים שנות קריירה לא מפוארת שלא כתבתי כל כך הרבה זמן. אז יכול להיות שהפסדנו, אתם ואני, את סערת הרוח והתנופה של זמן האמת אבל הרווחנו, כולי תקווה, את השלווה של הפרספקטיבה.

הייתה זו הטובה שבתקופות, הייתה זו הרעה שבתקופות. כל כך הרבה דברים למדתי על עצמי ועל העולם ואין לי מושג איפה להתחיל. אומרים שהאדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו. זה ודאי נכון, אבל לדעתי מעל הכל ניכר האדם במחלתו (ולא פחות מכך, במחלות של הקרובים והיקרים לו). אחרי הכל, כל אחד יכול להיות בריא – זה הכי קל. אבל בשביל להיות חולה – בשביל זה, חברות וחברים, צריך אופי.

ולהיות מאושפז בבית חולים זה מבחן די גדול לאופיו וחוסנו של אדם. להיות מוטל במיטה שאינה שלך, בפיג'מה שאינה שלך (הו, הפיג'מה הצהובה-כחולה! כמה נכון המשפט שהבגדים עושים את האדם), חסר אונים, גופך שסוע, אטבי ברזל חורצים בו ומתוכו יוצאים מני צינורות מכל מני מקומות שצינורות לא אמורים להיכנס אליהם והוא דקור ומעוטר במיני עירויים המחדירים נוזלים ותרופות, וכל תנועה מייסרת, ושום דבר לא נוח, וכל תרופה גובה את מחירה במגוון מרהיב של תופעות לוואי – ומהתהום הזו לטפס אט אט חזרה אל פני הקרקע ואז לא למצוא שם בדיוק את מי שהיית קודם, הברנש ההוא לא גר כאן יותר. הכל קצת כמו סרט מדע בדיוני:עברתי ליקום מקביל וכשחזרתי לעצמי מצאתי שהכול נורא דומה אבל שום דבר לא בדיוק אותו דבר.

לא יודע אם עברתי את מבחן האופי הזה בהצטיינות, האמת. ניסיתי להיות חזק ואופטימי אבל לא תמיד הצלחתי. פה ושם נשברתי, פה ושם צללתי, פה ושם פחדתי, רוב הזמן כאב לי. בגדול, אני חושב שעברתי את זה בסדר גמור. עכשיו, תודה ששאלתם, אני מרגיש טוב מאוד. כליה מתפקדת זה תענוג שרבים מכם בכלל לא יודעים להעריך.

עכשיו בואו ננסה לדמיין שחזרתי מהיקום המקביל ההוא ואני עורך לכבודכם ערב שקופיות, כמו פעם.

 

ב.

על האופטימיות. מחלקת ההשתלות בבילינסון – הו פתח תקווה, מקונדו שלי, את ואני זה לנצח! – היא מקום אופטימי, את זה חשוב לציין. עם כל הקשיים והמכאובים, אנשים באים לשם, לקומה החמישית במגדל, אחרי מחלקת כוויות, כדי לדלג החוצה כמה שבועות אחר כך מתוקנים יותר, בריאים יותר (למרות שבעצם, אתה די מחליף מחלה במחלה, שווה להתעכב על זה עוד מעט). מהבחינה הזו היא שונה ממחלקות אחרות. היא לא אונקולוגית, נאמר כך. מחלקת השתלות דומה יותר למחלקת יולדות. אופטימיות שורה במסדרונות ובחדרים והאווירה משפחתית לאללה: ילדים תורמים להורים, הורים לילדים, אחיות לאחיהן ואחים לאחיותיהן. חיים ניתנים שם מחדש והכל מייצר המון רגעים של יופי וחסד. מקום של אהבה, אחריות והקרבה.

