Monthly Archives: אוקטובר 2004

פרשת השבוע – וירא

 

א.
כל כך הרבה סיפורים מכילה הפרשה שלנו – פרשת וירא – שיהיה קצת קשה לדבר על כולם בפעם אחת.
א.1.
מה יש לנו בפרשה? המלאכים המתגלים לאברהם, ההבטחה לשרה, הצחוק של שרה, לידת יצחק, גירוש הגר למדבר, הגר רואה את אלוהים, הסיפור על סדום, אשת לוט הופכת לנציב מלח, בנותיו של לוט שוכבות אתו בלי ידיעתו.

מעל הכל עומדת, כמובן, עקידת יצחק.
א.2.
עקידת יצחק – איזה סיפור! השנה, דווקא לא אתעכב עליו, אבל הרי לצאת פטור בלי כלום אי אפשר. אפנה אתכם, אם כך, לשתי קריאות מעניינות – ומנוגדות – על עקידת יצחק.
הראשונה, "בשבחו של אברהם" מאת הפילוסוף הדני סרן קירקגור (כאן, מתוך אתר "דעת". זה לא כל החיבור, אבל בהחלט אפשר להבין את רוח הדברים). השניה, "גירוש הגר ועקידת יצחק" מאת הפילוסוף האפרו-יהודי דרור פויר (מתוך אתר "רשימות").
מבחינה פילוסופית, שני האישים האלה הם עיוורים המנסים לתאר פיל כשזה אוחז בזנבו וזה אוחז ברגליו.
הפיל הספציפי שהם מנסים לתאר כאן הוא אברהם. קירקגור רואה בו מופת של אמונה וכוח, פויר רואה בו מופת של חולשה ואטימות.
עוד פיל ספציפי שהם מנסים לתאר כאן הוא אלוהים.
בשביל לתאר את אלוהים – ובשלב הזה אני נאלץ לבקש מכם לשבת. אם אתם קוראים את הקטע הזה תוך כדי נהיגה, אנא עיצרו בצד – לא יהיה מתאים להשתמש בדימוי של שני עיוורים ופיל על מנת להמחיש את ההבדלים בין שני ההוגים.
במקום הדימוי של שני עיוורים ופיל, אני מציע לכם את הדימוי של שני עיוורים וקיר.
שני עיוורים מנסים לתאר קיר כשהם עומדים משני צדדיו. הפעם (שלא כמו בדימוי הפיל) הם יתארו בדיוק את אותו קיר, אבל הם לא יוכלו למשש אם הם מהצד של הבחוץ או של מהצד של הבפנים.

הקיר הזה הוא הפיל מהדימוי הקודם. הקיר הזה הוא האלוהים.

לתאר ולמשש. המישוש והתיאור – הדואליזם היחיד שעוד שווה לדבר עליו.

נשתחווה לפני הצרפתי שאמר את זה קודם (אני לא זוכר מי מהם, אבל אני בטוח שהוא היה צרפתי ושהוא מת)

העיוורים לא יכולים למשש את ה"בחוץ" או את ה"בפנים", ושני פילוסופים לא יכולים לתאר דבר שקוראים לו אלוהים.

ב.
ובגלל כל זה, גם בגלל כל זה, עקידת יצחק היא אחד מהחומרים החזקים ביותר שנמצאים בכתב. עקידת יצחק עומדת בבסיס של הפילוסופיה של הדת. היא הקרקעית של הנהר מהדימוי של להיכנס לאותו נהר פעמיים.

ושוב נתקעתי על העקידה, למרות שרציתי לדבר השנה דווקא על סדום, על העיר הגדולה והכופרת, על אנשיה הצרים על דלתו של לוט ורוצים "לדעת" את מלאכי האלוהים.
השנה רציתי לדבר על ההיבט הפילוסופי של לרצות לזיין את אלוהים: "הכפירה הגדולה מכולן או האמונה הנשגבת מכולן?", אבל שוב נתקעתי על העקידה.

טוב, אולי בשנה הבאה.

ג.
אויש, תראו מה קרה: נגמר לנו הזמן.

ד.
שבת שלום.

 

פרשת השבוע – לֶךְ לְךָ

 

א.
בפרשת השבוע שלנו, לֶךְ לְךָ, אנחנו פוגשים לראשונה (אם לא מחשיבים אזכור קטן בסוף הפרשה האחרונה) את אבינו הראשון, אברם. רק באמצע הפרשה ישנה אלוהים את שמו של אבינו לאברהם. למה? מאותה הסיבה שהכלב מלקק לעצמו את הביצים (כי הוא יכול).

ב.
מיד בהתחלת הפרשה, ישר אחרי שאלוהים מצווה עליו ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו וללכת לארץ כנען, אברם יורד לארץ מצרים, "כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ". כשהם מתקרבים למצרים, לוקח אברם את שרי אשתו (רק באמצע הפרשה ישנה אלוהים את שמה של שרי לשרה. למה? מאותה הסיבה שהכלב מלקק לעצמו את הביצים. ראו סעיף א') לשיחה ואומר לה: תראי מותק, את כוסית לא קטנה, ובשביל שלא יהרגו אותי וייקחו אותך, "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (י"ב, י"ג).

