Monthly Archives: דצמבר 2007

על המאבק נגד מתחם המלונות בתמנע

 

א.

המאבק סביב הקמת מתחם המלונות בתמנע ליד אילת הוא בעיני דוגמה טובה לדינמיקה מלאת הקסם של חלק לא קטן מהמאבקים הירוקים. התארגנות מקומית אד הוק של מספר תושבים שהתעוררו ברגע האחרון בעקבות כתבה בעיתון המקומי "בקצה המדבר" לפני כשלושה חודשים. פתאום הם הבינו מה קורה: ממש עוד מעט, בתחילת 2008, הולכים לבנות להם מתחם מלונות בעלות של למעלה ממאה מיליון דולר על 300 דונם בעמק יפיפה ובתולי בין גבעת ססגון והר מכרות.

הם העלו אתר, התחילו להפיץ עצומה אינטרנטית והעניין צבר תאוצה. יותר מ-27 אלף איש כבר חתמו על העצומה, העיתונים כתבו לא מעט, ותמיד בנימה של אהדה למאבק, עמותת אדם טבע ודין התגייסה, אופיר פינס העביר אל משרדי התיירות, הגנת הסביבה והפנים בקשה ללמוד את הנושא ולקיים דיון ציבורי באשר לחשש לפגיעה בערכי הטבע, ובשבוע הקרוב יגיע המאבק לסוג של שיא, עת תתכנס ביום ג' השדולה החברתית-סביבתית בכנסת לדיון מיוחד עם כל הגורמים במאבק, כולל הירוקים והיזם, יואב איגרא, במטרה לשכנע אותו להעביר את הפרויקט למקום אחר, לא רחוק משם. העניין מתחמם.

 

יפה, לא? מאבק עממי, ירוק, שצמח מלמטה למען הטבע ונגד מפלצות הבטון וההון. מה יכול להיות יותר קל מלתפוס מקום טוב בצד הנכון? ומה יותר נכון מלהילחם כמו אריה על עתידה של תמנע, ועתיד המדבר כולו? ומה יכול להיות יותר פשוט ונכון מזה שהיזם יודה בטעות ופשוט יעביר את כל העסק למקום אחר בקלי קלות.

 

כן, להיות צודק תמיד זו אחת ההטבות העיקריות בלהיות ירוק.

 

ב.

אבל כשירדתי לפרטים גיליתי שאני לא יכול להתחבר למאבק הזה בלב שלם. אני רוצה, אבל משהו לא מתחבר לי. קודם כל, קצת פרופורציות. למועצה האיזורית חבל אילות יש 1.2 מיליון דונם של שמורות טבע, מתוכם 65,000 דונם כפארק. מתוך אלה הוקצו 2,000 דונם לתיירות, ומתוך אלה הוקצו 300 דונם למלונאות, ובתנאים די מחמירים. אז אין פה מקרה של איזה הרס מסיבי של המדבר.

יש עוד טיעונים קלושים. במצגת שלהם, מלאת הפאתוס ('תב"ע או טבע – מה עדיף?'), טוענים הנאבקים כי שביל ישראל "יועתק ממקומו" בגלל הפרויקט. אבל הוא יועתק מאה חמישים מטר כולה. לא סיפור בכלל. הם גם טוענים שהמקום יגודר בגדר חשמלית, מה שמסוכן לחיות הבר. זה נכון, אבל מי שדרש להקים את הגדר היו ארגוני הסביבה מסיבות של דאגה לאותן חיות בר ממש.

 

טלפנתי לאחד מראשי המאבק לשאול על מה נלחמים בעצם. אז מסתבר שהר מכרות וגבעת ססגון הם שני ההרים היחידים בישראל מאבן חול נוּבִּית, אבל עם יד על הלב, למי אכפת מאבן החול הנובית? ובכל מקרה יש החולקים על הקביעה הזו וגם אם כן – הפרויקט לא מגלח את ההרים או משהו, הוא גם לא בונה עליהם, הם גם לא בתוך הגדר. נכון, ההרים כבר לא יעמדו שם לבדם, בודדים ומלאי הוד, ג'יפים מגעילים יחנו בתחתיתם, כמה חבל, אבל אין פה מקרה של חסימת גישה אליהם או משהו עד כמה שהבנתי.

