Monthly Archives: אוגוסט 2007

אבא'לה

ביום שישי שעבר, 24 באוגוסט בשש וחצי בבוקר, נולדו לנו שני אלה:

מימין הלל דאגלס ארטום-פויר בוורוד פוקסיה, משמאל נגה לילי ארטום-פויר בכחול צי

 

מחר יש לי יומולדת, אהיה בן 37. יופי של מתנה קיבלתי

 

השטינקר

 

א.

אני זוכר כאילו היה זה הבוקר את אותו יום לפני כמעט שלושים שנה בפתח תקווה: אני בערך בן תשע, וכשאני חוזר לכיתה באמצע ההפסקה הגדולה לקחת משהו מהתיק אני רואה שלושה ילדים מכיתות גבוהות יותר עוברים בין התיקים בזריזות ומחטטים בהם. כאמור, הייתה זו פתח תקווה של סוף שנות השבעים, ובעורקיי עוד לא זרם דבר מלבד דם ותמימות. בכלל לא הבנתי מה הם עושים שם. מאוחר יותר, כשהתברר מה קרה, עמדתי בפני ההתלבטות המוסרית הגדולה הראשונה בחיי: להלשין או לא להלשין?

זה לא רק הפחד מהמכות שידעתי שאחטוף. העניין היה אחר: הרי כל אחד יאמר לכם עדיף להיות פושע מלהיות מלשין. כך חונכנו. זו התרבות שלנו. אין, אבל אין, דבר גרוע יותר משטינקר. הדתיים שבינינו מתפללים (היום וגם אז) שלוש פעמים ביום ש'למלשינים לא תהי תקווה', והחילוניים שבינינו אמונים (כנ"ל) על רגשי הכבוד של כל המאפיה האיטלקית. גברים שבגברים, מדון קורליאונה ועד טוני סופרנו, למדו אותנו שהכל מותר והכל בסדר, רק לא להלשין.

ואני הלשנתי. לא בלי התלבטות, אבל הלשנתי.

 

ב.

אם אני זוכר נכון, הרי שאפילו המורים בזו לי. אתם יכולים לשכוח מהמראה החד צדדית שמוכרת לכם ממסדרי הזיהוי הטלוויזיוניים, או אפילו מהסימפתיה הבסיסית של מבוגר כלפי ילד מבוהל. הוכרחתי לעבור – יחד עם סגן המנהל – מכיתה לכיתה, לפסוע בין כל התלמידים הגדולים והחזקים, עד שאולצתי להצביע על הגנבים, שהמבט בעיניהם הכאיב לי רק טיפה פחות מהבעיטות שקיבלתי מהם, ומהחברים שלהם, ומהחברים של החברים שלהם, במשך החודשים הבאים. בעיטות השמורות במיוחד לשטינקר.

אפילו מהילדים שקיבלו חזרה את הציוד שנגנב מהם (ואיזה ציוד כבר היה לנו בפתח תקווה של לפני שלושים שנה?), לא חשתי הכרת תודה או משהו בסגנון. הלשנתי. אני שטינקר.

אפילו אני שנאתי את עצמי.

 

ג.

כל הפרשה המודחקת הזו צפה ועלתה בי השבוע, כשעליתי על קו 18 ממרכז תל אביב לכיוון דרום. הייתה זו שעת ערב, וכל האנשים העמלים שידם לא משגת לרכוש ג'יפ נדחקו כתף אל כתף באוטובוס ההומה בדרך חזרה הביתה, נרדמים אחד על כתפי שכנו.

באחת התחנות נפתחה הדלת האחורית ובחור לא קטן ולא בלתי מאיים נדחף דרכה. חיכיתי לראות, אולי הוא יעשה את דרכו לקדמת האוטובוס וישלם על הנסיעה (אגב, אני מוכן להתערב שכארבעים אחוז מכם לא יודעים כמה עולה נסיעה עירונית באוטובוס: 5.10 שקלים), אבל לא. הוא לא זז. הבטתי סביבי, ראיתי שרוב האנשים חושבים כמוני: למה הוא לא משלם? אבל אף אחד לא אמר מילה. גם לא אני.

חיכיתי תחנה, חיכיתי תחנותיים, עד שלא יכולתי יותר. סליחה אדוני, אמרתי, אבל לא ראיתי אותך משלם לנהג. מעניין, אבל באותה שניה בדיוק בחרו כל נוסעי האוטובוס לבחון בקפידה את נעליהם, להביט מחוץ לחלון, או להירדם באופן פתאומי. ולא בגלל שיש פה מישהו שמתפלח, משמע גונב, משמע גונב מהם, אלא בגלל שיש פה שטינקר.

האיש כאילו לא שמע. סלח לי, אמרתי שוב. אתה, כן אתה, למה אתה לא משלם על הנסיעה? לך לנהג, שלם לו. התעקשתי. כן, המשכתי, אני מדבר אליך.

