ארכיון חודשי: יולי 2003

פורצה ז'ילינה!

1.
בדרך כלל, אולי שמתם לב, אני בנאדם חיובי. כל האנשים הם האחים שלי, והשמחה לאיד היא לא השמחה שלי. אבל כשזה מגיע למכבי תל אביב, אני הופך את עורי. לא סובל אותם אני, או יותר נכון: לא סובל את המכביזם.
ככזה, אני נוטה להיות האוהד הכי שרוף של כל קבוצה שמכבי תל אביב משחקת נגדה. אתמול אהבתי את ז'ילינה. ז'ילינה – הקבוצה שלי, ז'ילינה זורמת אצלי בדם, אני וז'ילינה סיפור אהבה. מתמיד אני אוהד את ז'ילינה, עוד מאירופה. קבוצה, אתם יודעים, לא מחליפים, ואני את ז'ילינה לא אחליף בעד שום הון שבעולם. פורצה ז'ילינה!
כמה שמחתי כשהקבוצה שלי האהובה ניצחה אתמול את מכבי תל אביב! אח, זה היה תענוג!
2.
אתם כנראה לא יודעים מה זה להיות אוהד שרוף של ז'ילינה, אלופת סלובקיה הגדולה! אנחנו, אוהדי ז'ילינה, נוהגים לכנות את עצמנו "האריות הבלתי ניתנים לעצירה". בכל סלובקיה מכירים אותנו; ניתן לזהות אותנו בקלות: אנחנו שיכורים, שמחים, והנאמנות שלנו לקבוצה עולה על כל דמיון.
3.
אח, האריות של ז'ילינה: ראו את השמות המפוארים שמפארים את קבוצתנו האהובה: טראבליק, קונצ'ני, לאבאנט, זבאבניק, סטאש, דראנו, ז'דנו שטרבה, סנינסקי, מירוסלאב בארצ'יק, פוטיק, באז'יק, יוריצה, פאבוש, וכמובן  – גוטוואלד, הקמע שלנו. אנחנו מכנים אותו: פפיטו (בסלובקית זה אומר: המפציץ).
4.
על המגרש, אנחנו שרים את המנון ז'ילינה. הריהו לפניכם:

  • ז'ילינה, הו ז'ילינה
    אהובתי הנהדרת!
    ז'ילינה, הו ז'ילינה
    את ולא אחרת!
    אוהב אותך ז'ילינה,
    חולה לך על התחת!
    את היחידה
    ונמני בן זונה!

5.
עוד שיר שאוהדי ז'ילינה אוהבים לשיר הוא:

  • ז'ילינה, ז'ילינה, ז'ילינה
    את מקום ראשון!
    ז'ילינה, ז'ילינה, ז'ילינה
    איתך בכל מקום!
    ז'ילינה, ז'ילינה, ז'ילינה
    את האלופה!
    ז'ילינה, ז'ילינה, ז'ילינה
    ונמני בן זונה!

6.
ושיר אחרון:

  • אני אוהד ז'ילינה, וזוהי מהותי!
    אוהב רק את ז'ילינה, זו הקבוצה שלי!
    כל שבוע במגרש, טוחנים את היריבה!
    ז'ילינה, ז'ילינה, ז'ילינה, את האלופה!
    ז'ילינה לנצח, ז'ילינה עד הסוף!
    רק איתך ז'ילינה!
    כל היום וכל הלילה, אוהבים אותך
    ז'ילינה את שלנו
    ונמני בן זונה!

7.
בשבוע הבא, בגומלין, נטחן שוב את מכבי תל אביב (מי אלה בכלל?). ליגת האליפות, הנה אנו באים!
8.
עוד מידע חשוב על עירנו האהובה, ניתן למצוא פה

בעל הבית השתגע!

 

אני מסתובב לי באינטרנט ככה סתם, ופתאום – אלוהים יודע איך הגעתי לשם – נכנסתי ל"מיתוס", וראיתי שמוכרים שם את הספר שלי, "צדוק בנפתולי התשוקה" ב-29 ש"ח!

 

 

כן, 29 ש"ח! עשרים ותשעה! משוגע מי שלא קונה! אפילו מעצור לדלת עולה יותר! קנו שניים! קנו חמישה!

הנה, זה הלינק.

ואם אתם לא בטוחים שזה הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות ב-29 ש"ח, אתם יכולים לעיין בחלקים מהספר שפרסמתי באתר האישי שלי, המתארח באתר רשימות המארח כותבים נוספים. הנה, כאן

ווווואאאההווווו!!!!!!

 

ווואאההה!!!!! ווווואאאההווווו!!!!!! יייייהההההה!!!!!!!! אאאההההה!!!!! זה פחות או יותר העיקרון של צניחה חופשית, כי מדובר בחוויה שקצת קשה להסביר אותה במילים. חמישים שניות של נפילה חופשית, על הבטן, הפנים כלפי מטה, מגובה של ארבע קילומטר במהירות של 230 קמ"ש; רק צרחה יכולה לתאר את זה, ומילים כמו "מדהים" נראות פתאום חיוורות מדי. אין מילה לתאר נפילה כזו, אין מילה לתאר אושר כזה, ולא רק בשפה שלנו.
ובכלל, אין הרבה מילים שם, בשמיים; יש רק עיניים פעורות לרווחה, ורוח עזה, ויופי אינסופי, ואדרנלין ברמות לא מוכרות, והתודעה לוקחת לה חמישים שניות חופש. אין מחשבות, אין דיכאונות, אין אני, כי כל מה שידעת על עצמך לא מכיל אותך נופל מהשמיים. זה פשוט לא אתה. אתה ציפור דרור, אתה נשר, אתה סופרמן! ויותר משאתה מרגיש נופל, אתה מרגיש עף. וחברות וחברים – זו תחושה טובה.

חוף הבונים במבט מלמעלה (צילום מתוך www.paradive.co.il)

לכולנו יש חלומות נפילה, אבל בצניחה חופשית הנפילה שונה, כי איך אנחנו יודעים שאנחנו נופלים? לפי היחס של הקרקע המתקרבת, או הדברים לצידנו שעולים למעלה במהירות, אבל בגובה הזה אין דברים שעולים למעלה ביחס אליך, והאדמה כל כך רחוקה, היא נראית כמו ציור, והיא לא מתקרבת, והדבר היחיד שיש לך שירמוז לך על המהירות זו הרוח, ואתה פותח את הפה על מנת לצרוח, אבל אתה לא יכול, כי הרוח ממלאת אותו, ואתה מרגיש קצת כמו הפרצופים האלה בסרטים המצויירים, מתוח עד כדי גיחוך, ומאושר עד כדי אלף אורגזמות. והצרחה שלך לא נשמעת, רק אתה שומע אותה מבפנים. וכמו שאנחנו נוהגים להוציא יד מחלון מכונית נוסעת ולשחק עם הרוח, גם שם, בשמיים, הידיים שלנו משחקות עם הרוח, אבל זו רוח אחרת, כי קריר שם יותר, בשמיים, ונעים יותר, ואין שום דבר שקשור ליומיום, כי היומיום לא מכיל נפילות כאלה ואושר כזה.