ג.
על פניו הצעד הזה של אברם נראה פחדני ומגעיל. מאבינו הראשון היינו מצפים לקצת יותר דוגמה אישית. בכל זאת, מדובר בגבר מזרחי, היישר מערבות אור-כשדים, היא עיראק, לא ככה? מה עם הכבוד?
מה עם "מי שנוגע באישתי אני מוציא לו את העיניים ואוכל את הכליות שלו עם כפית"?
מה עם "מי שרק מסתכל על אשתי הכוסית אני מוציא לו את הגרוגרת דרך התחת"?
מה עם "מי שרק חושב לעבור ליד אשתי אני שורף לו את הבית ונותן לסוסים שלי לאנוס את הבנות שלו אחת אחת"?
מה עם "מי שרק חושב להוציא את השם של אשתי מהפה שלו, אני עוקר לו את השיניים וסותם לו עם הטוחנות שלו את החור של הפיפי"?
ג.1.
אבל לא, לא אברהם שלנו. האיש חננה. בעוד בניו (אנחנו), חותכים אחד את השני במועדונים על הרבה פחות מזה, בעוד אנחנו, בניו של אברהם אבינו, רוצחים אחד את השני על מעבר נתיב בכביש (שלא לדבר על מה שאנחנו עושים לבני עם אחר), הרי שאבינו הראשון התעקש להימנע מעימות.
ג.2.
ואתם יודעים מה? אולי עדיף ככה. אם זה מה שיצא מאיתנו עם אב ראשון שכזה, מפחיד לדמיין איך היינו עם אבא עצבני יותר.

ד.
ואכן, לא עוברות שעתיים מאז שהם עוברים את הגבול, "וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה; וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה".
ואם זה לא מספיק, אז אברם שלנו גם עושה קופה על אשתו היפה, שנאמר בפסוק ט"ז "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ; וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים".
ד.1
אבינו, ואין דרך יפה לומר את זה, מסרסר באשתו.

ה.
ואז, על פי הכתוב, מתערב אלוהים, שלא יכול לראות את אברם עושה את מה שהוא עושה: "וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים עַל-דְּבַר שָׂרַי, אֵשֶׁת אַבְרָם. וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם, וַיֹּאמֶר: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי  כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא? לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא, וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה?! וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים; וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ".

ו.
טוב, זה מה שאומרת לנו התורה, אבל ממתי אנחנו מאמינים לכל מה שכתוב בתורה?
אם אתם שואלים אותי, המקרה פשוט בהרבה: שרה אמנו – שרלילה לא קטנה – פשוט הדביקה את פרעה בהרפס. "נְגָעִים גְּדֹלִים"? מה זה נְגָעִים גְּדֹלִים הנגרמים ממגע מיני אם לא הרפס? אתם יכולים להסתכל כאן, על תמונות של נגעי הרפס, אבל אני בהחלט לא ממליץ לעשות את זה לפני האוכל, או בכלל.
איכס… מסכן פרעה.
זו, אם כן, האמת על מה שקרא שם. פרעה נתן לשרי, היא הדביקה אותו בהרפס, הוא קיבל "נְגָעִים גְּדֹלִים", התעצבן ורצה להרוג אותה, והיא אמרה, זה לא אני, זה אברם. אז הוא התעצבן עוד יותר; זונה מטונפת, את שוכבת עם אחיך? הוא לא אחי, הוא בעלי! בעלך? גם שקרן, גם סרסור, וגם מדביק את מלך מצרים בהרפס?
ואז הוא גירש את שניהם.
ומכאן, אחיות ואחים, השנאה של פרעה וצאצאיו לצאצאיו של אברהם. הכל בגלל מחלת מין אחת קטנה.
גם אלוהים יודע את זה, וכמה פרקים אחר כך (ט"ו, י"ג), "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם  וַעֲבָדוּם  וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה".
ו.1
ואם כבר שירות לקהל, כאן תוכלו לקרוא קצת על ההרפס. איך נדבקים, איך נמנעים, איך נרפאים.

ז.
יש עוד הרבה עניינים וסיפורים מעניינים בפרשה הזו, אבל בואו נשמור משהו לשנים הבאות.

ח.
שבת שלום.

 

פרשת השבוע – נח

 

א.
השנה, אחיות ואחים, לא אדבר אתכם על המבול הגדול שעומד במרכז פרשת השבוע שלנו, פרשת נח. גם לא אדבר על נח, גיבור הפרשה.
 
השנה אדבר אתכם על מגדל בבל.

ב.
בואו, ניגש לטקסט (בראשית, פרק יא', פסוקים א'-ט'):
(א:) וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. (ב:) וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. (ג:) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה. וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. (ד:) וַיֹּאמְרוּ: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם, פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. (ה:) וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. (ו:) וַיֹּאמֶר יְהוָה: הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. (ז:) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. (ח:) וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. (ט:) עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

ג.
השנה, אציע לכם את הקריאה שלי לסיפור מגדל בבל. כבר כמה שנים אני מסתובב עם הקריאה הזו. ממה ששאלתי וחיפשתי (לא יותר מדי, האמת) לא מצאתי פירוש דומה. אם יש פירוש דומה, אפילו זהה, שכתב מישהו אחר, תיאלצו להאמין לי שלא העתקתי. למעשה, אחיות ואחים, אני מאוד אשמח לדעת שמישהו חשב את אותו דבר לפני. העול של להיות זה שחשב על זה ראשון הוא פשוט כבד מנשוא. הכי הייתי שמח אם זה רעיון מספר שקראתי ושכחתי, זה יעשה אותי הכי מאושר: הוכחה שאני מסוגל להטמיע.
ג.1.
המשפט האחרון בסעיף ג' ("זה יעשה אותי הכי מאושר: הוכחה שאני מסוגל להטמיע") הוא אחד הדברים הכי אישיים שאמרתי אי פעם (וגם אותם לא "אמרתי" בקול רם, "רק" כתבתי).