ומי אמר שאין דברים טובים בעדר? אישה בספסל שלפני נחלצה פתאום לעזרתי, ואדון מבוגר תרם גם הוא את שלו, וצנחן חמוש ניעור פתאום. האווירה השתנתה. מישהו הלך לומר לנהג. הגנב נאלץ ללכת ולשלם, לא לפני שתקע בי את אותו מבט שתקעו בי חבריו לפני כמעט שלושים שנה. אבל הפעם לא קיבלתי מכות ובעיקר לא שנאתי את עצמי.

 

ד.

כן, אני שטינקר. שטינקר גאה, ואני מפציר בכם: בואו, הצטרפו אלי. היו כמוני: זה כבר כמה חודשים שאני מאלה שמתקשרים למספרים המודבקים על אחורי מכוניות חברה "אם רכב זה ביצע עבירת תנועה, אנא התקשר ל…" – אני מתקשר. אם אני רואה אוטובוס חוצה באור אדום – אני מתקשר. נהג משאית נוסע בטירוף על כביש החוף – אני מגביר את המהירות עד שאני יכול לקרוא את המספר על הסטיקר, ומתקשר. רכב חונה על מעבר חציה – אני מתקשר. עקיפה על קו לבן – אני מרים טלפון. אם יש עלי מצלמה אני גם מצלם ושולח. כי כמוכם, גם לי נמאס מהרוצחים שמסתובבים בכבישים. זו ההתגייסות שלי למלחמה בתאונות הדרכים: להלשין. אם כולם יהיו שטינקרים עלובים כמוני, אולי ימותו פחות אנשים.

 

ה.

השבוע הרמתי טלפון לאגף התנועה במשטרה, לשאול על האפקטיביות של כל ההלשנות המוצדקות האלה. אתם לא תופתעו ממה שאמרו לי שם: אין להם מושג. לפני כשלושה חודשים אמנם נחקק חוק המחייב את החברות להדביק מדבקה שכזו ולהזמין דיווח. אבל מרבית החברות פשוט סוגרות את העניין בינן לבין עצמן. אף חברה גדולה הרי לא תרצה שייוודע שהנהגים העובדים בשירותיה הם פסיכופטיים אובדניים שיעשו הכל על מנת להוריד אותך מהכביש. אז הן מחליקות את זה. גם קציני הרכב של החברות, אני חושד, רואים באזרח המתקשר לא הרבה יותר ממלשן. וכמובן שאף קצין רכב לא רואה בעצמו אחד כזה. שהוא ילך למשטרה??? מה הוא, שטינקר? וחוץ מזה, אם לנקוט בפרפרזה על אחינו הכתומים, אין לו נהגים לתלונות מיותרות. הרי בסוף מי שיחטוף את הצעקות זה הוא.

 

ו.

ציי הרכב הם רק חלק מהבעיה. מי מכם שהתנסה בנהיגה בשעות הערב והלילה של סוף השבוע לא יכל שלא לשים לב לנהגים הצעירים, שנוהגים מתוך כוונה שלמה לא להגיע למחר.

זה כבר השבוע השני שאני מלא בהצעות פופוליסטיות. אז קבלו: במכוניות שנוהגים בהם צעירים יודבק מאחור – ובגדול – מספר הטלפון של ההורים. "הילד שלי עשה עבירת תנועה? התקשר אלי בכל שעה. אימא של X". אולי מאימא שלו הוא יפחד, המטורף הקטן. זה יכול להיות פתרון טוב גם לנהגים מבוגרים: "עברתי עבירת תנועה – תרים טלפון לאשתי", "בעלי רוצה לדעת איך אני נוהגת".

 

ז.

באינטרנט חיפשתי שטינקרים גאים כמוני. מצאתי את איציק פופ (30) ואמיר ברק (37) שיחד הקימו לפני כחודש את אתר "אור אדום" – גן עדן למלשנים, עם טופס הגשת תלונת אזרח למשטרה, שפוטרת את המלשן החובב מללכת למשטרה, שזה תיק לא נורמלי. בינתיים האתר בחיתוליו. רובו מבוסס על צילומים של רכבים חונים באדום לבן, אבל מה שחשוב זה הכיוון: שאנשים יידעו שמלשינים עליהם. שיידעו שלא הכל מותר. כולנו שטינקרים!

שלוש תמונות

 

א.

באחד מהאירועים האלה שאני נאלץ ללכת אליהם במסגרת עבודתי נתפסתי בעדשת המצלמה של אמיר מאירי, עובר אורח תמים מאחורי איתן אורבך ועוד איזה מישהו. חבל שהבירה מסתירה את המהטמה. הכותרת של התמונה, אגב, הייתה: "מי הכי יפה?". אתן מוזמנות לשפוט בעצמכן

 

האייטם המלא פה

 

ב.

