ביומולדת של ברדוגו

ברדוגו מלך הסלבריטאים חוגג יומולדת 34, הכריזה ההזמנה שהגיעה במייל; ליומולדת של ברדוגו, הכריזו השלטים בכניסה לנמל תל אביב, וסדרני חניה כיוונו ג'יפים לכאן ולכאן. בכניסה למועדון הנובה סוללה של ארבע בחורות על מחשבים. אתה אומר את השם שלך, הן מקישות אותו, מעדכנות איזה משהו ואומרות לך שבסדר. אחרי זה מחתימים לך את היד.

 

כמו תמיד הגעתי מוקדם. ברדוגו מתחבק עם אנשים חשובים ממני. איתן אורבך כבר כאן, מתראיין לכתבת של אחד ממדורי הרכילות. בחצי אוזן אני מצליח לשמוע טיפה מהדיבור: אורבך משיק הערב (כך במקור וממש כך) קרחת חדשה. זה הולך להיות עוד אחד מהערבים האלה, אני אומר לעצמי. עוד אחד מהערבים בעולם הזה עם העברית הזאת. לכאן אף אחד לא מגיע, הוא מפציע; אף אחד לא נמצא, הוא נצפה. כל אקט הוא השקה, כל אחת על תקן, כל אחד אושיה, כל כלב אייקון.

 

על ההתחלה אני פוגש שני פליטים מהמסיבה של חיים יבין בשבוע שעבר. יגאל גלאי שאומר לי: יצאתי בסדר ממך, יא חרא, אבל בכיף, ושירה פליקס שאיתה אני כבר בדיבור. בשולחן צדדי אני פוגש עיתונאית מהדה-מרקר שבאה לסקר את האירוע. אמרו לה לקחת ממני דוגמה, כלומר לחקות אותי. למרות שהיא מעיתון מתחרה, יש בינינו אחוות פרולטריון ואני נותן לה כמה טיפים: לא לבלות. לא ליהנות. להיות. לשאת בשקט את הצלב. תעשי מה שאני עושה, אני אומר לה, הולך לבאר ומצטייד בקמפרי תפוזים, שם אני פוגש עיתונאית צעירה מכלכליסט, העיתון החדש של ידיעות. גם הם רוצים כזה מדור. שיהיה בהצלחה.

 

אורבך עדיין מתראיין, עכשיו לוואלה סלבס, כששירז טל מגיעה למקום, או יותר נכון מפציעה כמו זריחה אחרי לילה של קרב. ברדוגו, שבדיוק לא היה במקום, נאלץ לזנק כמו פומה לכיוון הכניסה, שם יקבל את פניה בחום. פוטו אופ צריך להיות. גם המראיינת של וואלה סלבס יודעת משהו על היררכיה וכששירז טל עושה את צעדיה הראשונים בחדר היא מודיעה לאורבך במהירות שיאללה ביי. הוא מדגמן פרצוף נעלב. איזה מאמי.

 

המקום מתמלא בקצב משביע רצון. המון מפורסמים, מלא סלבריטאים. איך מבחינים ביניהם? יש לי כלל פשוט, עליו אני אוהב לחזור: מפורסמים זה אנשים שאני ואתם יודעים מי הם, סלבריטיז הם אנשים שכתבי הרכילות יודעים מי הם. נגיד מאיר סוויסה שעל הבאר. אני יודע איך קוראים לו, אז הוא מפורסם. הכתבת של וואלה סלבס יודעת מה שמו של המלצר הצעיר שהודח מתוכנית ריאליטי אחרי שלושה פרקים, אז הוא סלב.

 

מיקי דורסמן, שרון איילון, שרון חזיז, שלום אסייג, דובי טל, הריצ'רד גיר הישראלי הזה מהטלוויזיה מה שמו, דורון ג'מצ'י, אמיר שלח, דובי גל, ההיא ששיחקה בבורגנים וההוא מערוץ הילדים. כל כך הרבה שמות.

כלום לא קורה. המסיבה מתרוממת, אבל לא באמת. אין כאן נשמה. כשאני מסתכל סביב נראה שאני לא היחיד שלא נהנה, שמרגיש שמשהו חסר. על הבאר אני פוגש בחורה שעבדה באירוע של "מעלות S&P". לפני שבועיים כיניתי את האירוע שלהם חסר נשמה. אני מתנצל בפניה. ליד האירוע של הערב, אני אומר לה, שלכם היה כמו בית הקברות באומן בראש השנה.

חשבתי שאין פה הרבה קוראים של גלובס. למעשה, חשבתי שאין פה הרבה קוראים בכלל, אם לא מחשיבים כיתובי תמונות במדורי רכילות, ואני מופתע כשבחור אחד שואל אותי מה אני אכתוב על האירוע ומפגין שליטה יפה בחומר. אתה נהנה, אני שואל, והוא מושך בכתפיו ומדליק סיגריה.

