Monthly Archives: אוקטובר 2009

הטייקונים באים והשואב שואב

א.

"צריכים להקים כאן שואב אבק שישאב את המוחות הישראלים שנמצאים באוניברסיטאות המובילות בחו"ל", אמר השבוע ראש הממשלה שלנו נתניהו בנימין, ועכשיו כולם יורדים עליו. כל אחד נהיה לי פתאום מבקר ספרות; המטאפורה בה השתמש לא טובה מספיק בשבילם. למה דווקא שואב אבק, הם שואלים; הרי אבק הוא פסולת, דבר שאין לו כל חשיבות, אבק הוא דבר פסיבי, שואבים אותו מפה ומשליכים אותו לשם, ובכלל – איך אפשר לכרוך יחד אבק ומוח יהודי?

איזה נודניקים, יא אללה. אני, עם כל הכבוד, דווקא מאוד אוהב את הדימוי. שואב אבק בשבילי זה בית, ולא סתם בית. בית נקי. אבל יותר משאני אוהב את הדימוי עצמו, אני אוהב את הדרך בה מניע אותנו ראש הממשלה לפעולה: "להקים" שואב אבק. להקים. לא לקנות, לא לייבא. להקים – זוהי ציונות אמיתית. ציונות עם טעם של פעם. לא לסמוך על הגויים האלה. לא. אנחנו נקים לנו שואב אבק משלנו. שואב אבק עברי גאה – אורי נקרא לו – שיהיה כל כך גדול וחזק שישאב את כל המוחות, אפילו אם הם רחוק באמריקה!

ראו איזה יופי: רק לפני כשישים שנה היינו לא יותר מאבק אדם שם באירופה, והנה – כמה מהר הפכנו מאבק אדם לשואב אבק, אבן שואבת, אור לגויים. אין, רק ביבי! אפשר למצוא את כל הגורל היהודי מקופל בכל מטאפורה שלו. שואה, תקומה, שאיבה. הכול שם.

 

ב.

ואחרי שנקים את שואב האבק שישאב את המוחות הישראלים שנמצאים בחו"ל, ימציאו לנו המוחות השאובים האלה, שייפלטו היישר למעבדות המקוצצות באוניברסיטאות הישראליות, מיקרוגל ענקי אליו נכניס את מוחותיהם הבינוניים והלא מפותחים של תלמידי ישראל ל-30 עד 45 שניות, והופ – הם יוצאים ממנו איינשטיין אחד אחד. לא צריך להעלות את שכר המורים, חבורת נודניקים, אפשר להפנות את כל הכסף להתנחלויות.

התלמידים הגאונים האלה, בתורם, ימציאו מדיח כלים ענקי ומכונת כביסה עצומה שידיחו וילבינו את כל העוולות שמעוללת המדינה ויוציא אותנו נקיים ומבריקים כמו שאנחנו באמת. פשעי מלחמה? פערים חברתיים? אלימות? גזענות? שום דבר. ראו: הכתמים נעלמו כלא היו!

בשואב האבק הזה שלנו נשאב את כל מהגרי העבודה וילדיהם הלא חוקיים שנמצאים בארץ, נזרוק אותם לאיזה חור ונסגור עניין. עכשיו נשאר רק להקים בוידעם ענקי אליו נדחוף את כל הדברים שבדרך כלל אנחנו מטאטאים מתחת לשטיח, להקים מזגן ענקי שיצנן אותנו בקיץ הלוהט, לבנות כספומט אדיר ממדים ממנו ימשוך אהוד ברק מזומנים ככל שיחפוץ ולהמציא מראה שכמותה לא ראו ובה נוכל להביט ולהשתקף יפי בלורית ותואר כמו שאנחנו באמת, לא כמו שרואים אותנו כל הגולדסטונים האלה יימח שמם וזכרם.

והנה – יש לנו מדינה למופת.

 

ג.

האמת שאני לא מבין מה הרעש סביב מה שמכונה "בריחת המוחות". אני חושב שבריחת מוחות זה דבר טוב. ניקח דוגמה מתחום אחר שגם בו אנחנו לא מי יודע מה מצטיינים, אבל לפחות בו אנחנו מבינים, שלא כמו במדע (ריבוזום? מה זה? משהו של שמאלנים, לא?): כדורגל.