וכאן אני נראה משפיט יס"מניק. זה קרה ביום שני השבוע, עת בא החוק לסגור את המנזר. משמאל, אורי יואלי. צילום: ג'וב. תאמינו לי, יש לו מזל שלא פירקתי לו את הצורה במכות. "אתה מסריח מאלכוהול", אמר היס"מניק הגמדי. "אתה רוצה לדעת ממה אתה מסריח?", שאלתי אותו.

אגב, באותו אירוע הגיתי את הסיסמה: "יהודי לא מגרש יהודי ב-Happy Hour".

 

 

ג.

ולסיום, צילום של לימור אדרי היקרה מההופעה האחרונה של נאג' חמאדי (25.7), אני שם אותה פה ממספר סיבות.

1) להראות את מגוון הפנים שלי: לוחם, מזדנב, רוקר. 2) כי זו תמונה שאני אוהב. 3) פרומו להופעה שלנו מחר בביאליק.

 

הזמנה להופעה של נאג' חמאדי

 

מחרתיים / חמישי / 16.8 / קפה ביאליק / תראו איזו הזמנה יפה

 

מייספייס (יש שלושה שירים להורדה)

תמונות

עוד תמונות

מילים: החיים יפים / הזעם / הערק / שיכור / המרדף / בדרך /

החיים יפים והשיכור בנענע

כתבה במומה

וידאו 1 (וואלה) / וידאו 2 (ynet)

 

בגלל מה חרב הבית

 

א.

כל העניין עם חפציבה בחטא יסודו ובחטא אחריתו – חטא הגזל. בתחילה נגזלה אדמתם של תושבי בילעין ובסופה נגזלו חסכונותיהם של מאות אנשים. אני לא מאמין גדול בשכר ועונש, ובטח שאני לא כמו הכתומים עם ה"יש דין ויש דיין" שלהם והאמונה כי יש מי שנפרע ממובילי ההתנתקות, אבל אני מאמין שגזל ותאוות בצע הם כמו בומרנג, אבל מיוחד – כזה שרק העניים מקבלים אותו בראש כשהוא חוזר.

זה הדבר שמפריד את משבר חפציבה ממשבר סאב-פריים "רגיל", כמו באמריקה (סאב פריים: מתן משכנתאות לאוכלוסיות חלשות כלכלית ואנשים בעלי היסטוריית אשראי בעייתית). אצלנו הכל תמיד קשור בכל.

הרוכשים המיואשים של חפציבה אינם אשמים בכלום ומאבקם צודק וכך גם התושבים של בילעין. בהבדל אחד: לראשונים עוד יש סיכוי לקבל חזרה את שאבד. אחרי הכל "זה האינטרס של הבנק", כפי שאמר השבוע נציג בנק הפועלים. למרות שיום יגיע והאינטרסים של הבנקים ישתנו. דברים מוזרים מאלה כבר קרו.

ועדיין, הייתה לא מעט אטימות בדרישת "שלום עכשיו" לפנות את הפולשים מהדירות, מה שרק משך אליה את האש. מעכשיו יש לנו אשם. לא המדינה, לא היזמים, לא הבנקים ואפילו לא הלקוחות שמיהרו לתת כספים בלי בטחונות (על מה חשבתם?!). הכל זה "שלום עכשיו". ובג"צ, כמובן. מרדכי יונה, בלי בושה, האשים בראיון לידיעות אחרונות את שלום עכשיו בכל הבעיות. כמה נוח. בינתיים הספין הזה עוד קטן, אבל הוא עוד יגדל, חכו. אנשים הרי רק מחכים להאשים את בג"צ בכל דבר. במקרה הזה זה אפילו עוד יותר קל, הרי לרוב האנשים אין שום עניין בעסקאות של בעלי עניין ונושים מובטחים ואג"חים. תנו להם משהו פשוט, כמו שהשמאל אשם. את זה הם יצליחו להבין בקלות.

ניתן גם לראות בפרשת חפציבה מין הד נפשי להתנתקות; החרדים היו היחידים שעמדו על הקשר להתנתקות. מה שהמדינה לא עשתה למען המפונים במשך שנתיים, התרברבו, אנחנו עשינו בתוך חמש שעות. אבל הם נשארו ברמה הארגונית.

מדובר במנגנון נפשי שדוחף אותנו לעיסוק חוזר במושג ה"בית" אחרי שנתיים. מה זה בית, מתי בית הופך לבית? כשגרים בו? כשנותנים עליו מקדמה? כשפולשים אליו? כשמפונים ממנו? מה שווה יותר, משכנתא או זכות אבות? זו לא רק ההתנתקות. הלא המודע הקולקטיבי מחזיר אותנו שוב ושוב לעיסוק הזה בבית, כמו פצע בתוך הפה שאנחנו לא יכולים להפסיק לחטט בו. בלי מילים אנחנו שואלים את עצמנו מה אנחנו עושים פה בעצם ובאיזו זכות.

ובהקשר הזה מעניין שלמרות שכולנו מזדהים עם הרוכשים המיואשים של חפציבה, הרי שאנחנו מכנים אותם בתואר השלילי "פולשים" (מסיגי גבול, תופסים מקום בכוח).