 

אני עושה עוד סיבוב. בקומה השניה יש פיצות. יורד חזרה. עומד שתי דקות בכל נקודה, ועובר למקום אחר. יש את הבאר של המקובלים, ליד הכניסה, איפה שכל הצלמים והסלבז, אבל שם לא ישרתו אותך לפני שיעברו עליך בפוטושופ. אני בוחר בבאר הקטן לעוד קמפרי. ולאט לאט אני מתחיל להרגיש שאני שונא פה את כולם. הכל כל כך דוחה. גילת אנקורי. אני מביט אל הלוע הפעור של הריק המוחלט. טל מוסרי. אני חושב על החיילים האלה שישבו בתוך הסוס הטרויאני ומבין שיכול היה להיות יותר גרוע. דודו הולצמן.

אחרי עוד משקה אני במצב נפשי של זקן סיני בפתח מערה; אני כבר לא שואל את עצמי מה יש בדודו הולצמן הזה שמעצבן אותי כל כך, אני שואל את עצמי מה יש בי שמתעצבן כל כך. על איזה מיתר אצלי פורטים הדודו הולצמנים של העולם?

 

זה לא שהמועדון לא מפוצץ בבחורות מהממות, אבל הפעם היחידה שאני באמת מרגיש משהו בלב הזה שלי זה כשאלון מזרחי האווירון עובר לידי עם אשתו. בכל זאת מלך השערים של הליגה הישראלית בכל הזמנים. אני לא ניגש אליו. למה לקלקל את הרגע. בכל זאת אני צופה בו כמה דקות, יושב בצד, נותן את המקסימום המינימלי, אם לצטט אחד ממכתמיו האלמותיים.

המולה: הראל סקעת נכנס. אני שם לב שאצל הגברברים הולך חזק עכשיו מעילים צבאיים. ממש ישראלים אמיתיים. בטי רוקאווי. אורנה דץ (שאווינג!). גלית גיאת. ליאור מילר. אני כותב את השמות האלה בשביל שתדעו שהם היו שם.

 

באיזשהו שלב ברדוגו עולה לנאום. הוא נרגש: כל מי שנמצא פה הוא חבר טוב מאוד שלי, מכריז האיש, כל הסלבריטאים, כולם, חברים טובים מאוד שלי. מה זה סלבריטאים, סלבריטאים זו רק מילה, הוא אומר, הם באמת חברים טובים מאוד שלי.

אני מסתכל סביב. מה אקלקטי הוא טעמו של ברדוגו בחברים. יש פה מכל גווני הקשת של מדורי החברה: מטרו-ערסים, פסוודו-דוגמניות, הומואים אקסטרווגנטים, שחקני כדורגל ואושיות לילה, קצת מכוכבי העבר, קצת מנשכחי העתיד. כולם צעירים לנצח.

אחר כך יש איזה קטע ריקוד בשילוב מסכים שעליהם מוקרנים תמונותיהם של ברדוגו ומרטין לותר קינג. את צביקה הדר, שמגיע באיחור, ברדוגו מקבל כאילו היה זה השבויים והנעדרים כולם, כולל רון ארד, ואפילו הייתי מרחיק לכת ואומר כאילו היה צביקה הדר השלום בעצמו. לא רק באזורינו, שלום עולמי. המוזיקה רועמת, אבל לא הרבה רוקדים. מה שכן, הרבה אנשים מנענעים את הישבנים המשגעים שלהם.

 

ברדוגו עולה בפתאומיות לבמה, כמעט הייתי אומר נסער: יש לי הודעה חשובה לכל העיתונאים. אני נדרך כנמר בסוואנה, וכמוני שאר כלבי השמירה של הסלבריטוקרטיה. הרבה שואלים אותי מה אני, אומר ברדוגו, וחשוב לי מאוד להדגיש שאני לא יחצ"ן, אני מפיק. כי הרבה אנשים מתבלבלים וכותבים ככה או כותבים אחרת. אני מפיק, זה מה שאני, לא יחצ"ן. יש פה יחצ"נים והם החברים הכי טובים שלי. אני מפיק.

לי זה מספיק. ממש כשאני בדרך החוצה, ברדוגו פוגש בי ונוקש על כתפי: איך זה שאתה בלי דרינק, אח שלי?! מזל טוב, אח שלי! אנחנו מתחבקים ומתנשקים ואני יוצא אל הלילה הפריך.

 

לזכר העוף, לזכר הדג

 

א.

אף פעם לא היה לי דג ואף פעם לא הייתה לי תרנגולת, אבל שני היצורים הנהדרים האלה – והאין כל היצורים נהדרים, קטנים כגדולים? – העסיקו אותי רבות לאחרונה. ולא רק אותי, גם אתכם; היו אלה 15 דקות התהילה שלהם במהדורות החדשות ובכותרות העיתונים, חבל שמה שהביא אותם לשם הייתה הצורה האכזרית בה מצאו את מותם, ואני מדבר כמובן על הרעלת הדגים בכינרת ומסע השחיטה המטורף של תרנגולות, שעמד במרכז הסיפור של רמי לוי כמו פיל ורוד באמצע חדר שאף אחד לא מסתכל עליו. שליק שלאק, 0.79 לקילו.