נכון, אין ספק שארבע מאות חדרי מלון בלב המדבר, מחולקים לארבעה מלונות נושא, אחד מהם מוקדש לג'יפאים רחמנא לצלן ובאחר מפלי מים ובריכות, לא יכולים להיות דבר טוב לסביבה ואין ספק שמדובר בדבר די מחריד, אבל הפרויקט עצמו חסכוני ומעניין מאוד מבחינה סביבתית; בניה נמוכה, חשמל סולרי, מערכת טיהור מים עצמאית וכיוצא באלה. מלבד זאת, המבנים עצמם ייבנו במקום אחר ויובאו לאתר מוכנים על מנת לקדוח בקרקע כמה שפחות. אין פה מקרה של יזם מזהם ואטום לצרכים הסביבתיים.

 

ג.

לירוקים יש בעצם רק טיעון אחד חזק: למה לבנות את כל הדבר הזה על שטח בתולי. אם כבר לבנות ולפתח, עדיף לעשות את זה על שטח מופר (כלומר, שכבר עבר התערבות אנושית). כאמור, הם טוענים שהם מצאו אחד כזה. אין להם פה קייס מבחינה פורמלית, רק טיעון מוסרי ותקווה ללחץ ציבורי שיופעל על היזם או על חברי הכנסת, שהרי יש מענק פיתוח של משהו כמו מאה מיליון שקל שאמורה המדינה להעביר לאיגרא.

הטיעון הזה מבוסס על ההנחה שבחירת המקום היא טעות. הרמתי טלפון לצד השני, ליואב איגרא, היזם, וגם לו יש כמה נקודות למחשבה: כבר עשרים שנה שהשטח מאושר. במהלכן אושרו התוכניות, ואושרו שוב, בוועדה הזו ובוועדה ההיא והכל רשום והם כבר ארבע שנים בעניין וכולם היו בעד עד שקפצו כמה תמהונים שלא מבינים, ואין מקום אחר ומבחינתו אין על מה להתפשר. מה גם שמקום חדש, לדבריו, זה עיכוב בירוקרטי של עוד שמונה שנים והוא כבר לא בן עשרים. אל מול טענת ה"טעות. טעינו. טועים" הוא מציג חוות דעת ואישורים, כולל של גופי הטבע והסביבה. יש עוד הרבה פרטים שאני חוסך מכם.

 

ד.

אני חושב ששם, בדיוק שם, טמונה הבעיה שלי עם המאבק הזה. יותר מדי פעמים התמונה הבאה חוזרת על עצמה: בצד אחד מתנהלות עשרים שנות עבודות מטה ותכנון, ובצד השני באים פתאום, ברגע האחרון, עם איזו ידיעה מעורפלת ש"הכל היה טעות" ושכדאי לעבור מקום או לעשות משהו אחר לגמרי.

זו תחושה שחוזרת אצלי הרבה פעמים במאבקים ירוקים שונים: הרבה כוונות טובות, דאגה כנה, אהבה לטבע, לעולם ואנרגיות חיוביות, אבל הרבה פעמים אין שם הרבה חוץ מזה. ככה לא מנהלים מאבקים. ויותר חשוב מזה: ככה לא שומרים על הסביבה.

ואתם יודעים מה, גם אם הייתה שם טעות, בתמנע, וכנראה שהייתה, באישור הבנייה, יכול להיות שכבר מאוחר מדי. הדבר הכי טוב שיכול לקרות שם, כמובן, זה שהיזם יקבל את ההתנגדויות ויסכים לעבור לשטח לא מופר. הירוקים מאמינים, כמו תמיד, שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר ושתמיד יש סיכוי. אבל עושה רושם שזה לא הולך לקרות. הלוואי.

הרבה אומרים שמה שהתנועה הירוקה המבוזרת והמפוזרת צריכה על מנת להפוך לכוח ממשי זה מנהיג. אולי, אבל מה שהיא צריכה הרבה יותר זה מהנדסים, עורכי דין, רואי חשבון, אדריכלים ומדענים; אנשים שיכולים לתת עבודה ממשית, נציגים בוועדות תכנון אפורות ומייבשות, זה מה שצריך, לא נואמים בהפגנות.

יהי מתחם התיירות של איגרא בתמנע עוד שיעור לתנועה הירוקה, כי ממה לומדים אם לא מהפסדים.

 

ה.

יש לי תחושה שיהיו כמה ירוקים שיכעסו עלי, שיאמרו שהפכתי את עורי ועברתי לצדד בקבלנים ויזמים, חס וחלילה. סביבתי אני, אבל באמת שאני לא מתכוון לקפוץ באוויר באופן אוטומטי בכל פעם שאיזה קיבוצניק מתחיל לדאוג לאבן החול הנובית מול הבית שלו.

אותי הרבה יותר מדאיג תוסף לדלק בשם MBTE שמוסף למי השתייה שלנו באופן די קבוע. לפי דוח העוני הסביבתי שיצא השבוע (מאת עמותת אדם טבע ודין), החומר חדר ל-10% מהבארות.