ד.
אני רואה בסיפור מגדל בבל המשך לסיפור המבול, ומכאן אני טוען: בני האדם לא הקימו את מגדל בבל מהסיבה שכתובה בפסוק ד' המפורסם, הפסוק שמסביר הכל: "וַיֹּאמְרוּ: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם, פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ".

אני אומר: בני האדם הקימו את מגדל בבל מסיבה אחרת לחלוטין.

ה.
כקולקטיב, היו בני האדם בטראומת מבול, הטראומה של המפגש עם כוח ההרס הבלתי מוגבל של אלוהים, הטראומה של הרצח ההמוני המרושע ביותר שאירע מאז בריאת העולם.
חישבו על בני האדם האלה, המכונים "דור הפלגה": בתת המודע הקולקטיבי שלהם עוד חי הזיכרון הנורא של סוף העולם.
האם מישהו מאתנו יכול בכלל לדמיין לעצמו מה זה אומר? לזכור את סוף העולם. רק האפשרות לזיכרון כזה מעבירה צמרמורת קרה בגבי.

ו.
מתוך הטראומה הנוראית הזו, ביקשו בני האדם לבנות להם מקלט, או יותר נכון: ביקשו לזרוק לעצמם גלגל הצלה. להגן על עצמם ועל ילדיהם מפני זעמו הנורא של אלוהים, זה מה שרצו האנשים האלה לעשות. זה חטאם.
הם ביקשו לעשות מגדל גבוה, שבראשו יוכלו להמשיך ולנשום בפעם הבאה שאלוהים יחליט להטביע את כולם.
הם לא רצו "לעשות להם שם", כמו שכתוב, הם רק לא רצו למות. הם לא קראו תיגר על אלוהים, כמו שאומרים חלק מהפרשנים, הם רק חשבו על הילדים שלהם.

ז.
אם כך, תשאלו אותי: מה עושה שם פסוק ד'? האם אתה, דרור פויר, טוען שהתורה סתם ממציאה?
וכך אענה: את פסוק המפורסם צריך לקרוא אחרת. פסוק ד' הוא לא מה שאמרו בני האדם, פסוק ד' הוא קולו הפנימי של אלוהים. זה מה שאלוהים חשב על בניית המגדל.
ראו את ההבדלים. בפסוק ג', כשבני האדם מתכננים כתוב "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ…".
בפסוק ד' הם כבר לא אומרים "איש אל רעהו". שם הם רק "ויאמרו".
פסוק ג' מתאר מה רצו לעשות בני האדם. פסוק ד' מתאר מה אלוהים הבין מזה.
ואז אלוהים יורד אל הארץ, מבלבל את שפתם של בני האדם, מפסיק את בניית המגדל ומפיץ אותם בכל הארץ.

ח.
אתם יודעים מה, מאחר ואני מעריך את אלוהים ואת מי שכתב את התורה, אני מוכן לקבל עוד קריאה.
אני מוכן לראות שיכול להיות שאלוהים טעה וחשב כי החטא שחטאו בני האדם היה שלא האמינו לו על מה שנשבע מיד אחרי המבול (פרק ח', כ"א) "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם…  וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי".
על פי הקריאה הזו, אלוהים חושב: אני הצהרתי שלא אוריד עוד מבול! אני הבטחתי שלא עוד רצח המוני! אני עשיתי קשת בענן לאות הברית! והם עדיין לא מאמינים!
על פי הקריאה הזו, נענש דור הפלגה על חטא שלא ביצע. על החטא המדומה הזה (בידי אלוהים) נענשנו כולנו.
ח.1.
תחשבו על זה: היינו יכולים להיות כולנו באותה שפה. וב"אותה שפה" מתכוון הכתוב לומר שבתקופה הזו שאחרי המבול, בני האדם הבינו אחד את השני. הבינו! האם אנחנו מסוגלים לדמיין מה זה אומר? להבין את כל בני האדם?
לא, וזה כי אלוהים לקח מאתנו את היכולת הזו, ועל ידי כך גרם לכל הבלגאן שיש לנו פה.

ט.
אלוהים, אם כן, מעניש את בני האדם על לא עוול בכפם. החטא האמיתי בסיפור מגדל בבל הוא חטאו של אלוהים.

אלוהים – אתה אשם.

זו הייתה הקריאה שלי את סיפור מגדל בבל.

י.
זו הקריאה שלי, והיא קשה וכואבת בדיוק בגלל שהיא חושפת את אי ההבנה המובנה ביחסים בין אלוהים לבני האדם; יחסים שבסיסם אי אמון ועין רעה, יחסים שבסיסם עוינות ופחד, יחסים שבסיסם אדנות מול עבדות.