ושואלים אותך למה זה הכי קרוב, ואתה לא יודע מה לענות, כי זה הכי קרוב לשום דבר. אין משהו שממש קרוב לזה, אולי עשירית השניה על רכבת הרים, לפני שהיא מתחילה לרדת, אבל גם זה רחוק מאוד.
וככה אתה נופל חמישים שניות. חמישים שניות זה הרבה זמן או קצת זמן? גם זה וגם זה. כי מצד אחד זה עובר כמו הרף עין, כמו מצמוץ, אבל מצד שני זה המון זמן, כי יש לך זמן להביט מסביב, לראות את העננים, לראות איך כדור הארץ מתעגל, לראות כמה הארץ יפה מלמעלה בסביבה הזו של חוף הבונים, שמכילה ים, והרים, וירוק, וכחול, וחום. והמחשבה היחידה שעוברת לך בראש היא: אאאההההה!!!!! וזו בכלל לא מחשבה, זה ההיעדר של המחשבה.
ואז, המדריך שקשור אליך מאחור, וששכחת לגמרי מקיומו, כמו ששכחת לגמרי מקיומם של כל שאר הדברים, משחרר מצנח קטן לייצוב, ולאט לאט אתה עובר משכיבה לעמידה, ואז הוא פותח את המצנח הגדול, ואתם נעצרים (באופן חלק לגמרי), ואז מגיע החלק השני של הצניחה, שהוא אולי החלק הכי משמעותי – למרות שאין "הכי" בדברים כאלה, הכל הוא הכי: המצנח נפתח, ואתם עוצרים בשמיים, ופתאום אתה קולט את השקט.
ואיזה שקט יש בשמיים; שקט רגוע, בטוח בעצמו, מלא הוד. השקט היחיד שאפשר להשוות אליו הוא כמו השקט של הצלילה, אבל מתחת למים השקט דחוס יותר, צפוף, ובשמיים השקט הוא אוורירי, פתוח. זה לא שקט של דחיסות, זה שקט של ריקות (לא ריקנות!), שקט שאין עוד שקט כמוהו, במיוחד אחרי כל הרעש האדיר הזה של הרוח והטירוף של הנפילה.
פתאום משתרר שקט שאין כמותו, ואתה קצת מבין מה זה להיות אלוהים, ואת האדישות הבטוחה בעצמה של בורא העולם, שהשאיר לעצמו את השמיים.
איזה שקט. שקט שלתאר אותו זה קצת ללכלך אותו. כי הוא אולי הדבר הכי טהור, הכי חזק. ולכמה שניות, שנראות גם כמו שעות וגם כמו הרף עין, אתה נושם עמוק, מסיר את משקפי הפלסטיק שהגנו עליך מהרוח, ונושם את הדממה, וכל הקמטים שלך מתיישרים פתאום, ואתה שליו כמו שלא היית מאז הרחם, אבל בצורה אחרת, כי ברחם – לפי מה שמספרים לנו – אין כלום, ובשמיים יש המון דברים; יש עננים, וציפורים, ולמטה אתה מתחיל לאט לאט לראות אנשים ומכוניות ובתים וכבישים, אבל אתה למעלה והם למטה. הם נאבקים ואתה כבר ניצחת. זה השקט המוחלט, ורק בשבילו שווה כל הסיפור. הנפילה, והרעש העצום שהרוח מפיקה, מאפשרת את הדממה שאחריה, מעצימה אותה.
ואחרי כמה זמן אתה נרגע, ואתה לא יכול להתאפק ומשחרר צרחה, והפעם כזאת שאפשר לשמוע אותה, צרחה שתעבור מקצה העולם ועד קצהו, כי לפחות בדקות האלה (ויש משהו כמו שש וחצי דקות של שמיים אחרי שהמצנח נפתח) אתה השליט של העולם, ומותר לך לעשות מה שאתה רוצה, ואתה פותח את הפה: אאאההההה!!!!! אווווווו!!!!!! אייייייייייי!!!!!!! הההווווהואוואאוווווו!!!!!!
ופתאום אתה קולט שהצרחה הזו, השמימית, אין לה הד! אין שום דבר שיחזיר אותה אליך, כי בשמיים אין קונטרה. זה רק אתה ואתה ואתה ואתה, והאנוכיות הזו זה משהו שאדם חייב לפרגן לעצמו, לפחות פעם אחת בחיים. זה האגו טריפ המוחלט, המזוקק, והכי יפה זה שהוא לא בא על חשבונו של מישהו אחר.
וגם אחרי שעובר זמן, אחרי שנחתת וחזרת לחיי היומיום (הו, איזה שעמום…), עדיין השקט הזה נשאר אצלך, או איתך. יש איזו מגירה בנפש שאליה הוכנס השקט הזה, ואפשר – עם קצת תרגול – לפתוח אותה מתי שרוצים, ולהירגע. וגם הצרחה המשובחת ההיא, אגב, גם היא שמורה באיזו מגירה, וגם אותה אפשר להוציא, היא מוכנה לשימוש בכל זמן נתון. זה שלך, גם השקט וגם הצרחה, ואתה יכול לעשות בהם מה שאתה רוצה.
ואז המדריך – שיט, שוב אתה נזכר שיש עוד מישהו – נותן לך לנהוג קצת במצנח, לעשות קצת פעלולים; משיכה חזקה ימינה, ואתם עוברים לזווית חדה, נופלים מהר יותר. משיכה חזקה שמאלה, ואותו דבר, רק לצד שני. ולכמה רגעים אתה מרגיש כמו עלה נידף ברוח, כי זה מה שאתה. ותחושת העלה הנידף לא גורעת מתחושת האגו טריפ שהוזכר קודם, ההפך – היא מעצימה אותו, כי פתאום אתה מבין את המקום שלך ביקום, ואת הכוח שלך מול הרוח (אין לך כוח מול הרוח, אתה בסך הכל נישא), אתה דואה, אתה באוויר, עשית משהו שעוד לא עשית, ואתה רוצה שזה לא ייגמר אף פעם.
אבל כוח המשיכה, אחיות ואחים, הוא בנזונה אכזרי, ואתה קולט איך השמיים נגמרים לך, והאדמה מתקרבת, והנה אתה כבר רואה את משטח הנחיתה, והוא מתקרב יותר ויותר, וככל שהוא מתקרב, הוא מתקרב יותר מהר. ובסוף אתם נוחתים, ברכות אין קץ, ובאים אנשים ומשחררים אותך מהמצנח, והלב שלך עוד דופק חזק, והרגליים שלך קצת רועדות, והמחשבה היחידה שיש לך היא: אני רוצה לחזור לשם. ואתה מנסה לקפוץ, אולי זה יחזיר אותך למעלה, אבל הניתור שלך עלוב.
אבל זה לא דיכאון, כלל וכלל לא. ההפך המוחלט; אתה מאושר. יש לך אושר שעוד לא היה לך, אתה עשיר יותר מבחינה נפשית. אתה רגוע כמו אחרי עשרה ימים של ויפסאנה, הנשמה שלך נקיה כמו בית בערב פסח, סלחת לכל מי שעשה לך רע, אתה אוהב את כל העולם, והעולם אותך אוהב, מכל הלב. ואתה מת לחבק את כולם, לחלוק קצת מהאושר.