אני זוכר צילום באחד העיתונים: מר רמי לוי מחזיק תרנגולת מתה, עורה פשוט, ראשה ערוף, מקורה קטום, רגליה קשורות, ידיו תחובות בתוך גופה הקר והוא מחייך למצלמה כמנצח. זה הזכיר לי את התמונות של השוטרים עם בני סלע, אלא ששם לא מדובר היה ביצור חסר אונים וחסר שם שנולד כדי לסבול ומת כדי להימכר בזול. עוף. סתם עוף שקולו לא נשמע. סחורה.

 

ב.

דברו הרבה על המחיר, על כמה זמן יוכל להחזיק לוי מול הגדולים, על המניה הנוסקת או המתרסקת, אבל לא מספיק דברו על זה שהכל בגלל עודף ב"ייצור" (מילה יפה לשחיטה, לא?) בשר עוף במחסנים של משהו כמו ארבעים-חמישים אלף טון עוף, שזה הרבה תרנגולות, תוצאה של שוק פרוע ולא מפוקח. אנחנו טוחנים פה משהו כמו 400 אלף טון עוף בשנה, מה שמציב אותנו במקום גבוה בטבלאות הצריכה העולמיות. אנחנו אוהבים עוף.

זו לא עוד אחת מהפעמים האלה בהם אני נהיה צמחוני, כמו שבטח מפהקים הקוראים הוותיקים. אבל בחייאת, עשרות מיליונים של בעלי חיים מתים בשבוע – אפשר לומר עליהם איזו מילה, לא? והכל בשם תחרות עסקית בין רשתות, בשמנו – הרי מטיבים עמנו, ורמי לוי זה, אם להאמין לעיתונים (ולו עצמו) הוא ממש רובין הוד מודרני ששובר את השוק ודואג לפרגיות של העניים.

 

כל התרנגולות האלה הלכו לכפרות, ורמי לוי עבר להנחות על לחם וחלב. ורמי לוי הוא רק דוגמה, כן? זה לא שנוחי דנקנר, בעלי שופרסל, פותח כל בוקר בללטף את התרנגולות. אני בטוח שהשבוע בכלל לא היה לו זמן לחשוב עליהן, עם כל ההתרגשות ממטוס המנהלים שרכש, יד שניה מרופא, ב-26 מיליון דולר.

האמת שאני קצת עצוב שדנקנר רכש לעצמו מטוס פרטי; יחסרו לי שיחות הנפש הארוכות אתו אל תוך הלילה כששנינו מכוסים בשמיכות המפנקות של המחלקה הראשונה, מעלינו רק שמיים ומתחתינו העולם כולו.

 

ג.

זה בעניין התרנגולת. ומה עם הדג? מה נאמר על דג האמנון, המושט שלנו, שעשרות אלפים ממנו הורעלו על ידי דייג בכינרת ונמצאו עם שחר, צפים הפוכים ומתים באגם הדלוח. מראה די מחריד. לא היה עיתון אחד שוויתר על הציטוט מהגשש, כאילו זה משפט מהתנ"ך או אחד מהפרדוקסים של זנון.

מלבד ההרעלה המרושעת והמטומטמת, מתו בשבועות האחרונים 25 מיליון דגי אמנון בעקבות מזג האוויר הקשה. הם קפאו בבריכות שלהם. דיברו הרבה על הדייגים ה(באמת) מסכנים, וגם ניתחו וקבעו שמחירי הדג יעלו, אבל אתם יודעים מה? אף אחד לא אמר שום דבר על האמנון, חוץ מזה שהוא טעים. הרי מתחת לכל ההפסדים הכספיים האלה שחה פעם דג.

 

אז לזכר המיליונים שהלכו: האמנון הוא אחלה דג שאפשר ללמוד ממנו הרבה. שמו חובר לו יחדיו משני מילים, כמו שמפנון או תמנון: נון, דג בארמית, ואם זו אימא. הדג של אימא. קוראים לו ככה כי האמנונים הקטנטנים והמתוקים האלה אוהבים להישאר ליד הוריהם אחרי שבקעו, ובשעת סכנה הם ממהרים למצוא מחסה בתוך הפה של אימא (ובחלק מהמינים גם בתוך הפה של אבא). האמנון הוא דג משפחתי מאוד שרגיש לקור ולרעל ולא אכפת לו שהוא טעים.

 

ד.

הדג והעוף נשארו אילמים ולא היה מי שיישא את קולם וידבר בשמם, אפילו הארגונים בעד החיות לא התייצבו, מפספסים את שיכולה הייתה להיות הזדמנות מצוינת להעלות שוב למודעות את הדרך בה אנו מתנהגים למה שהולך להיות האוכל שלנו. ואם מהתרנגולת התעלמנו, על הדג בכלל לא חשבנו.

 

ה.

שתי הפרשיות האלה הן הזדמנות טובה לחשוב על מה אנחנו אוכלים, ובהסתכלות רחבה יותר על מה ואיך אנחנו צורכים.

בחסות תרבות הצריכה בנינו לעצמנו חומה בתוך הראש בין המוצר לבין כל מה שהמוצר היה פעם, לפני שנארז. רוב הזמן אנחנו הרי לא חושבים על מה היו כל הכנפיים והגרונות האלה. עוד הוכחה ניצחת לקיומה של החומה הזו אני מוצא באותו חוסר נוחות פנימי שאנו חשים מול עיניו המתות של הדג.