הרי החלום של כל כדורגלן ישראלי, כמו גם של כל אוהד ממוצע, הוא לראות את עצמו, או את השחקן האהוב עליו, משחק בחו"ל (או באירופה או בספרד, אם לצטט את הגאון אלון מזרחי). מדינה שלמה עוקבת אחרי כל טמבל שבקושי יודע לאיית את שמו ויושב על ספסל המחליפים בקבוצה הנאבקת על מקומה בתחתית הטבלה של איזו ליגה זנוחה, והנה הוא כבר מוזמן לנבחרת. המדינה מוותרת על שירות צבאי לכל אהבל שיודע, בקושי, לבעוט ברגל שמאל ובמדורי הספורט מדווחים באריכות על כל שחקן ישראלי שנכנס בדקה ה-87 למשחק אימון בליגה הבלגית – וגם זה רק במקרה שהקבוצה שלו מובילה 7:0 וכל המחליפים שלפניו מתו באופן פתאומי – ו"השפיע על מהלך המשחק".

במו אוזניי שמעתי את הסוכן של בן סהר אומר כי דגל ישראל אחד ביציע של אספניול שווה הרבה יותר להסברה מאשר שירות צבאי בקריה. אולי כן ואולי לא, אבל זה לא העניין. העניין הוא למה אנחנו לא יכולים להיות גאים במדענים ובחוקרים שלנו שקיבלו הצעות טובות ממכוני מחקר מובילים בעולם? למה אנחנו לא רואים בזה תעודת כבוד, הרי שם הם ישראלים לא פחות, הרי שם הם משפיעים לטובה על עתיד האנושות לא פחות מכאן וסביר להניח שהרבה יותר. למה אנחנו קוראים להם ולמוחות המפוארים שלהם "בורחים"? הם לא בורחים, הם ממצים את הפוטנציאל שלהם בצורה הכי טובה שאפשר, לא פחות מבן סהר או יוסי בניון שלא תורמים ולא יתרמו דבר לאנושות. הרווארד או MIT שווים פי מיליון מליברפול או אספניול.

וזה מבלי להתחיל ולדבר על הצביעות מעוררת הקבס של ראשי הממשלה שלנו ושרי החינוך לדורותיהם שמקצצים ללא רחם בחינוך ובהשכלה לאורך שנים ואז נזכרים לקרוא ולהקים שואב אבק דמיוני.

אם אתם לא נותנים תנאים מכובדים למחקר מדעי, תנו למוחות הגדולים שלנו לצאת ולפרוח במקום שיכול לתת להם את התנאים האלה. היו גאים בהם. נכון שזה לא מצב אידיאלי, אבל זה המצב.

 

ד.

ובעוד המוחות "בורחים" הרי שהטייקונים חוזרים. העיתונות הכלכלית מלאה בשבועות האחרונים דיווחים על בעלי הון ישראליים השבים ארצה ומשוכנים במעברות של אקירוב, בצריפים הדלים בארסוף ובשיכונים של הרצליה פיתוח. סמי עופר, אייל עופר, ארנון מילצ'ן, טדי שגיא, אנשי הפיננסים יואב ונועם גוטסמן (האחרון עוד מתנדנד, אולי יעבור בכלל לארה"ב), איל הנדל"ן סול זכאי, איש ההיי-טק ארנון כ"ץ שהסוכנות זרקה אותו לסי אנד סאן ומאחר והתנאים שם גרועים כל כך עבר לכפר שמריהו, איש הקזינואים יגאל זילכה, ואפילו שי אגסי, ממציא המכונית החשמלית החליט לשוב להרצליה פיתוח. אמנם בינתיים הוא רק נותן לנו שנת ניסיון, אבל אם נתנהג יפה – כן, כולנו. גם אתה, חבר – הוא יחליט אם להישאר. ואיתם, כך אני קורא, עוד רבים וטובים.

