די לשיווק!

 

א.

באחד מהערבים היותר חמים של השבוע שזה עתה מסתיים, בעוד אני ספון בחדר עבודתי והוגה ברשעותן של חברות הסלולרי ובצורה בה הן מנצלות את כוחן הרב על מנת להשפיע על מנהיגי הציבור להתעלם מהציבור בסוגיית האנטנות, מצלצל הטלפון בבית (אזהרה: מעכשיו לא יוזכרו יותר הטלפונים הסלולריים). זה לא קורה יותר מדי, לצערי. לפעמים זה טוב שהטלפון מצלצל באמצע מחשבה; זה קצת כמו לצאת לפרסומות. אל תלכי לשום מקום, אני אומר למחשבה שלי, מיד חוזרים.

מסבי, עליו השלום, ירשתי מספר תכונות אופי. אחת מהן, מהחביבות עלי במיוחד, היא הדרך בה עונים לטלפון בבית: בתחושת כבוד וברוב טקס. כסבי בשעתו, אני אוהב לכחכח בגרוני, להיטיב את קשר העניבה ובקול הכי רשמי בארסנל לענות לטלפון בנימוס החלטי, אבל חם ואדיב עם קורטוב של שמחה אמיתית ואהבת אדם: 'ערב טוב' בערב, 'שבוע טוב' במוצ"ש, 'חג שמח' במועדי ישראל, וכך הלאה. אותו הערב לא התייחד בשום דבר: זה היה ערב של 'ערב טוב' ותו לא, אבל גם ל'ערב טוב' הפשוט מגיע הכבוד שלו, ואת הכבוד הזה אני נותן בשמחה.

ערב טוב, אני מברך את השפופרת. שלום, אומר הקול מהצד השני של הטלפון, כאן אורי זוהר. זו הודעה מוקלטת, רציתי לדבר אתך על החינוך בלה בלה בלה. ניתקתי לו בפרצוף. זה הרגיש לא רע לנתק לאורי זוהר בפרצוף, האמת, למרות שבסולם "האנשים שהייתי רוצה לנתק להם את הטלפון בפרצוף" הוא מופיע די נמוך. הרבה יותר הייתי מעדיף לנתק את הטלפון לדדי בורוביץ', לדליה איציק או לישראל כץ, אבל הם לא מתקשרים אלי ובחיים צריך לדעת לקחת מה שיש.

מה גם שלנתק את הטלפון להודעה מוקלטת זה לא ממש מרגש. ההפך הוא הנכון: בכל פעם שאני מנתק לאחת מההודעות המוקלטות האלה – זו לא היתה הפעם היחידה השבוע שברכת השלום הרשמית שלי בוזתה על ידי הודעות מוקלטות מכל הסוגים. זה קורה הרבה יותר מדי פעמים – אני מרגיש סוג מסוים מאוד של עצב לא ממוקד, שקצת קשה להסביר אותו: הוא איפשהו ליד העצב של לראות את חוף ים מזוהם בבוקר יום ראשון.

לצד העצב הלא ממוקד אני כמובן מרגיש כעס ממוקד מאוד: מישהו סוחר במספר הטלפון שלי עם מישהו אחר. זה כל כך לא אישי שפשוט אין שום דרך שלא לקחת את זה אישי. הם סוחרים בנו, הם סוחרים במרחב שלנו. והכי מעצבן: הם סוחרים באחד הזיכרונות המתוקים שנשארו לי מסבא שלי. למזלי, יש לי עוד מלא.

 

ב.

מכל שיטות השיווק, ואלוהים יודע שהם מנסים עלינו הכל, ההודעה המוקלטת בטלפון הביתי – אני שונא כשאומרים "קווי", זה יותר מדי צבאי – היא שיטת השיווק שהכי פוגעת בי. אני זורק פליירים בלי להניד עפעף, מוחק דואר זבל כאילו כלום, סובל את הבאנרים ומתעלם מהודעות אס.אמ.אס שיווקיות ואפילו בשיחות דומות לטלפון הסלולרי אני נשאר אדיש פלוס מינוס.

אני גם סבלן ומנומס כלפי אנשי מכירות, סוקרים ומתרימים שמתקשרים הביתה תדיר; כשיש לי מצב רוח אני נהנה לשקר לסוקרים. אבל כשהודעה קולית מתקשרת אלי הביתה, אני מתעצבן. אני מאלה שמתקשרים בחזרה לשירות הלקוחות של החברה המטרידה וצועק על אנשי השיווק, מזהיר אותם שלא יתקשרו שוב וגוער בהם על התנהגותם הגועלית והלא מוסרית.

מעניין, אבל הם המומים בכל פעם מחדש מהדרישה שלי. הם פשוט לא מצליחים לתפוס למה שמישהו ירצה דבר כזה. אחד מהם אמר לי, 'זה בסדר, המבצע ייגמר עוד שבוע'. כנראה שאתה לא מבין את העניין, אמרתי לו, אני פשוט לא רוצה יותר לשמוע מהרשת שלכם לעולם.

 

ג.

זה לא רק סגנון המענה המיוחד שלי שמתבזבז פה, זה משהו אחר. קראו לי רומנטיקן, אבל בתוך תוכי אני עוד מחכה שהטלפון בבית יצלצל. אולי זה בכלל לא אני, אולי זה דימוי מסרט הוליוודי או זיכרון מספר שקראתי, אולי מדובר בכלל בהתניה תרבותית של מי שהספיק להיוולד בעולם שלפני הסלולרי: הטלפון מצלצל, כולם רצים לענות, זה מוצאי שבת וכל אחד מחכה לשיחה. מעניין מי זה, למי מתקשרים. אליך. אתה רץ, ילד, לוקח את הטלפון לחדר השני, ומתלחש עם ילדה עד שאחותה הגדולה צועקת עליה מהצד השני של הקו שהיא מחכה לשיחה חשובה.

מתקופות מאוחרות יותר אנחנו יכולים לזכור את עצמנו מרימים את הטלפון רק לבדוק שיש קו. היזכרו נא בדפיקות הלב אל מול ההבהוב במשיבון: אולי זו היא.

