עוד רגע שאני גר בתל אביב 25 שנים, למעלה ממחצית חיי. שמונה דירות עברתי, מכרם התימנים בדרום מערב ועד לבזל בצפון הישן – גבולות עולמי פלוס מינוס. גרתי עם שותפים, עם שותפות, לבד, עם בנות זוג, עם כלבה ועם ילדים, שלושה ראשי ערים עברו לי על הראש, הרבה יותר מדי בעלי בית חמדנים וקמצנים, גם כמה נחמדים, מי יודע כמה זוגות אופניים נגנבו לי, כתבתי בשני מקומונים שלה, ערכתי אחד מהם, כתבתי גם במספיק עיתונים ארציים שכולם – למעט גלובס – ישבו ויושבים בה (וכולם, חייבים להודות, היו סוג של מקומונים), מנווה שאנן ועד לרמת החייל, שרדתי בה את מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה ואת כל אלה שבאו אחר כך, את הפיגועים, את המחאה החברתית, את כל הטרנדים, מפרוזן יוגורט עד חגיגת, מה לא. אפילו היה לי שפם. אני אוהב את העיר הזו, על הטוב ועל הרע שבה. כאן ביתי. לעניות דעתי כל זה מזכה אותי בתואר הלא מי יודע מה נכסף "תל אביבי", או לפחות בסוג של פרספקטיבה. לא טובה יותר או מעמיקה יותר משל כל אחד אחר, ובכל זאת.
אני לא מנסה לשכנע אף אחד להצביע לאף אחד במאמר הזה, רק אומר את דעתי בפירוט יחסי למי אני הולך להצביע ולמה, ואקווה לתרבות דיון סבירה.
אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה שכתבתי על הבחירות לתל אביב במוסף G של גלובס. זהירות: קובץ פידיאף. אני מצרף את הכתבה גם כדי שתעיד עלי שפגשתי את כולם, חשבתי על זה המון, קראתי המון פרוטוקולים והחלטות ומה לא. ולא שיש משהו רע בהצבעה שבטית או מהבטן או מה שזה לא יהיה.
אז נתחיל דווקא בפתק הראשון, למועצת העיר.
במערכת הבחירות הקודמת לעירייה הייתי די פעיל ב"עיר לכולנו" מהיום הראשון. לא פעיל בכיר בשום צורה, לא אסטרטג ולא קמפיינר, רק פעיל שטח הכי קטן שמחלק פלאיירים בתיבות הדואר ועומד מחוץ לסופרמרקטים בשישי בצהריים. בגדול אני גאה בעיר לכולנו, בהישגים שלה ובחברים המרכיבים אותה (אם כי, חייב להודות, חלק מהחברים הנמצאים ברשימה העכשווית מרשימים אותי הרבה פחות). היא ניבאה והטרימה את המחאה החברתית והציבה מודל די מרגש, אם יורשה לי, של פוליטיקה מקומית. יחד עם זאת, יש לי גם ביקורת (שפורטה בכתבה לעיל).
יש עוד רשימות איכותיות שרצות למועצה. למרצ רשימה ממש מצוינת בעיניי, גם לרוב העיר – שחתומים לדעתי על כמה מהשיפורים הגדולים שעברו על העיר בחמש השנים האחרונות ויחד עם "עיר לכולנו" מהאופוזיציה דחפו את העיר והעומד בראשה למקומות טובים יותר. התרשמתי מאוד גם מרשימת "דרום העיר", מהאג'נדה ומהחברים המרכיבים אותה. אין צורך לפרט למה דרום העיר היא הסוגיה החשובה ביותר לטעמי בבחירות האלה, לצד התחבורה הציבורית (נכון שרצוי היה שהרשימות הדרומיות, ויש שש או שבע מהן, תלוי איך סופרים, יתאחדו לרשימה אחת ייתנו כוח אמיתי לשכונות דרום ומזרח העיר, אבל אי אפשר לתקן את כל העולם או לפתור את סוגיית האגו ביום אחד). גם למפלגת העבודה רשימה חביבה ביותר. בכל מקרה, כל מי שיצביע לאחת הרשימות האלה יכול לבוא ולקבל ממני כיף, לחיצת יד אמיצה, חיבוק או נשיקה – לבחירתכם.
