Monthly Archives: נובמבר 2003

צ'ה גווארה באפריקה, הנוער האפריקני והאדם הלבן

צ'ה באפריקה

צ'ה גווארה נחת באפריקה בקיץ של 1965 עם 14 לוחמים קובניים על מנת להצית את המהפכה האפריקאית הגדולה. גווארה, מהפכן-סגפן, הבין שמשהו מסריח על ההתחלה, כששלוש מכוניות מרצדס המתינו לו בשדה התעופה.
מהר מאוד התייאש צ'ה מאפריקה. את הדוח שלו על אפריקה פתח במילים: זהו סיפור של כישלון. גווארה נדהם מהשחיתות בצמרת ומהנירפות בתחתית, הוא ראה את החמדנות, את הייאוש, את האמונה התפלה, ועזב לדרום אמריקה, שם נהרג לאחר כמה חודשים.
יותר מדי רודנים היו פה, באפריקה, ופחות מדי מהפכנים, ולא צריך להיות גווארה בשביל לראות את זה; שלושים ושמונה שנה אחר כך, ועדיין נדמה שאין עם מי ללכת למהפכה. הקרקע פה מצמיחה רודנים ולא מהפכנים כי משקים אותה בייאוש ולא בתקווה. שלושים ושמונה שנה עברו; המון רודנים, אף לא מהפכה אחת, וזה עוד בלי לדבר על התפוררות הגושים, הגלובליזציה, האיידס, קרן המטבע, השיטפונות, הבצורות – וזה רק בשלושים ושמונה השנים מגווארה עד אליי. ובמקום בו גווארה נכשל, אכשל גם אני. אבל מה, בכיף.
הוא היה באוגנדה, אבל אני במלוואי, שזה יותר למטה. מלחמות אין פה, וגם לא רעב גדול, אבל גם אין פה הרבה דברים אחרים, כמו רופאים, כמו תרופות, כמו מורים, כמו תקווה.
משהו כבוי פה בעיניים של האנשים. פחות מדי גאווה אתה רואה פה, פחות מדי אגו (או יותר נכון, אגו מהסוג הלא נכון), פחות מדי תודעה. אני מתאר לעצמי שדורות של עבדות ורודנות יכולות לעשות את זה לבנאדם, מעניין כמה זמן ייקח להוציא אותן מהמערכת. ואפילו כשבאים לכפר שלנו הילדים העשירים מהעיר הגדולה – ולפעמים אנחנו נראים למקומיים שונים עוד פחות מהם – אפילו אז אני לא מתרשם שאפשר יהיה להוציא פה אל הפועל מהפכה הגונה. לא כאן, לא עכשיו.

 

הנוער האפריקני והאדם הלבן

יש פה שכבה שלמה של אנשים, אני מעריך מגילאים 16-30, שפשוט אין להם שום דבר, ואני לא מדבר על כסף דווקא. אני מדבר על משהו בסיסי יותר, כמו חשק לחיות. אתה מדבר איתם,ולא עוברות שלוש דקות עד שמישהו מעלה את המוות כנושא שיחה. פה הוא באמת לא מחוסר עבודה, המוות: תוחלת החיים פה היא 37.5, רבע מהילדים לא מגיעים לגיל חמש, שבעים אחוזים לא יודעים קרוא וכתוב. כמעט כל בנאדם פה, לפחות אחד מההורים שלו מת, וכמעט אף אחד לא הלך לבית ספר. אני מלמד באחד מבתי הספר האלה ותאמינו לי: זה לא מקום שאתה שמח ללכת אליו.
לרבים מהצעירים האלה יש תינוקות קטנים משלהם, ואת פרנסתם הם מוציאים מתיירות: פה מוכרים תכשיטים, שם שייט לאי הסמוך, פה קצת גראס ושם איזו קומבינה. ביום הם חורשים את החופים, בלילה הם משתכרים ומדברים איתי על המוות. ככל שאתה מזיין יותר, אתה מתקרב למוות. קונדומים? למי אתה בא לספר על קונדומים? אתה באמת חושב שלמישהו אכפת?
אהובתי עובדת פה כרופאה, ויש פה המון תינוקות שמתים סתם, מהתייבשות. מוות מיותר, של הזנחה ובורות. למה אתם לא משקים את הילדים שלכם? אין תשובה. הכל מתקבל באותה אדישות, באותה נירפות. לפעמים זה מעצבן נורא לראות, לפעמים זה כואב.
ומהר מאוד אתה נהיה חשדן, כל הזמן אתה בטוח שמנסים לרמות אותך, ורוב הזמן אכן מנסים לרמות אותך. כי פה זה כמו בכל מקום אחר בעולם: יש סטריאוטיפ, ואנשים עושים את הכל על מנת להגשים אותו. זה כמו העיירות פיתוח: אתה חושב שמישהו דפוק, אתה דופק אותו, אחרי כמה זמן הוא כבר דפוק, וזה מה שהיה צריך הרי להוכיח מההתחלה. החלשים תמיד נהיים חלשים יותר, והאדם השחור רק נהיה יותר ויותר שחור.
ואני בחיים לא הרגשתי כל כך לבן. עובדת היותי אדם לבן, כך נדמה לי, מתחוורת לי בפעם הראשונה: הרגשתי גבר, הרגשתי ישראלי, הרגשתי יהודי, הרגשתי אשכנזי – מלא דברים הרגשתי, ולמלא ציבורים השתייכתי, אבל אף פעם לא הרגשתי כל כך לבן, כל כך מוּזוּנגוּ.
להיות פתאום האדם הלבן זו חוויה משונה. ולמרות שאבותיי לא באמת דפקו את אבותיהם, בכל זאת אני מבחין בסוג של אשמה שעומד תדיר באוויר. אבל אולי זה רק אני.
להיות לבן זה משונה, כי תמיד ראיתי את עצמי שחור, אבל כמה שחור שאני לא אהיה, בחיים אני לא אהיה ככה שחור, ככה דפוק, ככה זרוק ביבשת גוססת וחסרת משאבים, ככה נאלץ – כאילו לא עברו מאות שנים – להמשיך ולחיות תחת האדם הלבן, שתמיד יהיה לו המון, אבל המון, כסף, סכומים שאתה פה לא יכול לדמיין. ולמרות הכל אתה ממשיך להתמקח על עשר אגורות פה ועשר אגורות שם, כי מה תעשה? תצא פראייר? וכל פעם מחדש יש קול קטן שאומר, תן לו את הכסף, מה 'כפת'ך, אבל לא כל פעם אתה מקשיב. וגם זה צד של החשדנות הזו. אתה כאילו מוכן לתת את הכסף שלך, כמו מליונר מניאק, אבל רק למי שאתה רוצה.
ומה הכי מרגיז אותי? זה שבלונלי-פלאנט כותבים שהאנשים המקומיים מאוד נחמדים וידידותיים וכל זה. זה ממש יכול להרתיח אותי. נכון, הם נחמדים וידידותיים, אבל איך אתם לא רואים את המתחת? אני כבר לא רואה רק את הנחמדות והידידותיות, עכשיו אני רואה יותר את הייאוש ואת מה שגווארה ראה: את הנירפות. בתיכון, איפה שאני מלמד, אני מספר להם על היילה סילאסי, על מרטין לותר קינג, על מלקולם אקס, על נלסון מנדלה, על צ'ה, על הפנתרים השחורים שלנו, אני מנסה להחדיר בהם תודעה מעמדית, אבל לא ברור לי עד כמה אני מצליח.
אני גם יושב קצת עם האנשים, מנסה ללמד אותם מה המשמעות האמיתית של ה"ריספקט" הזה שהם קלטו מהטלוויזיה (יש פה שלוש בכפר). שהריספקט הזה חייב להיות מופנה יותר פנימה, אל האני החושב, שהריספקט הזה חייב להיות מופנה אל העבר, אבל גם אל העתיד, ומשם הריספקט הזה חייב להיות מופנה אל האחר. וגם כאן לא ברור לי עד כמה אני מצליח. אני רק אחד, ואני רזה, אין לי מספיק כוח, אבל מי יודע. וגם אם כלום לא יקרה, מילא. ככה זה תמיד פה: אדם לבן בא, אדם לבן הולך, והארץ השחורה לעולם נדפקת.

