ווואאההה!!!!! ווווואאאההווווו!!!!!! יייייהההההה!!!!!!!! אאאההההה!!!!! זה פחות או יותר העיקרון של צניחה חופשית, כי מדובר בחוויה שקצת קשה להסביר אותה במילים. חמישים שניות של נפילה חופשית, על הבטן, הפנים כלפי מטה, מגובה של ארבע קילומטר במהירות של 230 קמ"ש; רק צרחה יכולה לתאר את זה, ומילים כמו "מדהים" נראות פתאום חיוורות מדי. אין מילה לתאר נפילה כזו, אין מילה לתאר אושר כזה, ולא רק בשפה שלנו.
ובכלל, אין הרבה מילים שם, בשמיים; יש רק עיניים פעורות לרווחה, ורוח עזה, ויופי אינסופי, ואדרנלין ברמות לא מוכרות, והתודעה לוקחת לה חמישים שניות חופש. אין מחשבות, אין דיכאונות, אין אני, כי כל מה שידעת על עצמך לא מכיל אותך נופל מהשמיים. זה פשוט לא אתה. אתה ציפור דרור, אתה נשר, אתה סופרמן! ויותר משאתה מרגיש נופל, אתה מרגיש עף. וחברות וחברים – זו תחושה טובה.
לכולנו יש חלומות נפילה, אבל בצניחה חופשית הנפילה שונה, כי איך אנחנו יודעים שאנחנו נופלים? לפי היחס של הקרקע המתקרבת, או הדברים לצידנו שעולים למעלה במהירות, אבל בגובה הזה אין דברים שעולים למעלה ביחס אליך, והאדמה כל כך רחוקה, היא נראית כמו ציור, והיא לא מתקרבת, והדבר היחיד שיש לך שירמוז לך על המהירות זו הרוח, ואתה פותח את הפה על מנת לצרוח, אבל אתה לא יכול, כי הרוח ממלאת אותו, ואתה מרגיש קצת כמו הפרצופים האלה בסרטים המצויירים, מתוח עד כדי גיחוך, ומאושר עד כדי אלף אורגזמות. והצרחה שלך לא נשמעת, רק אתה שומע אותה מבפנים. וכמו שאנחנו נוהגים להוציא יד מחלון מכונית נוסעת ולשחק עם הרוח, גם שם, בשמיים, הידיים שלנו משחקות עם הרוח, אבל זו רוח אחרת, כי קריר שם יותר, בשמיים, ונעים יותר, ואין שום דבר שקשור ליומיום, כי היומיום לא מכיל נפילות כאלה ואושר כזה.
ושואלים אותך למה זה הכי קרוב, ואתה לא יודע מה לענות, כי זה הכי קרוב לשום דבר. אין משהו שממש קרוב לזה, אולי עשירית השניה על רכבת הרים, לפני שהיא מתחילה לרדת, אבל גם זה רחוק מאוד.
וככה אתה נופל חמישים שניות. חמישים שניות זה הרבה זמן או קצת זמן? גם זה וגם זה. כי מצד אחד זה עובר כמו הרף עין, כמו מצמוץ, אבל מצד שני זה המון זמן, כי יש לך זמן להביט מסביב, לראות את העננים, לראות איך כדור הארץ מתעגל, לראות כמה הארץ יפה מלמעלה בסביבה הזו של חוף הבונים, שמכילה ים, והרים, וירוק, וכחול, וחום. והמחשבה היחידה שעוברת לך בראש היא: אאאההההה!!!!! וזו בכלל לא מחשבה, זה ההיעדר של המחשבה.
ואז, המדריך שקשור אליך מאחור, וששכחת לגמרי מקיומו, כמו ששכחת לגמרי מקיומם של כל שאר הדברים, משחרר מצנח קטן לייצוב, ולאט לאט אתה עובר משכיבה לעמידה, ואז הוא פותח את המצנח הגדול, ואתם נעצרים (באופן חלק לגמרי), ואז מגיע החלק השני של הצניחה, שהוא אולי החלק הכי משמעותי – למרות שאין "הכי" בדברים כאלה, הכל הוא הכי: המצנח נפתח, ואתם עוצרים בשמיים, ופתאום אתה קולט את השקט.
ואיזה שקט יש בשמיים; שקט רגוע, בטוח בעצמו, מלא הוד. השקט היחיד שאפשר להשוות אליו הוא כמו השקט של הצלילה, אבל מתחת למים השקט דחוס יותר, צפוף, ובשמיים השקט הוא אוורירי, פתוח. זה לא שקט של דחיסות, זה שקט של ריקות (לא ריקנות!), שקט שאין עוד שקט כמוהו, במיוחד אחרי כל הרעש האדיר הזה של הרוח והטירוף של הנפילה.
פתאום משתרר שקט שאין כמותו, ואתה קצת מבין מה זה להיות אלוהים, ואת האדישות הבטוחה בעצמה של בורא העולם, שהשאיר לעצמו את השמיים.
איזה שקט. שקט שלתאר אותו זה קצת ללכלך אותו. כי הוא אולי הדבר הכי טהור, הכי חזק. ולכמה שניות, שנראות גם כמו שעות וגם כמו הרף עין, אתה נושם עמוק, מסיר את משקפי הפלסטיק שהגנו עליך מהרוח, ונושם את הדממה, וכל הקמטים שלך מתיישרים פתאום, ואתה שליו כמו שלא היית מאז הרחם, אבל בצורה אחרת, כי ברחם – לפי מה שמספרים לנו – אין כלום, ובשמיים יש המון דברים; יש עננים, וציפורים, ולמטה אתה מתחיל לאט לאט לראות אנשים ומכוניות ובתים וכבישים, אבל אתה למעלה והם למטה. הם נאבקים ואתה כבר ניצחת. זה השקט המוחלט, ורק בשבילו שווה כל הסיפור. הנפילה, והרעש העצום שהרוח מפיקה, מאפשרת את הדממה שאחריה, מעצימה אותה.