החומה המנטלית הזו מתקיימת כבר בשלב הייצור. תרנגולת היא לא יצור שנולד, מטיל כמה ביצים, נשחט ונאכל לתיאבון, מעצמותיו מכינים כלים ובנוצותיו ממלאים כריות. זה הסדר הטבעי של הדברים, אבל במציאות הצרכנית אנו מייצרים הפרדה: בראנו תרנגולת אחת לבשר, אחת לביצים, אחת לתעשייה. אפילו את השם שלה שינינו לעוף. החיים הם כבר לא מעגל, הם פס ייצור שטוח וקודרני.

 

ו.

זו לא החומה היחידה שבנינו, או שבנו עבורנו. יש עוד חומה, עבה אפילו יותר, שעומדת בין הצריכה לבין תוצאותיה. אם מאחורי הכרעיים האלה יש דברים שאנחנו לא רוצים לדעת, הרי שלפני כל מכשיר חשמלי או אריזה מרשרשת נפרשות שנים ארוכות ארוכות. אנחנו יכולים להתעלם מזה, אבל הקקי שנשפך לים לא נעלם ודי.

רק בין החומות האלה שחוסמות ומפריעות לנו לראות ולהבין את העבר והעתיד, הסיבות והתוצאות של הייצור והמוצר יכולה להתקיים תרבות הצריכה בצורתה הטהורה, כפי שאנו מכירים אותה היום: מדפים מתפקעים ממוצרים שאין להם לא היסטוריה ולא השלכות, אבל הם תמיד במבצע. השאלה מאיפה בא חומר הניקוי הזה, מה יש בו, איך הוא נעשה ולאן הוא הולך לאחר שהחולצה מתנקה מהרוטב של החריימה היא שאלה לא לגיטימית, מקל בגלגלי התרבות.

 

בשביל להמשיך ולהניע את גלגלי הצריכה אנחנו צריכים להיות במצב תמידי של חוסר מודעות. לשתוק ולהעמיס את העגלה.

 

ז.

זה משתנה, אבל לאט, וזה משנה כל כך מעט. יש יותר ויותר מודעות למה אנחנו צורכים, ולמחיר של כל דבר. כרגע היא נמצאת בשלב הראשון שלה, בשלב המוצר: אנחנו בודקים אחוזי שומן, סופרים קלוריות, שואלים כמה קילומטר לליטר, כמה אנטיביוטיקה יש בעוף, מה צריכת החשמל של הפלזמה וקונים רק בטטה אורגנית. זה יפה, אבל תבינו אותי לא נכון, אבל זו עדיין תחילת הדרך. צעד נוסף בכיוון ההבנה שהדברים לא באים משום מקום עושים אלה שמחפשים על השמפו הוכחה שהוא לא נוסה על בעלי חיים.

 

ח.

השלב הבא של המודעות הוא קשה מעט יותר ודורש מעבר לצד השני של המוצר: ייצורו. זה הרי לא הוגן להפיל את כל האחריות על הצרכן ורק לבלבל אותו. השינוי העיקרי חייב להתבצע בייצור ובעיצוב של כל מוצר; צריך להמשיך ולהרחיב את גבולות הפרספקטיבה, קדימה, אחורה ולצדדים. להבין שאנחנו רק פרק אחד, ולא העיקרי, בסיפור חייו של כל מוצר צריכה. עלינו להפנים את מה שנקרא העלויות החיצוניות שיש לכל דבר. זו סוגיה רחבה מני ים ועוד נידרש לה.

 

ואז נגיע לבסיס, שזה החלק החשוב בכל משולש: ביסוד המוצר והייצור עומדת הצריכה עצמה. גם כאן צריך להרחיב את גבולות המודעות, לא לשאול רק מה יש בתוך המוצר, ממה הוא מורכב והאם הוא גורם את הרע המינימלי לסביבה ולחברה. עלינו לשאול שאלה אחרת, יסודית יותר: רגע, אני בכלל צריך את זה? אז מה אם זה במבצע?

 

קומיקס / הופעה / תמונה

 

קומיקס

בטח יצא לכם לראות בבלוג של אורית עריף הנהדרת את הקומיקס שעשינו יחד לכתב העת "מסמרים". האמת שהיא עשתה את כל העבודה, אני רק כתבתי ת'טקסט.

שם הסיפור הוא "שלוש משאלות"

זה עמוד אחד שפילחתי משם, שתהיה איזו דוגמית:

 

הופעה

מוצ"ש הקרוב, 23 בפברואר 2008, יש הופעה של נאג' חמאדי בקפה ביאליק. נאג' חמאדי, אתם יודעים, זו הלהקה שאני חבר בה, כזמר, יחד עם אראל סג"ל על הבאס, דן ויצמן על הגיטרה, דרור גלוברמן על הקלידים וטל לזר על התופים. 22:30, 25 ש"ח, חיילות חינם, רוקנרול בשפע

זו הההזמנה:

 

 

בלינק הזה ובלינק הזה אפשר למצוא עוד דברים על ושל נאג' חמאדי – מילים, שירים, תמונות, וידאו. זה כדאי

 

תמונה

את התמונה הזו צילמה החברה שלי גל אריה בהופעה של נאג' חמאדי בתחילת  החודש בסבליים

 

 

מחבק הארובות

 

א.