תיירות פנימית והיכולת להסתכל על עצמך מבחוץ

התיירות הפנימית

אין מה לעשות: כל נסיעה היא קודם כל נסיעה פנימה, ואין תיירות שאיננה, בסופו של דבר, תיירות פנימית. אני לא יודע מה לימדו אתכם, אבל האדם הוא בכלל לא כמו עץ השדה, האדם הוא קודם כל יצור שמתבונן בעצמו מתבונן בעצמו. זה אומר שלא רק המבט עצמו נמצא בתנועה; נקודת המבט עצמה, בכללותה, נמצאת בתנועה תמידית, מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה. זה האדם, ואם תראו לי עץ שדה אחד שיכול לעשות את זה תקבלו מש'תם רוצים.
אפרופו עצים, אצלנו במלאווי יש עצי באובב ענקיים. איזה עץ זה הבאובב הזה! העץ הנדיב האמיתי; פרחיו יפים, פרותיו מתוקים וצילו מרגיע כמו ששום דבר אחר לא יכול להרגיע. כי פה, במלאווי, הבאובב הוא היחיד שיש לו את הכוח להתייצב מול השמש.
נחזור לעניין התיירות. אם הסכמנו על זה שכל נסיעה היא קודם כל נסיעה פנימה ועל התיירות הפנימית, נסכים עכשיו עם הקביעה שההוויה (מה שיש, מה שקיים, מה ש"חיצוני") יוצרת את ההכרה (מה שיוצר, מה שמתבונן, מה ש"פנימי"). ועכשיו לא תהיה לנו ברירה אלא לגלות – שוב – שהכל תלוי בכל, וכל דבר מאפשר ומתאפשר. התיירות החיצונית מאפשרת את התיירות הפנימית, נותנת לה זמן ומרחב, והתיירות הפנימית, מצידה, מעשירה את החיצונית ומעניקה לה את הגדולה שבמתנות: הפרספקטיבה. (אתם לא לבד, גם אני חושב שהפיסקה האחרונה הייתה מאוד יפה.)
ובמיוחד בולטת תופעת התיירות הפנימית כשנוסעים למקומות המכונים "העולם השלישי". הדבר קורה בגלל מספר סיבות. העולם השלישי (אני באפריקה, מי ששכח) מציע פחות גירויים מערביים ברמת הכאן ועכשיו. הנסיעה לעולם השלישי לא מכילה את הסיפוק המיידי של השופינג, היא לא מכילה את השטף האינסופי של המידע ואת הקלות שבתקשורת, ואין בה את הדאגה הכלכלית (אתה תמיד נורא עשיר). וכשאין לך את זה כל, אין לך ברירה אלא להתבונן בעצמך.
הסיבות הנ"ל, המובנות מאליהן, הן רק צד אחד של מטבע התיירות הפנימית. הצד השני הוא המפגש עם האנשים המכונים בפינו "מקומיים", במקרה שלי אלה האפריקאים (וזה תופס גם לגבי הודים, דרום אמריקאים, ועוד). כי כשאתה בעולם השלישי, הרבה פעמים אתה בא למקום, ואתה הופך להיות האטרקציה המרכזית. כולם מסתכלים עליך, שואלים אותך על עצמך, על מה אתה עושה, על מי שאתה. העובדה הזו, וכל הגירויים שכבר הזכרנו, הופכת אותך – או אותי במקרה הזה – לאתר התיירות העיקרי. אני, אחיות ואחים, הוא העולם השלישי, כי נסעתי לעולם השלישי ומה שיש כאן זה בעיקר אותי בכל מני מקומות, מבצע שילוב מושלם של תיירות חיצונית ופנימית.
במקרה שלי יש איזון מושלם בין התייר ואתר התיירות – הן החיצוניים והן הפנימיים. אני אוהב לראות מקומות חדשים, אני אוהב להתבונן בעצמי, והכי אני אוהב להתבונן בעצמי במקומות חדשים. מה טוב חלקי, מה נעים גורלי.
חשבתי את כל זה כי לפני כמה ימים התעייפנו קצת מהחוויה ההומניטרית ונסענו לאתר נופש יוקרתי כזה על החוף, משהו של עשירים (עשו לנו הנחה). עשיתי את מה שאני הכי אוהב; לקחתי את הספר שאני קורא ("שפינוזה וכופרים אחרים" מאת ירמיהו יובל. מעולה) והתיישבתי לשתות בירות על הבאר (כבר הזכרתי, אם אינני טועה, עד כמה חביבה עלי "קוצ'י קוצ'י", הבירה המקומית).
אחרי שלוש שעות, שבע בירות ושלושים עמודים, עצרתי לרגע לשאול את עצמי למה אני כל כך מאושר, מה הופך את היום הזה ליום מושלם כל כך. אחרי הרבה מחשבות (או אולי מעט מחשבות, אני לא יודע איך מודדים את זה) הגעתי למסקנה: זה פשוט בגלל שאף אחד לא מדבר אתי! אני יושב לי חצי יום, ואף אחד לא ניגש אלי – אף אחד לא שאל מה שלומי, אף אחד לא קרא לי חבר, אף אחד לא רצה לשחק אתי, או למכור לי גראס, או סיבוב בסירה, או לשאול אותי מאיפה באתי, או סתם להחליף מילה, אף אחד לא קרא לי דוֹ, ואף אחד לא קרא לי בשום שם אחר (חוץ מהברמן, שקרא לי "בוס". אני אוהב שקוראים לי בוס, ואני יודע לבטא את עצמי בשפת הטיפים. כל מרכיבי היומיום המוכר של העולם השלישי לא היו שם. ואוו, זה היה כל כך כיף! יכולתי לשבת עם עצמי, ועם גלית ואֶמה – מתנדבת אנגליה, אחות, מקסימה – ופשוט להיות עם עצמי בשקט, כמו במערב, איפה שהמושג פרטיות אומר משהו למישהו.
זה היה יום אפריקה נטולת אפריקה. הרבה אנשים עושים את זה, מסתבר; טסים היישר לאתר הנופש, וממנו חזרה הביתה, מקסימום עושים ספארי. הם חולקים את שמי אפריקה, אבל על החיים באפריקה אין להם מושג. אני לא מת על תיירות מסוג כזה, אבל ליום אחד זה היה מושלם, כי "אפריקה נטולת אפריקה", מוכרחים להודות, מדהימה ביופיה.
ולא רק שהיא יפה, גם אין בה איידס ויאוש ורעב ומלחמת קיום, וכל השחורים לובשים בגדים צבעוניים ומחייכים כשהם קוראים לכולם בוס.
והרבה פעמים אני מנסה לדמיין כמה זעם טמון בתוך המילה הקצרה הזו "בוס". אני תוהה איך המילה לא קורסת תחת כובד המטען ההיסטורי המונח על כתפיה ברגע שהיא יוצאת להם מהפה.