זוהי ציונות! נכון שהיא נחבאת עמוק בליבם של האנשים האלה, עמוק עמוק מתחת למסווה של הרפורמה במס הנותנת להם פטור על רווחי הון והכנסות לעשר שנים (ואם להאמין למנהל רשות המיסים הרי שהיא תוארך בעשור נוסף), אבל כאלה הם הצברים שלנו: קשוחים מבחוץ. תאמינו לי כשאני אומר לכם שהם רק חיכו להיתלות בתירוץ הכי קטן וקלוש, גם אם הוא רק פטור על רווחי הון והכנסות לעשר שנים, כדי להזמין מקום במחלקה הראשונה של אוניית המעפילים הפרטית הכי מהירה בסביבה.

 

ה.

אז אני מבקש מכם, אחיותיי ואחיי הישראלים הוותיקים שלא נהנים מהצ'ופרים שפורטו לעיל, בואו ונקבל את הישראלים החוזרים האלה בחיבוק גדול. בואו נפתח את הזרועות ואת הכיסים (ואם לא נפתח הרי שהם יפתחו לנו אותם) וניתן להם לדעת כמה אנחנו אוהבים אותם, אותם ואת הונם ואת כל מקומות העבודה החדשים שהם ייצרו פה, גם אם כל המקומות האלה מיועדים רק לעצמם.

אני מבקש מכם, אחיי ואחיותיי, בואו לא ננהג כמו במערכון המיתולוגי של אורי זוהר ואריק איינשטיין. כל כך הרבה טעויות עשינו בקליטת עלייה בעשורים האחרונים: דפקנו את המזרחיים, פישלנו עם הרוסים, הרסנו את זה לגמרי עם האתיופים. אז הנה, יש לנו הזדמנות חד פעמית לתקן את הכול עם העדה החדשה הזו של יהודים – עדת הטייקונים.

 

ו.

אחיי ואחיותיי, בואו לא נשכח: הם ישראלים ויהודים בדיוק כמוני וכמוכם. אז נכון, מנהגיהם יכולים להיראות לנו קצת מוזרים, במיוחד הנטייה להסתגר במגדלי שן, לטוס במטוסים פרטיים ולרטון שהבירוקרטיה הישראלית מסואבת, אבל האין לכל עדה את המנהגים המיוחדים לה?

אז נכון, יש להם ריח מוזר, אבל אלה רק בשמי יוקרה. נכון, אני יודע, קשה להבין את המבטא שלהם, אבל נתרגל. גם העובדה שהנשים שלהם נוטות ללבוש בגדים לא מוכרים של מעצבים רמי דרג לא אומר שהן כולן זונות.

בואו נחבק אותם, את בני עדת הטייקונים שחוזרים אלינו אחרי אלפיים שנות מס, בואו נראה להם שאנחנו אוהבים אותם. אחרי הכל, הם באו הנה מרצונם, לא היינו צריכים להקים שום שואב אבק שיחזיר אותם.

 

קצרצר

 

יש לי הכבוד והעונג לקחת חלק בפרוייקט "קצרצר". מה הסיפור: סיפור יומי בהמשכים בסלולרי. שקל וחצי ליום. אולי קראתם על זה אתמול בדה-מרקר. בשלב הראשון מדובר בחמישה סופרים: יורם קניוק, אמנון דנקנר, שולמית לפיד, יאיר לפיד ואנוכי הקטן.

העונג, כי מדובר בפעם הראשונה שדבר כזה קורה בעולם. הכבוד זה מלהיות מוזכר באותו משפט והקשר עם יורם קניוק. לא אכחד מכם: זה די נעים לי להיות ברשימה הזו.

 

הסיפור שלי נקרא "ג'נסיס", ותקצירו כלדקמן: העיתונאי דרור פויר קיבל הצעה חד פעמית שהוא לא יכול היה לסרב לה בשום פנים ואופן: להיות העיתונאי הראשון והיחיד להצטרף למשלחת של אסטרונאוטים ומדענים מכל העולם ולעלות על סיפון ה"ג'נסיס", ספינת החלל המתקדמת ביותר, שמטרתה להגיע אל המקום אליו לא הגיע אדם מעולם, אל גלקסיה חדשה, ולפגוש בציוויליזציה מתקדמת בהרבה מאיתנו.