מדובר באחלה תוסף אם אתה מנוע: הוא החליף את העופרת, משפר את הבעירה, מונע צלצולים במנוע ומשפר את האוקטן. אם אתה בנאדם, אתה יכול לחטוף מזה סרטן. אם זה מדאיג אותך, אולי כדאי שתדע שאין תו תקן ישראלי להימצאות החומר במי השתייה. הייתה ועדה, הוגשו המלצות, אז מה.

הפרה הקדושה האחרונה

א.

בתחילת השבוע פורסם הדוח השנתי של האגודה לזכויות האזרח המשרטט את תמונת המצב של זכויות האדם בישראל, ואם לא נרדמתם מתחילת המשפט ועד עכשיו כנראה שאתם שותים הרבה יותר מדי קפה. 76 עמודים של דיכאון. קריאה חובה.

מאחר ולא בא לכם לקרוא ואין לכם סבלנות לחכות לסרט, תנו לי לתמצת את העניין: בגדול, כל עוד אתה יהודי צעיר ובריא שמתגורר במרכז ומרוויח טוב אז יש'ך אחלה מדינה שבעולם, אח שלי! כל מה שאתה צריך בשביל ליהנות מכל הטוב והיופי שהמדינה הזו יכולה להרעיף על תושביה היהודים הצעירים והבריאים שמרוויחים טוב וגרים במרכז זה להיות עיוור, חירש ואילם אל מול כל העוולות, הפשעים, ההזנחה, האלימות, הרשעות והטמטום ששולטים בכיפה ומתרחשים מתחת לאף ומול העיניים. זה, ואתה מסודר. האמת? אחלה דיל. עובדה, רובנו חותמים עליו כל יום ויום בכל פעולה שאנחנו עושים, ובעיקר לא עושים.

 

אבל ככל שמתקדמים בקריאה בדוח מגלים שהסכין של הסלמי לא עוצרת. הערבי, הבדואי, מהגר העבודה, החולה, החלש, הזקן, הפליט, עובד הקבלן, תושב הפריפריה… לעזאזל, אומר לעצמו הקורא בלבו – זה מתקרב. ואז, לקראת סוף הדוח, מגיע תור הפגיעה בפרטיות, הגבלת האפשרות של האזרח לפנות לבג"צ, חוסר האונים מול המשטרה, מול המעביד. בפרקים האלה אתה כבר יכול להתחיל ולזהות את עצמך, בינתיים רק מרחוק, באופן מטושטש ובקווים כלליים ("עובד", "גולש באינטרנט", "נחקר" וכיו"ב), אבל אני מאמין שכבר בדוח של השנה הבאה – ואם לא בשנה הבאה אז בוודאי בזו שאחריה – כבר נוכל לראות הרבה יותר פגיעה בזכויות האדם של אנשים כמוכם וכמוני. יש למה לחכות.

כמובן שכמו תמיד, העדיפו מרבית אמצעי התקשורת להתעלם מהשחיקה הגוברת והולכת בזכויות האדם של כולנו ובחרו להתמקד בפרק שעוסק בגזענות נגד אזרחי ישראל הערבים. בטח נתקלתם בזה בעיתונים.

פסקה או שתיים עוסקות בהשקפת העולם של הנוער היהודי: כ-70 אחוזים חושבים שהערבים לא חכמים, ו-75% חושבים שהם אינם משכילים, אינם תרבותיים ואלימים.

כן, זה בדיוק אותו הנוער שערוותו השכלית נתגלתה בתחילת החודש – לא יודע לקרוא, לחשב או לחשוב לבד, גולשים עמוק אל מתחת לממוצע האירופי. בדם וביזע הקמנו לנו גזע אכזר, מטומטם וגזען. שלוש תכונות שהולכות יחד יופי.

 

ב.

האגודה לזכויות האזרח נמצאת במלכוד: אם תפרסם דוח זכויות אדם בלי פרק על גזענות נגד ערבים, אף אחד לא יתייחס אליו, אבל אם תפרסם דוח זכויות אדם עם פרק על גזענות נגד ערבים, אף אחד לא יתייחס לשום פרק אחר בדוח. זה קצת כמו בבדיחה על השפן והאריה וה"למה אין לך כובע?" – בסוף זה תמיד נגמר אותו דבר.

וכל שנה זה מוכיח את עצמו מחדש. אנשים כמו זאב בוים קראו לאגודה "האגודה לזכויות הערבים", יצחק לוי – בעברו שר חינוך, אוי לבושה – מאשים בגזענות את הערבים וכל הרפש האנושי המטקבק עצמו לדעת חגג גם הוא. בדרך כלל זה מספיק כדי לקבור את הדוח.