יש, אני מאמין, חלום קולקטיבי: שהטלפון יצלצל, שהשיחה תהיה עבורך, ושבצד השני יהיה משהו טוב. ההודעה המוקלטת רומסת את החלום הזה ברגל גסה הרבה יותר משיטות שיווק אחרות. במגפיים מלוכלכים היא פוסעת בזיכרונות הילדות שלנו, מזהמת אותם, דורכת ומועכת עוד שאיפה קטנה מפעם ולועגת לחלום הקולקטיבי הקטן הזה שלנו.

 

ד.

זה לא נגמר כאן. ההודעה הקולית השיווקית לטלפון הביתי חודרת עמוק יותר אל תוך התת המודע הקולקטיבי ומרסקת עוד משהו.

אני מדבר על הניתוק. אולי זו רק סנטימנטליות, אבל כשאני נזכר באבולוציה הטלפונית של עצמי, הרי שאני מבחין שבעברי, לנתק למישהו את הטלפון בפרצוף היה אחד מהצעדים הדרסטיים ביותר שיכול היה אדם לנקוט נגד אדם אחר. לנתק למישהו את הפרצוף היה נשק יום-הדין חברתי.

פעם היו טורקים את הטלפון, והטריקה היתה רבת משמעות. היום אתה מנתק כאילו כלום, יש ימים בהם אתה מנתק יותר שיחות בבית ממה שאתה מנהל. אנחנו כבר לא מבחינים בכך, אבל אנחנו הופכים קהים יותר בכל פעם שאנחנו מנתקים את הטלפון. העובדה שאנחנו מנתקים להודעה קולית, הופכת את כל העניין לבדיחה עוד יותר עצובה.

בכל הודעה קולית כזו אנחנו נדפקים מבפנים פעמיים: בצלצול ובניתוק.

 

ה.

במערכון ישן של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי מצלצל הטלפון. בנאי עונה בנימוס רב. מיכאלי: זה יוסי בנאי? בנאי: כן. מיכאלי צורחת. זה חוזר על עצמו מספר פעמים, עד שבצלצול החמישי חוטף בנאי את הטלפון ופוצח בסדרת גידופים ארוכה וציורית למדי. בצד השני של הקו נמצאת אימא שלו, מזועזעת. נורא מצחיק, לא?

המערכון, שבוצע מזמן, בימים של טרום סלולרי, הגשים את עצמו. היום, עם כל ההטרדות המוקלטות האלה, האינסטינקט הבסיסי שיש לנו הוא להרים את הטלפון ולהתחיל לקלל.

ראו: פעם חיינו מתוך אמונה שבצד השני של הקו יהיה משהו טוב, היום אנחנו חיים מתוך ודאות שבצד השני של הקו יש משהו רע. ההתנגשות הזו, בין מה שהיינו (והחלק מזה שנשתמר) לבין מה שאנחנו עכשיו כפי שהוא משתקף בהודעה הקולית הזו, היא פשוט יותר מדי בשביל הנפש. אנחנו יורדים מהפסים.

אני מסרב להיכנע כיוסי בנאי בשעתו. אני מעדיף להמשיך ולענות בקול עמוק וחם "צהרים טובים" (אם זה בצהרים) ו"חג שמח" (אם זה בסוכות), גם אם בפעם המאה זו עדיין הודעה קולית. אותי הם לא ישברו. אני לא אאבד צלם אנוש.

ואתם יודעים מה, אני לא עושה את זה בגלל הסיכוי שהפעם זו תהיה אימא שלי ולא דורון מ'אל"מ מוצרי חשמל'. אני עושה את זה בשבילי, ואך ורק בשבילי. אני נלחם פה על עצמי מול ענקי שיווק מתוחכמים ומרושעים ששמו להם למטרה למעוך את מה שעדיין קיים בתוכי. זו מלחמה הרואית, ואני מתכוון לנצח בה.

 

פרשת השבוע – פִּינְחָס

 

א.

חודשים עברו מאז דרשתי לאחרונה בפרשת השבוע, ודומה שבחודשים האלה נגרם נזק חמור לעם ישראל, שנאלץ להיחשף לדרשות הבל מאת דרשנים רבים, חלקם שרלטנים. מחרגול ופיל, שנו אבותינו, יוצא חרפיל. מדרשן ושרלטן, שונה אני, יוצא דְרָשָרלטָן.

מהדרשרלטנים אלה, אחיי ואחיותיי היקרים, צריכים אנו להיזהר כמו מאש, שהרי תורתנו נמשלה למים ואש הדרשרלטנות מאיימת לייבשה, שלא לומר לכבותה חס וחלילה, ואז אנה אנו באים ויפה שעת אחת קודם רחמנא לצלן.

 

ב.

חזרתי, אם כן, לפחות לפרשה הזו – פרשת פינחס, שדומה כי היא פתוחה לדרשרלטנות הרבה יותר מפרשות אחרות, ובמיוחד בימים אלה – ימים של מאבק.

ולמה? כי פרשת פינחס נפתחת בסיפור של קנאות דתית. רצח בשם אלוהים שמבצע פינחס, נכד אהרון הכוהן, בגבר יהודי ואישה מדיינית שעשו את ההוצ'י-קוצ'י לעיני משה וכל העם כחלק מפולחן הפוריות של בעל פעור. פינחס הסתער על הצמד ברומח והרג את שניהם על המזבח, בסצינה שמזכירה במעט את "אחד עשר אלף המלקות", הרומן הפורנוגרפי-סטירי של גיום אפולינר שנכתב ב-1907 ומלא גם הוא בסצנות פולחן-אורגזמה-מוות (לקריאה בפתיחת הספר, כאן), או אם לנקוט במניירה חביבה: אורגזמוות.