הוא עוזב את הכול בפתאומיות, אישה וילדים קטנים, הורים, חברים, עבודה, להקה, חיים שלמים, ופשוט עלה על החללית. יחד עם אנשי הצוות הוא הורדם בהקפאה עמוקה, כנהוג בסרטי מד"ב.  

 

כשהוא מתעורר פתאום, 380 שנה מאוחר יותר, הוא היחיד על סיפון הג'נסיס. כל אנשי הצוות מתים והחללית יצאה משליטה. דרור פויר מוצא את עצמו לבד בחלל העמוק, בחללית עליה הוא לא יכול להשתלט, הנמצאת במסלול התרסקות על פני שמש שאיש לפניו עוד לא ראה.

 

בזמן המועט שנותר לו הוא מנסה ליצור קשר עם כדור הארץ, ללא הצלחה; להחזיר את החללית לתפקוד, בהצלחה חלקית בלבד, ולהבין מה לעזאזל הוא אמור לעשות בתור העיתונאי הראשון בחלל. אחרי ההלם הראשוני הוא מבין שהדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, את הדבר שעבורו נשלח לחלל: לכתוב את הסיפור הגדול ביותר בתולדות האנושות.

 

לבד בחלל, הוא עורך חשבון נפש עם החיים שהיו לו, עם האנושות שהכיר, עם ההחלטה שעשה לעזוב את הכול.

 

מסתבר שהוא לא לבד בחלל. יש מישהו שעוקב אחריו. יש מישהי שמצטרפת אליו למסע. מי אלה? למה בחרו דווקא בו, עיתונאי לא חשוב במיוחד? איך כל זה ייגמר?

 

זה הסיפור. נשמע טוב, לא? אפשר להירשם באתר

 

ותודה לדיוויד בואי

נאג' חמאדי / הופעה חיה / האוזן השלישית / חמישי / 15.10

 

 

 

זה כדאי!

הנה שיר חדש שלנו שנקרא: עסקה עם השטן

 

 

ערוץ היוטיוב החדש והמלהיב שלנו

http://www.youtube.com/user/NagHammadiBand

עמוד הפייסבוק של ההופעה. מי שמאשר מקבל הנחה

על הבאר ועל הנצח

 

א.

אנחנו יושבים על הבאר, החבר שלי עמנואל ואני, שותים ויסקי ומדברים. זה שמו האמיתי, אגב. שמו הבדוי שמור במערכת, אבל אני עובד מהבית. השעה כבר מאוחרת, מספיק מאוחרת בשביל שעוד מעט אפשר יהיה לקרוא לה מוקדמת. מזמן כבר היינו צריכים להיות בבית, ככה לפחות הבטחנו לנשים שלנו, אבל ללילה חוקים משלו. אז אנחנו מזמינים משקה אחרון, משיקים כוסיות, הופכים אותן לגרון ומזמינים עוד משקה אחרון. ככה זה עובד. או כמו שאומרים אצלנו בבאר: באתי בגלל הבירה, נשארתי בגלל הבירות.

אנחנו מדברים על החיים, היקום וכל השאר: על הילדים, על העבודה, על גלעד שליט, על השיפוצים שעמנואל עושה בדירה. אני מחכה לשנייה של הפוגה בשיחה ומזדרז, כאילו במקרה, להעלות את נושא שעון החורף. האמת שכבר שבועיים כל מה שאני רוצה לדבר עליו זה רק שעון החורף. הטמטום הזה פשוט מוציא אותי מדעתי. לא שיש לי בעיה עקרונית עם חושך, להפך – בגילנו המתקדם חושך עושה רק טוב לעור הפנים. גם חורף זה דבר נחמד, במיוחד עם בר רפאלי שמתקלפת וכל זה, אבל למה כל כך מוקדם? בשביל מה זה טוב? חושך יש לנו כל הלילה, למה להחשיך גם את היום?