אם רק כל הרגשות הסוערים האלו ואלפי הטוקבקים היו מוקדשים לפרק על מצב האשפוז בבתי החולים או לפרק על המצב בשדרות או מה קרה בתוכנית ויסקונסין, או על זכותו של הבוס שלכם לפשפש לכם בדואר.

לא. הם חייבים לשמור את ההמון ברמה מספקת של טמטום קולקטיבי.

 

ג.

פרסום הדוח והפרק על הגזענות נגד הערבים הגיעה בדיוק אחרי הפרסומים על הגזענות נגד האתיופים בפתח תקווה, שוב פתח תקווה. במאמר מוסגר: עלו הצעות רבות לסגור לאלתר את בית הספר בו התרחש המקרה. אני אומר – בואו נסגור את כל העיר הזו, נפזר את תושביה לארבע רוחות הארץ ואת אדמתה נחרוש במלח. די, נמאס!

 

במהלך פרשת הגזענות נגד האתיופים התבטא בעניין גם ראש הממשלה, אהוד אולמרט. אולמרט זוכה בזמן האחרון לעדנה תקשורתית כמדינאי, מנהיג ואדם. מה היה לו לומר על העניין: "איני יכול לומר", אמר, "שתחושת האפליה והמצוקה מנותקת מהמציאות, או לומר שהיא מתרחשת רק במקום אחד בארץ". הסתייגות, שלילה כפולה, התפלפלות משפטית – למה ראש ממשלה לא יכול לקום ולגנות בתוקף (תוקף אמיתי, לא תוקף של חוזה שכירות) כל ביטוי של גזענות? למה אי אפשר לדבר בבירור, לומר משהו כמו: אני ראש הממשלה ואני אומר שממחר בבוקר התלמידות האתיופיות לומדות באותה הכיתה עם שאר הבנות, או שדיר באלאק.

ממה הוא פוחד ולמה הוא כל כך זהיר בבואו לגנות גזענות? אין מנוס אלא מלהסיק שהגזענות הפכה לפרה קדושה בישראל של 2007, אולי הפרה הקדושה האחרונה. תגיד מה שאתה רוצה על הכול, אבל אל תיגע לישראלי בגזענות שלו. קח לו את הפנסיה, דפוק לו ת'בריאות – אבל תן לו לשנוא מישהו אחר, רצוי ערבי, כי אם הוא יפסיק לשנוא מישהו אחר אולי הוא יתחיל לפקוח עיניים ולהבין מה קורה ולהתחיל לשנוא אותך, את ההנהגה.

ולכן גם הנוער לא אשם בלעדית בצורה בה הוא חושב. זו המדיניות הרשמית והלא רשמית של מדינת ישראל על סף שנת השישים שלה – המוקדשת לנושא הילדים, כמה אירוני. הורדת הרמה של התלמיד הישראלי במשך שנים והפיכתו לאהבל מוחלט, צרכן וגזען היא כנראה הדרך היחידה לשלוט.

המטרה הסופית של ממשלות ישראל, כך זה נראה, היא להפריט את החינוך עד תום, ליצור שכבה דקיקה של אנשים משכילים ולהוריד את רמת האוריינות לאפס אצל הרוב המוחלט, ככה אף אחד לא יקרא עיתונים, לא יקרא ספרים, רק יראה טלוויזיה ויבלע ספינים כמו בספרים של אורוול והאקסלי. כמה שיותר מטומטמים יותר טוב.

 

ד.

וכך, לדוגמה, קראתי השבוע את דברי בנימין נתניהו, שאמר: "צריך להתמקד באיכות המורים, לא בשכרם". הגיון מעופרת יצוקה, מה יש לומר, שהרי ידוע שהאנשים הטובים והאיכותיים נמשכים לעבודות שאין בהם כבוד ומשלמים בהם רע. על הדרך גם קיבלנו רמיזה עבה – רק אלה מאיתנו היודעים לקרוא בין השורות, כלומר לא בני נוער – על איכותם של המורים. ז'תומרת: הבעיה היא לא בתקציב, במדיניות, במערכת הלימוד ובשיטה הכלכלית כולה, שלא רק יוצרת את הפער ומרחיבה אותו אלא למעשה מקדשת אותו ממש. הבעיה היא באיכות המורים.