יא.
זו הקריאה שלי, והיא קשה וכואבת בדיוק בגלל שהיא חושפת את מה שעומד בבסיס האמונה הממוסדת באלוהים, וגם בבסיס הסיפור שלפנינו; יחסים שבסיסם הלקאה עצמית – החטא של בני האדם הוא זה שאלוהים לא מבין אותם.
החטא של בני האדם זה שאלוהים לא מאמין להם.
זה גם העונש שלהם.
הם תמיד יחטאו, והם תמיד יענשו.
הם אינם יכולים שלא לחטוא, הם אינם יכולים שלא להיענש.
זה מה שאני רואה בתשע הפסוקים האלה. תשע הפסוקים האלה הם התקציר לכל מערכת היחסים בין בני האדם והאלוהים.

יב.
לפני שניפרד ואתם תלכו לחשוב טוב טוב על כל מה שדיברנו, אביא בפניכם את מה שכתב מורנו ורבנו הרד"פ על פרשת נח.
ב"והארץ עדיין תוהו ובוהו" (פירושים לספר בראשית) כותב הרד"פ על פרשת נח את הדברים הבאים, דברים קצרים וחזקים:
"וראו, קוסם אנוכי: נוטל פסוקים שניים מפרשתנו זו – פסוק כ"א פרק ח' ופסוק ו' בפרק ט' – ומפרקם, ומחברם יחדיו ומהם למֵד שיעור חשוב: בפרק ח' אוסר אלוהינו על רצח, "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". וראו, בפרק ט', מודה אלוהינו "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".
ולא צריך לדעת על בורייה את תורת הלוגוס שלמדנו מאחינו הגויים, רעיי, על מנת להבין את הדבר שאין האדם רוצה להבין: יצר לב האדם רע + האדם הוא בצלם אלוהים = יצר לב האלוהים רע".
יב.1.
בגלל המשפט הזה, ומשפטים אחרים, נידתה קהילת ליסבון הקדושה את הרד"פ, וזה נאלץ לעזוב את עירו האהובה ולנדוד ברחבי אירופה. מספרים שנפגש עם ברוך שפינוזה באמסטרדם. לפגישה הזו אין תיעוד, לצערנו, אולם היא מהדהדת עד היום בכתביהם של השניים, ודרכם היא מהדהדת בתרבות המערבית מאז ועד היום.
לא הרבה יודעים, אבל אני עושה סרט תיעודי על המפגש הזה ובמקביל כותב עליו את עבודת הדוקטורט שלי. הסרט מתעד אותי כותב את עבודת הדוקטורט שלי על פגישה שאין שום הוכחה לקיומה. למעשה, בימים אלה ממש מתבצעים אודישנים לתפקיד של "דרור". אני רציתי את הארווי קייטל, אבל ההפקה אומרת שמתאים יותר מישהו כמו ווין דיזל.

יג.
תודה רבה, שבת שלום ושבוע טוב.

ז'יז'ק ואני

 

חשבתי קצת על מותו של דרידה ועל זה שעכשיו אנחנו קצת תקועים עם ז'יז'ק שמייצר תיאוריות בקצב שהוליווד מפיקה סרטים. אני מוכן לשים אלף דולר: תוך לא הרבה זמן ייצא ספר חדש של זי'יז'ק שימצא רמזים למותו של כריסטופר ריב בגרסת הדי.וי.די של "תפוס ת'כריש" (חרא סרט, אגב) ויעמת את הדימוי של וויל סמית' (פנטזמה פאלית, דימוי האדון) אל מול הדימוי של יחסי סופרמן-כריסטופר ריב על פי לאקאן (האיווי של האחר הגדול, הסימבולי פוגש את הממשי. הדימיוני מתעמת עם האב האנאלי), עם רפרנסים לרשימת מכולת שנמצאה בעיזבונו של היצ'קוק (סובייקטיביזציה של ההתענגות), ורמזים לסיפור של שלגיה (ה-אחר הפראנואידי פוגש את ה-דבר האידיאלי). ז'יז'ק הוא לוליין, הוא לא פילוסוף אמיתי, כמו שדרידה היה. וזה כי ז'יז'ק לעולם יבוא מעמדת התלמיד, ואילו דרידה מההתחלה בא מעמדת האדון, ואת זה אפשר אולי לזקוף לזכות, או לחובת, העובדה שזה צרפתי וזה סלובני

ואז חשבתי כמה שאני רוצה פילוסוף עכשיו, ואין לי. כרגע, ניתן לומר שכרגע אני נטול פילוסוף, ונדמה לי שכל העולם ככה.

ז'אק דרידה, אם כן. יהי זכרו.