היכולת לשאול למה

לפני שנסעתי לאפריקה, קראתי קצת חומסקי (הבלשן, לא הפילוסוף הפוליטי, למרות שהכל קשור). לא הייתי מצהיר על עצמי כחומסקיאני, אבל גם לא הייתי אומר שאני לא. חומסקי אומר, אם אני זוכר ומבין נכון, שהתפתחות האדם עובדת לפי שלבים. בכל שלב לומדים משהו אחר, או יותר נכון: כל שלב הוא השלב אידיאלי להתפתחות של יכולת אחרת אצל האדם. יש את השלב שבו לומדים ללכת, יש את השלב שבו לומדים לדבר, יש את השלב שבו לומדים את המין. ושוב אני מדגיש: "לומדים" הוא לא המינוח הנכון. נכון יותר יהיה לומר "מפתחים יכולת".
קחו ברווז ותמנעו ממנו מים בשלב בו אמור לפתח את יכולת השחיה, ואחר כך יהיה לו קשה, אם לא בלתי אפשרי, לפתח אותה בעצמו. שימו ילד בגבס בשנים המכריעות, וההליכה שלו תיפגע לתמיד, ואותו הדבר ביכולת הדיבור, הלמידה, ואני אומר: גם ביכולת הדמיון, גם ביכולת לתפוס את המושג "עתיד", וגם ביכולת לתפוס את עצמך כאינדיבידואל. אם פספסת את השלבים האלה, אם השלבים האלה – שהם זכות היסוד של כל בנאדם! – נגזלו ממך, יהיה לך מאוד קשה להשלים את הפער.
אני רואה את זה כאן בכפר שלי שבמלאווי, אפריקה, כל יום, כל היום. אני רואה אנשים ששריר הדמיון מנוון אצלם. הם לא למדו לדמיין, הם לא למדו לראות את עצמם מבחוץ. ולא רק הם, גם ההורים שלהם, וההורים שלהם. היכולת לדמיין היא לא קקטוס שצומח בשמש בלי מים, היכולת לדמיין היא יותר כמו סחלב. צריך לטפח אותה בשקדנות אין קץ. ופה אין סחלבים, פה אפילו הקקטוסים מתקשים לגמור את החודש.
היכולת לדמיין, בעיני, קשורה ליכולת לשאול למה. פה, בכפר, אין למה. אין. אף אחד, בינתיים, לא שאל אותי "למה" על משהו. עשיתי בירורים עם אנשים שחיים כאן שנים, וגם אותם לא שאלו למה על כלום. ומה שיותר גרוע: אתה שואל פה אנשים "למה", והם לא מבינים עלמה אתה מדבר. הלמה לא קיים. בבית הספר, או עם הילדים, בכל פעם שאני שואל למה, אני מקבל צחקוקים. צריך לנקוט בשיטות של חוקרי שב"כ על מנת לתמרן אותם לענות על הלמה. אין פה למה. מוזר.
וכשאין את ה"למה" – כך למדתי פה – נשאר רק ה"ככה". וזה מה שיש פה: מנטליות של "ככה". אני רואה את ה"למה" כאקטיבי, כנקיטת עמדה. את ה"ככה" אני רואה כפאסיבי, אדיש לעצמו. כאן, ככה הוא לא התשובה ללמה. כאן ה"ככה" שולט לבדו. הכל ככה.
ואני עוזב את חומסקי ועובר להיגל ומארקס, שמהם אני למד על הרוח, ועל ההיסטוריה כהתפתחות, ועל מין האדם כסובייקט המתפתח דרך ההיסטוריה, ויהא הויכוח על "מהי ההיסטוריה" בין שני האישים האלה ככל שיהיה (לא ניכנס לזה עכשיו. המתעניינים יכולים להירשם לקורסים שאני מעביר באוניברסיטאות השונות ברחבי העולם). ואני משליך את הכל לבלנדר ואני רואה את הילדים האלה כמוצרים של ההיסטוריה שלהם, ואני רואה את ההיסטוריה שלהם מונעת מהם להתפתח, מונעת מהם להגשים את עצמם. כי לך תגשים את עצמך בלי דמיון. אי אפשר. ואי אפשר לדמיין אם אין מספיק אוצר מילים ואוצר דימויים.
וזה לא רק העניינים שברוח (זה הצד ההיגליאני שבי), זה גם הצד שבחומר (מארקסיסט שכמותי): אתה לא יכול לפתח את הדמיון, את היצר המהפכני, כשהבטן ריקה, כשהגוף חולה, כשהפרנסה לא קיימת וכשאין תרופות. זה נראה כאילו מערכת משומנת היטב, שפועלת כבר המון זמן, עושה הכל – אבל הכל – כדי למנוע מהאנשים האלה להגשים את עצמם ולצאת לחופשי.
הילד פה במלאווי, הכל לרעתו. שבעים וחמישה אחוזים שהוא ימות בתור תינוק, ואחר כך הוא לא יאכל מספיק, וחוץ מזה, הוא לא מקבל מספיק גירויים, ומסביב כולם מתים, וככה ההוויה יוצרת את ההכרה וההכרה בתורה מולידה את ההוויה של הדורות הבאים. זה הכפר שלי, וככה אני רואה את אפריקה, וזה עצוב נורא, ויותר משזה עצוב, זה מכעיס.
לא זוכר איפה קראתי את ההסבר האומר שכל שנות העבדות בעצם דיללו את מאגר הגנים באפריקה. במשך מאות שנים לקחו מפה את כל הטובים, החכמים והחזקים, ומה שנשאר זו הבררה. בדיוק כמו שחקלאים עושים שיפורים גנטיים בעצים שלהם, אבל הפוך. ועכשיו, אחרי מאות שנים של דילול, הכל פשוט נורא דליל בזכות עצמו (חזרה אליך, חומסקי). אתם יודעים שגם היום הייצוא הגדול ביותר של מלאווי הוא כוח עבודה? שום דבר לא משתנה, או לפחות לא משתנה מספיק מהר. הילד פה במלאווי, הכל לרעתו, והכי לרעתו זו העובדה שהוא יודע את זה. בלי להבין, הוא יודע. כי למרות הכל, או אולי בגלל הכל, קיים פה מין סוג עוברי מאוד של תודעה מעמדית: לפחות הם יודעים שהם דפוקים, אבל הם כל כך דפוקים שהם אפילו לא מאמינים שאפשר לשנות את זה. וגם זה עצוב ומכעיס נורא.
וזו לא גזענות, חלילה. אני הבנאדם הכי פחות גזען שאני מכיר (פשוט כי אני בן כל הגזעים), זה בדיוק ההפך. אני רואה את עצמי כהומניסט ואני רואה את העוול ואני מתעצבן ואני עושה מה שאני יכול, אבל מה שאני יכול זה לא מספיק. למעשה, זה פחות או יותר כלום. וכמו רבים אחרים גם אני מנסה להתנחם ולהסתפק בקנה מידה קטן: מספיק לי לנסות ולהראות לשני ילדים פה איך לדמיין ולעוד שני ילדים פה איך לחשוב על דברים משונים, ועשיתי את שלי. וגם זה עצוב, וגם זה מכעיס, כי פה צריך בעיקר את קנה המידה הגדול.

(פורסם בטיים אאוט)

כל הזמן לשאול למה, שירי חירות

.

כל הזמן לשאול למה

התחלתי ללמד בבית הספר התיכון בכפר. התיכון הוא מקום מדכא למדי; בנין לא גמור באמצע שום מקום, בלי שירותים, בלי חשמל, שני חדרים חשוכים, לוח דהוי, וזהו. שבעה תלמידים לומדים אצלנו בתיכון: אקס-ריי, גרסיאנו, קנדי (כמו הנשיא), בלינלי, דייסון, למיטה ולינדה. שני מורים יש בתיכון, לאחד קוראים פול, ולשני קוראים מיסטר וויסקי. מתי בפעם האחרונה פגשתם מישהו שקוראים לו מיסטר וויסקי?
מצחיק? כן, אבל לא רק. כי וויסקי זה קיבל את שמו דרך סבו, עבד שאדוניו החליט לשעשע את אורחיו בעבד עם שם מצחיק. זה היה סבא וויסקי, והנכד וויסקי, שבינתיים התאסלם, חזר אל שם העבדות של סבו והוא נושא אותו בסוג של גאווה. מיסטר וויסקי – שם גדול.
שבעה תלמידים לומדים בתיכון שמשרת אוכלוסייה של כ-12 אלף איש – זה כלום. זה שום דבר. זה מדכא.
אני מלמד מתמטיקה, אבל בעצם אני מנסה ללמד אותם לחשוב. פה, בכפר, עושה רושם שאנשים לא חושבים, לא נוטלים יוזמה. אתן לכם דוגמה קטנה שתמחיש הכל: ברחוב הראשי של הכפר (וגם היחיד. ביני לבין עצמי אני מכנה אותו פרידום אווניו) מוכרים שני סוגים של בוטנים: סוג אחד מגעיל, סוג אחד משובח – ושניהם עולים אותו מחיר. שניהם עולים אותו מחיר, אתם קולטים ת'קטע?
אתן לכם עוד דוגמה. שאלתי את אקס-ריי מה זה מספר. הוא הקריא מתוך המחברת: "מספר הוא רעיון המייצג כמות". שאלתי מה זה מייצג, לא היה לו מושג. שאלתי מה אומרת המילה כמות, הוא לא ידע. שאלתי מה זה רעיון, והוא אמר משהו כמו 'לחשוב'.
יש הרבה אנשים לבנים, מזונגואים – אני רואה אותם פה בכפר – שבאים לאפריקה ונעשים גזענים. הם אומרים שהאנשים פה טיפשים וגנבים. אצלנו בכפר יש בית ששייך לחברה "לבנה", והכלבים שם מאומנים לתקוף שחורים. עברתי שם פעם עם כמה ילדים (אני והילדים: על כך עוד מעט), והייתי המום. רשמתי לי את שם החברה, ואני מברר את העניין. ושתבינו, מדובר בכלבים גדולים, דוברמנים מפחידים כאלה.
אבל אני לא כזה. אני מסתכל כאן סביבי ואני רואה רק את התוצאות האומללות של מאות שנות דיכוי ושיעבוד. דפקו את המקום הזה כל כך הרבה, שהמקום הזה דפוק. האנשים האלה מוכי מחלות ועוני, האנשים האלה, אסרו עליהם לחשוב, אסרו עליהם לדמיין. פשוט לימדו אותם לא לחשוב. כי החשיבה מתחילה עם הבחירה. במקום בו אין בחירה, אין חשיבה. אז אני מנסה ללמד אותם לחשוב. זה לא מסובך, פשוט שואלים כל הזמן "למה?", פשוט מציעים אופציות חדשות. פשוט מציעים בחירה ומבקשים הסבר.
אז במקום לתת לתלמידים שלי להעתיק מאה תרגילים ולפתור אותם, אני מדבר איתם על דברים אחרים: על האפס, על המרחב, על המינוס, על האינסוף. הבאתי להם מין פרי מקומי כזה, קשה כאבן, שנפל לי על הראש, וסיפרתי על ניוטון ועל חוק הכבידה, וכל הזמן ביקשתי הסברים.
וכמובן – אני מייסד פה עיתון! חשבתם שאני צוחק, הא? חשבתם שמדובר פה בבנאדם לא רציני, אבל טעיתם. הגיליון הראשון של "הצ'מבה טיימס" ייצא מתישהו בשבועות הקרובים (פה זה נחשב ל"מיידי").
בגיליון הראשון: כתבה על משפחה שנשרף להם הבית (כבר חודש שהם הומלסים, ואין מי שיעזור), כתבה על עונת הדייג שנפתחה עכשיו (אין הרבה דגים, מה שאומר שהדייגים מקטינים את החורים ברשת, ובשנה הבאה יהיו עוד פחות דגים), מבחר חדשות מהאיזור ומהעולם, סקירה של הפרוייקטים ההומניטריים בכפר, ומה הם מציעים למקומיים, כתבה מבפנים על איך המקומיים רואים את התיירים, כתבת "הכן ביתך לעונת הגשמים"), והכי גדול: לוח קחתן (תן שני משוטים, קח מריצה, וכד'). אני עדיין מנסה לארגן ראיון עם הצ'יף. העיתון יהיה כתוב בצ'צ'ווה, את זה אין צורך לומר.
הילדים היו מסוייגים, אבל הצלחתי להלהיב אותם כשהבטחתי להם תהילה ופרסום. עכשיו הם חזק בפנים. אקס-ריי התיישב חזק על סיפור השריפה, קנדי מראיין דייגים כמו משוגע, ובלינלי בטירוף על הקחתן. יהיה אחלה עיתון. זו תהיה הפעם הראשונה שיהיה לכפר הזה עיתון, ג'יזס, אותי זה די מרגש. אם זה יקרה – ופה הספק הוא הדבר הכי בטוח – אני אהיה מאושר. באמת.
לצערי, נאלצתי ליטול מספר ימי חופשה מהשדה עקב מה שאני מכנה "עירוניות יתר" – יבלות, חתכים, חבורות, שריטות, אל תשאלו, אני מפורק לגמרי. אבל הולך שם טוב גם בלעדי, מסתבר. השבוע בנינו מין גג לשדה, שיגן מהשמש וגם מהגשם המתקרב. הנשים עדיין מרוצות. אני מקווה שתוך שבועיים שלושה הן כבר יתחילו למכור את מרכולתן.
אבל התגלית הגדולה ביותר של השבוע החולף היא ללא ספק ה"ממפּוּר" – מין אלכוהול ביתי שמפיקים פה מכל מה שאפשר. מתוק מתוק, דופק את הראש טוב טוב. ערב הממפור הראשון שלי היתה חוויה מוחקת בהחלט, והדרך חזרה מ"פאט מונקיז" הביתה מעולם לא היתה ארוכה כל כך.
מה היה לנו? מעצמת תקשורת כבר יש לי, מעצמת אלכוהול בדרך, נשאר לי רק להשתלט על שוק הטבק והדייג, ואני מסודר.