וכשאני קורא את המשפט הזה שוב אני פתאום מבין למי פונה נתניהו: הוא לא מדבר אל קובעי המדיניות באוצר ובחינוך. לא, הוא מדבר ישירות אל בני הנוער, כמטיף/בדרן טלוויזיוני. אתם בסדר, הוא אומר לכם, ואני אוהב אתכם ככה, טיפשים וגזענים.

 

ה.

ובנק ישראל הנפיק השבוע מטבע חדש של שני שקלים. הקשר ברור, והוא המשך המדיניות הנחושה והעקבית של לדפוק את העניים. בדיוק את אלה שסופרים כל שקל, שמרגישים את ההבדל בין הוצאה של שקל להוצאה של שני שקל. בגלל שלא אכפת לנו מהעניים לא אכפת לנו גם מהשקל. שיהיה שני שקל, למי אכפת. אבל התוצאה העיקרית של מטבע חדש תהיה דחיקת השקל אל מחוץ למחזור ועליית מחירים. כולנו נדפקים, אבל לא באמת אכפת לנו כי הערבים נדפקים יותר ותמיד אפשר להוציא ת'עצבים על האתיופים. העיקר שעם המטבע החדש יהיה "יותר נוח בכיס", כמו שקראתי באחד העיתונים.

 

 

משה גאון; דקונסטרוקציה

 

א.

בכתבת השער של "פירמה" האחרון מתראיין הפרסומאי הבכיר משה גאון. לשאלה "מה מיוחד בלנהל משרד פרסום", הוא ענה את התשובה הבאה, תשובה שלא הייתה לי ברירה אלא להעתיק מאחר והיא מסמלת בעיני את כל מה שדוחה ומגוחך במקצוע הפרסום.

לתשובתו של גאון שלושה חלקים. א': "לנהל משרד פרסום זה כמו לנהל חדר מיון בבית חולים. תפקיד שבהרבה מקרים, מלבד החלק החיובי של הצלחה, חשיפה והכרה, הוא כפוי טובה."

נמחה דמעה ונמשיך לחלק ב': "לא משנה כמה אתה מקצוען, תמיד יהיה בן משפחה של חולה שלא יהיה מרוצה ויהיו לו טענות. כמה שלא תהיה מומחה בתחומך, אשתו של המטופל חושבת שהיא יודעת יותר, תמיד מישהו ירצה חוות דעת שניה. …הילד של המטופל חושב שהוא מבין יותר ממך …כולם צועקים עליך וכולם חולקים על דעתך וצריך להיות סבלני וקר רוח ונחמד. אני חושב שהייתי יכול לנהל חדר מיון באופן יוצא מהכלל."

לסיום, מסייג גאון את ההשוואה: "ההבדל בינינו הפרסומאים ובינם הרופאים הוא שאנחנו לא עוסקים בחיי אדם."

 

ב.

נתחיל דווקא מהסיפא של הדברים. ההסתייגות, "אנו לא עוסקים בחיי אדם", היא לא רק עוד הצטנעות מזויפת מז'אנר 'העניו הידוע', היא גם שקר. הפרסומאים עוסקים בחיי אדם ועוד איך, שהרי החיים הם כל מה שקורה.

מה הם חייו של אדם? גוף ונפש, אושר וסבל, רגש ויצר, תשוקות וחרדות, זיכרונות וחסכים. ולא רק אלו, חייו של האדם הם גם המשפחה, הקהילה, התרבות והעולם סביבו. בכל אלו עוסקים הפרסומאים יומם וליל; את הגוף הם עוזרים להרוס עם הפרסומות למזון מהיר, מוצרים רווי שומנים, סוכרים וצבעי מאכל, שלא לדבר סיגריות וכיוצא באלה מזיקים. בעודם מייצרים דורות של בטטות כורסה, ילדים חולניים, סכרתיים, עם יתר לחץ דם והשמנת יתר הם מציבים מול אלה מודל יופי בלתי אפשרי, וכך מעמיקים את החרדה ומגדילים את החסכים, את הנפש הם הורסים עם האושר המזויף שהם מציעים, את הרגשות הם ממירים לסיסמאות ואת התשוקות הם פורסים לתשלומים.

הו, ועוד איך שהפרסומאים עוסקים בחיי אדם. אלא שהחיים שהם מציעים אין בהם ממש. אלה חיים של שקר, שטיפת מוח והכרה כוזבת. ראו את בני האדם ואת חיי האדם כפי שהם משתקפים מהפרסומות: ריקניים, קפריזיים וטיפשיים.