 

ב.

על רקע המשבר נתנו השבוע בעיתונים הרבה טיפים לרכישת דירה. הראשון אצל כולם היה: אל תאמין לאף אחד. אין ספק שזה המשפט שמגדיר אותנו הכי טוב כחברה. צריך להטביע את המשפט הזה על כל השטרות והמטבעות ולחקוק אותו על כל הכניסות של כל הבניינים הציבוריים והפיננסיים במדינה ולהדפיס אותו על כל המעטפות הרשמיות: אל תאמין לאף אחד. אני לא פוסל גם סטיקרים וחולצות טריקו וכיפות סרוגות עם הלוגו הזה. הייתי אף מפציר ברבנות להכניס את המשפט לעשרת הדברות. לא תגנוב כבר ממילא לא אופנתי פה. זוהי, אחרי הכל, רוח התקופה ואלה הם, אחרי הכל, ימי אולמרט, ואף אחד לא מאמין לאף אחד.

 

ג.

השבוע נוכחנו (שוב) ברמת האבסורד אליו מביאה את עצמה תרבות הספין של אולמרט ואנשיו. להאשים את ניצולי השואה בניצול ציני של השואה לצרכים פוליטיים זה כבר יותר מדי הפוך על הפוך על הפוך משההיגיון יכול לשאת. זה כל כך מעוות שכבר אין צורך להזדעזע. זה פשוט רפלקס. האסטרטגיה שלו, בכל נושא, היא אחת: הכל עובר עליך וקקה בידיך.

השבוע ישבתי לשתות קפה עם חברי אלעד. נכון שכל פעם שאתה שומע את ראש הממשלה מדבר ברדיו, הוא שאל, זה נדמה כאילו ביד אחת הוא מחזיק את השפופרת וביד שניה עושה לה אצבע משולשת? נאלצתי להסכים. לפעמים, אמרתי לו, אני יכול לראות את האצבע המשולשת הזאת שלו מתנפנפת מולי גם כשהוא מופיע בטלוויזיה.

רק גישת האצבע המשולשת (והאמינו לי, לא תתקשו כלל וכלל לדמיין את זה) יכולה להסביר איך עמד האיש הזה מולנו לפני כשבוע ואמר על הקצבה של ה-83 שקלים ש"הזנחה שהייתה מנת חלקן של ממשלות רבות לא תמשיך עוד. אצלנו היא תטופל. אנו מתקנים כאן עוול של 60 שנה".

 

ד.

חשבתי על משהו נורא פופוליסטי. הבנקים העמידו בלי שום בעיה הלוואות של משהו כמו 700 מיליון שקל לחברת חפציבה ואף קבלו מעמד של נושים מובטחים (משמע, כספם יוחזר). למה לא יבוא איזה בנק ויעשה תוכנית הלוואות נוחה ובטוחה, לשני הצדדים, לניצולי שואה שעוד נותרו?

לדמיין את הקמפיין הטלוויזיוני של דבר כזה יכול להיות די מזעזע, אני מודה – אני כבר יכול לראות בעיני רוחי את הפרסומת עם מודי בר-און: "עברת את השואה? עכשיו תעבור לבנק שלי".

 

ה.

מה עוד היה לנו השבוע? אה, כמובן. הבורסה המתנדנדת. עוד ביטוי לחוסר הביטחון המובנה בנו שהשבוע שוב הרים את ראשו. ציבור המשקיעים הישראלי, טענו השבוע פרשנים, שוב הוכיח שהוא הרבה יותר עצבני, חששן ומפוחד מזה האמריקני או האירופי. לא, נו, באמת, ברצינות?

ואלה בדיוק אותם הפרשנים שכל יום משנים את דעתם, היום מהללים, היום מזהירים, תמיד יודעים מה היה, אבל אף פעם לא מה יהיה. ומה בדיוק אפשר לצפות מציבור המשקיעים הישראלי, שיהיה שקול ונבון ואחראי? מה, הוא גר על הירח? ואיך? מה, מסביב יהום הסער ורק באחד העם ראשנו לא ישח?

בכלל, "המשקיע הישראלי" זה מינוח קצת מטעה. צריך להיות: "הישראלי המשקיע". ככה הרבה יותר הגיוני. והישראלי המשקיע משקיע כמו שהוא ישראלי: נדחף, מצטופף, חסר סבלנות, רץ לעשות קופה, ממהר לברוח, מחפש קומבינה, משחק אותה קשוח, אבל בסוף תמיד יוצא פראייר, חולם בגדול ונופל בקטנות. לא שם על אף אחד, אבל המום כשאף אחד לא שם לב אליו.