וכמה ימים אחר כך אתה קולט שכשאתה הולך ברחוב, אתה פשוט מחייך, כי המוח ממשיך להריץ את הסרט של הנפילה עוד פעם, ועוד פעם, והרגעים האלה, למרות שהם עברו, הם שלך. הם אולי הדבר הכי שלך שאי פעם יהיה לך.
מדובר בסיפור יקר, אין ספק, אפילו יקר מדי. אתה קצת כועס שהשמיים יקרים כל כך, הרי הם של כולנו, ובמיוחד שלך, כי כבשת אותם. כן, זה יקר, אבל מצד שני – זו המתנה המושלמת. בקשו אותה מיקיריכם. בטח עוד מעט יש לכם יומולדת, בטח אתם מסיימים משהו או מתחילים משהו. תמיד יש סיבה למסיבה, והשמיים הם המסיבה הכי הגדולה.
ואל תגידו לעצמכם שיש לכם פחד גבהים. האמינו לי, גם לי יש פחד גבהים, אבל פחד גבהים זה דבר שקיים רק על הקרקע. בשמיים אין פחד גבהים, במטוס בדרך למעלה יש, ועוד איך, אבל ברגע שנפתחת דלת המטוס ואתה בחוץ, אין שום פחד. יש רק אושר צרוף.

 

ביה"ס פרדייב, חוף הבונים. 1090 ₪ בימי חול; 1290 ₪ בסופ"ש. צילום וידאו: 490 ₪; צילום וידיאו + סטילס: 650 ₪

התפרסם ב"טיים אאוט ישראל"

חמישה רגעים נוגעים ללב

 

הקדמה סלֶש הבהרה
א.
מדובר בחמישה רגעים שנוגעים ללב הפרטי שלי, לא ללב הכללי של כולנו, למרות שאני הראשון שיודה בקיומו של לב כללי כזה, כמו גם בנחיצותו. בלי לב כללי אנחנו שום דבר, אבל בלי הלב הפרטי אין לב כללי, כך שגם בלי לב פרטי אין שום דבר.
ב.
הרשימון הזה נכתב (גם) בגלל הידיעה שיום ראשון הוא אכזר. יום ראשון הוא יום חסר לב, כי הוא לא מכיל בתוכו את השבוע שזה עתה מתחיל. אז אם אי פעם תהיתם מה הופך את יום א' לכזה יום אכזר, עכשיו אתם יודעים.
אפילו אלוהים, או מי שזה לא יהיה שכתב את התנ"ך, בחר להתחיל את ספר הספרים באות ב', כי גם הוא ידע שלהתחיל מאלף זה כואב כל שבוע מחדש.
ג.
הרגעים הנוגעים ללב לא מסודרים לפי סדר היררכי, כי אין סדר היררכי בין רגעים; כל אחד עומד בפני עצמו, כמו הר, או כמו עמק, ולפעמים הוא זורם כמו נהר.

חמישה רגעים

1.
יש רגע נוגע ללב שקורה פעמיים ביום, עת אחיכם יורד עם הכלבה. הוא מתרחש כשאנחנו חוזרים הביתה ונכנסים לחדר המדרגות. חדר המדרגות שלנו בנוי כך שיש ארבע מדרגות, ואז פונים ימינה לעוד אחת עשרה מדרגות.
הכלבה תמיד, אבל תמיד, מתחילה לעלות לפני, ואז עוצרת במדרגה השלישית מתוך האחת עשרה ומביטה בי וזוקפת צוואר, ואז אני מגרד לה ככה בצוואר, ואומר לה: כלבה טובה, כלבה טובה. והיא מחייכת, ואז אנחנו ממשיכים לעלות הביתה.
זה רגע נוגע ללב.
1.1
עוד רגע נוגע ללב שקשור בכלבה הוא שלפעמים כשאני יושב על המחשב היא באה וככה מניחה את ראשה בחיקי. כן, גם לי יש חיק, הייתם מאמינים? והעובדה הזו, שיש לי חיק, נוגעת ללבי.

2.
אהובתי תמיד קמה לפני. כשהיא יוצאת מהבית אני פוקח עין ואומר לה בוקר טוב ולהתראות. כשהדלת נסגרת אני מתגלגל לי לצד שלה ומנמנם שם עוד כמה זמן. ולמרות (ואולי בגלל) שהכל מתבצע מתוך שלושת רבעי שינה, זה מאוד נוגע ללב.

3.
כשאני חוזר הביתה מהפאב יש לי תמיד אותה התלבטות: קינג ג'ורג' או טשרניחובסקי? וכל התלבטות גוררת עוד אחת (אם בחרתי באפשרות קינג ג'ורג', מהר מאוד אגיע להתלבט בסוגיה אם לפנות ימינה בדיזנגוף או להמשיך ישר, ואם בחרתי באפשרות טשרניחובסקי, מהר מאוד אגיע אל סוגיית ריינס – הן או לאו?).
אני מתלבט בסוגייה הזו כבר מלא שנים, ובכל פעם שאני מכריע, אני מרגיש כאילו עשיתי משהו נורא חשוב. אבל לא משנה באיזה מסלול אני בוחר, תמיד מגיע הרגע הנוגע ללב. הוא קורה בדרך כלל בסביבות שלמה המלך. פתאום אני מרגיש חלק מהמין האנושי, ואז אני מצית סיגריה ומחייך לעצמי.

4.
סבא שלי תמיד היה אומר לי שייצא ממני פילוסוף. משהייתי קטן ועד שהייתי גדול, תמיד הוא היה אומר לי את זה. כמעט ואין פעם שאני פותח ספר פילוסופיה ולא נזכר במשפט הזה, שנוגע ללב שלי כל פעם מחדש. זה מין "רגע מגירה" שכזה; הוא נמצא אצלי כל הזמן, ואני יכול להשתמש בו מתי שאני רוצה, וכמה שאני לא משתמש בו, הוא לא מתבזבז.
4.1
באמתחתי עשרות "רגעי מגירה" כאלה. ביניהם: היום העשירי של הויפאסנה, שמתרגלים את מדיטציית האהבה לעולם; כל פעם שאני לובש מכנסי עור (אולי הסיבה העיקרית לזה שאני אוהב את החורף); הזיכרון של היום הראשון בטוקיו, זה היה כמו לנסוע לעתיד; הרגע בו עזבתי את הבית של ההורים; הפעם הראשונה ששרתי קריוקי; הפעם הראשונה שהדלקתי אור בשעון ביום שישי בלילה והשמיים לא נפלו.
אני משתמש בהם לפי הצורך.

5.
עוד רגע נוגע ללב מתרחש בכל פעם שאני לוחץ על כפתור ה"שגר", ושולח עוד רשימה לאוויר. זה קצת כמו לשחרר את ווילי או להפריח בועת סבון או לקפוץ למים קרים. יש בזה משהו משחרר, יש בזה משהו בלתי הפיך, ויש בזה גם משהו שאפשר היה להגדיר אותו כנואש, אם הוא לא היה בדיוק ההפך הגמור מנואש.
5.1
עוד רגע נוגע ללב מתרחש בכל פעם שאני בוחר לי את השיר שיתחיל לי את הבוקר. והבוקר בחרתי ב"רוקדים בחשכה", של הבוס.

 

סוף דבר סלֶש הבהרה

א.
אני בטוח שלכל אחד מכם יש שק מלא ברגעים נוגעים ללב, ממש כמוני, וזה מה שהופך אותנו למה שאנחנו. "כי אנחנו כמו כל אחד, הו!", כתב שלמה ארצי, ושלמה ארצי יודע על מה הוא מדבר. והעובדה שאנחנו כמו כל אחד לא מורידה מערכנו – ההפך הוא הנכון.
ב.
אל תדאגו, אחיות ואחים, מחר יהיה יום שני.