בכל מה שקשור במעשה ידי אדם, כנסיות ומקדשים לא ממש עושים לי את זה, גם לא ספריות ומוזיאונים. בראשונים אני לא מרגיש את אלוהים, באחרונים אני לא מרגיש את האדם. מה שעושה לי את זה בגדול מאז שאני זוכר את עצמי אלה אמצעי התחבורה הגדולים, ואף יותר מהם המפעל, ומעל הכל – תחנת הכוח.

שם אני מוצא את הפליאה ומחייב את החיים, שם אני מרשה לעצמי להיכנס לאחד ממצבי הוולט וויטמן שלי, כאילו שיש לי סיכוי להתנגד לזה כשזה תוקף: הו, הלב הפועם תמיד של הקידמה! הו, זרועות הבטון הנשלחות אל הים, מעגן לספינות הפורקות! הו, הצינורות העצומים בצבעים שונים המתפתלים כנחשים סביב הבניין הרחב, משתרגים כשורשים קדמוניים! הו, המשאיות הגדולות היוצאות ונכנסות כדבורים בכוורת! הו, גברים ונשים בסרבלים, קסדות פלסטיק, אטמי אוזניים ומשקפיים מיוחדים! הו, האנגרים ענקיים! הו, מחסני החירום! הו, מלגזות! הו, השאון הקדוש של המכונה הגדולה! הו, הפונקציונליות! הו, העוצמה!

ומעל הכל אשיר את שירת הארובות הגבוהות, הרחבות, הנישאות אל על, ענודות טבעות תאורה, מתפרצות בעוז מהבניין העצומים כמו גייזרים של בטון וברזל, חורצות בשמיים התכולים, מטביעות בהם את חותם האדם בענני עשן ופיח.

 

ואני חלק מכל זה, שותף: בכל פעם שאני מדליק אור, מפשיר פשטידה או גולש באינטרנט אני לוקח חלק בתהליך הנהדר הזה. משהו ממני זורם בצינורות האלה והעשן הזה הוא גם שלי. אני, במו ידי, מפעיל את תחנת הכוח בכל פעם שאני שומע מוזיקה. אם מצמידים אוזן לארובה, אפשר לשמוע הד קלוש של גיטרה חשמלית.

אלוהים? תרבות? מהם כל המושגים המופשטים האלה? תנו לי את הטססססס של הלחץ המשתחרר מהבוכנה ואת הווווווררוווום הרועם של המדחס, וקחו את כל הציורים והתפילות שבעולם.

 

ב.

כך שאני חי בסוג של בעיה, אתם מבינים, כי כל הקטע הזה של ארובות ומפעלים זה הכי לא  באופנה. הדיבור הוא אקולוגי ואני לוקח בו חלק בשמחה, אבל אודה ולא אבוש: בכל פעם שמפרסמים בטלוויזיה או בעיתון את אחת מהכתבות המפחידות האלה על התחממות כדור הארץ וזיהום האוויר תמיד הם מראים תחנות כוח וארובות ומפעלים, אז ככה יוצא שאני באמת מודאג ומוטרד מאוד, אבל עמוק בפנים ניצתת בי שוב אותה התרגשות ומתחילה לבעור בי אותה שלהבת. אני חונק אותה באכזריות. עוד תהיה לי מזה צרבת בסוף.

 

זה לא תמיד קל, כאיש עם ראיה סביבתית אני נדון לחיות עם מידה קטנה וקבועה, כמו רעש לבן, של טינה כבושה כלפי כל הירוקים האלה, שהרסו לי את האהבה הגדולה למפעל ולארובה עם כל המודעות הזו לזיהום. התוצאה היא שבכל מאבק ירוק אני מוצא משהו להתבאס ממנו, משהו תמיד דוקר לי. אני סוג של פולניה סביבתית.

 

ג.

את כל זה הציף הוויכוח סביב הקמת תחנת הכוח הפחמית באשקלון – פרויקט D בשבילכם – שהולך ומתלהט. אני לא יכול לומר שאני בעד הקמתה, כמובן. אסתטית ומלאת הוד ככל שתהיה התחנה, ואני בטוח שתהיה מטבע היותה תחנת כוח, הרי שבריאותם של תושבי העיר היפה הזו חשובה יותר ויש הרבה יותר מטיעון אחד מנצח למה לא פחם, למה לא עכשיו, למה לא שם ולמה לא בכלל.

המאבק הסביבתי הזה מנוהל לעילא, עד כמה שאני יכול לומר. הארגונים מאוגדים יפה, בגיבוי של אנשי מקצוע, המסר בהיר והציבור מגלה אמפטיה. מצד שני, יש נקודה בטיעון הפשוט של חברת החשמל: שאין מספיק חשמל.

 

ד.