סונגז אוף פרידום

אצלנו בכפר – והדבר נלחש מפה לאוזן – יש אמונה מסורתית האומרת שתינוק מת טוב לדייג. מספרים פה, ושמעתי את זה ממספר מקורות יודעי דבר, שאנשים פה הורגים תינוקות על מנת לשים את הגופות ברשת. הם יודעים להצביע על זה, ועל ההוא. הם אומרים שהאב לא הורג את התינוק ממש, בסכין או בחנק, אלא מכניס נחש הביתה, או מרעיל/מרעיב את התינוק.
חלק מהם משתמש בכישוף. בלאק מג'יק קיים פה בכפר ביג טיים. הוא קיים פה כמו האגם: שליו וסמכותי. הם משתמשים בו פה לכל דבר, מדברים פשוטים ועד למשאלות גדולות ונשגבות. סיפרו לי שככל שהבקשה גדולה יותר, על המבקש לעבור מבחן קשה יותר. לדוגמה: רוצה להיות עשיר? על פי חלק האנשים, עליך לרצוח קרוב משפחה, על פי חלקם: שכב עם אמך.
אנשים פה מבקשים לקלל את מתחריהם על בסיס יומי, ותינוקות בני יומם עונדים מחרוזות נגד עין הרע. הדייגים, החקלאים, המובטלים: כולם בבלאק מג'יק. עם הבלאק מג'יק פה אף אחד לא מסתבך. לצד הכנסיות הרבות והמסגד היחיד בכפר פועלים מספר לא קטן של רופאי אלי ומכשפים. חלקם מתעסקים בקטנות, אבל חלקם ידועים כקרובים יותר אל הדארק סייד של הפורס. ביום ראשון הולכים לכנסיה, כשיש בעיות הולכים לרופא האליל, וכשיש בעיות גדולות מחפשים את המערבי שיעזור, שיתן כסף. זו, לדעתי, ההיררכיה פה בכפר.
יש פה המון אנשים שזה מה שהם עושים: יושבים, מחכים לאדם הלבן שיבוא ויעזור, שירשום צ'ק למימון הלימודים, שיתן תרופה, שיחלק דשנים. יושבים, ומחכים.
היא כל כך מושרשת, התלות הזו, שזה מדהים. לדוגמה, בפרוייקט החקלאי: האנשים מחרישים כשהלבן מציע רעיונות שכבר נוסו ונכשלו, הם פשוט עושים את זה, ונכשלים עוד פעם, בסוג של אדישות שאדישה אפילו לעצמה.
אחד מהילדים אמר לי לפני כמה ימים: הם אוהבים את הלבנים כי הלבנים נותנים להם דברים. אבל לי אין שום דבר לתת, אמרתי לילד. הילד שתק, חשב, אבל המשיך ללכת לצדי. אתה יודע מה, אמרתי לו, אני אספר לך על הספר שאני קורא. בינתיים הצטרפו עוד כמה ילדים, ואני התחלתי בהרצאה.
לפני תקציר ההרצאה, מילה אחת: אני מאוד אוהב את זה שבכל פעם שאני הולך ברחוב מתאספים סביבי ילדים ומקשיבים למוצא פי. חבל שזה לא קורה לי בתל אביב. בתל אביב זה בחיים לא היה יכול לקרות.
היו שם ארבעה ילדים ואני סיפרתי להם על שפינוזה, שחי מזמן מזמן במקום רחוק מכאן, והסתכל על העולם ועל אלוהים ועל הטבע כמו שאף אחד לא הסתכל עליהם לפניו. סיפרתי להם על בנאדם שקראו לו בלוכי (זה הכי קרוב לברוך שאפשר פה), שמצא את אלוהים בתוך העולם, שרומם את הטבע – וכאן הצבעתי להם על ההר, האגם, השמיים, שדות התירס – למדרגה של אלוהים, ומצא את גאולת הנפש בחיים האלה. אמרתי להם שהאלוהים הוא לא מחוץ לעולם, האלוהים לא ברא את העולם, האלוהים ואנחנו מתבטאים האחד באמצעות השני. בתל אביב, כאמור, זה בחיים לא יכול היה לקרות.
בכלל, אני הולך לי פה בכפר כמו קזבלן, רק יותר לאט. לוחץ ידיים, מחייך, זוקר אגודל, מלטף תינוק, וכולם: דוֹ, דוֹ. אני די אוהב את השם שלי החדש.
לפני כמה ימים – תחת עץ הבאואב הגדול, שם אני משחק אותה סוקרטס השחור – סיפרתי להם שדוֹ בעברית זה פרידום. שאלתי אותם אם הם יודעים מהי פרידום. אין סיכוי. הם אומנם יודעים פה הרבה חופש, הילדים, אבל שום חירות. פרידום לא גרה כאן יותר.
דיברתי איתם על הפרידום, אמרתי להם שהפרידום באה מבפנים, אמרתי להם שהפרידום לא תבוא מהאדם הלבן, הפרידום תבוא כשהאדם השחור – פה בכפר, לא בכל אפריקה – ירשה לעצמו להביט קדימה, אל העתיד. אמרתי להם שאני יודע שהפרידום שלהם נלקחה באלימות, ועדיין נלקחת, אבל שאת הפרידום אסור להפסיק ולחפש.
לילד אחד בן 11 שקוראים לו מופָט, אמרתי שהדרך אל הפרידום עוברת בבית הספר, שהיא חייבת לעבור דרך המילה הכתובה. לילד גדול יותר, ריימונד בן 14, אמרתי שהדרך אל הפרידום עוברת דרך הקונדום, כי אדם שמת מאיידס בחיים לא יהיה חופשי, שהפרידום היא קודם כל חיים.
ואחר כך שרתי להם את "רידמפשן סונג" של בוב מארלי, לימדתי אותם את שיר החירות. אני לא יודע אם זה עזר במשהו, אבל אני לא רואה את זה יכול להזיק.
לך תלמד את הפרידום במקום הזה; זה כמו ללמד אותם לעשות סקי. הסקי דורש שלג, הפרידום דורשת בחירה, ואמונה בקיומו של עתיד. אבל פה אין שלג, ופה אין בחירה, ולפעמים אני עובר ברחוב והלב שלי נשבר, ואני חש חמלה כלפי האחים השחורים שלי, שנדפקו.
והאיידס. אחוז ענק של איידס, אני פוסע שכם אל שכם עם אח שחור שנושא את המחלה, את המשאבה בשדה אני מתפעל עם בחורה שנראית לי חולה. האיידס אוכל את אפריקה. במערב נשאי וחולי איידס חיים פחות או יותר בסדר גמור, יש קוקטייל ויש עתיד, אבל פה אין כלום, ואנשים מתים. למה לא לתת להם את התרופה? למה להשאיר אותם למות?