ולכן מה שקורה פה הוא לא בדיוק מפולת סלעים. מפולת זה ישר מזכיר לי איתני טבע, כוח עצום שאי אפשר לעצור. אבל אנחנו הרי בישראל ומה שקורה פה מזכיר יותר את המהומות במגרשי הכדורגל, עת כולם צובאים על השערים הנעולים. מישהו תמיד נחנק בסוף, והאמינו לי – אלה אף פעם לא האנשים שיושבים בתאי הכבוד.

ורק על מנת להשלים את המטאפורה, הרי שבנוסף לכל זה גם הכדורגל מחורבן.

 

בין הקראווילה לטראסק

 

בצומת אשדוד אני קולט שלבשתי את חולצת ה-Guess הכתומה שלי, וקצת דואג; אני בדרך לתערוכת "חולמים בית" במושב יד בנימין, שם מתגוררים מפוני היישוב גני טל שמציינים היום שנתיים להתנתקות. לא הייתי רוצה שהם יחשבו שאני מסתלבט עליהם או משהו, כי אני לא. מה שלא יהיה, אני אומר לעצמי, נעבור את זה יחד.

להפתעתי אני היחיד בחולצה כתומה. רוב הנוכחים לובשים חולצת טריקו כחולה עם הדפס כתום ("כי בזכות אמונה עוד נוכל… עוד נקניך ונבניך גני טל"). מדי פעם אפשר לראות מטפחת ראש כתומה, אבל זהו.

התערוכה "חולמים בית" מוצגת זו השנה השניה. אני עושה סיבוב. כל משפחה הביאה משהו מהבית; משפחת טובי הביאה מדף מהמטבח (שני משמאל, מלמעלה). משפחת בן כנען הביאה חתיכת קסאם עם כיתוב "זה לא הקסאם שגירש אותנו", משפחת צוויג בנתה דגם של הבית שהיה לה. יש גם דגמים של הצרכניה ובית הכנסת, בפינה תלויה הפרוכת מבית הכנסת, מולה עומד "האקליפטוס של גולדשמידט" בתוך עציץ, משפחה אחרת הביאה אדנית עם דוגמיות של כל סוגי הגידולים. אני עובר בין השולחנות, מדפדף באלבומים, מעלעל ביומנים, על אחד השולחנות מודפס וכרוך בלוג שכתבה שלומית ברגר, תושבת גני טל, לוואלה בימי ההתנתקות. אני מדפדף ליום ההתנתקות וקורא: "… השעה עכשיו שבע, עוד שעה באים החיילים ועוד לא ארזתי כלום…".

בפינת החדר טלוויזיה משדרת בלופ את שידורי ההתנתקות. כשש נשים יושבות מול המסך ובוכות. בכל סיבוב שאני עושה יושבת קבוצה אחרת של נשים מול אותן תמונות, ובוכות. בכלל, הרבה דמעות זולגות במועדון של יד בנימין. כבר בשיחת הטלפון המקדימה, כששאלתי איך מגיעים ואם מגיע איזה פוליטיקאי, נעניתי ביבבה חרישית: לאף אחד כבר לא אכפת מאיתנו. כמעט כל מי שאני מדבר אתו מתחיל לבכות בשלב די מוקדם של השיחה.

אנשים מפורקים. שחוחים. תלושים. כועסים. זה מה שראיתי ביד בנימין. אחד מהתושבים – עצב בעיניו ומדליון "לא נשכח" לצווארו – בא לדבר אתי על הקריאה שקראתי לקלוט את פליטי דרפור בארץ. זו בעיה, הוא אומר לי, הרי תפתח חריץ, יבואו לפה מיליון. זה לא העניין, אני אומר לו, העניין הוא היעדר החמלה. כשהיא נעלמת, היא נעלמת לגמרי. לא שמים עליו ולא שמים עליך. הוא חושב לרגע. אתה יודע מתי הבנתי שזה גמור, הוא אומר? כשראיתי איך התייחסו לנכים. חזרתי הביתה ואמרתי לאשתי: הם יגרשו גם אותנו מהבית. אני שואל תושב אחר מה הוא עושה היום. כלום, הוא אומר.

בשולחן אחד אני מוצא ספר שירים קטן מאת יעל הרמתי, "ילד כתום". אני מעתיק שיר למחברת: "לפסנתר של אחותי / אין מקום בקרוואן / אני ויתרתי / על ספריה ושולחן / בסלון הכנסנו רק שתי ספות /  וכמעט לא נשאר איפה לעמוד". (הוצאה עצמית, 25 שקלים.).

אני יוצא החוצה לנשום קצת אויר. בחוץ אווירה טובה יותר. לא הייתי אומר עולצת, אבל נעימה. האנשים אולי מפורקים, אבל הקהילה נראית מגובשת. הרבה ילדים קטנים. יש מיני יריד: מזכרות, לוחות שנה. חשב כמה אתה חייב ושים כסף בחריץ, תודה. אני עובר בין הדוכנים, פוגש את יעל הרמתי החמודה ומעתיק עוד שיר שמצחיק אותי: "מזל שבמושב יש פסי האטה / כי מרוב שלטים באוטו / לא רואים את השמשה".