כאן יש עוד שיעור קטן שלמדתי: מילדות מלמדים אותנו לתת, לחלוק, לעזור, לשתף, לתמוך, להקריב – אף אחד לא מלמד אותך להיות נצרך, לבקש, אף אחד גם לא מלמד אותך לקבל, ובטח ובטח שאף אחד לא מלמד אותך לקחת. ועוד כליה. לא כל כך עובדים איתך על הקטע הזה. כשאני מדבר עם אנשים, האינסטינקט הראשון שלי ושל כולם הוא לומר: ברור, גם אני הייתי נותן לילדים שלי. ודוק: נותן. כל אחד יכול לדמיין את עצמו מעניק, קשה הרבה יותר לראות את עצמך בצד המקבל.

את הכליה החדשה (או יותר נכון, משומשת במצב מעולה) קיבלתי מהחי, ולא מסתם חי, מהחי שנתן לי את חיי: מאימא שלי. תראו מה זה האישה הזו: אין מה לומר, אצלה האחריות למוצר היוצא ממפעלה היא לכל החיים.

עברנו יחד דברים, אמא שלי ואני. במחלקה שמו אותנו באותו החדר. אני עוד רגע בן 44 והנה אני עם ישן עם אמא שלי באותו חדר בפעם הראשונה. זה קצת מוזר, בלשון המעטה. מה גם שלא מדובר בדיוק בחופשה: שנינו דואבים אחרי ניתוח, מחוברים למה לא. קשה לאם, אני מתאר לעצמי, לשמוע את בנה נאנק. קשה לבן לראות את אמו חלשה. אבל הכל היה כל כך אינטנסיבי ומרופד במשככי כאבים שנותר רק לקוות שהימים ההם לא הותירו צלקת משמעותי בנפשי. למזלי אני טוב בלהדחיק. אם יש לכם משהו להדחיק, תבואו אלי.

"מה שלא ניתן לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק", אמר פעם ידידי לודוויג וו. אני מוצא שזה בדיוק אחד מהמקרים האלה. להגיד תודה נראה לי טיפשי, תודה אני אומר למוכר בפיצוציה כשהוא נותן לי עודף. אז אשתוק אודות מה שאני מרגיש כלפי אמא שלי, זה נראה לי הכי טוב. אבל כשאנשים שואלים אותי איך אני מרגיש עם הכליה של אמא שלי בתוכי והאם זה השפיע עלי אני עונה שמלבד זה שהתחלתי לראות פתאום את אבא שלי כגבר מושך, הכול ממש נורמלי.

 

ג.

על האשפוז. למרות כל מה שאמרתי על האופטימיות וכל זה, אחרי הכול מדובר על להיות מנותח ומאושפז בבית חולים. ולהיות מאושפז זו חוויה משפילה, לא במובן של ביזוי או רמיסת כבודו של אדם בכוונה תחילה, חלילה – כל הצוות אנשים נפלאים וברור שאף אחד לא רוצה ברעתך. זו חוויה משפילה במובן הזה שהיא ההפך ממשדרגת, היא משנמכת אותך. אותי, אני רוצה להאמין, היא הפכה ליותר עניו ושפל-רוח.

פתאום מורידים אותך לפחות עשר דרגות בסולם. ככה זה ביקום המקביל. זה מתחיל איך שאתה מגיע – מפשיטים אותך משמך, מעכשיו אתה מספר ת"ז. מפשיטים אותך מבגדיך ונותנים לך פיג'מה. פיג'מת הניתוח המקוללת עם כל התחת בחוץ. בא סניטר מבוגר ומגלח לך את החזה והמפשעה תוך כדי שהוא צועק בטלפון על איזה שירות לקוחות. אתה חושב שמשם אין הרבה לאן לרדת. אתה טועה.