 

פרשת השבוע – בראשית

 

א.
הרבה זמן לא דרשנו בפרשת השבוע, ונדמה כי פרשת בראשית היא הזדמנות טובה לחזור אל הסֶייפֶר, כמו שהיה אומר אחד מהרבנים של ילדותי.
ב.
הדרש שאדרוש להלן יהיה לעילוי נשמתם של קורבנות הפיגוע בטאבה, קורבנות הקסאמים בשדרות וקורבנות "ימי תשובה" בעזה. על כל המתים האלה, ועל כל הרוצחים שלהם, מבכה אלוהים בפרשת השבוע שלנו, פרק ד', פסוק י': "מֶה עָשִׂיתָ", זועק אלוהים אל קין (וזו הזעקה הראשונה של אלוהים), "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה".
אלוהים שומע את דם המתים צועק אליו מן האדמה, וזה אולי היתרון היחיד שיש לנו, בני האדם, על פני האלוהים: אנחנו לא שומעים את המתים.
אם היינו שומעים את המתים, מה היינו עושים? מה לעזאזל היינו עושים אם היינו שומעים את קול דמי אחינו בני האדם צועקים אלינו מן האדמה המזורגגת הזאת?
ואולי אנחנו שומעים, אבל אנחנו לא יודעים מה אנחנו שומעים, ואולי זו המשמעות של כל דקות הדומיה בכל ימי הזיכרון: ניסיון לשמוע, ואולי להבין, את דמי אחינו בני האדם צועקים אלינו מן האדמה, ניסיון עלוב להיות כמו אלוהים, ולו לדקה אחת של דומיה.
אבל לא. לעולם לא נהיה כמו אלוהים.
וטוב שכך, כי אין אלוהים. כלומר שאם היינו כמו אלוהים, לא היינו בכלל.
ג.
בדרשתי זו אבקש לפסוח על הקטע הפותח את הפרשה: בריאת העולם. בעיני, בריאת העולם זה הקטע השולי בפרשה. זה קטע שולי כי הוא לא מלמד אותנו שום דבר על עצמנו.
ג.1.
בריאת העולם תמיד שיעממה אותי. מה כבר אפשר ללמוד מבריאת העולם? מה זה משנה אם האור נברא לפני החושך או אם הדגים נבראו אחרי או לפני העצים? למי זה משנה מתי נבראו המאורות המחורבנים ומה בא קודם, הדגים או התנינים הגדולים? למי אכפת מכל זה?
ג.2.
את כל מה שניתן לומר על בריאת העולם ועל יכולתו של האלוהים לברוא את העולם סיכמתי בשני מקומות. כאן, וכאן. לכו, תקראו, ותחזרו אלי. (כמה זמן כבר לא קראתם משהו חדש? כמה זמן כבר לא קראתם משהו אמיתי?)
ד.
לא אתייחס גם לעובדה שבריאת העולם מסופרת פעמיים בפרשה, בשתי גרסאות שונות לגמרי (גרסה ראשונה, גרסה שניה). לדעתי, העובדה שסיפור בריאת העולם מוגש פעמיים היא הוכחה שיש יותר מאלוהים אחד, ואם יש יותר מאלוהים אחד, סימן שאין אלוהים, כי אלוהים חייב להיות אחד, אחרת הוא לא אלוהים. אם יש יותר מאלוהים אחד, הרי שאלוהים הוא אחד מאתנו; "רק זר באוטובוס, מנסה להגיע הביתה / בחזרה לשמיים, לבדו", כמו שאומר הלהיט.
ד.1.
ובכל זאת, פטור בלא כלום הרי אי אפשר. בפעם השניה בה מתוארת בריאת העולם כתוב: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (ב, ד).
ועל כך כותב הרד"פ (מתוך "בראשית להמונים", פרק ג', עמוד קכ"ד): "ומכאן למד אני שיותר משאלוהים ברא את העולם, נברא העולם על ידי עצמו, ואחר כך ברא (העולם) את האלוהים, ואף נטע בו את תכונתו הבולטת ביותר: שהוא (האלוהים) בטוח כי הוא ברא את העולם בהבל פיו, ומכאן כל הבעיות כולן."
והרד"פ לא מרפה, ובפרק הבא הוא ממשיך ומנסר את הענף עליו יושבת התרבות המערבית: "ומה שאמרנו, עדיף שנאמר שוב: אלוהים, שלא באשמתו, בטוח (כי) הוא זה שברא את העולם בהבל פיו ו(כי) הוא זה שברא את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו. האדם, שלא באשמתו, בטוח כי נברא הוא בצלם אלוהים, והבל פיו שלו יכול לברוא דבר זה או דבר אחר. וטעות בידינו. (כי) דבר לא נברא ודבר לא בורא".
ה.
אני מדלג, אם כן, לשלב בו הפרשה מתחילה להיות מעניינת.
אלוהים בורא את גן העדן (פרק ב', פסוק ח'): "וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע".
וכמה פסוקים אחר כך (פסוק ט"ז): וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ – מוֹת תָּמוּת".
ה.1.
שימו לב, אחיות ואחים, למה שקורה פה: אנחנו קוראים את הפרשה, קוראים את האיום של האלוהים, ואנחנו יודעים שאלוהים משקר. אנחנו  יודעים שהאדם יאכל מהעץ ואנחנו יודעים שהוא לא ימות.
ה.2.
אלוהים, אין לו מילה. עוד לא עברו שני פרקים מאז בריאת העולם, וכבר אלוהים לא עומד במילה שלו. אנחנו יודעים את זה, הוא יודע את זה, ורק אדם עוד לא יודע את זה.