(פורסם בטיים אאוט)

הציצים, השכיסטוזומס, והמזונגו

אצלנו בכפר

אצלנו בכפר, הנשים הולכות עם הציצי בחוץ. כל הזמן, הציצי בחוץ. כל הדברים האלה שאתם רואים בטלוויזיה, ככה זה פה – מלא נשים עם ציצי בחוץ. כאדם וכגבר שזה עתה הגיע מתרבות מבוססת ציצי ומחיים המבוססים על צפיה, סיווג ומחקר של ציצי, אני מוצא את עצמי נתון בסוג של הלם מתון. מלא ציצי פה אצלנו בכפר. אבל זה לא ציצי שאני רגיל אליו, זה ציצי אחר. אפריקאי.

כבר שבוע ככה שאני וגלית (האישה שאני אוהב) נמצאים באפריקה, במדינה בשם מלאווי (דרום מזרח אפריקה, בסביבה של זמביה ומוזמביק), בכפר בשם צֶ'מבֶּה. אנחנו מתנדבים פה בארגון הומניטרי קטן בשם CAP (צ'מבה איידס פרוג'קט), שמפעיל מרפאה חופשית לתושבי הכפר (כ-12,000 איש ואישה. גלית היא הרופאה של הכפר), מאמץ את בית הספר המקומי (שם אני מתחיל ללמד מתמטיקה בשבוע הבא), מארגן פעילויות לילדים, מאכיל אותם דייסה, מסביר נגד איידס, ועוד פעילויות שעליהן יורחב בהמשך. אנחנו נהיה פה חודשיים, והטור הזה יעבור טרנספורמציה קטנה לסוג של יומן אפריקה שכזה. כן, אחיכם באפריקה. במלאווי. יה, מאן!

הכפר שלי, צ'מבה, שוכן לחופו של אגם מלאווי, אחד מחמשת האגמים הגדולים בעולם. האגם הזה נמצא לא רחוק מהחדר שלי: ארבע עשרה צעדים. באגם יש מים נעימים, מתוקים, קרירים, נקיים. יש בו הרבה דגים שחיים רק בו, והרבה בילהרציה, שזו מחלה די מגניבה כשחושבים על זה. אני עוד אספר לכם עליה.

אספר לכם גם על מלאווי, מקום אומלל לכל הדעות. נכון, אין פה מלחמות והפיכות, אבל גם אין אוכל ואין חינוך ברמה משביעת רצון ואין הרבה תקווה ואין מספיק תרופות, וזה קצת חבל כי יש דווקא מלא מחלות: מלריה, איידס (כ-40 אחוזים בערים! כ-20 בכפרים,וגם בכפר שלי.המון איידס), תת תזונה. רבע מהתינוקות פה במלאווי מתים לפני שהם מגיעים לגיל חמש. זה והאיידס מעמידים פה את תוחלת החיים על 37.5 שנים.

תוחלת החיים, והחיים עצמם (שהם קשים), משפיעים חזק על האנשים פה. אתה לא רואה הרבה תקווה, אתה לא רואה הרבה יוזמה, אתה לא רואה הרבה דברים שאתה רגיל לראות. לדוגמה: אתה לא רואה תינוקות בוכים. התינוקות פה לא בוכים. הם לא כמו הילדים אצלנו בציון, שצווחים עד לב השמיים רוב הזמן. התינוקות פה שקטים, כמעט אדישים. כשהגענו הנה, נסענו 34 אנשים בטנדר טויוטה קטן (זה היה משעשע למדי), היו שם גם ארבע תינוקות ככה, מחוצים בין שקי קמח ואנשים,מיטלטלים בדרכים הלא טובות, וכלום – שקט. הבכי פה הוא לא אופציה, וגם כשהם בוכים, הם עושים את זה די בשקט. בשבוע הראשון שלנו פה מתו שני תינוקות: התייבשות, תת תזונה, איידס. זה עבר בשקט.

בכלל, בכפר שלנו, אתה רואה בעיקר ילדים, נשים ובחורים צעירים, שכאן נקראים ביץ' בויז, וגם עליהם אני עוד ארחיב. אתה בקושי רואה את הגברים המבוגרים. אתה רואה אותם רק בערב, שותים את עצמם אצל תומאס'ס – הבאר המקומי. לוקח לך כמה ימים לקלוט את זה: אין גברים. הם לא פה. יש כמה, כמו החייט, האופה, בעל המכולת, בעל המסעדה, וכאלה, אבל אתה לא רואה אותם פוסעים ברחוב הראשי של הכפר. הם לא חלק מהיומיום.

ואין פה עיתונים, שזה כבר ממש משונה. את השבוע הבא אני מקדיש להקמת עיתון קיר מקומי. אני אהיה היו"ר, העורך הראשי והמו"ל. מצאתי כבר עורך – ילד מקומי מוכשר – ואני הולך לעשות לאנשים האלה עיתון קיר. אני עוד מתלבט בעניין השם.

תומאס'ס, שהזכרתי מקודם, הוא מקום קשוח למדי. השתיה שם נעשית לא מתוך שמחה, ולא פעם אתה רואה אותם משתכרים כמו חזירים, הולכים לזונות, ישבתי שם פעם, ולא הרגשתי טוב, כי קשה להרגיש טוב בחברת אנשים שמרגישים רע. זה מידבק.

אבל חוץ מתומאס'ס יש את עמנואל'ז ואת "פאט מונקי", שהם אחלה מקומות לשבת בהם ולשתות בירה. הבירה המקומית החביבה עלי היא קוצ'י קוצ'י, שזה אומר משהו כמו "לשתות המון". יש פה קצת תיירים שבאו לצלול באגם, רובם נחמדים מאוד. אני גם מתרגל לסיגריות הקיומיות: אסקוט ואמבסי. אם יש לי זמן – ותמיד יש לי זמן – אני קופץ לאיזו קטנה מול השקיעה. והשקיעה פה יפה נורא, אצלנו באגם, אדומה כזו, מרגיעה.

בכפר שלנו אין שוטר ואין כבאי ואין טלפון ואין חשמל. למעשה, אין פה שום סימן לממסד, והוא – הממסד – בולט בהיעדרו. אין פה חוק ואין פה סדר, יש פה מין סוג משונה של קח ותן שעוד לא הצלחתי למפות עד הסוף. ויש את הצי'ף של הכפר, צ'יף צ'מבה, בחור מבוגר מאוד, בן 73 כך אומרים. ראיתי אותו פעם אחת, בחתונה שנערכה פה בשבוע שעבר. שום דבר רומנטי, האמת – לא היו גולגלות תלויות או חצאיות קש או חניתות או משהו בסגנון הזה, סתם אדם שלושת רבעי עיוור עם כובע בייסבול מהוה. ביקשתי שיארגנו לי פגישה אתו, אני רוצה לפגוש את הצ'יף של הכפר. זה יכול להיות נחמד. למעשה, אני חושב שהייתי יכול להיות בעצמי הצ'יף של הכפר. נראה איך זה יסתדר. נראה לי שאני יכול לעשות את זה טוב. כי מהשבוע הראשון שלי פה ברורים שני דברים: אני חביב בעיקר על שתי קבוצות אוכלוסייה: הילדים הקטנים והביץ' בויז. מאחר ואלה שתי הקבוצות הגדולות והשולטות בכפר, נראה לי שדרכי אל הצמרת סלולה.

הכירו את השכיסטוזומס

אני קם לבד לגמרי בחמש בבוקר. יקיצה טבעית. מעירים אותי הגלים, התרנגולים והילדים שרצים להתרחץ באגם. אני יוצא מהחדר, ארבע עשרה צעדים, ואני באגם. אגם מלאווי. באגם שלי יש בילהרציה – מחלה נהדרת עליה הייתי מעוניין להרחיב מעט:

הבילהרציה, או בשמה הרפואי שכיסטוזומס, היא בעצם תולעת שנמצאת במים, וחודרת אל האדם דרך העור, משם לדם, ומשם לקיבה או לשלפוחית השתן. לתולעת הזו – וזה מה שיפה לדעתי במחלה הזו – יש חיים די משונים שמתחלקים לשניים: את החלק הראשון היא יכולה לעשות רק אצל חלזונות, ואת החלק השני היא יכולה לעשות רק אצל בני אדם. היא צריכה את שני המינים האלה על מנת לשרוד, והיא צריכה אותם קרוב אליה. למזלה, באגם מלאווי יש לה את שניהם. ואכן, מחקרים טוענים שסיכויי ההידבקות בבילהרציה אצלנו באגם סובבים סביב המספר העגול: 100.