אבל הסוגיה האמיתית היא לא תחנת הכוח הספציפית הזו, וזה גם לא ויכוח על גז או פחם ואיפה ומתי, ולכן בסופו של ויכוח נידונים שני הצדדים לדפוק את הראש בקיר. הם לא מדברים על אותו דבר. בשלב כלשהו של השיח מתחיל הצד הסביבתי לדבר על חיסכון באנרגיה. כשהוא מגיע ל"כולם צריכים להחליף נורות", הוא מאבד לגמרי את הצד של חברת החשמל. מה לה ולהחלפת נורות? היא מייצרת חשמל. מה, מקורות מתערבת בשוק הכוסות החד פעמיות?

הצד הסביבתי, לעומת זאת, נוהג להתחיל להתעייף כשיורדים אתו לפרטים ומזכירים לו שבעולם יש פוליטיקה ושעם כל הכבוד לגז, הוא לא בדיוק אצל החברים הטובים ביותר שלנו, ושאם רוצים לעשות הסבה, לשפר את הפליטות מהארובות ולשתק את חלקן, חייבים תחנת לרזרבה. פרטים טכניים ומלא גרפים יכולים להרוג כל מאבק סביבתי. נקווה שזה לא יקרה במקרה הזה.

 

ה.

אבל הסביבתי מצליח להבין את שאיש חברת החשמל לעולם לא יבין, שבסופו של דבר התשובה לא תימצא בייצור, היא תימצא בצריכה. זה הקיר שצריך לעבור. אבל בשביל זה צריך זמן, וזמן אין.

הטענה של הסביבתי כי ניתן לחסוך כרבע מצריכת החשמל בעזרת שימוש באביזרים יעילים יותר, בידוד טוב יותר וצריכה נבונה יותר היא נכונה מאין כמותה אבל היא סינית באוזניו של איש חברת החשמל. לא לאוזניו היא צריכה להיאמר. הרי התקינה היא בידי המדינה. וחוץ מזה, כאמור, אין זמן.

המערכה על הצריכה וניהול הביקושים לא צריכה להיערך מול חברת החשמל או על ידה. היא צריכה להיעשות על ידי ובאחריות המדינה, כמובן.

 

ו.

עד אז, אני מציע פשרה. זו יותר מפשרה, זה ניסוי בחברה וסביבה. יודעים מה, בשביל לעשות את זה מעניין בואו נשים כסף. אני שם מאה שקל על הירוקים.

תמיד יורדים על הסביבתיים שהם לא חיים במציאות, ש"זה לא עובד ככה", והמחמירים מוסיפים כי "בישראל זה בחיים לא יעבוד ככה". בואו ניתן להם את הצ'אנס להוכיח שאפשר גם אחרת.

הפשרה/התערבות/ניסוי היא כדלקמן: תיבנה תחנת כוח לתקופת זמן קצובה מראש. התחנה תפעל לפי הקריטריונים הכי מחמירים שאפשר להחמיר בהם, עם פילטרים כאלה על הארובות שאנשים יבואו עם בקבוקי אויר לקחת הביתה. שיהיה ברור מראש: בניית התחנה היא לזמן קצוב, והיא מיועדת להיות הילד ששם את האצבע בחור שבסכר עד שהמשבר יעבור. נותנים לזה נגיד עשר שנים. בזמן הזה תעבוד חברת החשמל בקצב שיא לשפר את שאר התחנות והארובות, לעשות עשן שיהיה כל כך בריא שיתנו אותו לתינוקות.

עכשיו מגיעים לצד השני של העסקה: יערך מבצע לאומי רחב היקף שיבוצע בהנהגת הארגונים הסביבתיים בתנועת מלקחיים ומטרתו תהיה להדביק את הפער הזה בחשמל, לשלוט בצריכה ולנהל את הביקוש, לחסוך עד כדי שתחנת הכוח תהיה מיותרת. אמרנו מלקחיים, לא? אז מצד אחד תקינה אנרגטית מחמירה, מנורה ועד מקרר, מבלוק ועד תריס. אם צריך לאסור על מכשירי פלזמה, הרי זה קורבן שראוי לשלם; מצד שני ניעור שיטת תעריפי החשמל כך שהחשבון יהיה נו, איך קוראים לזה, מודולרי, או במילים אחרות: יעלה טונה כסף לבזבז חשמל; מצד שלישי עידוד בכיוון של אנרגיה חלופית, ומצד רביעי, לאיגוף, חינוך הציבור, הטבות על חיסכון וכל זה.

 

ז.

בתום תקופת ההתערבות רואים: אם הירוקים הצליחו להוריד משמעותית את צריכת החשמל – ואני מדבר על שליש, לא פחות – נסגרת תחנת הכוח החדשה והבניין והחוף והארובות הנהדרות חוזרים לציבור. יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות. תחנת כוח יכולה להיות יופי של אתר תיירות, אמני ארצנו המוכשרים יקבלו את החללים הענקיים, יצבעו את הארובות מחדש, כל פעם בצבע אחר, בהנגר המרכזי תיערך אליפות פינג פונג שנתית, זוגות יתחתנו, מסעדה מסתובבת תוקם בראש הארובה ותסתובב, ותסתובב, ואף אחד לעולם לא יתאבד משם כי החיים יהיו כל כך יפים ומחירי החשמל יהיו כל כך זולים.