 

הרצח ארע בסוף הפרשה הקודמת, ופרשת פינחס פותחת בתגובתו של אלוהים לרצח: אלוהים משבח את פינחס וכורת אתו ברית עולם. מיד אחר כך משה, כדרכו, מצווה על עוד רצח המוני ומיד אחר כך – מִפקד, שתופס חלק נכבד מהפרשה. אלוהים ומשה תמיד אהבו לספור את בני ישראל. הם לא מפספסים הזדמנות לעשות רשימת מלאי. זו התנהגות אובססיבית ממש של הצמד הזה.

מה ההסבר שלי להתנהגות התמוהה הזו של אלוהים ומשה? ובכן, אתם הרי מכירים את משנתי: אין אלוהים, יש משה.

מיהו משה? בהכשרתו, משה הוא רועה צאן במדבר. אתם יודעים מה עושה רועה צאן במדבר; רועה צאן במדבר סופר את הכבשים שלו עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. אגדות ומדרשים רבים מספרים את קורות משה הרועה: הוא היה רועה טוב, רועה מוצלח, רועה שאף פעם לא איבד אף גדי. אני זוכר בבירור מדרש אחד שבסופו סוחב משה על כתפיו גדי עייף. ממש אריק שרון בתשדיר בחירות.

אחת ההזיות המרכזיות של משה, אולי הגדולה שבהן, תמיד הייתה שאלוהים, חברו הדמיוני, בחר בו להנהיג את עם ישראל בזכות כישוריו כרועה. כך, נתן משה מקום של כבוד, כבוד דתי אפילו, להפרעה הנפשית שלו: הספירה הכפייתית. תחשבו איך יכולים היו חיינו – וחיי העולם כולו – להיות שונים אילו למשה הייתה הפרעה אחרת. שוטף ידיים כפייתי, נניח. במקום מיפקדים משעממים ואינסופיים של כל שבט ומשפחה, היינו מקבלים תורה מלאה בטכניקות הסתבנות.

 

ג.

נסחפתי. סלחו לי. על כל פנים, נושא הקנאות הדתית והאהדה האלוהית כלפיה בפרשת פינחס הוא נושא מטריד ביותר. קנאות דתית היא הלחם והחמאה של הדרשרלטנות, ובמיוחד בימים אלה – ימים של מאבק. בבתי הכנסת יישמעו השבת מסרים של קנאות קיצונית. טיימינג איז אברית'ינג. דרשרלטנים מכל הסוגים יעלו על הבימות ויטיפו אלימות והתנהגות קיצונית. 

 

ד.

אין כל כך דרך לברוח מזה; הפרשה הזו, וההפטרה שלה (חדרשה קודמת שלי בפרשה כאן, כדאי לקרוא. חומר פצצות), מראה לנו עד כמה עמוקה ומושרשת הקנאות הדתית הרצחנית ביהדות, עד כמה היא מקובלת, והכי חשוב – עד כמה היא משתלמת! ברית עולם בין הקנאי והאלוהים. אחלה דיל.

סובבו את זה איך שתסובבו, וצטטו כמה פסוקי שלום ואהבה שתצטטו, זוהי האמת הפשוטה, החותכת.

 

ה.

ובכן, זה חרא.

אנחנו צריכים להיות חזקים, לעמוד אל מול הפסוקים בפרשת פינחס וההפטרה שלה ולומר לא. התורה, אלוהים, משה, הם כולם טועים ומטעים. הפתיחה של פרשת פינחס היא חשוכה ורעה, היא מלאת חטא ותאוות רצח. ההתנהגות של כל המעורבים – פינחס, משה, אלוהים, העם – דוחה ונחותה.

הפרשה הזו פתחה את הברז, וזרם הדם שנשפך מאז הירצחם של העברי והמדיינות לא יבש לרגע. 

זוהי שעתו הרעה של אלוהים (משה, כמובן). לי אין בעיה עם זה, כי אני חושב שאין אלוהים. אבל לא זה העניין. העניין הוא שצריך להדגיש את זה בבתי הכנסת: אלוהים אוהב שעושים מעשים נוראים בשמו, אבל אנחנו לא נשמע לאלוהים בעניין הזה, ולא נעשה. אנחנו נכפור קולקטיבית בחלק האלים של האלוהים. 

 

ו.

עוד דבר שהחזיר אותי לפרשה הוא ספר מצוין שנשלח אלי. "הוגים בפרשה", שמו. אסופת מאמרי התבוננות ועיון בחמישים וארבע פרשיות התורה. ספר חדש, דנדש, ויפה כל כך. קראתי את מאמרו של ידידיה יצחקי בפרשת השבוע; מאמר מרתק, ואני שמח להיות הראשון בארץ (!) שממליץ לכם על הספר הזה בחום. יש לי תחושה שהוא ידהיר אותי אליו, וממנו הנה, בשבועות הבאים.

שבת שלום.

  

אלימות פעם שלישית

 

א.

כמו שהובטח, השבוע נדבר על אלימות וקפיטליזם.

קצת על הקפיטליזם: מדורי הכלכלה מלאים פרשנים, מראיינים ומרואיינים המעלים על נס את התחרות. התחרות מעל הכול, התחרות היא הכול. הכי חשוב לאפשר תחרות, הם אומרים כל הזמן, חשוב שתהיה תחרות. שוק תחרותי הוא שוק טוב, שוק בריא.

קשה להתווכח עם זה והכול טוב ויפה מאוד, באמת, אבל כשמדברים אתכם על תחרות, כדאי לכם מאוד לזכור שזו לא התחרות שלכם. הם אומרים שהצרכן מרוויח מהתחרות. זו שטות מוחלטת בעיניי, קצת כמו לומר שהארנבת מרוויחה בתחרות הציד.

זו לא תחרות שלנו. זו תחרות עלינו. מי שחושב שהוא באמת, אבל באמת, מרוויח משהו מהתחרות בין חברות הסלולר או הבנקים, משלה את עצמו ברמות הגבוהות ביותר. יש מישהו שחושב שהוא באמת, אבל באמת, מרוויח משהו מהוזלה של כמה אגורות במחירים של כמה מוצרים? במקרה הכי אופטימי, הוא מפסיד פחות, וגם זה רק לטווח קצר. לטווח הארוך, חברים, אין לי בשורות טובות: בטווח הארוך, כולנו ארנבות.