רוב הזמן אתה שוכב ואנשי הצוות הרפואי (על המבקרים בנפרד) עומדים מעליך, בוחנים אותך, מדברים עליך כאילו אתה לא שם, שוקלים את השתן שלך, אתה מושיט יד והם לוקחים לך דמים – זה אף פעם לא דם, משום מה, תמיד דמים – נותנים לך כדורים ומחכים שתבלע, כל הזמן שואלים אותך למספר תעודת הזהות שלך ומאה פעם ביום שואלים אם אתה רגיש לתרופות. השגרה לקוחה מסרטי כלא: מעירים אותך בחמש וחצי בבוקר, מפנים קטטרים ונקזים, לוקחים מדדים (לחץ דם ,חום), אחר כך באים לוקחים דמים. אחר כך מחליפים אינפוזיה או משהו. אחכ סיבוב תרופות, ארוחת בוקר, סיבוב אחיות, סיבוב רופאים, לפעמים הם בכלל לא היו מסתכלים עליך, רק בניירות שלהם, ארוחת צהריים. עוד בדיקות, עוד תרופות, ארוחת ערב. בין לבין אתה פשוט ישנו שם, מעביר את הזמן. מאוד קשה לתכנן בריחה ככה.

זו בכלל אינה האשמה, אגב. הם כולם נחמדים ומקצועיים ואני מבין אותם: אם תיקשר נפשית לכל אחד לא תצא מזה. אבל מה לעשות ואני יכול להיות רק איפה שאני.

הדבר שהכי הטריף אותי היה דבר קטן ושולי: כשהם היו מניחים עלי דברים. לוקחים אותך עם המיטה לאולטראסאונד או ביופסיה, ופשוט מניחים עליך את התיק הרפואי. לא על המיטה לידך, עליך. או כשבאים להחליף תחבושות, עירוי או בדיקת דם, ופשוט מניחים עליך דברים. לא על השולחן שליד המיטה, לא על המיטה – עליך. היית בנאדם, עכשיו אתה מדף. משטח עבודה.

והכי גרוע: אתה אפילו לא מוחה. הסניטר שמוליך את מיטתך פגש ליד המעלית סניטר חבר שמוליך מיטה ובה מישהו אחר שגם עליו מונח קלסר, והשניים עוצרים לפטפט בעוד שנינו כשני צבים הפוכים על גבם, שותקים.

למזלי, ניחנתי בכמה תכונות שהופכות אותי למאושפז מעולה. א) אני חסיד של אוכל מוסדי. תנו לי מנה עיקרית במרקם לא ברור ובטעם של כוויה ולצידה ירקות שבושלו עד לבלי הכר וגוש אורז שנראה כמו פירה ומריח כמו סמרטוט רטוב, ואני מרוצה. ב) אני רגיל להיות לבד ואין כמוני בלא לעשות כלום שעות ארוכות. אם יש משהו ממול, אפילו קיר, זה ממש מספיק לי. ג) אין לי שום בעיה לחכות לדברים, אני אחד הממתינים הטובים, ובבית חולים זה פחות או יותר מה שאתה עושה כל היום.

 

ד.

על המבקרים. בהחלט יש משהו בכל הסיפור של ביקור חולים. זה עוזר, זה מעודד, זה מחזק, זה מפיג את השעמום, הבדידות והעצב ומשכיח מעט את הכאב, כל מבקר נוטל אחד חלקי שישים ממחלתך. זה גם נחמד כשהם הולכים ואפשר לחזור לנמנם או להביט בקיר. התברכתי בחברים טובים, דודה מופלאה ומשפחה נהדרת (אבא סקסי) שהפכו את הכול לנסבל יותר, ובגלית כמובן, שהביאה את השמש בכל פעם. גם עליה לא נדבר היום ברשותכם, במסגרת הדברים אודותיהם יש לשתוק.

ובכל זאת. מבקרים זה לא קל. הם באים ומזכירים לך שיש עולם בחוץ. וזה בדיוק לב העניין: העולם בחוץ ממש לא מעניין אותך. רוב המבקרים באים ונטייתם המיידית היא להתחיל ולספר לך כמה זמן לקח להם להגיע, מה הנתיב המדויק בו בחרו להגיע ולמה, מצב הפקקים בדרך, איפה חנו בחניון, המרחק המדויק בין המחסום לנקודת התשלום, העומס במעליות ושאר פרטים טכניים. אחר כך הם עוברים בדרך כלל לספר לך על מחלות של אחרים, או על כל מני דברים שהם עשו ואתה לא יכול בינתיים. אני מבין שזה נובע ממבוכה ומהרצון למלא את האוויר במילים ולעשות לך טוב על הנשמה – וזה עושה, כאמור – אבל לנו המאושפזים לא אכפת מכל הדברים האלה. ועל הדברים שאכפת לנו לא תמיד קל לדבר עליהם.