כשהתולעת חודרת אל הדם, היא מחכה שם בסבלנות לחצי השני שלה (הזכר לנקבה ולהפך), כשהוא או היא מגיעים, הם מזדווגים ומטילים ביצים. מהביצים האלה בוקעת התולעת, שיוצאת מהגוף דרך השתן אל האגם, שם היא מוצאת חילזון, מתבגרת בתוכו, יוצאת ממנו, חודר לאדם וכך הלאה. אני אוהב את זה כי זה סוג של חיבור שיש לי – חיבור שאף פעם לא היה לי – עם החלזונות. יחד, האנשים והחלזונות, יחד אנחנו יוצרים ומשמרים חיים של יצור שתלוי בנו. האין זה נפלא? האין זה רומנטי?

לפי כל החישובים, בטח כבר תפסתי את השכיסטוזומס הזה. בשניות אלה ממש אני סוחב בתוכי חיים חדשים. בתוכי גרה תולעת שבקרוב תזדווג על בכיר ליבה התולע, ויחד הם יטילו בתוכי ביצים, שמתוכם יבקעו תולעים חדשות. כמה נעים להיות חלק מהיקום, חלק מהחיים, חלק מהשרשרת האינסופית הזו של לידה ומוות. אני מרגיש טוב עם זה. אני יש לי שכיסטוזומס ולכם לא!

בחלק מהמקרים הגוף לא ממש אוהב את העניין הזה עם החיים החדשים, והוא מגיב בהתראה חדה שנקראת קדחת קטאיאמה. הסימנים מזכירים קצת את המלריה. אנחנו, האדם המערבי, יכולים פשוט לקחת כדור שהורג את התולעת – גם כאן יש סוג של מילכוד, כי הכדור הורג רק את התולעת הבוגרת, כך שצריך לתת זה זמן – אבל פה, באפריקה, אנשים לא יכולים פשוט לקבל את הכדור הזה, כמו שהם לא יכולים לקבל עוד הרבה תרופות אחרות למחלות אחרות. הם מתים פה מדברים שלא חייבים להרוג אותם, וזה מרתיח.

דפוקה היא אפריקה. דפקו אותה כל כך הרבה, ובצורה כל כך שיטתית, שלפעמים אתה מרגיש שזה כבר טבוע פה באדמה: הכל דפוק, רקוב, הכל מת או הולך למות. בעצם, לא הכל – רק האנשים.

זו, אם כן, השכיסטוזומס. וזה, אם כן, אגם מלאווי שאליו אני קופץ כל יום בחמש בבוקר. אני קם מוקדם כל כך גם בגלל הגלים, וגם בגלל שהגיע הזמן ללכת לשדה לעבוד עם קבוצת נשים שקיבלו מהארגון חלקה, זרעים והדרכה, על מנת למכור את הירקות ובתקווה לפתוח עסק משלהן. יש שם עגבניות, חסה, כרוב, אבטיח.

בחמש וחצי אני כבר בשדה. כמה כיף זה לעבוד בשדה! לחפור בבוץ, לזרוע, לשאוב מים מהבאר, להשקות, להגן על הזרעים הקטנים מהשמש הקופחת, לראות אותם מתחשלים. זה ממש כיף. לפעמים, כשמצב הרוח טוב, הנשים שרות שירים וצוחקות, ומדברות הרבה, אני חושב שגם עלי. אני אוהב כשהן שרות את השירים האפריקאיים האלה שלהן – יש פה קצב, למרות הכל – ובימים האחרונים זה קורה הרבה כי הגיעה משאבה חדשה וכבר לא צריך לשאוב דליי מים מהבאר. זה בהחלט מרומם את מצב הרוח בחלקה הקטנה שלנו, ואני אומר שלנו כי גם אני חלק. קטנטן, אבל חלק.

כן, אני סתם עוד בחור עירוני שמתלהב מזמן קצר בשדה, אני יודע, אבל לא אכפת לי, כי זה באמת כיף לי, לעבוד בשדה עם הנשים האלה, שעל רובן רוכב תינוק, שמדי פעם שולח יד וחולץ לו איזה ציצי – כל מה שאתם יודעות על עקרון הרצף, ליידיז, הוא תיאורטי בלבד. פה זה קורה באמת. ובהפסקה אנחנו אוכלים מנגו לא בשל עדיין שנקטף מעץ סמוך, ואנחנו מחייכים אחד לשני, כי אין חברות כמו חברות של גב כפוף מעל לרגב שזה עתה נשתלה בו עגבניה. אני בטח אהיה מאוד גאה לאכול סלט שגידלתי בעצמי. זה יהיה נהדר, אני יודע! וזה באמת יהיה נהדר אם הנשים האלה יוכלו להקים עסק, למכור ירקות ולהרוויח כסף ולתת אוכל לילדים שלהן, וזה גם יפה לראות אותן הופכות מאוסף נשים לקבוצה. בהתחלה כל מה ששתלנו מת, והקבוצה כמעט התפרקה, אבל הפעם השניה היתה טובה יותר ועכשיו הן שרות, ואני שר איתן והן צוחקות עלי, ואני די אוהב את זה, האמת, כי זה נעשה בחיבה. אני יכול להרגיש את החיבה, וחיבה זה תמיד דבר שכיף להרגיש.

וחיבה זה גם דבר שכיף להעניק. ובמיוחד לילדים פה, שקוראים לי דוֹ. הם קוראים לי דו, והם קוראים לי כל הזמן, מכל מקום. בבית הספר של אחר הצהריים אני נותן להם שיעורים ומצייר להם פרצופים מצחיקים, והרבה מהילדים האלה, אני מגלה אחר כך, הם יתומי איידס, ואין להם כמעט כלום, וזה כואב בלב, כואב הרבה, ובמיוחד יש לי חבר אחד, דן, בן 11, ילד יתום, מבריק, חתול רחוב אמיתי – מבריק, קשוח, ומסתדר בכל מצב. יש לנו דיבור טוב, לחבר שלי דן ולי. עוד מעט הוא יבוא הנה, ואני קצת מחכה לו.

אני המזונגו

אני מזונגו, זה מה שאני. זר. מָזוּנגוּ: זר. לבן. עשיר. כל מה שהאנשים האלה פה הם לא. להיות מזונגו, להיות האחר הגדול, הזר המוחלט, זו חוויה משונה. נכון, זו לא הפעם הראשונה שהחברים פה – שביני לבין עצמי אני מכנה אותם אפרו-אפריקאים, ודי נהנה מהכינוי שהמצאתי – רואים את האדם הלבן. למעשה, הם רואים את האדם הלבן יותר מדי, וליותר זמן. האדם הלבן דופק אותם כבר מאות שנים בעקביות מעוררת השתאות. סחר העבדים – ומלאווי, על פי הספרים, היתה שדה צייד אהוד במיוחד על ציידי העבדים – ואחר כך הקולוניאליזם, האימפריאליזם, ההתנשאות, האפליה, הגזענות, ואחר כך עברנו לדיכוי מסוג חדש: הפיכות עקובות מדם הנשלטות מלמעלה, דיכוי כלכלי, רפואי. ואולי הדיכוי המוצלח מכולם: האדם הלבן השאיר פה אדישות גמורה, וחוסר אמונה בסיכויי ההצלחה של מהפכה, כל מהפכה.

נכון, אני לא הרבה זמן פה, אבל לא צריך להיות פה הרבה זמן בשביל להבין את זה. אתה רואה את זה, זה צועק מכל פינה, מכל חלון, בכל חנות – זה פשוט פה, הייאוש. הוא הדייר הכי קבוע אצלנו פה בכפר. האנשים חיים פה קשה ומתים פה מהר, אבל הייאוש פורח. וזה מייאש. מייאש מאוד.

ובתוך כל זה – אנחנו, מזונגו שכמותנו. מצד אחד משתדלים לעזור, מצד שני, לפעמים אני מרגיש שזה כלום. ז'תומרת, כן, אנחנו עוזרים, אבל אנחנו גם מנפנפים להם בפנים – בלי כוונה – בכל מה שלנו יש ולהם אין. יותר מדי פעמים ביום אתה מרגיש את העיניים נפערות לרווחה, יותר מדי פעמים ביום אתה מרגיש שאנשים מסתכלים עליך ורואים רק שטר של דולר.

ואני לא מאשים, חלילה, כי מי אני שאאשים את האנשים האלה, שנדפקים כל כך הרבה זמן על ידי כל כך הרבה גורמים.