בתחרות המקודשת הזו, היחיד שמרוויח הוא הצייד. את הארנבת שהיא אנחנו הוא משרה במרינדה של פרסומות ומוצרי צריכה זולים, ואחר כך אוכל לתיאבון.

הארנבת היחידה שכן מרוויחה זו ארנבת שהצליחה לברוח. אבל אנחנו לאן נברח, ואיך ניפטר מכל הכלבים האלה, שבעיניהם חמת רצח וריר נוזל בין שיניהם המחודדות?

אלימות וקפיטליזם רציתם? אלימות וקפיטליזם קיבלתם!

 

ב.

אלימות וקפיטליזם? הרי כל התנועות, ההשקפות, הדתות ושיטות הממשל התאפיינו, ומתאפיינות עדיין, באלימות. נכון, קשה להתווכח עם זה. בני אדם נשחטו על מזבחי כל הרעיונות וכמעט אין אידיאל שאיננו מגואל בדם. אבל נדמה שבקפיטליזם, באלימות שבו, יש משהו שונה שכדאי לדבר עליו; דווקא לא האלימות "הגדולה", כלומר מלחמות, אלא האלימות "הקטנה", בין אדם לאדם. בקפיטליזם, חברים, אנחנו אולי ארנבות יחסית לציידים, אבל ביחס לארנבות האחרות אנחנו זאבים.

אתם יכולים לחשוב: הפויר הזה, האשים את הטלוויזיה, את הכיבוש, את מזג האוויר ואת סוכנויות הדוגמניות, אז עכשיו הוא מאשים את הקפיטליזם.

ובכן, אני לא (רק) מאשים: נדבר מעט בשבחו של הקפיטליזם, שבבסיסו הוא הומני, רציונלי וליברלי.

על דגלו חרט הקפיטליזם את החירות האישית של הפרט, ויחד איתה את הזכות לקניין פרטי, כולל של האדם על עצמו (ולא דבר קטן הוא זה, בהחלט לא). האדם, על פי הקפיטליזם, אדון לעצמו. חירותו מסתיימת בנקודה בה הוא פוגע באדם אחר ובחירותו. נהדר.

השבחים לקפיטליזם לא נגמרים כאן. העולם הקפיטליסטי הוא שוחר שלום, גם בגלל אותה חרות וגם בגלל הסיבה הפשוטה שזה יותר משתלם.

הקפיטליזם, בבסיסו, דמוקרטי, אופטימי והוגן. הכול תלוי בבנאדם, והבנאדם חופשי. שלא כמו רעיונות גדולים אחרים, הוא טבעי לנו לגמרי, וחוץ מזה הוא מאפשר לכל אחד, כמעט, להיות בעלים גאה של מיקרוגל.

לי אין מיקרוגל. האם זה הופך אותי לאנטי-קפיטליסט?

 

ג.

אבל, וזה אבל גדול, הרי שיחד עם כל שנאמר לעיל, ולצד כל היופי והטוב והאופטימיות הקוסמית, הרי שאי אפשר שלא לראות שהקפיטליזם מכיל אלמנט חזק של אלימות בבסיסו, במהותו. הרבה פעמים החירות המדוברת והמקודשת, היא לא יותר מאשליה, שההתנפצות שלה – והיא מתנפצת כל הזמן, ובכל מקום – מתבטאת באלימות. תקראו עיתונים. עם הקפיטליזם באה האלימות. למה?

קבלו את החבר קרל מרקס – אני יותר ממליץ בחום לקרוא את הביוגרפיה המעולה של קרל מרקס שפורסמה בימים אלה בעברית, בה הוא מתואר קודם כל כאדם מרתק, בשר ודם, אבל גם קצת לפי הבונטון הנוכחי שמציג אותו כמין פרשן-על של הקפיטליזם (היי, הבנאדם נתן לקפיטליזם את שמו, שזה משהו שאבא עושה), וכמי שהובן הרבה יותר מדי לא נכון. ספר חובה לכל קפיטליסט.

בקיצור, מרקס כבר עלה על זה: בבסיס החברה הקפיטליסטית נמצא הניכור. האלימות היא התוצאה של הניכור הזה.

התיזה של מרקס קשישא היא הרבה יותר מתיזה: היומיום שלנו, ושל רוב האנשים סביבנו, הוא יומיום של ניכור, יומיום שוחק, שכולו מאבק.

נעבור חפיף על הניכור. ניכור בין האדם לעבודתו: העבודה היא פעילות שהאדם נאלץ לעשות תמורת כסף, לא בשביל עצמו. האדם מנוכר גם לחברה. מערכות היחסים החברתיות הן פונקציונליות: לקוח, מעסיק, ספק, פקח וכד'. אדם תופס את החברה על פי יחסי הגומלין שלו איתה ואינו תופס את בני האדם שסביבו כבני אדם.

שאר האנשים שאינם בני משפחה וחברים מצד אחד, ולקוחות, מעסיקים וספקים מצד שני, קיימים עבורנו – אם בכלל – רק כאיום. זה או הם או אתה. או שהם באו לפניך ותפסו לך את המקום הטוב, או שהם באו אחריך והפריעו את שלוותך.

האחר היומיומי (להבדיל ממושג "האחר" בפסיכולוגיה ובפילוסופיה) בעולם הקפיטליסטו-אורבני בו אנו חיים הוא בדרך כלל אויב. אפשר לומר שהקפיטליזם מוציא וחושף את הזאב שבין אדם לאדם בפתגם המפורסם. האלימות מתאפשרת בקפיטליזם בקלות יתרה.

או כמו שאומר פתגם בלקני עתיק: ארנבות במרוצה לא עוצרות על מנת לנסח קוד אתי.

 

ד.