 

אבל את ההסתייגות, "אנו לא עוסקים בחיי אדם", אפשר לקרוא גם אחרת, כפשוטה: הרי כבר דרשנו בתחילת הסעיף שהחיים הם כל מה שקורה. אז אם חיי אדם זה הכל והפרסומאים לא עוסקים בחיי אדם – הרי שהם עוסקים בכלום, באין, באפס. דמויות מצוירות על אריזות נוצצות מלאות בהבטחות ריקות, בזה הם עוסקים.

ואכן, כשחושבים על החיים שלנו, חיים אמיתיים של בני אדם אמיתיים בעולם אמיתי, לא יכולים שלא לשאול מה יכולה לזקוף לזכותה תעשיית הפרסום? את שקע ותקע?

 

ג.
נלך אחורה בטקסט ונתעמק מעט בסעיף ב' של דברי גאון. זו מסמלת נהדר את היהירות והאטימות של הפרסומאים. הם ואפסם עוד. הלקוח – שגאון קורא לו לפעמים "מטופל" ולפעמים "חולה" – הוא לא יותר מנודניק שלא מבין בכלום מלבד בלחתום על הצ'ק. כל מי שנכח פעם במה שמכונה ישיבת קריאייטיב מכיר את העלבון של הרעיונאי אחרי שהציג לך – בפאתוס כאילו המציא את הגלגל – עוד רעיון גרוע, ואת הצורה המלגלגת בה הוא יסביר לך מה מסמל הכי טוב את "ערכי" המותג ולמה הדרך שלו היא הנכונה, וכל זאת כשהוא, ואני מצטט, "סבלני וקר רוח ונחמד".

גאון אומר שהוא יכול להיות נהדר בניהול חדר מיון. אני לא מכיר אותו ואולי הוא אכן מנהל מעולה כפי שהוא מעיד על עצמו בלהט בראיון הנ"ל, אבל גם בשבילו וגם בשביל כל אזרחי מדינת ישראל אני מקווה שאם וכאשר יגיעו למיון, חלילה – ואם יגיעו, שלא יהיה זה בגלל משהו חמור יותר ממכה באצבע הקטנה של הרגל – שלא ייצא להם ליפול בדיוק על משמרת שמנהל אותה פרסומאי.

 

ד.

הגענו אל הרישא. "לנהל משרד פרסום זה כמו לנהל חדר מיון בבית חולים", אומר האיש, רומז על קרבה למקצוע נאצל כמו רפואה, וזורק פנימה קורט של תחושת דחיפות ועמידה בלתי פוסקת על המשמר (בגלל זה חדר מיון ולא סתם מרפאה). זה לא מקרה שגאון בחר דווקא ברופא, ואת התשובה להשוואה הריקה הזו שלו אני לוקח מהעולם של הפרסומות עצמן: מכירים את הפרסומות האלה בהם רואים על כל המסך רופא, או לפחות מישהו שנראה כמו רופא ומדבר כמו רופא על ענייני רפואה, ובתחתית המסך כתובית קטנה "המציג אינו רופא"? היש משל מובהק יותר לשקר המובנה בעצם קיומה של תעשיית הפרסום? המציג אינו רופא. הכל רק תצוגה. השקר בגדול, האמת בקטן.

ואולי זה המקום לומר את המובן מאליו: עצום הוא ההבדל בין הרופא לפרסומאי. בין מציל של חיים למתווך של אשליות פעורה תהום רבה, ולנהל משרד פרסום זה בכלל, אבל בכלל, לא כמו לנהל חדר מיון. לנהל משרד פרסום זה להיות יאפי שכולו שופוני שמעסיק חבורת אנשים שלא מייצרת כלום מלבד אוויר חם ועיסוקה הבל ושקר ומניפולציה.

תנו לי את אחרון הסניטרים בחדר המיון וקחו את כל מנהלי משרדי הפרסום שבעולם.

 

ה.

ומפרסומאים לתרבות הצריכה, מעבר קל וחלק. חנוכה בפתח, ויש הרבה מתנות לקנות לכל האחיינים. מאחר ויש לא מעט מהם, ואינשאללה שיבואו עוד מלא, חשבתי לסור לאחת מהחנויות בדרום תל אביב ולהעמיס מלא שטויות מפלסטיק שעושות הרבה רעש ואורות ונשברות אחרי ארבע דקות שימוש, משהו מסורתי מייד אין צ'יינה. כשמכפילים את מספר הדודים במספר האחיינים מתקבלות המון מתנות כאלה, והרעש הבלתי אפשרי של כל השטויות האלה מצפצפות ומאירות ומתרסקות לאלפי חלקים בו בזמן הוא הסימפוניה שאני הכי אוהב.

אולי השנה, עלתה הצעה אצלנו בבית, נעשה החלטה לא לקנות כל כך הרבה שטויות? אולי נאסוף כסף מכל האחים ונקנה מתנה איכותית, אחת או שתיים, לכל ילד?