גם בשנה שעברה, בדיוק בתקופה הזו, פרסמתי טור די זועם על שעון החורף, ומשנה לשנה רק הולך זעמי ומתגבר, וכך גם נדמה לי אצל כלל הציבור. כל זה למרות שלי, לכאורה, אין מה להתלונן השנה על מחסור באור: הילדים קמים כל כך מוקדם מאז הזזת השעון שבסך הכל אפשר לומר שאני מקבל הרבה יותר שעות שמש ממה שאני צריך. זו רק החלוקה שלהן שלא מתאימה לסדר היום שלי.

אבל כבר אין לי כוח להאשים את הדתיים עם השטויות שלהם, מה גם שעוד לא פגשתי דתי אחד שמצדד בשעון החורף. לדעתי הדתיים היחידים שאוהבים את שעון החורף יושבים בכנסת, אנשים כמו ח"כ זבולון אורלב או ח"כ דוד אזולאי שמגינים בתוקף על שעון החורף ומגנים בחריפות כל מי שיוצא נגדו. אם אתם שואלים אותי, הם שכחו מה זה להיות יהודי.

אולי נזכיר להם: יהודי זה אחד שמבין שאם הצום נגמר שעה קודם זה אומר שהוא גם מתחיל שעה קודם. יהודי זה אחד שאוהב אור, שנאמר: אור חדש על ציון תאיר וגו'. כן, אני יודע שכתוב גם 'ברוך המעריב ערבים, משנה עתים ומחליף את הזמנים', אבל זה אמור לגבי אלוהים וחוץ מזה שאין אלוהים, הרי שגם זה נקרא להיות יהודי: להתעלם מהפסוקים שלא מתאימים לך לתזה ולומר על זה שלא מסכים אתך שהוא שכח מה זה להיות יהודי.

מרוב עצבים אני מזמין לנו סיבוב אחרון. עמנואל אומר שכנראה גם זה לא יהיה האחרון ואני נוטה להסכים אתו. אפשר לומר שאחרי כל הדרינקים האלה אני די נוטה באופן כללי, כל פעם לכיוון אחר.

עמנואל מציע שאולי נעשה שעון אחד לדתיים ושעון אחד לחילוניים. אני אומר לו שזה רעיון גרוע. הרי בקרב עמנו אנו יושבים, ומה שיקרה זה שכולם יהיו דתיים בבוקר וחילונים בערב, או להפך. וחוץ מזה עם אחד אנחנו ואם אני לא יכול לשאול אדם דתי מה השעה אז אנה אנו באים ומתי.

 

ב.

שני סיבובים אחרונים אחר כך והשיחה על שעון החורף הופכת לשיחה על הזמן בכלל. כי אם אפשר להזיז ככה באופן שרירותי את השעון שעה קדימה ושעה אחורה, למה אי אפשר יהיה לעשות את אותו הדבר עם לוח השנה כולו. הרי באופן היפותטי יכול אדם כמו ח"כ דוד אזולאי, אם יתחשק פתאום למר"ן, להעביר חוק שכל מוצאי שבת האחרון בחודש שבט של שנה שביעית מעוברת או משהו בסגנון, קופץ לוח השנה במאה שנים קדימה. למה לא בעצם. החבר שלי עמנואל אומר שאנשים כמו אזולאי תמיד יעדיפו לקפוץ מאה שנה אחורה. זה נכון, אני אומר לו, אבל עזוב את אזולאי, מיהו אזולאי לעומת הנצח?

נצח? – אומר עמנואל – אל תדבר אתי על הנצח! אבל זה כבר מאוחר מדי, כי אני, ברגע שמתחילים לדבר על הנצח אני לא רוצה להפסיק. אז אתה יודע מה, אני אומר לו, אם כבר מדברים על הנצח – אני רוצה לחיות לנצח. להיות בן אלמוות.

עמנואל אומר שיש הרבה בעיות עם העניין הזה של הנצח, ודאי וודאי בעניין של להיות בן אלמוות. המוזג, חבר יקר, מעמיד לפנינו עוד שתי כוסיות, ואנחנו מתפנים לפתור את הבעיות האלה אחת אחת.