נוסיף את הניכור בין האדם מהמדינה – לא אידיאל "המדינה", אלא המדינה של היומיום: בתחושה, המדינה תמיד אחרינו ואחרי רכושנו. את המסים המוטלים עלינו אנחנו משלמים בחריקת שן ותחת איום, כספנו נלקח מאתנו ונעלם. זו המדינה (מי שלא חושב ככה, שינסה לברר את החלק המדויק שלו בכל כביש, טיל, תעלת ביוב או פנסיונר). וכל הזמן אנשים במשקפות צופים שלא אסע מהר מדי, אנשים עם פנקסים שומרים שלא אחנה איפה שהוחלט שאסור, אנשים בחליפות מחליטים מה חוקי, אנשים בחליפות יקרות יותר מחליטים כמה עולה ואנשים במדים קובעים מה מוסרי.

מה לי ולהם במישור האישי? הם כלום עבורי, פרצופים בטלוויזיה. אנשים שלא אכפת לי מהם מנהיגים מדינה שלא אכפת לה ממני. יותר ניכור מזה לא תמצאו, תאמינו לי. אם תמצאו תבואו אלי, אני אחזיר לכם את הכסף.

אבל שימו לב מה קורה אז: אנחנו לא יכולים להוציא את העצבים על בכיר א' או שר ב', הם הרי מוקפים מאבטחים. אז את כל הקריז אנחנו מביאים על נציג הממסד הכי קרוב אלינו, והכי פחות מאיים: פקח החנייה.

בכל פעם שאני שומע אנשים צועקים על פקח חניה אני משתגע. זה אקט כל כך פחדני, להשליך על כתפי הפקח הזה את כל העוולות של הממסד. הרי הוא קרבן בדיוק כמונו. אז לפני שאנחנו מדברים על שלום בינינו ובין המתנחלים וכל מני צווי פיוס, בואו נחליט שלא צועקים על פקחי חניה. בואו נצעק על שרים וראשי ממשלות. אני חושב שהעולם היה נראה הכי יותר טוב אם חלק מאותו זעם היה מופנה כלפי מעלה, ולא רק כלפי מטה והצידה.

למרות שאם יורשה לי, גם פקחי החניה לא תמיד בסדר. גם הם לפעמים מתנקמים וגם הם, כמו כולנו, מוציאים את זה שנראה הכי פחות מאיים.

 

ה.

זה הניכור הקפיטליסטי: כולם נגד כולם כל הזמן. עוד בכלל לא הגענו לניכור הסופי, האמיתי, בין האדם לעצמו (אפילו לאלימות עצמה אנחנו מתנכרים), אבל כבר ניתן לסכם: האלימות הקטנה מתאפשרת בקפיטליזם בקלות רבה. הוא מניע ואליבי בכרטיס אחד. אתה זה מה שיש לך, אבל אף פעם לא יהיה לך מספיק. כלומר, אף פעם לא תהיה שלם. מצד שני, ההגשמה העצמית זה הדבר הכי חשוב, לא?

תחשבו רגע על המסחר, ותשליכו את זה על הפילוסופיה: ברגע שאנחנו קונים סחורה (מיקרוגל או מכונית), ערכה מתחיל לרדת. ככל שיש לך יותר, יש לך פחות. אכלת אותה. לא מעצבן? אומרים שזמן זה כסף. יה, רייט: רוב בני האדם נותנים את הזמן, ומישהו אחר עושה מזה כסף. אכלת אותה. לא מעצבן?

המרוץ הוא אינסופי, שוחק, מעייף. עצבים מרוטים הם דבר שבשגרה. הניכור מגביר את האלימות שמעמיקה את הניכור.

אבל העיקר, בעיניי, זו הדרך בה מנווט הקפיטליזם את האלימות כלפי מטה, לעבר ההמון (שזה אנחנו) ובתוכו (שזה בתוכנו). פעם, המונים היו פושטים על בתי אצולה או בנייני ממשל, היום הם (אנחנו) פשוט הולכים מכות אחד עם השני בתור לאיקאה. מעודי לא הייתי באיקאה, האם זה הופך אותי לאנטי קפיטליסט?

 

אלימות פעם שניה

 

א.

בשבוע שעבר התחלנו לדבר על האלימות – מכת המדינה של ההווה, ובמיוחד של ההווה הספציפי הזה: שבועיים בתוך החופש הגדול, קיץ, חם, לח, עם מאות אלפי בני נוער שמציפים את הרחובות, מחפשים עניינים, מעבירים את האלימות – שבימים כתיקונים שוכנת בין כותלי בית הספר, רחוק יחסית מאתנו, מה שמאפשר לנו להזדעזע ממנה ממרחק בטוח (כלומר, מעל דפי העיתונים ומסכי הטלוויזיה), מבלי לעשות באמת שום דבר – אל המרחב הציבורי, שזה המקום בו אנחנו, האנשים הסבירים, נוהגים להסתובב בשעות בהן אנחנו לא נושאים את הצלבים שלנו אל מקום העבודה וממנו.

עכשיו זו עונת הצייד שלהם, גבירותיי ורבותיי, ואם השקט הנפשי שלכם שווה משהו בעיניכם, אין ברירה אלא לחכות לספטמבר, אז יחזרו אלה לחבוש את ספסל הלימודים ולדקור האחד את השני בנחת ובאין מפריע לפחות עד החגים, אלא אם כן תהיה שביתת מורים.

החופש הגדול הוא אכן קללה לנו, המבוגרים, אבל לפחות הוא מאפשר לנו לבחון את הדור הצעיר. לפעמים אני לוקח מספיק מרחק – בכל זאת, החיים שלי יקרים לי – יוצא אל אחד מאותם מקומות, ושם אני עומד וצופה על בני הנוער האלה.