ואחרי כמה זמן אתה נרגע, ואתה לא יכול להתאפק ומשחרר צרחה, והפעם כזאת שאפשר לשמוע אותה, צרחה שתעבור מקצה העולם ועד קצהו, כי לפחות בדקות האלה (ויש משהו כמו שש וחצי דקות של שמיים אחרי שהמצנח נפתח) אתה השליט של העולם, ומותר לך לעשות מה שאתה רוצה, ואתה פותח את הפה: אאאההההה!!!!! אווווווו!!!!!! אייייייייייי!!!!!!! הההווווהואוואאוווווו!!!!!!
ופתאום אתה קולט שהצרחה הזו, השמימית, אין לה הד! אין שום דבר שיחזיר אותה אליך, כי בשמיים אין קונטרה. זה רק אתה ואתה ואתה ואתה, והאנוכיות הזו זה משהו שאדם חייב לפרגן לעצמו, לפחות פעם אחת בחיים. זה האגו טריפ המוחלט, המזוקק, והכי יפה זה שהוא לא בא על חשבונו של מישהו אחר.
וגם אחרי שעובר זמן, אחרי שנחתת וחזרת לחיי היומיום (הו, איזה שעמום…), עדיין השקט הזה נשאר אצלך, או איתך. יש איזו מגירה בנפש שאליה הוכנס השקט הזה, ואפשר – עם קצת תרגול – לפתוח אותה מתי שרוצים, ולהירגע. וגם הצרחה המשובחת ההיא, אגב, גם היא שמורה באיזו מגירה, וגם אותה אפשר להוציא, היא מוכנה לשימוש בכל זמן נתון. זה שלך, גם השקט וגם הצרחה, ואתה יכול לעשות בהם מה שאתה רוצה.
ואז המדריך – שיט, שוב אתה נזכר שיש עוד מישהו – נותן לך לנהוג קצת במצנח, לעשות קצת פעלולים; משיכה חזקה ימינה, ואתם עוברים לזווית חדה, נופלים מהר יותר. משיכה חזקה שמאלה, ואותו דבר, רק לצד שני. ולכמה רגעים אתה מרגיש כמו עלה נידף ברוח, כי זה מה שאתה. ותחושת העלה הנידף לא גורעת מתחושת האגו טריפ שהוזכר קודם, ההפך – היא מעצימה אותו, כי פתאום אתה מבין את המקום שלך ביקום, ואת הכוח שלך מול הרוח (אין לך כוח מול הרוח, אתה בסך הכל נישא), אתה דואה, אתה באוויר, עשית משהו שעוד לא עשית, ואתה רוצה שזה לא ייגמר אף פעם.
אבל כוח המשיכה, אחיות ואחים, הוא בנזונה אכזרי, ואתה קולט איך השמיים נגמרים לך, והאדמה מתקרבת, והנה אתה כבר רואה את משטח הנחיתה, והוא מתקרב יותר ויותר, וככל שהוא מתקרב, הוא מתקרב יותר מהר. ובסוף אתם נוחתים, ברכות אין קץ, ובאים אנשים ומשחררים אותך מהמצנח, והלב שלך עוד דופק חזק, והרגליים שלך קצת רועדות, והמחשבה היחידה שיש לך היא: אני רוצה לחזור לשם. ואתה מנסה לקפוץ, אולי זה יחזיר אותך למעלה, אבל הניתור שלך עלוב.
אבל זה לא דיכאון, כלל וכלל לא. ההפך המוחלט; אתה מאושר. יש לך אושר שעוד לא היה לך, אתה עשיר יותר מבחינה נפשית. אתה רגוע כמו אחרי עשרה ימים של ויפסאנה, הנשמה שלך נקיה כמו בית בערב פסח, סלחת לכל מי שעשה לך רע, אתה אוהב את כל העולם, והעולם אותך אוהב, מכל הלב. ואתה מת לחבק את כולם, לחלוק קצת מהאושר.
וכמה ימים אחר כך אתה קולט שכשאתה הולך ברחוב, אתה פשוט מחייך, כי המוח ממשיך להריץ את הסרט של הנפילה עוד פעם, ועוד פעם, והרגעים האלה, למרות שהם עברו, הם שלך. הם אולי הדבר הכי שלך שאי פעם יהיה לך.
מדובר בסיפור יקר, אין ספק, אפילו יקר מדי. אתה קצת כועס שהשמיים יקרים כל כך, הרי הם של כולנו, ובמיוחד שלך, כי כבשת אותם. כן, זה יקר, אבל מצד שני – זו המתנה המושלמת. בקשו אותה מיקיריכם. בטח עוד מעט יש לכם יומולדת, בטח אתם מסיימים משהו או מתחילים משהו. תמיד יש סיבה למסיבה, והשמיים הם המסיבה הכי הגדולה.
ואל תגידו לעצמכם שיש לכם פחד גבהים. האמינו לי, גם לי יש פחד גבהים, אבל פחד גבהים זה דבר שקיים רק על הקרקע. בשמיים אין פחד גבהים, במטוס בדרך למעלה יש, ועוד איך, אבל ברגע שנפתחת דלת המטוס ואתה בחוץ, אין שום פחד. יש רק אושר צרוף.
ביה"ס פרדייב, חוף הבונים. 1090 ₪ בימי חול; 1290 ₪ בסופ"ש. צילום וידאו: 490 ₪; צילום וידיאו + סטילס: 650 ₪
התפרסם ב"טיים אאוט ישראל"
החיים בהיר 