הבעיה העיקרית עם האלמוות היא האם אתה ממשיך להזדקן לנצח או קופא בגיל. להמשיך להזדקן זו כמובן לא אופציה בכלל, כי מה כל הכיף בלהיות בן אלמוות אם אתה זקן תרח, מכופף ומקומט? לא. צריך להישאר צעירים. אבל מה אז, שואל החבר, כולם, משפחה, חברים, מזדקנים ומתים ואתה נשאר לבד. קצת מדכא, ומה הכיף בלהיות בן אלמוות אם כל מה שמצפה לך זה מאות שנות באסה? וכמובן שאי אפשר שכולם יחיו לנצח, כי אז איפה היתרון שלנו?

 

ג.

עזוב אותי מהפרטים הקטנים, אני אומר לו. לא ברורה לי הקונסטלציה, אבל זה מה שהייתי רוצה. הייתי רוצה לראות את העולם עוד אלפיים שנה, את האנושות בעוד חמשת אלפים, הייתי רוצה לצאת אל הכוכבים, לחוות את הכול.

האמת, כשאני בוחן את החלומות הגדולים שלי, כמו לטוס לחלל ולהיות בן אלמוות – זה קצת ילדותי, אני יודע, שלא לומר דבילי. אבל מצד שני, זה שומר אותי רענן, לפחות יחסית. אני לא רוצה לעשות כסף, זה לא החלום שלי, אני לא רוצה לשכב עם אלף נשים (למרות שזה בהחלט יכול להיות אחד היתרונות הבולטים של חיי נצח) או להיות כבאי – אני רוצה את מה שאי אפשר.

 

ד.

עמנואל מציע פשרה: לא לחיות לנצח ולא להיות בן אלמוות, אבל לחיות עשרה מחזורי חיים. כמו גלגול נשמות אבל לא בדיוק, כי אנחנו הרי לא מאמינים בגלגול נשמות. זה נשמע לי פתרון טוב אבל עכשיו אנחנו לא מצליחים להסכים על הדרך המועדפת עלינו: האם להיוולד שוב ושוב בתור אותו אדם? או אולי לקפוץ בכל פעם עשרים שנה אחורה ולעשות אותן טוב יותר. זה קצת משעמם, לא? כמה כבר אפשר להיות דרור פויר? עדיף להתנסות בכמה צורות חיים. הבעיה בעשרה גלגולים שאסור שזה יהיה רנדומלי מדי – מה אם תיוולד תינוק מת באפריקה, במחנה פליטים בלבנון או כיתומת איידס בניז'ר, המקום האומלל ביותר בעולם. מה, תפסיד תור? חייבת להיות לך סוג של בחירה. אם כבר נצח, שיהיה בסבבה.

ומה עם ניסיון החיים, האם הוא עובר אתך מסיבוב לסיבוב? לעמנואל יש רעיון טוב: משהו קטן שנשאר, הגרעין הקטן הזה, הבסיסי, שהוא אתה, בלי כל המזוודות של הזיכרונות. זה מקובל עלי.

עולה גם סוגיית הבדידות. לעמנואל יש עוד רעיון טוב, שמזכה אותו בעוד דרינק: קבוצות. שלושה ארבעה חבר'ה שנודדים במרחבים הפתוחים של הנצח ביחד. גם פה יכולות להיות בעיות, כמובן, אבל זה עדיף, לא?

 

ה.

אתה יודע מה, אני אומר לו כשמגיע הסיבוב האחרון באמת – הלוואי ויכולנו להישאר ככה לנצח. לנהל את השיחה הזו לעולמי עולמים, בדיוק כמו שאנחנו: מאוחר, קצת שתויים, לא צעירים, אבל רחוקים מלהיות זקנים, בבית הילדים ישנים (בתקווה) והאישה שאתה אוהב מחכה במיטה ומחר יום עבודה ועוד יומיים יורד השכר דירה והתשלום לגן ובדרך הביתה צריך לזכור לעבור בסופר, השחר כבר מתחיל לרמוז שהוא מגיע, כל החיים מחכים בחוץ אבל אתה על הבאר, מדבר שטויות עם חבר. לא צריך גלגולים ולא צריך נעליים.

אולי אספרסו אחד לדרך, מציע עמנואל. תעשה אותו חזק במיוחד, אני מבקש מהמוזג. אני צריך שהוא יחזיק אותי ער לנצח, או לפחות עד הבית.