הדבר שהכי קל להבחין בו כשבאים לדון ברצינות בקבוצת הגיל המעצבנת הזאת היא כמות הרעש שהיצורים האלה מייצרים. נדמה כאילו הם מעריכים את עצמם ואת זולתם בעזרת מד דציבלים. הם צועקים. הם צועקים גם כשהם מדברים בשקט. הילדים האלה, שיצאו לחופש הגדול, הם הדור הראשון שמש גדל על ברכי ערוץ הילדים וערוץ 2, ולפני שבאים לדון במשמעויות הערכיות שהיה לערש הגידול הזה על אופיים, נדמה כי ההשפעה הבולטת ביותר היא הווליום. והווליום, כידוע, אף פעם לא עומד בפני עצמו, הוא אף פעם לא בא לבד: כשהווליום עולה, עולה גם מפלס הלחץ, הכעס, האדרנלין והאלימות. ככה זה עובד. "אם יש בי אהבה", אומר השיר, "היא תיאמר בשקט" (ואני מעדיף את זה פי אלף על "יש בי אהבה והיא תנצח". למה כל הזמן לנצח? למה כל הזמן להתחרות?). והכביש הזה הוא דו סטרי: מה שנאמר ברעש, מביא אלימות.

מה גם שלא נעים לי לומר, אבל לפחות מהתצפיות שערכתי, הרי שכמות הרעש עומדת ביחס הפוך לכמות המילים שהאנשים הקטנים האלה מסוגלים להעלות על דעתם. להערכתי, אוצר מלים המילים הממוצע ששמעתי עומד על בין שבע לאחת עשרה מלים לבן-נוער בודד, לא כולל נהמות, מלמולים והברות בודדות.

אני לא רוצה להכליל או משהו כזה. אני די משוכנע שיש גם בני נוער שקטים, מנומסים ולא אלימים, אבל אני לא יודע איפה הם מסתובבים, אם הם מסתובבים בכלל.

 

ב.

אני מנסה לא להתנשא מעלי בני הנוער – למרות שזה נורא קשה (האמת שזה גם די כיף. אני אוהב את הפריבילגיה הקטנה הזו שפער הדורות מאפשר לי). בסך הכל, אני מנסה להבין את העולם שהם חיים בו. נדמה לי שעליתי על משהו: תראו את כל ילדי הטלוויזיה האלה – סף הגירוי שלהם נורא גבוה, והוא רק הולך ועולה כל הזמן. לעומתו, סף התסכול שלהם נורא נמוך, והוא רק הולך ויורד כל הזמן. נורא קשה – כמעט בלתי אפשרי – לגרות אותם, אבל הם נהיים מתוסכלים בקלות מייאשת.

בין סף הגירוי הגבוה וסף התסכול הנמוך נוצר חלל, חלל גדול, שכמעט אף אחד וכמעט שום דבר לא מצליח למלא. האטרקציות המוצעות לבני הנוער הופכות קיצוניות יותר ויותר, וכך גם הפרסומות שמפרסמות את אותן אטרקציות בדיוק. אבל החלל הגדול הזה – שנוצר על ידי תרבות הצריכה – לא יכול להתמלא בעוד מוצרים של תרבות הצריכה, לפחות לא לאורך זמן.

את החלל הזה ממלאת האלימות. האלימות מגביהה את סף התסכול ומורידה את סף הגירוי. היא המילוי המושלם לחלל שאי אפשר אף פעם למלא באמת, כל מילוי הוא זמני בלבד כי בתחתית הבור הזה, חברות וחברים, יש חור גדול, גדול מדי.

אני גם לא רואה דרך לקרב קצת בין ספי הגירוי והתסכול. סף גירוי גבוה וסף תסכול נמוך הם לא סתם תוצרי לוואי של התרבות שאנו – והילדים האלה – חיים בה: הגירוי והתסכול הם אבני היסוד של התרבות הזאת. ואפילו יותר מזה: כל מה שהתרבות עושה מכוון אך ורק למטרה אחת: להגדיל עוד את הפער הזה, תוך כדי שהיא משכנעת אותנו שאפשר למלא אותו.

הם – ואנחנו – תוצרים של תרבות שאין בה אמצע, תרבות שביטלה את המתינות.

 

ג.

הילדים האלה, כמו שאמרנו, גדלו על ברכי ערוץ הילדים וערוץ 2. הם גדלו תחת הטענה – שלא לומר הפרופגנדה – שהסלבריטי הוא האדם העליון, שהמטרה המוחלטת של הקיום האנושי היא הפרסום, שסוד האושר הנעלה והאמיתי הוא ההופעה בטלוויזיה. מאותו הרגע בו ההורים שלהם רק רצו לנוח כמה דקות ותקעו אותם מול הטלוויזיה, הם נדונו לצורת החשיבה הזו. ישיבה של אלפי שעות מצטברות מול הטלוויזיה יכולות לעשות לך את זה, תאמינו לי.

אבל לאט לאט הם מתגברים, הילדים האלה, ולאט לאט הם מבינים שלא כולם יהיו בטלוויזיה. לאט לאט הם מבינים שהחלום הזה לא בהכרח נועד להתגשם. וזה מעצבן אותם, זה מעצבן אותם לאללה.

אני גם קצת מבין אותם: קשה לגדול תחת הידיעה שכל מי שהוא משהו מופיע בטלוויזיה, ואז להבין פתאום שאתה לא בטלוויזיה. מה זה אומר? האם זה אומר שאתה לא משהו? האם זה אומר שאתה סתם בנאדם? כמובן שלא, אבל גם כמובן שכן.

זה מייאש, זה מייאש כשמדירים אותם מהדבר היחיד שיכול לגרום את האושר האולטימטיבי. זה לא רק מייאש, זה גם מכעיס.

ואז אתה מבין שיש יותר מדרך אחת להופיע בטלוויזיה או בעיתונים. כן, אתה יכול לזכות באיזו תחרות ידע, או תחרות שירה, או תחרות ספורט. כן, אתה יכול לעבוד קשה ולהגיע לטלוויזיה בתור זה ששיחק אותה, שהצליח.

אבל אתה גם יכול לקחת על עצמך את התפקיד ההפוך. כשאתה גדל אתה מבין שגם לצד השני של הקשת, לצד האפל שלה אם תרצו, יש מקום בטלוויזיה. נכון, הרבה פעמים לא ממש רואים שזה את/ה בגלל החולצה שמסתריה לך את הפנים או בגלל הטריקים של הטלוויזיה שמטשטשים הכל, אבל היי, מה זה משנה? טלוויזיה זה טלוויזיה, לא ככה? סלבריטי זה סלבריטי, לא ככה? ואם אתה לא יכול להיות סלבריטי בזכות עצמך, פשוט תהיה סלבריטי בזכות פגיעה במישהו אחר.