מה גם שרובם המוחלט של בני האדם הסבירים שונאים בתי חולים, וכשהם באים רואים את זה עליהם, זה כתוב להם על המצח. הם אוהבים אותך והכל, אבל מה שהם הכי רוצים זה שהביקור יהיה מאחוריהם. הם רוצים לחזור ליקום שלהם, עם הפקקים והחניונים. אני מבין אותם לגמרי.

 

ה.

העיקר הבריאות. כל הזמן שואלים אותי "איך אתה מרגיש?", אבל בטון שונה מה"איך אתה מרגיש" הרגיל והיומיומי, קצת יותר עמוק וכן. ברור שזה נעשה מכוונה טובה ועניין אמיתי, אבל אני כבר מחכה שזה יעבור, נפשי הומה מגעגועים ל"מה המצב" הסתמי. מה גם שמדובר בסוג של מכשלה כי אתה אף פעם לא יודע מתי לענות תשובה מפורטת. הרבה פעמים הם רק רוצים שתגיד שהכל טוב. לפעמים נורא בא לי לפרט ודווקא אז עולה על פני בן שיחי מבט מזוגג.

וכל הזמן אומרים לי "תהיה בריא". אני יודע שהכוונה אמיתית, אבל אבקש לומר משהו בעניין: "תהיה בריא" זה דיבור של בריאים. אנשים חולים לא אומרים אחד לשני "תהיה בריא". כשמישהו אומר "תהיה בריא", הוא בעצם אומר "אני בריא". ויותר מזה, הרבה פעמים (ויסלח לי שיווה) כשאתה מאושפז, מה שאתה שומע זה מין סבטקסט שאומר: "אני בריא ואתה לא". סוג מתחשב של לעג לרש. כמובן שאנשים לא מתכוונים לזה, ואני מתנצל, אבל כך אני מרגיש לפעמים.

מציקה לא פחות, ולפעמים צורמת כמו ציפורן על לוח הנפש, היא האמירה – שגם אותה שומע החולה מאה מיליון פעם ביום – "העיקר הבריאות". אכן מדובר במשפט נכון ואמיתי, אבל הרבה פעמים בריאות – ובטח בריאות כמו שאתם מתכוונים אליה, היא בכלל לא אופציה בשבילי ובשביל אחיותיי ואחיי המושתלים.

כשאנשים בריאים אומרים לאנשים חולים "תהיה בריא" או "העיקר הבריאות" הם בעצם מדברים לעצמם. מה שהם באמת היו רוצים להגיד – ובצדק – זה "בא לי כבר לעוף מבית החולים הזה לפני שאני מתעלף", או "איזה מזל שזה לא להפך", אבל מאחר והם לא רוצים לפגוע בחולה הם פשוט מזכירים כל אחד לעצמו, ובקול רם: "תהיה בריא", "העיקר הבריאות".

העיקר הבריאות – האמנם? אולי מדובר בעוד מוסכמה או פרה קדושה ששווה לשחוט. אולי בעולם בו הרפואה כל כך מתקדמת הבריאות היא כבר לא העיקר. יש הרבה יתרונות במחלה – ואני מדבר על עצמי ועל עצמי בלבד – היא זורקת אותך הצידה, היא מכריחה אותך לחשוב, להרגיש, להתבונן. לא אכנס לקלישאות של ללמוד להעריך דברים מחדש, אבל גם זה שם. ובכלל, זה הכי מעניין. בעיניי, לקטלג אדם לפי גזע, צבע, מין, דת או קבוצת כדורגל זה די עלוב: אמור לי מה מחלתך ונוכל להתחיל לדבר ברצינות.