אני אומר שאפשר.

 

לב לבייב בונה עוד ארמון

 

א.

לב לבייב בונה עוד ארמון. אחרי בית התענוגות המטורף שבנה לעצמו בלונדון, המכיל אולם קולנוע, חדר כושר, סאונה, ספא, בריכת שחייה מעוטרת במרצפות מצופות זהב ואפילו מספרה קטנה, הכל בצניעות יהודית כמובן, בונה לנו המיליארדר בית סוהר דרומית לבאר שבע. בית הסוהר הפרטי הראשון בישראל. כמה חבל שכל מני אנשים צרי עין נלחמים נגדו בבג"צ ומנסים למנוע את הפרטת מערכת הכליאה בישראל – הרי ידוע שלבייב יודע לפנק. אם 'תם שואלים אותי זה הכל מקנאה, הרי ידוע שבארץ לא יודעים לפרגן.

רק 800 איש (פליליים ברמת סיכון מזערי עד בינוני) יזכו לגור בבית הסוהר, ורשימת ההמתנה מתמלאת בימים אלה. אם אתה פושע, זה המקום בשבילך: תקבל שטח מחיה של 5.3 מ"ר (לעומת 3.3 מטר לאסיר היום), תוכל ליהנות מ-25% עלייה בכמות המקלחות, ב-20% יותר שעות הכשרה מקצועית ומשכר של 30 שקל ליום עבודה (במקום 20 שקל בשב"ס).

אבל הכי חשוב זה הדברים שאי אפשר לקנות בכסף: שכנים טובים, אווירה נעימה, מקום שאפשר לקרוא לו "בית".

 

ב.

העננה היחידה המרחפת בשמיים הכחולים של לבייב ושותפיו (חברת מנרב) להקמת בית הסוהר הפרטי הראשון בישראל (הזיכיון הוא שלהם ל-25 שנה. שנות דור), מלבד כל מני שמאלנים נודניקים, קשורה לפיקוח של המדינה על תנאי הכליאה. על הנייר, מדובר בחיים קשים: אם יירצח אסיר בכלא, קנס יוטל על בעלי המקום, וכנ"ל אם אסיר יברח, סוהר יותקף, חלון ינופץ וכד'.

זה לא צחוק, הרי ידוע שהפיקוח של המדינה נעשה תמיד ביד ברזל. ראו איך מפחדות ממנה הזכייניות של ערוץ 2, ראו את הפחד שמטיל הפיקוח הממשלתי על המזהמים הגדולים, על יזמי הנדל"ן המשתלטים על שטחי מדינה, על סוחרי העבדים, יבואני הזונות ולהבדיל, על בעלי בתי אבות ומוסדות סיעודיים אחרים. הרי ידוע שאף אחד לא מתעסק עם מערכת האכיפה של מדינת ישראל, שזכתה למוניטין מעולה בכל העולם – ובצדק!

אבל זה בסדר, לא צריך לדאוג, המדינה העניקה ללבייב – סוחר וסוהר – סמכויות ענישה מרחיקות לכת. הודות לתקשורת המהירה, יכול האדון לשבת על שפת הבריכה בלונדון ולהיות שקט: לסוהרים שלו מותר לירות אש חיה.

זה עולה בערך 250 מיליון שקל לבנות בית כלא. כסף קטן. הארמון בלונדון עלה לו כמעט עשרים מיליון שקל יותר. אני סמוך ובטוח שהאיש ושותפיו ידעו להפיק את המרב מהמיזם החדש שלהם, ואני לא מדבר רק מבחינה יהודית-ערכית. האיש הרי צריך גם להרוויח משהו, לא?

 

ג.

איך מרוויחים מבית סוהר? די פשוט, כמו שמרוויחים בכל עסק אחר: חוסכים בהוצאות וחותרים להגדיל את קהל היעד; משלמים פחות לסוהרים, מה שימשוך כוח אדם איכותי, מצופפים כמה שיותר אסירים (המדינה משלמת פר ראש), נותנים להם כמה שפחות אוכל ובמקביל מתחזקים לובי בכנסת שפועל להקלה באפשרות לכלוא עוד ועוד אנשים ולהחמרה במדיניות הענישה.

בית סוהר יכול להיות עסק טוב, עובדה שאנשי עסקים מתעניינים בזה.

 

ד.

ואגב זה, הצחיק אותי עד דמעות ממש לקרוא את דבריו של הממונה בשב"ס על הפיקוח בבית הכלא הפרטי. הוא אמר שהם לא מגלים את גובה הקנסות, כי אם האסירים יידעו כמה עולה תלונה (על מחסור באוכל, למשל), המידע יוכל לשמש אותם כדי לסחוט את הבעלים. הו, האכזריות הבלתי נתפשת של הפקידות!