 

ד.

אבל זו תהיה טעות – שלא לומר פופוליזם לשמו – להאשים רק את הטלוויזיה באלימות. בכלל, אני חושב שזו תהיה תמימות לחפש – ובוודאי שלמצוא – את האשם. מצד שני, כמו שכתב לי אחד הקוראים, לומר שכולם אשמים זה כמו לומר שאף אחד לא אשם.

אז אם אני צריך למצוא רק אשם אחד, למרות שזה לא הולך ככה, אני הולך על הכיבוש. הוא אשם יותר מהכל: יותר מערוץ הילדים, יותר ממזג האוויר, יותר ממערכת החינוך. הילדים האלה שעכשיו נמצאים בחופש הגדול ומציפים את הרחוב באווירת אלימות אולי גדלו על ערוץ הילדים, אבל הרבה יותר מזה הם גדלו על אווירת הכיבוש, כי על ברכי הכיבוש גדלו גם ההורים שלהם, וגם המנחים של ערוץ הילדים, שזה עוד יותר נחשב מההורים.

זה בכלל ויכוח פוליטי. לא משנה את אתה סרבן מצפון או נער גבעות: את אווירת הכיבוש והאלימות ינקת עם חלב אמך. ונכון, גם להאשים רק את הכיבוש באלימות זה פופוליזם, אבל קרוב יותר למציאות.

בשבוע הבא: האלימות והקפיטליזם.

 

אלימות פעם ראשונה

 

א.

אני מודה: גם לי זה קורה. גם אני מוצא את עצמי קופץ אגרוף עד שפרקי האצבעות מלבינים מחוסר דם והציפורניים חורטות בבשר. גם אני מרגיש לפעמים את הדם שבי מתחיל לרתוח, מבעבע בוורידים, מפמפם וגואה בכוח עז בכל נים ובכל וריד בגופי עד שהוא מאיים לפרוץ כמזרקה מתוך ארובות העיניים המאדימות שלי, שאת האישונים שלהן אני יכול להרגיש מצטמצמים, מתחדדים כעיניה של חיית טרף לפני זינוק. גם אני מרגיש את הלב פועם במהירות ובכוח, מנגן רק בשבילי את הסימפוניה של הזעם בפול ווליום – בום! בום! בום!

גם אני מוצא את עצמי על סף רתיחה, שטוף חשק עז, קמאי, להיכנס במישהו, לפרק אותו במכות; את זה שחותך אותי, עוקף אותי, דופק אותי, דוחף אותי, משקר לי, גובה ממני יותר ממה שצריך, צועק עלי, מצפצף מאחורי, פולש לי למרחב הפרטי.

גם אני עומד בתור ולפעמים מוצא את עצמי מדמיין סצינה מהסרטים, כזו שיש בה שילוב מדויק בין נשק קר וחם. יש תורות שאני עומד בהם והם נראים לי פתאום זירת גלדיאטורים צרה וארוכה, חתומה בחבלים דקים. כאן זה כולם נגד כולם, והכל מותר. העיקר לא לצאת פראייר. אני עומד בתורות כאלה, וממש אפשר לחוש ולראות את השנאה. מה שהאמת מעט מפליא: הרי לכולם אותה מטרה, לגמור את הסידור וללכת. למה להאריך את הזמן שלנו ביחד כשהאינטרס שלנו הוא לצמצם אותו?

גם זה שמזהם את המרחב המשותף עוד יקבל ממני. האבא שקנה לילדיו חמישה קרחונים בחוף הים באילת בשבוע שעבר ואת העטיפות פשוט עזב על החול. כמה הייתי רוצה לחבוט בו חבוט היטב.

וגם בזה שלא מכבד את האחר: את הזר, הזקן, הערבי, האישה, הילד, העני, הנכה, איש השירות, הולך הרגל, רוכב האופניים, הפקיד, השכן, זה שמאחורה או מלמטה, את זה שמקדימה או מלמעלה. הרבה פעמים יוצא לי להזדמן למקומות בהם אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שכולם מניאקים.

אלימות. אני מרגיש אותה. בדיוק כמוכם. היא פה.

 

ב.

מי שקורא את העמוד הזה מדי פעם (פעם בשבוע הוא המינון המומלץ), יכול היה לקבל את הרושם שאני טיפוס רגוע ובסך הכל די חובב אדם. התיאור הזה לא יהיה רחוק מדי מהמציאות. למרות מה שנאמר בסעיף א', אני אדם מנומס ומאוד לא אלים. בימים טובים אני אוהב לחשוב על עצמי כעל הבודהא של הרחובות הראשיים (בפרפראזה על שם ספרו של חניף קוריישי).

ובכל זאת, אתם יודעים איך זה – לא כל הימים הם טובים, והרבה יותר מדי פעמים בשבוע אני מוצא את עצמי בסיטואציה אלימה, או לפחות בעלת פוטנציאל אמיתי לאלימות, שבוקעת בכל הזדמנות ומכל מקום; בתור, בכביש, בחדשות, ברחוב, במסעדה, בפאב, בעיתון, באוטובוס, בסופר, בתחנת הדלק, בחוף הים, יו ניים איט. אלימות בכל מקום. כמעט ואין מקום ציבורי שלא קיים בו סיכוי סביר לצעקות, התנגשות, קטטה, ואם יש מזל – דקירה או ירי.