שימו לב, אחיות ואחים, לפרט רב עוצמה מאין כמותו: במרווח בין האִיוּם של אלוהים (פרק ב' פסוק ט"ז), ועד לשלב בו אדם וחווה אוכלים מהעץ ולא מתים (פרק ג', פסוק ו') – במרווח הזה, היחיד שעוד מאמין באלוהים הוא אדם. אנחנו, וגם אלוהים, כבר יודעים את האמת, ובכל שנה, כשאנחנו קוראים את הפרשה, אנחנו מקנאים באדם מחדש: ראו עד כמה תמימה אמונתו של אדם. ובכל שנה, כשאנחנו קוראים את הפרשה, בא לנו לזעוק מכאן ועד לגן העדן: אלוהים שקרן! המלך עירום! אדם, אל תאמין לו!
ה.3.
ואנחנו למדים עוד שיעור רב עוצמה: אנחנו למדים מה רב כוחה ומה אדיר יופייה של הקריאה הראשונה. כי רק ב
קריאה הראשונה שלנו את פרשת בראשית אנחנו מאמינים לאלוהים. הקריאה השניה ואילך – המתרחשת בצל הידיעה שאלוהים משקר – כבר שורטת אותנו עמוק עמוק. הקריאה השניה היא התחושה עליה שר רוד סטיוארט: "הפצע הראשון הוא העמוק מכולם".
השקר הזה של אלוהים, אחיות ואחים, הוא אכן הפצע העמוק מכולם.
ו.
אני פותח את ספרו של הרד"פ "דעת טוב ורע", בעמוד קל"ז, וקורא שוב את אחד מהפירושים שהשפיעו עלי הכי הרבה.
כותב הרד"פ על פסוק ט"ז ("…וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע"), וכך כותב רבנו הגאון, הפטיש החזק:
"ונאלץ אני שלא להסכים עם כל שפירשו קודמיי, ש(הרי) אנוכי רואה דבר אחר. שהם רואים עץ דעת אחד, וממנו יידע האוכל טוב ורע, ואילו אני רואה שני עצים: עץ הדעת טוב, ועץ הדעת רע".
בפעם הראשונה שקראתי את הפירוש הזה של הרד"פ, הסתובב ראשי ורעדו רגלי. זו הייתה רעידת אדמה מנטלית, מהסוג שחוויתי בפעם הראשונה שפתחתי את "כה אמר זרטוסטרא".
מה, בעצם, אומר פה הרד"פ? הוא לא "רק" אומר שבגן העדן היו שני עצי דעת, הוא אומר משהו עמוק הרבה יותר: הוא אומר שהרע והטוב אינם הפכים, הרע והטוב אינם קשורים. הרע והטוב, על פי הרד"פ, לא צומחים מאותו העץ, ומי שיודע את האחד, לא בהכרח יודע את השני.
הרד"פ מפרק את הדואליזם לגורמים. יש טוב, הוא אומר, ויש רע, אבל הם לא ענפים של אותו עץ, הם שני עצים שונים.
ו.1.
אם כך נשאלת השאלה: מאיזה עץ אכלו אדם וחווה, מ"עץ הדעת טוב" או מ"עץ הדעת רע"? על כך כותב הרד"פ: "אומַר זאת, ויותר לא אומַר: לא מעץ הדעת טוב אכלו חווה ואדם, ולא מעץ הדעת רע. מסתם עץ שבגן אכלו, ומגן העדן גורשו בשל הנכונות להמרות פי אלוהים, וסתם גורשו, ויצאו אל האדמה בלא לדעת את הטוב ובלא לדעת את הרע. ושני העצים עדיין עומדים בגן, ופריים נופל אל האדמה, הולך ומרקיב, מרקיב והולך, ואין איש טועם הפרי, ואין איש מטפס על ענפי העץ, ואלוהינו מתחרט עד עצם היום הזה על אותו הגירוש, שעכשיו הוא לבד, ולבד יישאר – קורבן השקר של עצמו".
ו.2.
החיים של כולנו היו הרבה יותר פשוטים אם לא היינו קוראים את הרד"פ, אבל מי רוצה חיים פשוטים?
ז.
יש עוד הרבה דברים לומר על פרשה זו, וצריך להשאיר משהו גם לשנה הבאה. נסיים, אם כן, במחשבה אחרונה: בסוף הפרשה (פרק ו', ב'-ח') מופיעים כמה מהפסוקים המסתוריים ביותר בחמשת חומשי תורה:
"וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ… וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם: הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם… וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ  רַק רַע כָּל הַיּוֹם… וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר יְהוָה: אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה…".
ז.1.
בואו נקרא את הפסוק כפשוטו, אבל לאור פירוש הרד"פ בסעיף ו.1.
בני האדם גורשו מגן העדן, למרות שבעצם לא אכלו מעץ הדעת, בני האלוהים – שאכלו גם אכלו מעץ הדעת רע – ירדו לאדמה וזיינו את בנות האדם, זרעו בתוכן זרעים.
כלומר: הרוע שקיים בעולמנו איננו רעיון אנושי או תוכנה אנושית: הוא נטע זר שנזרע בנו, באמותינו הקדומות, על ידי בניו החרמנים, האנסים, של האלוהים. הרוע הוא אלוהי, אחיות ואחים, לא אנושי.
ז.2.
אז למה מי שמת אלה תמיד אנחנו, בני האדם? למה לא ימותו כבר האלוהים ובניו, שהם מקור כל הרוע והרשע בעולמנו? למה לא ימותו הם וירקבו, ואתם יירקב גם זכרם? למה לא ייענשו הם על חטאם?
ח.
שבת שלום.