פרשת השבוע – מטות

 

1.
הפרשה מתחילה בדיני נדרים. העיקרון פשוט: הגבר – ויהיה הוא בעל או אבא – יכול להתיר את נדריה של האישה. המילה של הגבר עומדת מעל המילה של האישה. תחשבו על זה, אחיות יקרות. המילה שלכן לא מחזיקה מים, גם אם נשבעתן לאלוהים בכבודו ובעצמו.
2.
הרי האלוהים של התורה הוא גבר, או לפחות זכר. ככזה, גם הוא נגוע בשוביניזם.
3.
במרכז הפרשה עומדת הנקמה האיומה של ישראל במדיינים. על מה הנקמה? על זה שפיתו את בני ישראל ושלחו להם בחורות שיסובבו להם את הראש. (ראו פרשות פינחס ובלק).
אלוהים אומר למשה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים; אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ". קצת אכזרי, לא? אלוהים מכריח את משה להיפרד מן העולם ברצח עם. הזהו האלוהים שצעק על מלאכיו בעת קריעת ים סוף "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה"?
4.
בואו לא נתיפייף, משה הרי רחוק מלהיות פציפיסט. הרג לא מרתיע אותו. האיש ראה יותר דם בחיים שלו משוורצנגר, סטאלונה וסטיבן סיגל ביחד. משה כבר התנסה במלא סוגים של הרג: הוא רצח בנאדם בידיים, הוא קרע את הים והטביע את המצרים (אחרי שהרג את בכוריהם, ובכלל התעלל בהם לא מעט), הוא פתח את האדמה ובלע את קרח ועדתו, הוא כבש, שחט, מעך, ריצץ ופיצפץ. ועדיין, אני חושב שזה קצת אכזרי לתת לו להיפרד ככה מהעולם.
5.
בדרך כלל, כשמערכת יחסים מסתיימת, אנחנו רוצים "לגמור את זה יפה", כמו ששנה רבנו שימי תבורי. והרי בין משה ואלוהים יש מערכת יחסים מורכבת; לפעמים יפה, לפעמים חולנית, אבל תמיד אמיתית וכנה.
אם כך, מה אנחנו למדים מהמשימה האחרונה שנותן אלוהים למשה? אני מפציר בכם לחשוב על התשובה לשאלה הזו לבד.
6.
ומשה, כמו משה, לא עושה עניין גדול. אמרו לו לנקום, אז הוא נוקם:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת יְהוָה בְּמִדְיָן".
פרשנים רבים תהו על פשר ההיחלצות המהירה של משה. מה זאת אומרת, הם שאלו, שבנאדם ממהר כל כך למות?
והם ענו כמו שהם תמיד עונים: שצריך למהר אל המצווה, שאם אלוהים אומר צריך לעשות. הם מלמדים זכות על משה רבנו, כהרגלם.
7.
ורק הרד"פ מרשה לעצמו לומר את האמת (מתוך "קוראי עונג"): "ומשה האיש עַייַף מן החיים. אחיו נאסף, אחותו נאספה, כל חבריו לדרך מתו זה כבר, והוא לבדו נותר עם אדוננו והעם. ושניהם מעציבים אותו השכם והערב; אלה בכפירתם וזה בכעסו. אמר משה: אמלא מצווה אחרונה זו, ואלך גם אני בדרך כל בשר".
8.
אני קצת מבין את משה. ממהפכן ולוחם חופש הוא הפך לפקיד. מין אומבודסמן, סוג של מתווך. משה שלנו מת לצאת לפנסיה.
9.
שימו לב: למשה אף פעם לא הייתה בעיה למחות בפני אלוהים על משימה שלא מצאה חן בעיניו או לנסות לשכנע את אלוהים לרדת מתוכנית כזו או אחרת. הפעם, כשרצח עם עומד על הפרק, הוא אפילו לא מנסה. משה כבוי, רפוי. הוא איבד את הרגישות.
10.
וכשאני אומר "איבד את הרגישות", אני מתכוון לזה ברצינות. ראו מה אכזריים המעשים שעושים בני ישראל במדיין. בואו ניתן לטקסט לדבר בעד עצמו כמו שאומרים:
11.
"וַיִּצְבְּאוּ עַל-מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה; וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר. וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע–חֲמֵשֶׁת, מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב.
וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן, וְאֶת-טַפָּם; וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם, בָּזָזוּ.
וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם, וְאֵת כָּל-טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ. וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-הַשָּׁלָל, וְאֵת כָּל-הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה."
12.
זה לא נגמר. הלוחמים משאירים בחיים את הנשים והילדים, אבל למשה זה לא מספיק. שימו לב להנחיות של האיש שעליו נאמר "עניו מכל אדם":
"וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה:  הַחִיִּיתֶם, כָּל-נְקֵבָה? הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהוָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה, בַּעֲדַת יְהוָה.
וְעַתָּה הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף; וְכָל-אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר – הֲרֹגוּ". 
13.
איזו אכזריות! איזו תאוות רצח! כמה רֶשע! כמה זדון!
14.
ואחר כך באים אנשים ואומרים על האיסלם שהוא רצחני. האמת: כל הדתות אכזריות, כי בבסיסן – למרות היופי, ויש המון, אבל המון, יופי וחסד וטוּב ורגישות ביהדות – הדתות מתבססות על שלילה של האחר, על התנשאות על ה"כופר". זה תמיד "אנחנו" ו"הם". היא מדכאת אותי לאללה, הפרשה הזאת.
15.
ואחרי שהמלחמה נגמרת, עסקים כרגיל: אלוהים מנחה את בני ישראל איך להתחלק בשלל, וגם הוא, אלוהים, ש"אין לו גוף וגם לא דמות הגוף", לוקח את החלק שלו בביזה. הם מחלקים את הכסף, ואחר כך הם מחלקים את הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו ורצח על פני תהום.
כמה עצוב.
16.
ולמרות הכל, אחיות ואחים, שתהיה לכם שבת שלום.

שחורים

 

 