מה זה עולה בראשך, גערתי; מה זה הסוציאליזם הזה ואיזו מין כפירה בעיקר היא זו? ולא פחות מכך – איזו מין בגידה בלתי נסלחת היא זו כלפי עצמנו, כלפי הילדים שהיינו? אני הילד היה מעדיף, בלי שנייה של פקפוק, עשרים מתנות קטנות שאפשר לפתוח, לשבור ולשכוח מאשר איזו מתנה אחת גדולה – כך אמרתי, ובעוז. כמבוגר, אני עומד על זכותי, שהיא חובתי, לגמול לקטנים כאשר גמלו לי הגדולים. מכונית משטרה שמסתובבת במקום ומתהפכת תוך כדי שהיא משמיעה אזעקה שמחרישה את כל השכונה – זה בדיוק מה שהילד צריך! זה הכיף של החג ואני לא אתן להרוס אותו. מבחינתי, המשכתי בלהט, מה שמוצע כאן הוא כמו סופגניה מקמח מלא ממולאת בריבת טופו. לא יקום ולא יהיה, חנוכה הוא לא חג ליפי הנפש!

אני אוהב את חגיגת הקניות לחנוכה, עבורי היא מין פרודיה על תרבות הצריכה והתגשמות היפוכה של הסיסמה הקיבוצית שכבר מזמן אבד עליה הכלח: כל אחד מעל ליכולתו ובלי שום קשר לצרכיו. כך אנו קונים. אלה הם חיינו.

כשאני חושב על זה, הקניות לחנוכה הן מהפעמים היחידות בשנה שאני עושה שופינג של ממש, מגהץ את כרטיס האשראי ומחלק לשמונה תשלומים כמחווה לנס פך השמן וחוזר הביתה עמוס בשקיות מלאות כמו שחקנית בסרט אמריקאי. לא, לא אתן שייקחו את זה ממני. חג שמח.

 

אמש בגנקי

 

מועדון הגנקי בתל אביב הוא מקום כעור, מוזנח ודי מצחין שחגג בשבוע שעבר יומולדת 5. ודאי שמעתם על המתקן הזה שמשום מה מהווה אבן שואבת לעשירים ולמפורסמים שבאים לרקוד על שולחנות עם עינת שרוף בכל יום רביעי. כנראה שבבית, איפה שהשולחנות יקרים, הפיליפינית מטילה וטו על אקטים מסוג זה. שרי אריסון, אודי אנג'ל, עופר נמרודי, אלפרד אקירוב, יאיר לפיד, יאיר ניצני, עופרה שטראוס, אלי פפושדו, מיקי שטראוס, ורבים אחרים הם בני בית שם.

כשהגעתי לא נתנו לי להיכנס. זה בדיוק מסוג המקומות שאני לא עובר בהם סלקציה, וחוץ מזה – היה מפוצץ אש. אני עיתונאי, אמרתי לדורמנית שלא התרשמה. עינת שרוף הזמינה אותי אישית, הזהרתי, והיא מאוד, אבל מאוד, תכעס אם לא אגיע. זה עשה את הטריק.

 

כל כך מפוצץ בפנים שאין לי ברירה אלא להיתקע ממש בכניסה ולהידחק שם בין המון אדם. הבר רחוק מאוד, אני לא רואה אותו ולעולם לא אגיע אליו. ממש לפני עומד רמי קליינשטיין, מיקירי המקום, ומעשן סיגריה. חוק העישון לא חל בחלל הגנקי וכולם מעשנים בכיף. אני לא רואה את עופר ושרי, אבל עופר נמרודי פתח שולחן. ממש איך שאני נכנס מזמינה שרוף לבמה "חבר יקר", ראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי. חולדאי, מסתבר, מנגן בחליל. שמחתי לשמוע כמה קריאות בוז מהקהל. חולדאי מחלל קצת, מנסה לשיר (זוועה), ויורד מהבמה. בדרכו החוצה הוא מתחכך בי, כמו רבים אחרים.

שרוף מזמינה לבמה עוד חבר יקר, את ראש עיריית רמת השרון, יצחק (איציק) רוכברגר. בשבוע שעבר המליצה המשטרה להעמידו לדין בחשד למרמה והפרת אמונים, אבל הוא נראה לא מוטרד בכלל. ואתם, התושבים הטובים של רמת השרון, תנוח דעתכם – איציק יודע לשמוח. הוא שוחט שיר או שניים של שלמה ארצי ויורד מהבמה.