 

בּוּק רִיפּוֹרְט, אופניים, סיגריות

 

1.
הדבר הכי טוב שיכול לקרות לַקריאה, כידוע, הוא דדליין של כתיבה.
בספטמבר, וגם באוגוסט, הייתי ילד רע: לא כתבתי כמו שהייתי צריך. במקום זה קראתי הרבה, יחסית לי לפחות. כשירות לציבור, מצ"ב כמה המלצות קריאה, בסדר לא מסוים.
הדבר הכי טוב, אני חושב, היה "המכורה לשינה" של אלפרידה צ'ורדה. ספר קטן, עצבני, חזק, מדכא, מאתגר, עוצמתי, כתוב כמו שום דבר אחר. קראתי פעמיים רצוף (לא מההתחלה עד הסוף פעמיים, אלא פעמיים כל עמוד, כל פסקה, כל משפט, כל מילה), השאלתי לחבר, ואני כבר מתגעגע. ואתם, המתרגמים, תרגמו עוד ממנה.
אהבתי גם את הריפוי של שופנהאואר, שכולו תחושות של טרום-מוות (טרוֹמָוות, אם אתה תומר ליכטש), פסיכולוגיה ושופנהאואר פוֹר דָאמִיז. אני אוהב ספרי פילוסופיה פופולרית; הם מרחיבים דעתו של אדם. צחקתי מ"עזוב אותך מיוגה" המעולה: ספר מסע וסמים שכולו אהבת אדם. נמתחתי והסתקרנתי מ"אנשי הכבשן" של דיוויד ברין. ספר מד"ב מעולה, שקורה איפה שקורים הדברים האמיתיים: כאן, על כדור הארץ. כי מה שנאמר, "לא בשמיים היא", על הספרות נאמר.
"שנת הארנב" זה אחלה ספר, כך גם "מתים להתפרסם". את האחרון כדאי לקרוא עכשיו, על רקע מגפת הריאליטי. הוא לא ספר מדהים, אבל הוא מאוד, אבל מאוד, נכון לזמננו, וכשאני אומר זמננו אני לא מתכוון למילניום הזה, או אפילו לדור הזה, אני מתכוון להווה, לעכשיו, לזמן בו השם אלון פאקינג ליטבק עוד אומר משהו למישהו. מתים להתפרסם הוא על הרגע הזה. עוד שנתיים, אולי פחות, כבר אי אפשר יהיה לקרוא אותו, הוא יהיה חמוץ.
אני באמצע "מאו II" של דון דלילו. ספר מעולה! מעולה! האיש הזה, דלילו, כותב משפטים מועכים. במקום אחד הוא כותב, מפי אחת הדמויות שלו, על המאמינים הדתיים. "בלעדיהם כדור הארץ היה מתקרר", כותב דלילו.
הביוגרפיה של רספוטין הייתה משעשעת, סקסית ומהנה לקריאה הרבה יותר מהביוגרפיה של צ'ה גווארה, אם כי מקיפה ורצינית פחות מהביוגרפיה של צ'רצ'יל, שאותה לא סיימתי. זה היה לי מעייף מדי. אומר לכם מה ההבדל: בעוד רספוטין מתואר כאדם שתואר (על ידי אחרים) כאל, גווארה מתואר כאל שתואר (על ידי אחרים) כבנאדם.
בואו נגיד את זה אחרת. אחרי שני הספרים האלה, אם הייתי יכול לבחור עם מי לשתות בירה, אני הולך על הרוסי.
היה לי טוב מאוד עם "הזדמנות אחרונה לראות" של דגלאס אדאמס, אולי האליל היחיד שהיה לי שלא הכזיב: הוא תמיד כל כך חכם ומצחיק וטוב ואנושי ופגיע ולא לוקח את עצמו ברצינות ומוכן לחוויות חדשות, הוא תמיד כל כך אוהב אדם, אדאמס, גם כשהוא צוחק עלינו, ואולי במיוחד אז.
מה היה לנו עוד? כרגע, אני לא מסוגל לזכור כלום מ"האישה מנמל פים" של אנטוניו טאבוקי, וככה גם מ"שלושה סוסים" של ארי דה לוקה. תחושה משונה: אני זוכר שקראתי אותם, אבל אני לא זוכר את עצמי קורא אותם. מהראשון יש לי תחושה עמומה של משפטים יפים, מהשני תחושה עמוקה של דימויים מופשטים.
מ"האנתולוגיה של האנרכיזם" אני זוכר בעיקר את תחושת החשיבות העצמית שהייתה לי: תראו אותי, יושב במרפסת וקורא הגות אנרכיסטית.
ועוד בהגות: "דרגת האפס של הכתיבה" לרולאן בארת הייתה קריאה מהנה, ו"אלוהים והפילוסופיה" של עמנואל לוינס (שלקח לי חודשים לסיים אותו) הייתה קריאה מאוד מחכימה. אתה לא יכול שלא לאהוב את הפילוסופים הצרפתיים: הם כל כך אוהבים את הפילוסופיה. אתה רואה אותם נהנים, וזה פשוט עושה לך טוב.
בשטח הספרות העברית, נהניתי מאוד מ"עולם הסוף", נהניתי פחות מהמסע להודו שעשה צור שיזף עם בני משפחתו, והתחלתי את "אבות ואחים" של שמעון זנדבנק שנראה מבטיח מאוד.
קראתי גם אוסף של סיפורים קוריאנים. לא היה משהו, בכלל לא משהו, אבל זו הזדמנות להמליץ לכם בחום על שני סרטים קוריאנים מעולים: "שבעה צעדים" ו"אביב, קיץ, סתיו, חורף ו…אביב". מצד אחד, הם נורא הפוכים; הראשון סרט נקמות – כולו מכות, אלימות ומוות, כולו מתרחש בחללים אורבנים, סוגרים, חשוכים, מדכאים. לעומתו, השני הוא סרט עדין, פיוטי, כולו מתרחש במקום הכי קרוב לגן עדן שראיתי בזמן האחרון בקולנוע. נופים קסומים על באמת. אבל מצד שני, הם דומים, שני הסרטים. קשה להסביר איך בדיוק הם דומים, הם כמו בני דודים שנִיים שיש להם בדיוק אותו אף.