אני יושב עם הביץ' בויז – שכבת הצעירים של הכפר, בני עשרים ככה – ומנסה לדבר איתם, אבל על מה? על מה? הם אומרים לי שמה שמעניין אותם זה לשתות, לעשן ולזיין – בדרך כלל את בנות הכפר, מדי פעם תיירת אם יש מזל – אני מנסה, בינתיים בלי הצלחה, לשתול בהם רעיונות מהפכניים, להקים מחדש את הפנתרים השחורים. הם אוהבים אותי, אני חושב, אבל הם לא רוצים לעשות שום דבר.

לא זוכר איפה קראתי את זה, אבל זה היה מונולוג של בחור שחור שאמר משהו כמו: תארו לכם שפתאום מציפים את השכונה שלכם מלא אנשים נורא, אבל נורא, עשירים, שכל מה שהם רוצים זה להוציא כסף, לעשן סמים, ולקבל סוג של "חוויה מקומית", אלוהים יודע מה זה. מה תעשה, אתה שאין לך תקווה? מה תעשה, אם לא תתחיל למכור להם את מה שהם רוצים? אתה נדחף בעל כורחך למקום שממנו אתה בקושי יכול לצאת.

וחוץ מזה, אין בית ספר נורמלי, ואין שום דבר שיעמוד מול הצד השני וייתן קונטרה לכלום הגדול הזה של החיים במקום הזה, וכל מה שנשאר לך זה להפוך לביץ' בוי. לאמץ לעצמך שם כמו רוקי, ולעשות אוונטות. הרבה אוונטות הם עושים פה, הביץ' בויז – עם בגדי הראפרים המגוכחים שלהם והרעיונות המוזרים שיש להם על החיים ועל המערב – והילדים הצעירים פה אין להם בעצם שום מודל חוץ מהביץ' בויז. אתה יכול להשקיע ארבע שעות ביום בילד בן 8, אבל הוא לא רואה אותך, הוא רואה את הביץ' בוי.

אני מנסה לשכנע, גם את עצמי וגם את האחרים, שצריך להתחיל ולהשקיע בביץ' בויז האלה, גם כי רק מהם יכולה לצאת מהפכה, גם כי הם המעמד השולט פה, אבל זה לא כל כך הולך, כי הם התייאשו מעצמם וכתוצאה מכך, התייאשו מהם כל השאר.

הייתרון היחסי שיש לי אלה הראסטות, והמשיכה ההדדית שיש לי עם הצד השלילי של הקהילה. אני מתרשם שהם מחבבים אותי, אבל אני לא באמת יכול לדעת כי בסופו של דבר אני המזונגו, אני אבוא ואני אלך והם יישארו פה. וחוץ מזה, הרבה מהשיחות שלנו נגמרות בסוג של הצעה מסחרית: רוצה לקנות תכשיטים/קורס צלילה/גראס. לאט לאט אני מוריד את המינון המסחרי. אולי ייצא מזה משהו, ובשבוע הבא קבעתי פגישה איתם. אני ועשרה ביץ' בויז. הם אומרים שהם רוצים לשתות? אמרתי להם שאין בעיה, נשב ונשתה. הם אומרים שהם רוצים לעשן? אין בעיה,שיעשנו. הם רוצים לזיין? בכיף, רק לא אותי.

הייתי רוצה להבין אותם, אבל זה קשה, כי אתה מזונגו וזהו, זה מה שאתה. זר. לבן. עשיר. ואתה לא יכול למחוק את ההיסטוריה, לא משנה כמה נחמד תהיה וכמה ראסטות יהיו לך, אבל אולי אתה יכול – וזה אולי הדבר היחיד אתה יכול לעשות – לשתול אצלם סוג של רעיון חדש, לשתול אצלם התחלה של תובנה: שהם חלק חשוב מהקהילה, הם לא הזבל, כמו שהם עצמם וכל האחרים חושבים – הם העילית. הם המהפכה, הם המחר של הכפר הזה, ודרכם יעבור המחר הזה לילדים הצעירים יותר. אם הם יראו מחר, הצעירים, יהיה מחר, ככה זה עובד, לא? המחר לא תמיד צריך לבוא מבפנים, לפעמים הוא צריך לבוא מבחוץ. אני לא יודע אם אני האדם המתאים למשימה, אבל אני מוכן לנסות. תמיד חלמתי להנהיג מהפכה.

(פורסם בטיים אאוט)

מכתב מאפריקה – החודש הראשון

מה זה חודש בלי אינטרנט, לעומת יומיים בלי אגם?

כבר חודש (פחות שלושה ימים) במלאווי, וזו הפעם הראשונה שאני ליד אינטרנט. זו גם
הפעם הראשונה שאני רחוק מהאגם, ואם להיות כן – האגם חסר לי הרבה יותר ביומיים האלה מאשר האינטרנט היה חסר לי בחודש האחרון. גם חשמל וטלפון לא היו חסרים לי מי יודע מה. תקשורת כולה.
עכשיו אנחנו בעיר הגדולה, בלנטייר, בירת העסקים של מלאווי – עיר קטנה, לא מיוחדת מי יודע מה, משהו כמו עפולה (או יותר נכון: כמו הדימוי של עפולה). באנו הנה לחדש את הויזה, לעשות קצת דואל, קצת טלפונים (גם עם אמא ואבא לא דיברתי חודש, והם חסרים לי אש, כמו גם האחים, האחיות, הגיסים, הגיסה, האחייניות והאחיין), וגם – ואולי בעיקר – להדפיס את הגיליון הראשון אי פעם של העיתון המקומי של צ'מבה, או קייפ מקליר (שני שמות יש לכפר שלנו), שאני המייסד והעורך הראשי שלו. זו, אם כן, פעילותי ההומניטרית פה באפריקה. לא הרבה, אבל גם לא מעט, או אולי בעצם כן מעט, אני לא יודע איך מכמתים את הדברים האלה.
קצת על העיתון, שאני כאמור די גאה בו. העיתון נקרא "Tsogolo Ndi Lathu" – העתיד הוא שלנו – הוא יוצא לאור בצ'צ'ווה, שפת המקום. העיתון נכתב כמעט כולו על ידי תלמידי בית הספר התיכון, שם אני מלמד מתמטיקה. על התיכון אספר עוד רגע.

העתיד הוא שלנו

בגיליון הראשון: כתבה על עונת הדיג שנפתחה זה עתה (עונה קשה, אין הרבה דגים, מה שאומר שהמחירים עולים, שאנשים לא יכולים להרשות לעצמם, שהדייגים עובדים קשה מאוד וגם מפרים את חוקי הדיג של המדינה, שאוסרים על שימוש בחורים קטנים ברשתות על מנת לאפשר לדגים להתרבות. המאמר קורא לדייגים לציית לחוק על מנת שבשנה הבאה, או זו שלאחריה, שוב יהיו דגים); סיפור אנושי מזעזע על משפחה שביתה נשרף לפני כחודש, ממש כשהגענו, והיא עדיין חסרת בית; מאמר על התיירות לכפר, ועל איך ניתן למנף את יופיו הפראי של המקום לטובת התושבים; מאמר פתיחה פרי עטי המסביר למה בעצם הכפר צריך עיתון, והחלק שאני הכה גאה בו: לוח מודעות.
הנה המאמר שלי בשפת המקום:

Luntha ndi kukambirana kukonza kukonza moyo aliyense

Olemba ndi Dror Feuer

Titati tikhale ndi chidziwitso cheni cheni cha malo athu, kosavuta kuchitira ubwino malo athuwo.
Ntima weniweni wa mudzi ndi kukhala ndi nthawi yokambirana.
Ngati mudzi uli ndi mgwirizano pokambirana ndi kuyanjana umakala wa mphamvu. Koma ukakhala wa ulesi pokambirana ndi kuyanjana umakhala wolefuka.
Ndiri ndi chiyembekezo kuti newspepalayi ibweretsa mphanvu, mgwirizano ndi chianjano.

זה אומר משהו כמו: תקשורת היא הלב הפועם של הקהילה. כשהלב חזק, הגוף חזק, כשהלב חלש, הגוף נחלש. תקשורת היא ידע וידע הוא כוח. התקשורת יכולה לשפר את חיי האדם ואת חיי הכפר. האדם שיודע ומכיר את סביבתו יכול להשפיע עליה לטובה בייתר קלות, לטובתו ולטובת כל הקהילה. בלה בלה בלה. דברים כאלה.

היה כיף לעשות את העיתון והיה משעשע לגלות שעיתון הוא עיתון בכל מקום – תמיד מגיעים אל הדדליין חסרי נשימה, תמיד יש איחורים, תמיד יש בעיות, תמיד זה לא יוצא בדיוק כמו שתכננת. אבל מה זה משנה – העיתון הבא יהיה טוב הרבה יותר: תהיה בו כתבה על סצינת הכדורגל בכפר – חמש קבוצות פועלות בו!, כתבה על עונת הגשמים המתקרבת (הכן ביתך לחורף), וידויו של ביץ'-בוי (גם על הביץ' בויז, בהמשך), ועוד שני דברים שאני לא זוכר כרגע.
זה בעניין העיתון.