מוטי סנדר, שהקים את אתר האינטרנט קטיף.נט, ומהדמויות הבולטות ביישוב, מנחה את הטקס שמתחיל בהדלקת נר זיכרון ולימוד משניות: פרקי אבות ג, ט"ז. משנה שהמסר שלה הוא: הפנקס פתוח והיד רושמת. יש דין ויש דיין. כול כאלב ביג'י יומו.

אבל זה לא ערב פוליטי או מחאתי, זה יותר ערב בנוסח 'חברים מספרים'; העלאת זיכרונות ופורקן רגשות. סנדר מתחיל: "כואבים, מאוכזבים, מרומים, נטושים, מותשים, סחוטים, עייפים, נרדמים, חולמים. חולמים בית . מתעוררים – ומתנפץ החלום". אחריו מספר החקלאי חיים כביר בפשטות כובשת על כמה אהב את גידולי התבלינים שלו. מראים סרט: דחפור הורס מבנה. לא נעים להגיד אבל ראיתי כבר מלא כאלה. אחרי הסרט מסביר סנדר שזה לא סתם מבנה, זו הייתה המכולת של חזי ורותי וחנה ומוטי. ואברם! והיישוב כולו פוצח במחיאות כפיים סוערות למכולתניק שלו. עבורי זה היה הרגע הכי עצוב בערב.

חבר נוסף עולה לבמה ומספר איך אהב לעמוד עם החברים מתחת לעמוד החשמל אחרי תפילת ערב שבת ולנתח את השבוע שעבר, ואחר מספר על תפילות מנחה בין החממות, וסנדר מספר איך הוא ויהושע ואפי וציון ומוטי וישראל החליטו לעשות הליכה בים כל בוקר, וכמה כיף שזה היה ואיך שמאז הגירוש הוא לא רואה את האנשים, רק במרפאה. ואז השתררה שתיקה של מבוכה וסנדר מבהיר שלא התכוון, חלילה, לאחד מהנזכרים לעיל.

צבי הנדל יושב בצד, מעשן בשרשרת. יש לי חוש למחאה, והאמינו לי שלא הייתה הרבה מחאה באוויר הלח של יד בנימין. רק פצע שלא הגליד.

לבמה עולה ילדה בת 12 בערך. "אני מתגעגעת הביתה", היא מתחילה, "ואני עצובה". "הזמן עובר ואני עצובה שאני מתחילה לשכוח את כל מה שהיה. במקום להיות בקרוואן הייתי יכולה להיות במושב המהמם שלנו."

"היינו שם בשליחות אלוקית, אמרה הילדה, לא פחדנו מערבים ופצמ"רים. למה דווקא לנו עשו את זה? אנחנו שמרנו על המדינה. הפסדתי את החיים שלי, אמרה הילדה הקטנה. בתים לא חוזרים אחרי שהורסים אותם, אבל לפחות אני כאן עם כולם".

אני חומק החוצה לפני "התקווה". בכניסה למועדון עומד שלט דרכים גדול, "לגני טל", שהורד ביום הפינוי.

 

יומיים אחר כך, אני פוסע לתוך "טראסק" בנמל תל אביב. מקום לבן, מעוצב. מה חוגגים? קבוצת "קלי" המתמחה בביטוח פנסיוני ושיווק פיננסי (ומנהלת נכסים בשווי 4.5 מיליארד שקל), מציגה את השינויים שחלו בקבוצה בעקבות רפורמת בכר. גולת הכותרת: הקמת חברת הבת "קלי שוקי הון", בשותפות עם עו"ד אבי מנדה, לשעבר סמנכ"ל ב"כלל פיננסים בטוחה". כל החבר'ה מהביטוח באו לעשות כבוד למנחם קלי: איזי כהן (מגדל), אביגדור קפלן (כלל), דב קוטלר (פריזמה), אריק שטיינברג (פסגות), קובי לוינסון (ד"ש) ואלטשולר מאלטשולר.

אני מגיע באמצע המצגת של ידין ענתבי, הממונה על שוק ההון הביטוח והחיסכון במשרד האוצר. ביטוח זה דבר כל כך משעמם! מסביבי אני רואה לא מעט סוכני ביטוח מנקרים בכיסאותיהם, שלא לומר ישנים שנת ישרים – והשעה עוד לא 11 בבוקר!

אחריו עולה לבמה רן קלי, הבן של מנחם, דור ההמשך. מלא מרץ, קלי זה, ללא ספק בוגר מצטיין של בית הספר הגבוה למצגות פאואר פוינט. כל כולו אומר ביטוח. "הבוקר חשבתי על שני דברים שמשותפים לכולנו", פתח. "אחד זה החום, השני זו הדאגה מכניסת הבנקים לתחום הביטוח הפנסיוני".