(1.1.
התלבטתי אם לתת לינקים והחלטתי שלא. לא שאין לי אינטרס להקל על הקורא, אבל אינני סוכן קניות מקוון, ולא סגרתי דיל עם אף חנות ספרים מקוונת. חפשו לבד, חברים.)

2.
אחרי לא מעט חודשים בהם הייתי מחוסר אופניים, עקב עוד גניבה, רכשתי עוד זוג. אופניים כחולים, לא מי יודע מה טובים, לא מי יודע מה קלים, לא מי יודע מה מפוארים, אבל מה? הם שלי, ושוב יש לי על מה לרכב.
אני רוכב, לא יתפסוני חי. אני רוכב בטיילת ואני רוכב בפארק, אני רוכב ברחובות ואני רוכב בשדרות. אני רוכב, אני מגביר מהירות, אני עוזב ידיים, אני פורש אותן לצדדים ומרגיש טוב לרגע.
כל האופניים האלה שנגנבו לימדו אותי שיעור חשוב, שאותו אעביר לכם כפרפראזה על ג'ון לנון: אם אני לא יכול לרכב על האופניים שאני אוהב, אני אוהב את האופניים עליהם אני רוכב.

3.
ולא פחות חשוב: חמישה שבועות שאני לא מעשן. פשוט הפסקתי יום בהיר אחד; ישבתי על המחשב, עישנתי סיגריה, ופתאום הבנתי שזו הסיגריה האחרונה. עישנתי אותה עד תומה, לא נהניתי במיוחד, רוקנתי את המאפרות, ומאז לא נוגע.
לא אצא בהצהרות, כמובן, הסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה: פחות משבעה אחוזים של אלה שהפסיקו לעשן (שהם פחות מעשרה אחוז מהמעשנים) מצליחים להישאר נקיים. אבל מה? אני בסדר בינתיים.
אגלה לכם את השיטה שלי. הפסקתי לעשן בשיטת הוויפאסאנה: בכל פעם שמתעורר בי החשק לעשן, אני פשוט מביט בו. אני מביט בו מתקרב אלי, אני צופה בו מתגבר, רואה אותו מגיע לשיא, ואז אני מבחין בו נמוג, מתפייד, נעלם.
תשאלו אותי בבקשה כמה זמן זה לוקח.
ובכן, כל מעגל כזה – מרגע שהחשק נראה מרחוק ועד שהוא נעלם – לוקח כמו נשימה עמוקה אחת.
שאיפה, השהיה, נשיפה. זהו. עבר החשק לעשן, עד לפעם הבאה, שגם אותה נקבל בנשימה.

4.
אבל אל תטעו. נכון, משלושת הסעיפים עד כה ניתן היה לקבל תמונה מאוד מסוימת: הוא הפסיק לעשן, התחיל לקרוא, רוכב על אופניים. (הרשו לי להוסיף עוד קיסם למדורה: אני גם נהנה בעבודה.)
הוא בטח מאושר, אתם אומרים לעצמכם. ובכן לא. לא במיוחד.

5.
אני מפר את כל הכללים של כתיבה לאינטרנט – הפוסטים שלי ארוכים, מעורפלים, לא נצמדים לנושא אחד ואין תמונות. מומחים היו אומרים לי שאני נלחם בקוראים, אבל הקוראים שאני נלחם בהם הם לא הקוראים הנכונים בכל מקרה.
וחוץ מזה: יש שיר לסיום.

6.
שיר לסיום

החלטתי שלא אגיש פינה בתוכנית שלך, אדוני.
החלטתי לא.
אני מעדיף שאף אחד לא יראה אותי.
אני יודע, יש לי את הלוק, אבל לא. לא אגיש פינה בתוכנית שלך, אדוני.
לא.
לא אגיש פינה,
לא אגיש פינה ,
לא בתוכנית שלך, ולא בתוכנית של הקוּשַלַחוֹתְך.
אנא, ראה בזאת סירוב סופי.
תודֶה לקהל הנהדר באולפן,
תודֶה לצופים שבבית.
תנחומים למשפחות החללים.
איחולי החלמה לפצועים.