המורה דו

בתיכון של הכפר לומדים שבעה תלמידים – קנדי (כמו הנשיא), אקס-ריי, דייסון, גרסיאנו, לינדה, בלינלי ולמיטה. ביום ממוצע באים לכיתה חמישה-שישה. שבעה תלמידים בתיכון בכפר המונה כעשרת אלפים איש. מדהים.
התיכון עצמו הוא מקום מדכא למדי. שני חדרים לוהטים, בלי שום ציוד. רק לוח וכיסאות. שני מורים מלמדים שם, מיסטר פול ומיסטר וויסקי (איש גדול, וויסקי זה), והם די שמחים שאני ובנג'י – מתנדב נוסף – באים ללמד שם ופוטרים אותם מיום עבודה.
מה אני מלמד אותם? מתמטיקה. האם אני יודע מתמטיקה? לא ממש, אבל מספיק. למעשה, אני לא ממש מלמד מתמטיקה, אני יותר מלמד אותם לחשוב לבד. לדוגמה: שאלתי אותם מה זה מספר. הם דקלמו את ההגדרה המילונית: "מספר הוא רעיון הבא לייצג כמות". הם לא ידעו מה זה לייצג, הם לא ידעו מה זה כמות, הם בקושי ידעו מה זה רעיון. אז זה מה שאני עושה: מתעכב על היסודות. אני מדבר איתם על מספרים גדולים וקטנים, על שברים, על האפס ועל המינוס ועל האינסוף, על הגרביטציה ועל הפיסיקה, על ניוטון ועל איינשטיין, ובסוף אנחנו עושים קצת תרגילים. אקס ריי הוא לטעמי ההבטחה של הכיתה. הוא מתעניין, הוא רוצה, הוא אפילו חושב. דייסון וקנדי בסדר, אבל מאחר ושניהם ממשפחות דייגים, הרי שהם מופיעים מעט וכשהם באים הם בעיקר משלימים שעות שינה. בלינלי ולינדה הן על הכיפק, באשר לגרסיאנו ולמיטה, אני חושש שמדובר במקרים של מוות מוחי.

דו ונערי החוף

זה מצחיק להיות מורה, אבל אני אוהב את זה. ונראה לי שגם הם אוהבים את זה, שבא מישהו ושובראת השיגרה. נראה לי שהם מתים עלי.
למעשה, כל הכפר מת עלי. זה די מרשים, האמת. אני הולך ברחוב של הכפר, וכולם קוראים לי מכל חלון: דוֹ, דוֹ, דוֹ. וליד כולם אני מתעכב. בעיני עצמי אני סוג של מוכתר. קזבלן עם ראסטות.
יצרתי קשר טוב עם הביץ' בויז, השכבה השלטת בכפר, אבל הכי דפוקה. הביץ' בויז, שם כולל לבחורים בגילאים 18-26, לא עושים כלום. רובם יתומי איידס, רובם אנלפבתים, חלקם הורים לתינוקות. הם חיים מכלום: פה מסדרים לעצמם איזה השכרת סירה לתייר, פה מוכרים קצת גראס, שם תכשיטים. בעיקר הם מעשנים ושותים ומחכים שמשהו יקרה, אבל שום דבר אף פעם לא קורה.
איתם אני מדבר על האפריקאים הגדולים: היילה סילאסי, נלסון מנדלה, מרטין לותר קינג, מלקולם אקס, בוב מרלי, מוחמד עלי, ארתור אש, ועוד. גם על מארקס אני מדבר איתם, וגם על צ'ה גווארה.אני מדבר איתם על מה זה להיות ראסטה אמיתי, על מה זה אומר להיות אדם תבוני וחופשי. הם אומרים הרבה "ריספקט", ואני מנג'ס להם עם המושג הזה: כבד את זולתך, בנאדם, ומתוך זה תכבד את עצמך כאדם אוטונומי. אתה רוצה, תעשה את זה להפך, אבל ריספקט זו מילה עם משמעות, אל תגיד אותה סתם.
הם אומרים הרבה "מופָאיָה", לקח לי כמה זמן עד שקלטתי שזה "more fire". זה משפט טוב לומר, לא ככה?
כואב לי על האנשים האלה, שנפלטו מכל מסגרת, שמחכים מתי יעלו הם בגורל, מתי גם הם יהיו נשאים, ואז חולים, ואז מתים. כואב לי הלב על חיים חסרי מודעות. כוססאממו, אני חושב לעצמי: זה החומר ממנו באות מהפכות, אבל איפה מהפכות ואיפה קייפ מקליר? אין מהפכה ללא מהפכה מחשבתית ואין מהפכה מחשבתית ללא חשיבה, שהיא היכולת לקרוא ולכתוב. סיפרתי להם שצ'ה גווארה הגיע לאפריקה ב-1965, ניסה לייסד מהפכה, ונכשל. המקומיים, כתב ביומנו, נירפים מדי. הוא עזב, ומת לא הרבה זמן אחר כך.
הו, הביץ' בויז – איזו עליבות. והם השליטים פה. הילדים, רובם רוצים להיות ביץ' בויז, כי אין דבר אחר. והביץ' בויז רק מחכים – לתיירת שתיקח אותם רחוק, לקומבינה. וזה אולי מה שהכי מעצבן אותי: הפאסיביות. הכל פה פאסיבי. אין יוזמה. אין עזרה הדדית. המקום הזה דפוק כל כך. ככה זה, לא? כשאתה דופק משהו בעקביות ולאורך מאות שנים, בסוף הוא דפוק בעצמו. ואז אתה לא צריך להמשיך ולדפוק את הדפוק, הוא עושה את זה לבד.
והמקום הזה, מלאווי, שבמשך מאות שנים שימש כשדה ציד לסוחרי עבדים, הוא בדיוק כזה. אחרי העבדות בא הקולוניאליזם, אחריו באו הדיקטטורות,ואחריו – שזה עכשיו – העריצות של הקפיטליזם.
בני זונות העולם המערבי, אנשים פה מתים מאיידס, אבל אתם לא נותנים תרופות. הנשא המערבי חי בטוב, הנשא האפריקאי יכול רק לחכות למוות. תנו להם קוקטייל, בני זונות! האיידס, המלריה, האדישות והעריצות דופקים את האדם השחור, והוא ממשיך ודופק את עצמו. זה מרתיח אותי, ואני מנסה להעביר את הזעם הזה הלאה, לא תמיד בהצלחה. פאסיביות. הכל מתחיל ונגמר כאן.
הפאסיביות גורמת לזה ש, למשל, אסור פה לכעוס. האנשים לא כועסים. אז לגנוב זה בסדר, לשים זין על כולם ועל עצמך זה בסדר, אבל הדבר היחיד שלא בסדר הוא לקבל על זה קריזה.

ובינתיים במרפאה

ואתה יכול לראות את זה גם בגזרת גלית, שעובדת במרפאה ומצילה פה חיים: לדוגמא: על הכפר הזה עומדת להתרגש מגפת סקאביאס, אבל אף אחד – אף אחד! – לא מוכן לתרום מזמנו ולנסוע העירה להביא תרופות! כשאתה מתרגז על זה הם לא מתייחסים לעניין, רק לעובדה שאתה מתעצבן.
עוד דוגמה: המון תינוקות פה מתים מהתיייבשות. ההורים שלהם לא נותנטים להם לשתות מים, ולא עוזר כלום – לא ההרצאות הניתנות פה, לא השלטים הגדולים – הם פשוט לא עושים את זה, והילדים מתים.
ישבתי במרפאה לא מעט, וגם שם נגנבתי. אנשים מדחיקים את מצבם. האיידס לא קיים פה. לשיטתם, זה הכל כשפים. בשבוע הבא יש לי פגישה עם רופא אליל, זה בטח יהיה מעניין.

ותוך כדי שאני כותב, ממש הרגע – יום ראשון בצהריים – התחיל לרדת גשם! עונת הגשמים נפתחה, אחיות ואחים. גם זו תהיה חוויה, אני מתאר לעצמי.

ולמרות הכל, אני אוהב את אפריקה ואני אוהב את מלאווי ואת הכפר שלי ואת האנשים – את כל האנשים! – וזה אולי הדבר הגדול שגיליתי על עצמי: אני אוהב, באמת, את כל אחיי בני האדם. גורלם הוא גורלי וכאבם הוא כאבי. גם אני, כשאני קורא את זה אני מתקשה להאמין לי, אבל זו האמת. כולם אחים שלי ואת כולם אני אוהב. נורא אוהב. ואם אתם לא מאמינים, אל תאמינו.