בכלל, ככלל – אחרי שפגשתי רבות ורבים מהרצות והרצים למועצה אני מרגיש טוב בקשר לחמש השנים הבאות, ולא משנה מי יהיה ראש העיר.
אבל אני הולך להצביע ל"שימו לב הורים" של ציפי ברנד, רותי רוסו ואור אלתרמן, וזאת מהטעמים הבאים: בשש השנים האחרונות, מאז הפכתי להורה, התחוור לי המצב העגום של מערכת החינוך בעיר. גם כאן כמעט הכל ברור וידוע – הצפיפות בכיתות, התקינה החסרה, ההוצאות הכבדות המושתות על ההורים, המחסור החמור במתנ"סים, בריכות ופעילות אחה"צ, ועוד ועוד. באים לרשימה בטענה שהיא סקטוריאלית. אולי. אבל אם חינוך זה נושא סקטוריאלי, אז אני סקטוריאלי. אצטרך ללמוד לחיות עם זה.
לגבי הטענה למה שתי רשימות ההורים לא התאחדו ורצו ביחד: טענה נכונה וחזקה, בדיוק כמו ברשימות הדרום. הייתי שמח אם זה היה ככה, אבל לא יצא. מצד שני, אם יהיו הורים שיתבלבלו ויצביעו לרשימת הורים – גם טוב. אני מכיר כמה מהחברות והחברים הפעילים שם ואני סמוך ובטוח שגם הם יהיו על הכיפק.
שנית, אני מכיר את ציפי ורותי. הילדים שלי עם הילדים שלהן בגן ובבית הספר. הן חברות (הלהקה שלי, נאג' חמאדי, אפילו הקליטה עבורן ג'ינגל), הן לוחמות חברתיות ואני בטוח שהן יהיו אחלה חברות מועצה וישפיעו לטובה. אני גם סומך עליהן בעיניים עצומות לרווחה שיידעו להצביע טוב ונכון גם בסוגיות שלא נמצאות בהארד קור של המצע שלהן – דרום, דיור, תחבורה ועוד. הרי בסופו של דבר, ההיגיון הבריא חשוב יותר מהמצע הכתוב. הן אפילו הציעו לי להצטרף במקום טוב בתחילת המרוץ, אבל אמרתי לא ואני קצת מצטער וקצת שמח על זה. בכל מקרה, לתחושתי, רשימות ההורים הולכות להיות ההפתעה של הבחירות האלה. אציין עוד דבר: אני חושב שהקדנציה הזו דווקא התאפיינה בשיפור מה מבחינת היחס למערכת החינוך בעיר ולמספר ההולך וגובר של ילדים בה, אבל צריך עוד דחיפה בכיוון הנכון.
הסתייגות אחת, קשה ומהבטן: זו רשימה קצת בורגנית מדי לטעמי. אולי לא הייתי מצביע לה אם לא הייתי מכיר את הנפשות הפועלות. הייתי מצביע ל"דרום העיר".
לגבי ראש העיר
פגשתי את אהרון מדואל לשיחה אחד על אחד, הייתי בחוג בית שלו, ראיתי אותו בפעולה ועקבתי אחרי פועלו ומפעלותיו במועצה, ובכלל. מדובר באדם חכם, רציני, הגון ומשקיען, יודע לדבר ויודע להקשיב. חבר מועצה שהעיר יותר ממתכבדת בו וראש אופוזיציה שעשה המון (בטח ביחס למה שאפשר לעשות באופוזיציה). אבל מצטער, אני לא חושב שהוא יכול להיות ראש עיריית תל אביב. לא בגלל שהוא לא מוכשר מספיק או לא מכיר את החומר, וגם לא בגלל מחסור בחזון. אני פשוט לא רואה אותו מייצג טוב את העיר מול המדינה. מדובר באדם לא ממסדי, לעדותו, אבל בשביל להיות ראש העיר של העיר היחידה בארץ אתה חייב לדעת לעבוד עם ועל הממסד. חלק לא קטן מהמגרעות של חולדאי נובעות בעיקר בגלל זה – הוא לא מסתדר ולא הסתדר עם השלטון המרכזי ולא ידע לעבוד אתם (בולט במיוחד בתחום התחבורה הציבורית).