בוקסים לבטן, הסרט הזה. בוקס לבטן, אחרי בוקס, אחרי בוקס. אתה יושב בסינמטק, ומתכווץ. אתה מתכווץ מול הגזענות הבוטה, חסרת הבושה, של מנהיגי המדינה של אז, של העיתונאים הבכירים ב"הארץ", של הדה-לגיטימציה שנעשתה לכאב של ציבורים שלמים, ואתה מתכווץ מול הכאב והזעם, שלא שככו אפילו טיפה מאז, וכבר עברו 30 שנה. מזל שחושך.
העוצמה של הסרט היא בחיבורים שהוא עושה; החיבור של הפנתרים השחורים לתנועות מהפכניות אחרות בעולם של אז, כמו המאבק האתני-השחור בארה"ב, או המהפכות המרקסיסטיות בעולם השלישי; החיבור האמיץ בין הדיכוי חברתי המופעל נגד מזרחיים לזה המופעל נגד הפלסטינים ("הפנתרים הקדימו את החברה הישראלית בדור שלם, וגם את השמאל", אומר כוכבי שמש, הכוכב הבלתי מעורער של הסרט, "הבנו שהבעיות של המזרחים ושל הערבים שלובות אחת בתוך השנייה. לא יהיה שוויון ולא יהיה סיכוי למזרחים כל עוד יש כיבוש ויש מאבק לאומי, ומצד שני המאבק הלאומי לא יסתיים כל עוד המזרחים נמצאים בתחתית הסולם ולמעשה מהווים מנוף אנטי ערבי"); החיבור בין הקיבוצים של אז וההתנחלויות של היום; והחיבור, או יותר נכון, ההבדלים בין הפנתרים השחורים לש"ס.
חמישה גיבורים יש לסרט: צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו, ראובן אברג'יל, חיים הנגבי וכוכבי שמש. אבל רק בשביל השניים האחרונים, שמש והנגבי, שווה לצאת מהבית. הם האידיאולוגים האמיתיים של המהפכה, הם היחידים שאתה מקשיב להם ברצינות.
אני חושב שהעובדה שצ'רלי ביטון הפך להיות הפנתר הפופולרי והמפורסם מכולם היא קונספירציה של הממסד האשכנזי. הם יכולים להתמודד עם ביטון, שכאילו מצדיק את הסטריאוטיפ שבנה הממסד לפנתרים שחורים – הוא עצבני, שפת הגוף שלו משדרת אלימות, שפתו עילגת, מסריו מבולבלים. למרות שהלב שלו במקום הנכון והזעם שלו מוצדק ואמיתי, הוא איש לא מעניין שקל להתמודד מולו. לכן הם הפכו אותו לסמל.
הם לא היו, והם עדין לא, מסוגלים להתמודד מול כוכבי שמש – שחבריו מעידים עליו כי הוא האידיאולוג של המהפכה. שמש רהוט, עקבי, מחויך ושקט. הוא מדבר, ואין לך ברירה אלא להקשיב לו. הבנאדם גאון. הם לא יכולים מולו, אבל אין להם בעיה מול ביטון, אברג'יל או מרציאנו. זו אולי התובנה החזקה ביותר שיצאתי איתה מהסרט. הרגשתי שרימו אותי; כל השנים האלה הציגו בפני את הפנתר הלא נכון. כל השנים האלה סיפרו לי, ילד אשכנזי שכמותי, שמדובר היה בחבורה של מרוקאים עצבניים, עצלנים, וחובבי ערק. אבל לא, מדובר במהפכנים.
וכנ"ל גם לגבי חיים הנגבי, ממקימי "מצפן". איזה איש הנגבי הזה. גם הוא, כשהוא מדבר, אתה מקשיב לו. הוא, עם הקול שלו, קול של מאות אלפי סיגריות (שלום חנוך נשמע לידו כמו ריטה), עם הלהט שלא קהה אפילו במעט. הוא ושמש, הם המהפכה, ואותם צריך היה לשמוע כל הזמן. אבל כאמור, מול ביטון קל יותר להתמודד.
מהפכת הפנתרים השחורים, שסמי שלום שטרית מגדיר אותה כ"מפץ הגדול של החברה הישראלי", הייתה אולי המהפכה החברתית היחידה שהייתה פה, וללא ספק המוצדקת מכולן.

כוכבי שמש. מהפכן ותותח

ואולי בגלל שהסרט הזה כל כך חזק, קשה כל כך לראות אותו. פיזית, קשה לתפוס אותו. אתה אף פעם לא יודע מתי הוא יוקרן בפעם הבאה. אחרי הסרט ישבנו, כמה מהצופים, עם אלי חמו הבימאי (בשיתוף עם סמי שלום שטרית). הוא מספר לנו שגופי שידור לא רוצים את הסרט הזה. הוא חזק להם מדי, חתרני מדי, כועס מדי, מחובר מדי למה שקורה היום. גופי השידור הגדולים רצו סרט נוסטלגי עם פנתרים זקנים, משהו בסגנון, "כך היינו"; סיפורי הווי של מהפכנים שעבר להם. אבל איפה. שטרית וחמו לא סיפקו את הסחורה. הם לא עשו "חיים שכאלה". הם עשו סרט שאתה יוצא ממנו נסער, אתה יוצא ממנו חושב. אני זוכר משפט אחד שאמר לי חמו, הוא אמר: "פנתרים שחורים זה לא עניין של עדה, זה עניין של תודעה". זה היה אחרי ששטחתי בפניו את הבעיה שהייתה לי, כשאשכנזי, לצפות בסרט.

חיים הנגבי. תותח ומהפכן

מה קרה מאז? האם המהפכה הצליחה? תלוי איך מסתכלים. מצד אחד, הצלחה; הפנתרים הביאו את מדינת ישראל להסתכל ולראות את הפערים החברתיים, להבין את העוול שנעשה, להפנות תקציבים. מהבחינה הזו, הם הצליחו. מהרבה בחינות אחרות, הם נכשלו. ש"ס היא הכישלון הגדול של הפנתרים. "עם כל הביקורת שיש לי לפעמים על החברים שלי", אומר הנגבי, "עדיין כל חברי הכנסת של ש"ס לא שווים את הציפורן של האצבע הקטנה של הרגל של כל אחד מהפנתרים". אני מסכים אתו.
בגיליון יולי של המגזין הכלכלי TheMarker, מביא שגיא חמץ שני מחקרים בנושא הפערים החברתיים שנעשו באוניברסיטת תל אביב. אחד על ידי יינון כהן ויצחק הברפלד, מהמחלקה ללימודי עבודה, והשני על ידי יונה רובינשטיין ודרור ברנר מהמחלקה לכלכלה.
על פי המחקרים, בישראל של 2003 אין אפליה על רקע עדתי בכל הקשור לקבלה לעבודה. להבדיל ממחקרים שנערכו בשנים קודמות, הפעם לא הועדף רובינשטיין על פני בוסקילה. אבל זה לא אומר שאין פערים, יש ועוד איך. גברים אשכנזים מרוויחים בממוצע 13,103 שקלים לחודש. לעומתם, גברים מזרחיים מרוויחים בממוצע 9,077 שקלים. נשים אשכנזיות מרוויחות בממוצע 7,131 שקלים. לעומתן, מרוויחות נשים מזרחיות 5,429 שקלים לחודש. גברים ערביים, אגב, מרוויחים 5,884 שקלים בחודש. מה זה אומר על המהפכה?

"הפנתרים השחורים מדברים". מחקר ותסריט: סמי שלום שטרית, צילום ועריכה: אלי חמו, בימוי והפקה: אלי חמו וסמי שלום שטרית. מועדי הקרנה: פשוט להיות ערניים.