מבין עמודי המצגת המהוקצעת של קלי חילצתי את האמת הגדולה של ענף הביטוח היום, את גלגל הצלה שלהם ערב כניסת הבנקים לתחום: העובדה, או האמונה, שאת הבנקים הלקוחות שונאים עוד יותר משהם שונאים את חברות הביטוח. זו, חברות וחברים, האסטרטגיה השיווקית של ענף הביטוח לטווח הקצר. בטווח הארוך הם כבר יחשבו על משהו.

קלי יורד לקול מחיאות כפיים. תודה לך רן, אומר המנחה, הצלחת לרגש את כולנו. חלק מהנרדמים אף התעורר לרגע. אחריו מדבר ח"כ אבישי ברוורמן על היתרונות והסכנות בתהליך הגלובליזציה של השווקים. סיכמתי את דבריו של ברוורמן: כשהייתי בסטנפורד… כשהייתי בבנק העולמי… כשירדתי לנגב… חברי הקרוב, חתן פרס נובל, אמר לי…. וכך הלאה. מילת טעם לא נאמרה שם, האמינו לי. אחר כך היה בופה לא רע.

 

הקשר הדפנסיבי שבתוכי

 

"דע את עצמך" הכריזה הכתובת בכניסה למקדש הגדול של אפולו בדלפי; "הבו לי את בניכם היגעים והעניים… שילחו אלי את חסרי הבית וסחופי הסער" מכריזה הכתובת על פסל החרות, שער הכניסה לאמריקה. "ברוכים הבאים לגיהינום", מברכת כתובת בכניסה לאצטדיון טדי. כולן כתובות עמוקות, מלאות שירה והשראה שמכניסות את הבנאדם לאווירה הנכונה. אבל איפה הכתובות האלה ואיפה הכתובת הענקית שהתנוססה בכניסה לערב המהמם בסטואה בגעש בשבוע שעבר: "אזהרה: סיגריות גורמות למחלות ומוות בטרם עת" אמרה הכתובת ומשהו הזכיר לי מיד כתובת כניסה מפורסמת אחרת.

מה אנחנו חוגגים פה הערב, אני ועוד 600 אוכלי חינם? אנו חוגגים – ובסטייל היסטרי – את העיצוב המחודש של קופסת הסיגריות מסוג "פרלמנט". אכן, אירוע בסדר גודל קוסמי. בכניסה אני חש צמרמורת של גאווה מקצועית רוטטת בגבי: כאילו כל השנים האלה של כתיבה ועריכה בעיתונים הכינו אותי לרגע הגדול הזה – מסיבה לכבוד עיצוב מחודש לקופסת סיגריות.

אני עובר את שתי שרשראות האבטחה, פוסע על השטיח הכחול (צבע המותג), הולך דרך השורה הצפופה של צלמי החברה, שלא מעיפים לעברי אפילו מבט, נכנס אל החלל המעוצב של הסטואה, ומסתכל קצת מסביב: הכל בכחול ולבן. ערכי המותג מוקרנים על הקירות ואלה בדיוק אותם הערכים כמו כל דבר אחר: דינמי, קוסמופוליטי, אלגנטי, אנרגטי. דיילות יפיפיות בשמלות סאטן כחולות מסתובבות בקהל, מציגות לראווה את הקופסה החדשה. החוק מסרב לחלק סיגריות בחינם, ובפינה יש עמדת מכירה ומאחוריה עוד דיילות יפיפיות בשמלות סאטן כחולות שמוכרות קופסת סיגריות בשבע עשרה שקל שבעים. מחיר מיוחד. רק היום. אני מתעניין במחיר, אבל לא קונה. הפסקתי לעשן. האמת היא שגם כשעישנתי לא הייתי נוגע בסיגריות מסוג פרלמנט גם לא עם מקל של מטאטא.

הקהל צעיר, יפה ומטופח. המון, אבל המון, דוגמניות. המון, אבל המון, סטייליסטים. כולם נורא מסופרים וכולם נורא דפקו הופעה. כולם מצטלמים כל הזמן, אבל אף אחד לא מצלם אותי. אני מוציא את המחשבון ועושה חישוב מהיר: יש צלם אחד לכל 2.7 חוגגים. כולם מחייכים, כוסות שמפניה בידיהם, קוראים אחד לשני "מותק" ו"מאמי". אני עובר ביניהם כמו צל, מפלס את דרכי אל הבאר. לדאבוני יש שם רק שמפניה. הייתי מעדיף משהו חריף יותר או לפחות משהו שמגיע בכוסות חצי ליטר, אבל צריך ללמוד להסתדר עם מה שיש. בתור לשמפניה אני רואה יותר סיליקון בחזה משראיתי כל חיי. אני שומע בחורה מהממת אחת לידי אומרת לרעותה ש"כולם נמצאים פה". זוג הומואים צעירים עושה לי עיניים ואני מחייך בביישנות. פגשתי איזה ארבעה אנשים שאני מכיר, כולם אמרו לי שאני האחרון שהם ציפו לראות במקום כזה ומה אני עושה פה וכל זה. שוב חייכתי בביישנות. אני ממשיך לסובב בקהל, ונהיה רק יותר ויותר מדוכא מרגע לרגע. כולם נהנים, עד כמה שאני יכול לומר. זו כנראה באמת מסיבה נהדרת. ורק אני סובל. משהו בחברתן של דוגמניות מעורר בי אי נוחות פיזית ממש, מעין כאב בטן, כאילו משהו בתוכי מנסה לצאת החוצה. אולי אני רק גולם והפרפר שבתוכי הוא קשר דפנסיבי חובב דוגמניות ומסיבות כלום בסטואה.