ניצן הורביץ. גם אותו פגשתי וגם אותו אני מכיר ויש לי רק מילים טובות אבל מצטער, אבל אני לא חושב שהוא מתאים להיות ראש העיר. יש לו רעיונות טובים וחזון לא רע, אבל אין לו ניסיון ביצועי ואני לא חושב שמעבר בין כזה חוסר ניסיון לניהול ברמה כל כך גבוהה כמו עיר בגודל של תל אביב – חמישה מיליארד שקל תקציב, מעל לעשרת אלפים עובדים ומעל לארבע מאות אלף תושבים – ייפגע בנו. מצטער, אני לא רואה את הורביץ בונה אלפי דירות כמו שהוא מבטיח. אני גם לא רואה אותו מפזר את מבקשי המקלט בכל הארץ. מלבד זאת, יהיה טוב יותר לתושבי תל אביב ואזרחי מדינת ישראל אם הוא יישאר כח"כ – הוא מצוין בזה. יש הבדל מהותי בין להיות מחוקק ובין להיות מבצע והוא מחוקק לא רע בכלל.
רון חולדאי. אי אפשר לאהוב את רון חולדאי, זה ברור. השאלה היא אם צריך ועליה אין לי תשובה ברורה. יש הרבה מאוד דברים העומדים לחובתו: שינוי ייעוד של קרקעות, מיסחור ייתר של המרחב הציבורי, מצב התחבורה וכמובן הדרום (למרות שגם כאן יש הרבה מאוד דמגוגיה שמסתירה את האמת. מספיק לעשות סיבוב בדרום ומזרח העיר שעברו גם הם מתיחות פנים ושיפור מסיבי), ועוד, ועוד, ועוד קצת. מצד שני, יש גם הרבה לזכותו כמובן וגם את זה אין טעם לפרט.
אולי בכל זאת, בנוגע לשתיים מהטענות הבולטות. האחת: שהוא אויב המחאה. לדעתי זה לא נכון. כן, הוא פינה את רוטשילד ופקחיו עשו את זה באלימות תוך כדי שהם פוגעים בחברתי האהובה דפני ליף. אבל בואו נזכור את מה שכולם רוצים לשכוח: זה קרה אחרי שמאהל רוטשילד הפך למחראה שמיררה את חיי התושבים. בזמן אמת, חולדאי איפשר את המחאה: את המאהלים – ברוטשילד, בלווינסקי, בכיכר המדינה, בנורדאו, בבן גוריון. הוא איפשר את ההפגנות הגדולות. בפרספקטיבה, הוא ממש, אבל ממש, לא אויב המחאה. להאשים אותו במותה זו בעייני איוולת וצביעות.
שנית, בנוגע לפליטים. הדברים שכולם מתעלמים מהם: בתל אביב הם מקבלים שירותי בריאות ורווחה וחינוך ומזון וחלקם תעסוקה. שום דבר לא מספיק, זה נכון, ושום דבר לא מספיק טוב, זה ברור. באים אלי בטענות על זה שאני סובר שביחס לאחרים הוא טוב יותר – זה לא מספיק, אומרים לי. יכול להיות שזה לא מספיק, אבל צריך להסתכל על מה שיש. אשמתו: שלא התעורר בזמן, שלא דפק מספיק חזק על שולחנות השלטון המרכזי, שהפקיר את תושבי השכונות האלה.