השבוע הלכתי לתומי ברחוב, וחבר שנהג במכונית האט לצדי פתאום. עוד לא הספקנו ללחוץ ידיים, וכבר צפצוף ארוך וגס נשמע מאחוריו. סימנתי להוא 'רק שניה', לחצתי את יד חברי והוא נסע. כל העצירה לא נמשכה יותר משש שניות. האיש מאחורה צעק. אל תכעס, אמרתי לו, זה לא בריא. "מה אמרת?!", הוא נעצר בחריקת צמיגים, והתיר את חגורת הבטיחות כאילו הוא מתכונן לזנק עלי ושאל שוב: "מה אמרת?!". מאחור, כמו בגלגל אינסופי, כבר הגיעה צפירה של מכונית אחרת. האיש שעצר יצא מהמכונית. זה קצת הפתיע אותי, אודה על האמת. הוא נפנף לכיוון זה שצפצף לו, ואז פנה אלי. קקפוניה של צפירות ועצבים מילאה את הרחוב. 'אח שלי', אמרתי לו, 'למה אתה מחפש בלגאן? מה שהכעיס אותך עבר'. "מה אמרת?!", הוא שאל שוב. 'תירגע. לא בריא לך לכעוס', אמרתי. האיש חכך בדעתו, בעוד מכוניות אחרות מצטרפות לצפירה – זה היה כאילו כל האנשים נורא היו שמחים לראות קצת דם – ואז נכנס לאוטו, קילל את האימאימא שלי ואת האימאימא של כולם, ונסע. סתם מקרה, וזו לא היתה הפעם היחידה שדבר מהסוג הזה קרה לי השבוע.

שחזרו את השבוע שהיה לכם, שקללו אותו עם השבוע של יקיריכם וחבריכם הקרובים, ותיווכחו כמה גדול משקלה של האלימות, כמה גדול המקום שהיא תופסת. כמה תדירה היא.

זה בולט שבעתיים, כמובן, כשיוצאים וחוזרים. אפילו רק לכמה ימים. ה"כמה ימים" האלה הם זמן מכריע. בחן/י את עצמך – כמה זמן לוקח עד שזה מפריע לך פחות? כמה זמן לוקח מהחזרה מהחופשה ועד שאת/ה תופס/ת את מקומך בשרשרת המזון של הכאסח? מי שעומד בתוך צונאמי, שלא יתפלא אם מכנסיו מתרטבים.

האלימות. אתם מרגישים אותה. בדיוק כמוני. היא פה.

 

ג.

חשבתי על האיש ההוא, במכונית. מה אני יודע עליו? כלום. בהנחה שלא מדובר בפסיכופט או באדם אלים בצורה יוצאת דופן, אני נשאר עם האפשרות שאולי הוא פחות או יותר כמוני וכמו כולם. אולי כל היום – ואולי כבר הרבה זמן – הוא מרגיש שכולם דופקים אותו וכולם נגדו. ואולי באמת דופקים אותו. הבנקים, הרשויות, הלקוחות, אולי פיטרו אותו, אולי הוא נאבק על העסק שלו, ומע"מ רודפים אחריו, ואולי הוא נאבק ברשויות הבריאות, או שמישהו נעלם אחרי שחתם לו ערבות, ואולי הוא שם לרגע את האוטו ומייד גררו לו, ואולי בתור שהוא עמד כולם עקפו אותו, וזה רימה אותו וההוא שיקר לו והשלישי צעק עליו. לך תדע. ואולי החיים במדינה הזו גורמים לו להרגיש שהוא כל הזמן חי על הקצה, אולי פשוט נשבר לו לגמרי והוא רק מת להגיע הביתה, להתעצבן קצת מול הטלוויזיה, ואולי אני פשוט הייתי שם, מנעתי ממנו מבלי דעת את הדבר שהוא הכי צריך. אולי הוא איש רגיל שפשוט התפוצץ ברגע אחד.

סביר להניח שהוא פחות או יותר כמוני, נטחן על ידי המציאות. אנחנו, האנשים הרגילים, לא תמיד אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות שרי אריסון. לא תמיד השלום מתחיל בתוכנו, הרבה פעמים מה שמתחיל בתוכנו הוא הזעם העיוור.

האמת היא פשוטה, אם כי לא קלה לעיכול: דופקים אותנו. אין הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות חוץ מלבלוע. אבל לפעמים זה יוצא החוצה.

 

ד.

אני נגד אלימות באופן גורף, אבל יש מקרים בהם אני מוצא את עצמי מצדיק אלימות, שאותה אני מכנה "אלימות-זעירה": אני הכי בעד האימא עם עגלת התינוק ושני הזאטוטים המשתרכים אחריה שנאלצו לרדת אל הכביש בגלל איזה ארבע על ארבע מפואר של איזה יאפי נאלח וחסר התחשבות. אחרי שהעבירה את טפה למקום מבטחים, שלפה מפתח מהצרור וחרטה על המכונית את מה שהיא חושבת. אני גם בעד הקשיש שירד לילה אחד בשתיים בלילה ושבר את הווישר ואת מראת הצד של מיני-קופר שהאזעקה הקולנית שלה – מהמופעלות בקלות – הרסה את שנת הלילה שלו ושל תושבי רחוב שלם. יש אנשים שפשוט מגיע להם.

החברה שלנו, הישראלית, מכירה באלימות. האלימות היא נקודת המוצא. כשמתווכחים אם המתנחלים ירימו או לא ירימו יד על חייל, כבר במשפט הזה נמצאת ההנחה שיש אחרים שעליהם אין שום בעיה להרים יד.

 

ה.

את מי אני מאשים? את כולם ואת הכל. את השיטה, את המקום, את מזג האוויר, את האנשים, את התקשורת, את שלטון הטיפשות והסלבריטאיות. את העריצות של תפישת העולם האומרת שאדם לאדם זאב, שיצר האדם רע מנעוריו.

אתם מכירים אותי, אני האחרון שיטיף לאחרים ויגיד להם מה לעשות, אבל האלימות הזאת מחייבת צעדים דרסטיים. עד כדי כך דרסטיים, שאני עומד להקדיש לעניין סדרה של שניים-שלושה טורים רצופים. זה היה הראשון.

 

שתיים (וחצי) זה תמיד ביחד

 

היום, שישי הראשון ביולי, בשעה שתיים וחצי – ממש אוטוטו – אני מופיע בטלוויזיה בתוכניתה של שהרה בלאו, "צולם ביום חול", ערוץ 2. בואו ביחד נעלה את הרייטינג!