הצחיק אותי גם בכיר אחר בשב"ס שאמר לעיתון הארץ כי "לא יזיק לאף אחד (כלומר לשב"ס. ד"פ) להיחשף לתחרות… זאת הדרך היחידה לגרום לך לשנס מתניים ולהתקדם". הו, הטיפשות הבלתי נגמרת! להתקדם לאן? הסוהר לא מבין כלום. הוא כמו עגלון של עגלת קרח שמברך על מקררים בזול. בקרוב הוא יפנה את מקומו לטובת סוהר-קבלן שיעבוד בזול, בלי הכשרה ובלי זכויות. העיקר שהוא משבח את ה"תחרות" – מול מי אתה מתחרה, כסיל?!

 

ה.

לבית הסוהר הפרטי בבאר שבע עוד אין שם. אני בטוח שימצאו משהו יפה, אבל בינתיים אנחנו תקועים עם המונח "בית סוהר פרטי". מונח מטריד למדי, לפחות אותי. שלל הפירושים וההטיות למילה פרטי/פרטיות/פרט, ובוודאי בהקשר של בית סוהר, יכולה לסובב לכם את הראש אם תחשבו עליה דקה.

לא פחות חשובה היא סוגיית המיקום. אני בטוח שהייתה שם, במסדרונות השלטון, התלבטות קשה מאוד איפה לבנות את בית הכלא הפרטי הראשון בישראל. המקורות שלי בוועדה מוסרים לי שכמעט, ממש כמעט, בנו את בית הסוהר הראשון בכניסה לקיסריה, וגם הרצליה הייתה מועמדת חזקה ורמת השרון לחצה, אבל בסוף החליטו להציב את בית הסוהר ליד באר שבע. אתם יודעים, לתת איזה boost לדרום. הוא צריך את זה. נכון, זה רק בית סוהר אחד קטן, אבל זה בטוח יעשה יופי לדימוי של הדרום, לצד המפעלים ברמת חובב והכפרים הלא מוכרים. תודו שגם לכם זה עושה חשק להגשים את חזונו של הזקן.

 

ו.

ואם וכאשר יצליח הניסוי בבאר שבע, יכול להיות שסופסוף יגיעו המקום והזמן לדון בסוגיה האם ללכת הלאה בהפרטה ולתת ללבייב – או לכל בעל הון אחר שייגש למכרז ויזכה – את הבעלות על בית הכלא הגדול בעולם: עזה.

הו, אל תגיד את זה! להפריט את הצבא, השתגעת? הרי הצבא הוא של כולנו, כור היתוך קטן וחכם וכל זה, ותדע כל אם עבריה והטובים לטיס וישראלי אמיתי לא משתמט – איך אפשר להפריט את הצבא?!

למה לא בעצם? הרי הטיעון המוחץ שנשמע תמיד בפי הקפיטליסטים הקיצוניים כמו בנימין נתניהו או נחמיה שטרסלר הוא שהמדינה בזבזנית ולא יעילה, שעובדיה עצלנים ונצלנים ותוצריה בהכרח פגומים עד לא ראויים. עבורם, הפרטה היא חובה מוסרית ממש, ואם המוסר שלהם נעלה כל כך, אנא שיחילו אותו על כלל המערכות. היום שב"ס, מחר שב"כ, מחרתיים בג"צ.

הרי אם פושטים רגע את מדי החאקי ומנערים את הקלישאות, מה ההבדל בעצם? מבחינת המדינה – כרעיון, כמהות, כישות – מערכת הכליאה והענישה חשובה לא פחות מהצבא. זה (באופן תיאורטי, לא במדינת ישראל) מופנה כלפי חוץ וזו כלפי פנים. אם המדינה מוותרת על זה, היא מוותרת על עצמה, על ריבונותה. וחמור מזה, היא מוותרת עלינו, האזרחים.

 

ז.

הפרטת בית סוהר או "העברת סמכות שלטונית לידי גורם פרטי", אם להתחיל לסכם, היא דבר נהדר אם את/ה בעד משטר של "תאגידי ענק שמנהלים בפועל את אינטרס הציבור", אם לנקוט בלשון העתירה שהוגשה לבג"צ נגד ההפרטה.

ולא, זה לא צחוק. בית סוהר פרטי בבעלותה ובניהולה חברה מסחרית זו ללא ספק ההפרטה המרחיקת לכת ביותר בישראל עד עכשיו. יותר מבנק או חברת תעופה.

ואל תגידו 'זה רק מקום אחד', 'זה רק בית סוהר קטן', 'אלה רק פושעים', 'זה קורה בדרום'. ולא, זו לא "רק" הצרימה המוסרית, שחורקת באופן שמטריף את המוח כמו ציפורן על לוח שחור, מזה שבעלי ההון עושים הון נוסף (ולא קטן) מסבלם של אנשים. אז נכון: צרימה מוסרית בישראל 2008? על מה אתה מדבר, בנאדם? איזה מוסר ואיזה נעליים? כל אחד מתרכז בכסף, בהישרדות.

ועדיין, זה לא "רק" העניין הקטן הזה עם המוסר – ההשפעה של ההפרטה הזו והכרעת בג"צ בעניין נוגעת לכל אחד ואחת מאתנו, לא רק לבעלי המניות במנרב ובאפריקה ישראל: באיזו מדינה אנחנו חיים? למי היא שייכת? למי אנחנו שייכים?