לגבי הדיור: אני לא חושב שזה תלוי בו. הוא אולי לא עשה מספיק את מה שהוא יכול לעשות, אבל זה בכל מקרה לא היה מספיק ומספק אף אחד מהטוענים. להזכירכם: יש מצוקת נדל"ן בכל הארץ, ואם בדימונה קשה לקנות דירה – מה אתם רוצים מתל אביב.
טוענים שהוא הופך את העיר לעיר לעשירים. לא מדויק. נכון, יש מגמה של חזרת עשירים לעיר שקונים פנטהאוזים במגדלים, אבל א) זו מגמה עולמית ו – ב) תל אביב דווקא הופכת צעירה: זו עיר בה שיעור הצעירים גבוה מאד, בטח בהשוואה לכלל הארץ: שיעור בני ה-34-18 מתוך כלל האוכלוסייה בעיר הוא כ-31%, בעוד שבשאר המדינה שיעור הוא כ-25%. יש גם עלייה תלולה במספר הילדים בעיר – ולא, חברות וחברים, הם לא נולדים לשרי אריסון. יש גם עלייה של 8% במספר ילדי הגנים בעיר. 4500 ילדים נולדו בה בשנה שעברה ורק 1600 איש עזבו אותה. ולא צריך סטטיסטיקה בשביל זה, אני רואה את זה כתושב. כשבאתי זו הייתה עיר של זקנים ושל צעירים אחרי צבא ששכרו דירות. הורים וילדים היו מראה נדיר. זה כבר לא ככה. עיינו.
כתושב וותיק יחסית של העיר, אין ספק ואין חולק על השיפור הגדול, העצום, שהיא עברה ועוברת. לא הכל בזכות חולדאי, ברור, הרבה מכל זה קרה למרות חולדאי. ואחרי הכל – זה קרה בתקופתו.
עוד דבר בנוגע לחולדאי, ואת זה הוכיחו חמש השנים האחרונות בבירור: האיש צריך דחיפה, עובדה שהדחיפות האלה עוזרות: ויעידו שבילי האופניים או פארק קריית ספר, לדוגמה. רשימת רוב העיר ועיר לכולנו עשו עבודה נהדרת בלדחוף אותו למקומות טובים וצריך עוד רשימות כאלה כדי להמשיך ולדחוף – בעיקר דרום העיר וההורים.
לסיכום, הוא ממש, אבל ממש, לא כל כך גרוע כמו שעושים ממנו. אז הוא יהיר ולא נעים, בסדר – אתם לא בוחרים חבר (ובכלל לא בטוח שהורביץ נעים ממנו).
עכשיו השאלה שנשארה היא: האם תצביע לו, יא דרור?
אהיה כן אתכם: אני רוצה. מגיע לו. הוא ראש עיר מצוין שלוקח את העיר למקומות טובים, ואני מאמין שהוא יכול להמשיך – בהינתן אותן דחיפות שדיברתי עליהן.
אממה – אני לא יכול. יהיה לי קשה, נפשית ופיזית, להכניס את השם שלו לתוך מעטפה. כן, גם אני מצביע מהבטן וגם אני שייך לשבט. אני רוצה, אבל קשה לי. לא רואה את עצמי מצליח.
אז נראה לי שאני מצביע לאהרון מדואל. הוא לא יהיה ראש העיר, ואולי טוב שכך, אבל חשוב לחזק אותו ואת החזון שלו. להבדיל מהורביץ – הוא יישאר פה גם ב-24.10 לעוד חמש שנים וימשיך להילחם בשבילנו. זו הצבעת מחאה וזו הצבעה שנועדה לסמן לחולדאי את הכיוון הרצוי.
אז זו הבחירה שלי, היא לא מושלמת והיא לא קלה לי: "לב" (אסיפת הורים) למועצה (למרות שהנכון המושלם היה "דרום העיר) ואהרון מדואל לראשות העיר (למרות שחולדאי טוב ממנו).
בחירות טובות לכולם והלוואי שנמשיך להיות חברים גם אחר כך.
החיים בהיר 