כיאה לאירוע, מותר לעשן בפנים ואכן כולם מעשנים בפנים. הם כולם מעשנים הרבה, ובהנאה גדולה מזה שהם במקום שמותר לעשן בו, כך שמהר מאוד מתחיל להסריח. חשבתי שנהיה מאוד לא קול לעשן, אבל אף אחד פה לא יודע את זה. אנשים נתלים בסיגריות שלהם כאילו היו גלגלי הצלה.

אני הולך לעמוד ליד צלמי החברה. בכניסה אני רואה את המלהקת הזו, מה שמה, בטי רוקאווי. למה בנאדם כמוני צריך לדעת מיהי? איך לדעת מי זו בטי רוקאווי הופך את חיי לטובים יותר ואת החברה לצודקת יותר? אל בטי רוקאווי אני מישיר מבטי והיא לא משפילה את עיניה. היא כנראה מניחה שאני יודע מי היא ואולי זה גורם לה להרגיש טוב.

מדי פעם נכנס מישהו או מישהי וכל הצלמים מתנפלים עליו ומצלמים אותו. אני לא מכיר אף אחד מהפרצופים האלה. הם נראים כמו דוגמנים, אבל אולי הם בכלל מנחים, איך אפשר לדעת?

מדי פעם אני מצליח לזהות פרצוף מוכר. נגיד מאיר סוויסה. לא אדע מה למאיר סוויסה ולאירוע עיצוב מחודש של קופסת סיגריות, אבל הוא שם, וגם אני. זיהיתי גם את נאור ציון ואת מוטי איווניר ואת מיכל ינאי. כולם מתייצבים בצייתנות עליזה ליד השלט של "פרלמנט" ומצטלמים בסבבה, מתחממים לרגע באור הזרקורים, ונבלעים אל תוך הכלום הגדול שבפנים. לידי אני שומע בחורה רזה מציגה את עצמה: "נעים מאוד, רונית יודקביץ'". מדובר, ללא ספק, באירוע עם מפורסמים מהדרג השני והשלישי. לא ראיתי אף אחד מליגת העל, למרות שלמחרת אני קורא בידיעות אחרונות שגלית גוטמן הייתה, ומתאכזב. לראות אותה בהחלט היה יכול להציל לי את הערב. אף פעם לא ראיתי את גלית גוטמן ככה, בחיים.

למחרת אני מבקש שישלחו לי במייל את רשימת המפורסמים שהגיעו, אבל גם שם אני כמעט ולא מכיר אף שם. שמות כמו דנה דנטס, לירן כוהנר, שרון קנת, טל גונן, אבי פרנקו, מתן ברנר, ילנה ראלף, קים רוסליקוב. אני עושה גוגל. כולם דוגמניות ודוגמנים. מ-ynet אני למד שמתן ברנר, לדוגמה, הוא "תופין אמיתי ככל שזה נוגע לציפיות המין הנשי מהגברי. אם תצליחו לעקוף את החברה הברזילאית שלו אז מגיע לכן להתנחם בזרועות המסוקסות של הפרח הטרנסאטלנטי" (קרן נתנזון, יולי 2006). אמרו לי שגם דני רופ היה, אבל באמת שלא יכול היה להיות אכפת לי פחות.

לבמה עולה די.ג'יי ברונו המפורסם שהגיע במיוחד מקפה דל מאר שבאיביזה, ומתחיל לנגן מוזיקה מעצבנת. זה מתחיל להיות יותר מדי כלום בשבילי. אני עוזב את המקום, מוותר על תצוגת האופנה של המעצב יוסף שיצר קולקציה בהשראת החפיסה החדשה. גם לי יש קווים אדומים.

מצחין מסיגריות אני יוצא אל הלילה הלח, מרגיש כאילו האירוע נמשך לנצח. כשאני מדליק את הסלולרי אני מגלה שעברה פחות משעה.

 

תמונות מההופעה של נאג' חמאדי בסאבליים, 25.7.07

הייתה אחלה הופעה, כך אומרים לי. הנה כמה תמונות. את כולן צילם ושם בפליקר המגניב שלו בר כהן. כבוד. זה הלינק לעמוד עם שאר התמונות. אל תפספסו את הכיתובים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מייספייס

החיים יפים להורדה במומה