אנחנו, המטופלים, לא אומרים אחד לשני "תהיה בריא". אנחנו אומרים: "תרגיש טוב". ובעיניי זו ברכה הרבה יותר יפה ונכונה ואנושית. בכלל – לפעמים אני מרגיש שמושתל אחר מבין אותי הכי טוב. במרפאת המושתלים אנחנו מדברים בינינו על תחושות, תרופות, כאבים, תופעות לוואי, פחדים ותקוות – בלי ציניות ובלי מחסומים, הכל פתוח, מונח לפני כולם. שיחות שלא יכולות להתקיים במקום אחר ועם מי שלא מסוגל להבין מה זה לחכות להשתלה, מה זה לעבור אותה, שמבין שאתה בעצם אף פעם לא עובר אותה, שמרגיש מה עושה הפרוגרף (תרופה נגד דחיה) או מה התחושה כשמוציאים קטטר. אלה החברים שלי ואני אוהב אותם ומתגעגע אליהם.

ו.

עוד רגע נגמר לי המקום ואני מרגיש פתאום שבא לי לספר עוד המון, שאני רוצה לבחון את השתלת הכליה בצורה יותר פילוסופית, לספר על הרופאים ועל התרופות, על מהי כליה וכמובן על הכאב – עולם ומלואו, אולי התעלומה הגדולה ביותר העומדת בפני הרפואה, לצד המוות – ועוד, ועוד. אולי נמשיך בפעמים הבאות. אותי זה נורא משחרר.

ולסיום, משהו אקטואלי: השבוע קראתי שפואד בן אליעזר עומד לעבור ניתוח להשתלת כליה. מעכשיו, ארצה או לא ארצה (והאמינו לי שאיני רוצה), לעולם אחוש קרבה ושותפות גורל עם הבנאדם. ולמרות שאני בעד רובי ריבלין לנשיאות, הרי שאם בכל זאת יהיה זה בן אליעזר שיישב על הכס הרם הרי שאין ספק שמדובר בהישג אדיר עבורנו, מושתלי הכליה. עוד הוכחה שמדובר בקבוצה סופר איכותית של אנשים. ראו כמה זמן לקח לנשים להגיע לאן שהגיעו, ראו את השחורים, את ההומואים – לכל אלה לקח מאות שנים לטפס בהיררכיה. וראו אותנו: חמישים שנה בדיוק מאז השתלת הכליה הראשונה בישראל, וכבר יש לנו מועמד לנשיאות!

חבל שפואד דיבר קצת שטויות בראיונות ובהתבטאויות שלו בנושא. על הדיאליזה אמר שזה "כמו ללכת ולשתות ולאכול ולהתרחץ". למזלי לא עברתי דיאליזה, אבל אני יודע שזה ממש, אבל ממש לא כמו להתרחץ. באירוע שבתרבות בקרית ביאליק אמר המושתל לעתיד כי: "זה אחד הדברים הכי פשוטים שקיימים היום בטכנולוגיה הרפואית, אתה במשך שעה הולך, עושה את הדבר הזה, שבוע ימים נח ואחר כך אתה יוצא לחופשי".

הו, פואד פואד. מאיפה להתחיל: זה לא הניתוח הכי מסובך, נכון, אבל ממש לא הכי פשוט; הניתוח לא לוקח שעה, יותר כמו ארבע, וזו חתיכת פרוצדורה; אתה לא "נח", לא "שבוע" ואתה בטח לא "יוצא לחופשי" אחר כך.

אז תרגיש טוב, פואדיקו חביבנו, באמת, וכל הכבוד לבנך שתורם לך כליה. יש לי אליך הצעה: עבור את הניתוח כאחד האדם: לא שר"פ ולא מלון. בוא ושכב איתנו, האנשים הרגילים, במחלקה הרגילה. תעבור את זה כאחד מאתנו. שב איתנו בתורים הלא נגמרים במחלקה הנפרולוגית. זו גם תהיה הצהרה חשובה בזכות המערכת הציבורית, זה גם יעשה לך יח"צ טוב, אבל הכי חשוב: תכיר כמה אנשים נפלאים.

 

(פורסם בגלובס, 15 במאי 2014)