(התפרסם ב-42 מעלות, גליון יולי)

פרשת השבוע – פינחס

 

1.
"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם", כך מתוארת התורה בספר משלי, פרק ג' (ואגב, זה פרק נהדר, כדאי לקרוא).
דרכי נעם? בתחת שלי. נתיבותיה שלום? ספרו את זה למישהו אחר.
2.
בסוף הפרשה הקודמת, למי שזוכר, רוצח פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן גבר ואישה – הגבר יהודי, האישה מדיינית – שהזדיינו. פינחס דוקר אותם ברומח. רוצח אותם בדם קר. פרשת בלק הסתיימה עם הרצח הזה, ועם כתובת "המשך יבוא"; מה יעלה בגורלו של הרוצח?
3.
והנה, הפרשה שלנו, פרשת פינחס, נפתחת במתן פרס לפינחס. אלוהים אוהב את זה, את הרצח לאור יום שנעשה בשמו, שנאמר: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי… לָכֵן אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו". (כ"ה, י-י"ג).
4.
כהרגלם, עושים הפרשנים סלטות באוויר על מנת להוכיח כמה טוב ונכון ויפה היה המעשה של פינחס, וכמה נבון היה מבחינתו של אלוהים לתת לו את הפרס הזה. נכון, חלקם ממלמל בשקט שהיה פה רצח בדם קר, אבל הרוב המוחלט של הפרשנים מצדיקים הן את הרצח והן את הפרס שניתן עליו.
5.
ורק הרד"פ מרשה לעצמו לכתוב את השורות הבאות (אני מצטט מתוך ספר השו"ת שלו, "סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי"): "טעה אלוהינו, טעה והטעה. שאין דבר כזה כמו שאומרים 'רצח לשם שמיים'. פינחס רוצח היה, ומעשהו תועבה. אבל פרס נתן לו אלוהינו, ברית כרת עִמו, ועל שום מה ולמה? טעה אלוהינו, טעה והטעה. שדורות של קנאים כמעשה פינחס עוד יעשו, והקנאות הדתית תועבה היא. ובמה שונה זה (מעשה פינחס) מההבטחה של אלוהי המוסלמים לשבעים בתולות בגן העדן?".
6.
זה לא סתם שהרד"פ נודה מהפנתאון הפרשני, זה לא סתם שהרב הראשי לקהילת ליסבון, ארמנד פרנקו, הכריז עליו חרם, לא סתם נשרפו ספריו ונרדפו תלמידיו. הוא פשוט יותר מדי, הרד"פ. הוא הילד שצועק כי המלך ערום.
7.
מערכת מוסר בה אלוהים מצדיק רצח הנעשה בשמו היא מערכת מוסר מקולקלת. ואם לפינחס מותר, מה יגידו אזובי הקיר, מה יאמר נוער הגבעות ואנה אנו באים?
והקנאות הדתית ממכרת. הנה, מיד אחר כך (כ"ה, ט"ז), מופיע הציווי הבא: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת-הַמִּדְיָנִים, וְהִכִּיתֶם אוֹתָם".
8.
אלוהים מצווה עלינו להיות צוררים. איזה מין אלוהים זה? זה לא האלוהים שלי, אחיות ואחים. האלוהים שלי לא מצווה עלי להיות צורר, ואם הוא מצווה עלי להיות צורר, הוא לא האלוהים שלי. האלוהים שלי לא צמא דם, האלוהים שלי לא נותן פקודות בלתי חוקיות בעליל.
9.
מאוחר יותר בפרשה, אנו מוצאים את הסיפור על חמשת בנות צלופחד, מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה. הן באות להתלונן בפני משה על העובדה שבגלל שאין להן אח, אין להן ירושה ונחלה. משה מביא את טענתן בפני אלוהים, וזה מנסח מחדש את הכללים: "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ, וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. וְאִם-אֵין לוֹ או בַּת, וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְאֶחָיו. וְאִם אֵין לוֹ אַחִים, וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לַאֲחֵי אָבִיו. וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו–וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, וְיָרַשׁ אֹתָהּ".
10.
ועל כך כותב הרד"פ בספרו הלפני אחרון, " מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב": "מה לאלוהינו ולפקידוּת של נכסי דלא ניידי? ששיעור חשוב למדים אנו פה: מה שמתחיל ברצח ובהצדקתו, מוביל אל מה שקוראין הבריות 'ביורוקרטיא'. שהמערכת מצדיקה עצמה תמיד, ותמיד עוטפת היא את עצמה בחוקים, ועוד חוקים, ומטרתה אחת: לתעל את הזעם כלפי חוץ. שלא אלוהינו, ולא בנות צלפחד, ולא אחד מחכמינו לא התרעמו כנגד הציווי לצרור את המדייני, אבל רק גע להם ברכושם, וראה את הבריות מתקוממים כאחוזי טירוף. ואכן, בטירוף מדובר, שהבריות פונות לאלוהים על הדברים הקטנים, ואת הדברים הגדולים עוזבים הם לנפשם".
11.
ואז כותב הרד"פ את המשפט הבא, משפט שזיכה אותו (על פי עדויות של תלמידיו) במטח של ביצים רקובות בכל פעם שיצא אל השוק: "וזה שאומרים שהאלוהים מצוי בפרטים הקטנים מעיד לא רק על בני האדם, שהפרטים הקטנים רק הם מה שמעניינם; אלא מעיד כאלף עדים על האלוהים: שהרי יודעים אנו כי העיסוק בקטנים מקטין את העוסק".
12.
אלוהים ממשיך להיות קטנוני, ומזכיר שוב למשה שאוטוטו הוא הולך למות, ואת הארץ לא יראה. הוא מנופף עם העונש בפרצופו של משה. אבל משה לא נשאר חייב, בפסוק ט"ו, פרק כ"ז, מכנה משה את אלוהים: " יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת". זו חתיכת התרסה.
13.
בכלל, עושה רושם שקצת נשבר למשה. הוא ואלוהים מדברים על היום שאחרי (מות משה), ומשה מביע בפני אלוהים את דאגתו: "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה". כאן אני קצת מתעצבן על משה, שגם הוא – למרות שנאמר עליו שהוא עניו מאוד, וכמותו לא קם עוד עניו – מתמכר לשררה, לכוח. ממקומו בראש הפירמידה, משה כבר לא יכול לראות את העם כאוסף של פרטים. מבחינתו העם הוא עדר, צאן חסר בינה.
14.
גם משה חולה במחלת הכוח, גם הוא מביט מלמעלה ומפסיק לראות אנשים, רואה רק מספרים. זה א
לי יכול להישמע כמו דאגה כנה, ואולי זו אכן דאגה כנה, אבל אני לא מוכן שידברו אלי (שהרי אני חלק מהעם) ככה: אני לא צאן, אני לא חלק מעדר, ולא אכפת לי אם אתה רואה לאלוהים את התחת על בסיס יומיומי, או מבקר אצל הנשיא בוש; אין לך שום זכות להתייחס אלי ככה.
15.
בסופו של דבר, כל המנהיגים קקות.
16.
שאר הפרשה משעממת אש, מלאה בסדרי קורבנות ארוכים ומייגעים. אבל מה, אני מוכרח לצטט לכם מההפטרה. עד השבוע הזה, י"ז בתמוז, כל ההפטרות קשורות איכשהו בפרשה, אבל מעכשיו ועד ט' באב, ההפטרות עוברות פאזה, ומספרות מעשי פורענות, להכניס את העם למצב רוח דכאוני.
מאחר ולוח השנה העברי נוטה להתנדנד מפעם לפעם, יש שתי אופציות להפטרת פינחס. האחת לשבת שיוצאת לפני י"ז בתמוז, ואחת לשבת שיוצאת אחריו. למרות שהשבת הזו יוצאת אחרי י"ז בתמוז, בחרתי לצטט דווקא מהאופציה הראשונה, מתוך מלכים א', פרק י"ט.
17.
מסופר פה על אליהו, שאחרי שהרג את נביאי הגויים בחרב (עוד קנאי דתי חצי מטורף), בורח אל המדבר ומבקש את נפשו למות. אלוהים מתגלה אליו, נותן לו לאכול ולשתות, ואז הם מדברים, אליהו ואלוהים, והאחרון מתגלה בפני אליהו.
הכתוב מציע לנו פה את אחד מפרקי השירה החזקים והעוצמתיים ביותר בתנ"ך, בעיני:
18.
"וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי,
וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.
וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר
וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה,
לֹא בָרוּחַ יְהוָה.
וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ,
ולֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.
וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ,
לֹא בָאֵשׁ יְהוָה.
וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"
19.
כי לא ברוח אלוהים, ולא ברעש, ולא באש. אם בכלל, אלוהים נמצא בדממה הדקה. אלוהים מצוי בהיעדר. אלוהים נמצא איפה שאין אלוהים.
אחיות ואחים, שתהיה לכם שבת שלום.

 

כל האמת מאחורי מבצע החילוץ הנועז

 

עכשיו מותר לגלות: אני פיקדתי על המבצע הנועז לחילוץ נהג המונית החטוף. לא הרבה יודעים, אבל בנוסף לשאר עיסוקיי, אני משמש גם כיו"ר והמפקד העליון של הוועדה המשותפת לסיירת מטכ"ל ולימ"מ. החיילים שלי אוהבים אותי, אתם יכולים להיות בטוחים בזה. הם קוראים לי המפקד ואני קורע להם את התחת. במיוחד אני אוהב את התחת של ר'; חלק, מוצק ושזוף, אבל אני לא מקפח אף אחד מהחיילים שלי.
אבל אולי כדאי להתחיל את הסיפור מההתחלה. התכנון המקורי היה בכלל לפרוץ באישון לילה (אפס שלוש אפס שבע נקבעה כשעת השין) אל המאהל המאולתר של האמהות האי-זוגיות בירושלים, לטהר אותו מאלמנטים שליליים ולפתור את מצוקת האמהות על ידי הפיכתן לפקידות פלוגתיות (ויקי, תעשי קפה! אילנה, הרס"פ רוצה מציצה!). הכל היה מוכן, שר האוצר נתן את האוקיי, ואנחנו כבר היינו על הרכבים כשלפתע צלצל הטלפון.
רגע, לפני שנמשיך, כמה מילים על הצוות שלי: חוץ ממני, המפקד, מנה הצוות שישה אנשים: ר' (מומחה לחבלה ולהבערת נודים), ג' (צלף, סכינאי, וחקיין מעולה של אייל גולן), ט' (אחראי על הציוד האלקטרוני, ויודע לשיר את "בלבלי אותו" בגרעפצים), ק' (האמת היא שק' לא מומחה לכלום, אבל אני מת לזיין את אחותו), נ' (מטפס על קירות, את אחותו זיינתי שלשום) וכמובן ז' (מישהו הרי צריך להישאר ברתק).
הקיצֶר, כמו שאנחנו על הרכבים, מצלצל הטלפון, ובצד השני של הקו היה פלסטיני אחד שהזדהה כאחמד, או מוחמד, או ראעד, או סלאח או משהו כזה. מה אתה רוצה, שאלתי את הערבי. אנחנו חטבנו את נהג המונית, אמר הפלסטיני. כל הכבוד, אמרתי, עבודה נקיה. כן, אמר הפלסטיני, אבל עכשיו אנחנו רוצים להיבטר ממנו. מדוע, שאלתי. זה נודניק זה, אמר הפלסטיני, כל הזמן שואל, להבעיל מונה? להבעיל מונה?
מיד כינסתי את החבר'ה לישיבה מיוחדת בחפ"ק של התרג"ד. מיד אחרי שעשינו השוואת בולבולים (תמיד הם נותנים לי לנצח) וסיפרנו בדיחות על הומואים (איך מזהים הומו נשוי? על פי הטבעת), השתקתי את החבר'ה ואמרתי להם: חבר'ה, קבלו שינוי בתוכניות. קבלו דחייה על האי-זוגיות, ותוך עשר קטנות אתם מתייצבים פה – הולכים לשחרר את נהג המונית. החבר'ה קצת התמרמרו, אבל הבטחתי להם שאם יתנהגו יפה אני אתן להם להכות שבויים כפותים. זה הרגיע אותם.
תוך שלושים וארבע דקות היינו על המרצדס השחורה שנשארה לנו ממבצע אוגנדה (אני התחפשתי לאבו מאזן. ט' התחפש לסוהא ערפאת), ויצאנו לדרך. נ' ביקש שנעצור לקנות סיגריות, עצרנו. ק' היה צריך להשתין, עצרנו. אבל כשז' ביקש שנעצור, סירבתי. איזה מין חייל מסתובב עם שם כמו ז'? אני אומר לכם, החיילים של היום – קקמייקה! חיילי שוקולד. בזמני, לא היינו רואים את הבית שבעה חודשים, מקבלים אפטר של שבע דקות מטכ"ליות, ועוד לפני שיצאנו מהבסיס כבר היינו צריכים לחזור. לא כמו היום; יום הורים, יום תרבות, יום טיזי. ואחר כך מתפלאים איך נשחק כושר ההרתעה. ארבע אמהות, שלושה אבות, תשע שרמוטות, מה קורה פה במדינה?
הקיצֶר, הפלסטינים חיכו לנו בקוצר רוח. הם הכינו קפה, מלבי, כנאפה, מעמולים, כבש ואורז, פיתות, לבנה. אכלנו להם את האוכל, דפקנו להם מכות (יבשות. בכל זאת, טוהר הנשק), ואז התפנינו לשחרר את נהג המונית.
הקיצֶר, יצאנו משם כמו כלום. בדרך חזרה נתנו לו לנהוג. חמישים שקל זה בסדר, שאל הנהג. מה פתאום חמישים שקל, עניתי, שים מונה. בדיוק היום המונה לא עובד, אמר הנהג, התקלקל המכשיר, נגמר הנייר. שתוק וסע, עניתי. חבר'ה, ביקש הנהג, אם רק אפשר לא לעשן באוטו. שתוק, ענה ק', וציטט ממציצים: שים את הידיים על ההגה, שים גלי צה"ל וסע כבר, שיגעת אותי. צחקנו מכל הלב.
הנהג לא הפסיק להציק כל הדרך הביתה: חבר'ה, אמר, וואלק אתם בסדר, עשיתם לי את הסיפתח. כבר חמישה ימים שאין אף נסיעה. בשבוע שעבר לקחתי נוסעת, אמרה לי סע לאיכילוב, כמו שאני נוסע, אומרת לי: בעצם סע לוולפסון, שיגעה אותי. אני אומר לכם, איזה אנשים יש במדינה הזאת, אין להם כבוד לכלום. ואתם יודעים מי אשם? פרס! וביילין! וזאתי, השרמוטה הזאת, איך קוראים לה, אלוני. אלה יהרסו את המדינה, אני אומר לכם. חבר'ה אם רק אפשר לא לעשן באוטו. שימו חגורה, חבר'ה. פתחו חלון. וכל הזמן הוא ביקש לדבר בקשר: סמן אותי פנוי ברחוק, לקחתי נסיעה לכיוון הגן, מי במשרד, מי במשרד.
אני אומר לכם, נהג מונית אחרי חמישה ימים בבידוד זו לא חוויה קלה.
הקיצֶר, הוא פיזר אותנו בבתים, נתן לי קבלה על שלושים ושמונה שקלים, אמר לי: אתה על הכיפאק אתה, תאמין לי, הלוואי כולם היו כמוך. נתתי לו כאפה קטנה, ויצאתי.
הרמתי טלפון לשר הביטחון, אמרתי לו: החבילה הגיעה. אמר לי, איזו חבילה? אמרתי לו, הנשר נחת. אמר לי, על מה אתה מדבר? אמרתי לו, שאול, בחייאת רבאק, הנשר נחת, העכביש נדרס, כל הגפרורים חזרו אל הקופסה. אמר לי, זה יפה מאוד, אבל מה עם נהג המונית. עזוב, אמרתי לו, לא משנה. נראה אותך מחר במשרד.
הרמתי טלפון לראש הממשלה, אמרתי לו: קבל חית חית על הנון מם. אמר לי, נו, גמרתם על האי-זוגיות? לא, אמרתי לו, היה שינוי של הרגע האחרון, שחררנו את הנהג מונית. אמר לי, מעולה, שלח אותו אלי, יש לי משלוח דחוף.
סססאמק כל הפוליטיקאים! לא מבינים מה זה להיות חייל.

החיים בעיר

 

א.
כל המיזם הזה – הקריאה בו יותר מאשר העבודה בו – מזכיר לי ילד שנקרעה לו שקית מלאה ג'וּלוֹת, וקשה לו להחליט אם מה שקרה זה הדבר הכי טוב או הכי רע שקרה. כלומר, באמת חראם על הג'ולות, אבל מצד שני – ככה, ורק ככה, הן מגשימות את עצמן; כמה יפה המראה של קבוצת ג'ולות מקפצות על מדרכה, יפה לאין שיעור מג'ולות כלואות בשקית.
החיים בעיר, כפי שהם משתקפים מהדפים האלה, הם לא הג'ולות ולא שקית הג'ולות. לא זה הנמשל. החיים בעיר זו ההבנה של הילד ההוא שהיה שווה לאבד כמה ג'ולות ולהרוויח את הרגע.

ב.
ארשה לעצמי וידוי קטן, חושפני במידה, שיסביר אולי את הפסקה הקודמת: אני מאלה שמשתקפים בבאר ממנה הם שותים כמו שהם משתקפים בבאר אליה הם יורקים (כל זאת בתנאי שנדחה את הפרשנות המקובלת, ונודה כי יש איזו אופטימיות בסיסית, איזה סוג של חירות אקזיסטנציאליסטית, בלירוק לבאר ששתית ממנה; קצת כמו להאמין שיש מחר, ושגם מחר תהיה באר לשתות ממנה. היורק אל הבאר ממנה שתה – בהנחה שאין אחריו בתור מישהו שגם רוצה לשתות – הוא האדם העדכני, אותו מכנה ניטשה: "עוּבָּרוׁשל האדם העתידי". הוא מבטל את האתמול, חי בשביל היום, ועל ידי כך מאפשר את המחר).

כי האדם הוא יצור משתקף, והחיים בעיר הם אקט של השתקפות מתמדת. אני משתקף, רצה דקארט לכתוב, משמע אני קיים, והאינדיאנים, שהיו מאמינים שהצילום גוזל מעט מנשמתו של המצולם, צדקו: האדם הוא סך כל השתקפויותיו.

כל המקומות האלה שיש להיות בהם, כל הדברים האלה שיש לעשות אותם, זה הכל תוצאה של השאיפה להשתקף. אבל כל אחד הוא רק אחד (מבחוץ, מבפנים כל אחד הוא הרבה), ואף פעם לא נספיק הכל. מדריכי הבילויים – כמו זה – כאילו באו להזכיר לנו כל שבוע מחדש את הפספוס המתמיד של החיים בעיר. בכל רגע נתון אנחנו מפספסים משהו, האין זו תחושה נהדרת? האם גם אתם מרגישים את הכוח שבלא להיות? אז הלכו כמה ג'ולות. כפרה.

ג.
וזה הכל בגלל שאנחנו כולנו לא הרבה יותר מאשר הקצוות מפוצלים של עצמנו; האקלים, ההזנחה והמצב עשו את שלהם. התפצלנו לבלי שוב, איבדנו את היכולת לחזור להיות אחד, שלא לדבר על החשק. שכנענו את עצמנו שאנחנו גם כאן וגם שם, ושאם נדמיין מספיק חזק זה יעבוד.
למרבה הפלא – זה עובד.

ד.
וכך אנו מחייבים את החיים (מלשון חיוב, לא מלשון חובה). כשתגיע שעת השידור המיוחד, אם אתם מבינים למה אני מתכוון, נהיה שם (או כאן, תלוי מאיפה מסתכלים). בינתיים אנחנו כאן (או שם, תלוי מאיפה הסתכלנו קודם).

על מצוקתן של האמהות החד-הוריות וסוגיות אחרות

 

1.
כל הזמן מדברים בתקשורת על מחאתן של האמהות החד הוריות. שקר וכזב! האמהות אינן חד הוריות. המשפחות שלהן חד הוריות. הילדים שלהן חד הוריים, אבל הן לא חד הוריות! חד הורי הוא מי שיש לו רק הורה אחד, כמו שדו ראשי הוא מי שיש לו שני ראשים, ותלת פאזי הוא זה שיש לו שלוש פאזות.
2.
האמהות החד הוריות הן למעשה אמהות אי-זוגיות. לומר עליהן שהן חד הוריות זה פשוט לא מדויק.
3.
אבל מוכרחים להודות ש"אם אי-זוגית" זה פשוט לא נשמע טוב. מחאתן של האמהות האי-זוגיות לא תזיז לאף אחד. חד הוריות הולך הרבה יותר טוב.
4.
עניין אחר: אני חושב שמצאתי מילה עברית לתיאור עבודתו של הגורו: אִישְרוּחַ. הגורו מְאַשְרֵחַ את הפונים אליו, משמע: הופך אותם לאנשי רוח. אתה הולך לפגוש את הגורו שלך? אמור: אני הולך להִתְאַשְרֵחַ.
5.
באופן עקרוני, אני נגד אנשים מֶאוּשְרַחִים. הם תמיד משוכנעים מדי, חסרי ספקות מדי.
6.
טוב, עבודת הגורו היא אִישְרוּחַ. אבל איך נקרא לגורו עצמו? חשבתי על: מוֹרוּחַ (מלשון מורה רוח), אבל זה נשמע קצת כמו כינוי לנזלת. אולי פשוט נשאיר את זה גורו.
7.
גורו היא מילה טובה, כי בעברית היא גם אזהרה (גורו לכם!). המילה העברית חותרת תחת המילה הלועזית, ומכריחה אותנו לראות את הסכנות שצופן בחובו הגוּרוּאִיזְם והאִישְרוּחַ.
8.
ונחזור לאמהות האי-זוגיות: כמה יפה ונוגעת ללב, שלא לומר חשובה, היא מחאתן של ויקי כנפו, אילנה אזולאי, צביה קדימוב, ועוד נשים וגברים שיצאו את בתיהם ועלו/עולים ברגל לירושלים. הלוואי שהמחאה תהפוך למהפכה.
9.
רק חבל שזה בירושלים. אני לא כל כך אוהב את העיר הזאת.