חם, דביק. אינשאללה בשבוע הבא ערב רגיל, אומרת שרוף שמקפידה לקטר בחינניות במשך כל הערב. זו המסיבה שלה, כמו שאומרים, והיא תבכה אם יבוא לה. כריזמטית, שרוף זו. שולטת בקהלה ביד רמה. היא בקושי שרה, רק מילה פה ושם, מסמנת לקהל המשולהב שממשיך לשיר בגרון ניחר. אף שיר לא מסתיים. נותנים בית ראשון, פזמון, ויאללה. אודי אנג'ל מביא אותה בזמרה, יחד עם דני טוקטלי ורונן פלד הם דופקים מחרוזת שירי גשש.

 

פתאום אני חש ביד גברית על כתפי הימנית. זה לא עוד מישהו שרוצה לעבור, הפעם יש משהו שונה במגע. ואכן – זה יאיר לפיד. הוא ויעקב כהן דופקים את הכניסה, נופלים על כתפי קליינשטיין שעדיין עומד לפני. יאיר לפיד נגע בי. לעולם לא אתקלח שוב.

לפיד מעורר מהומה בבואו. אין ספק שהוא המפורסם הבכיר כאן. הוא עולה לבמה כאילו כלום, מנשק את אחד הנגנים שפרצופו מוכר לי, מתחבק, נותן כאפות, תוך שניה יש לו כבר ויסקי ביד. שרוף עצמה יורדת מהבמה להביא לו בוסה. בסוף סיבוב הדאווין שלו הוא נעמד ליד קליינשטיין וממש צמוד אלי. אני מאחוריו. כשהוא רוקד – והוא לא רוקד כמו שהוא כותב, האמינו לי – הוא משתפשף בי ממש. הוא וקליינשטיין נשענים עלי. כל שניה מגיע איזה אחד מצלמי החברה הרבים לצלם אותם, ואני מסב את ראשי שלא להיתפס עם שני אלה באותו פריים, אבל למחרת מספרים לי שבאחד מאתרי האינטרנט הופיעה בדיוק התמונה שחששתי ממנה: ק' ול' מחובקים ונהנים מהחיים, ואני ביניהם, מגדיר מחדש את מושג הזרות. לפיד מצית סיגר. העשן חונק אותי, אני דומע, אבל סופג את הכול בשתיקה. את השיער שלי, שריח העשן של לפיד דבק בו, אני שוקל לגזור ולמכור באי.ביי.

קליינשטיין מעפיל על אחד השולחנות, מבסוט לאללה. לפיד מצא לעצמו מקום טוב, עדיין צמוד אלי, אבל עכשיו הוא יושב על המעקה שאני עומד תחתיו. אם רק ירצה, יוכל לזרות עלי מעט מאפר הסיגר שלו.

אני מבחין באשתו, הסופרת והמסאית ליהיא לפיד, רוקדת על שולחן אחר בחברת פינצ'י מור. מור בטירוף, קוראת כל הזמן ליאיר שיבוא (יאיר, בוא!), אבל הוא מסרב. קוראת שוב, ושוב הוא מסרב. מור, בג'ינס צמודים וגופיה דקיקה שחושפת בטן שטוחה וחזה מפואר, נראית כבת טיפש עשרה ומתנהגת בהתאם.

 

שרוף מזמינה עוד חבר יקר, עופר נמרודי, ששר את אהבת פועלי בניין. מיד כשהוא פוצח ב"כל יום שאת עוברת פה בתשע" אני נתקף רעידות בלתי מוסברות, יובש בגרון וטשטוש של שדה הראיה. מתוך הדמדומים והעשן אני נזכר שזו לא הפעם הראשונה ששמעתי את האיש שר. לפני כעשור, במסיבה של מעריב, שמעתי אותו רוצח את תותים של אתניקס. הראש שכח את זה לגמרי, אבל הגוף, אתם יודעים, הגוף זוכר.

על כל פנים, נמרודי נראה מאושר וקליל, על פניו חיוך מאושר. כמה דקות אחרי זה הוא עובר דרכי, כמו כולם. אני שומע אותו נפרד ב"ביי" רך. אני מופתע לראות נפרד בחום רב מרמי קליינשטיין. כולל נשיקות וחיבוקים. להמון צפוף חוקים משלו ולפני שאני שם לב, נפער פער ביני לבין לפיד. הוא חסר לי. האם אני חסר לו?

עמית ברגר, מבעלי השליטה בטיב טעם, משתלט על המיקרופון ולא משחרר במשך שלושה שירים. שרוף מזמינה את יעקב כהן, חבר של כבוד בפמליית לפיד. כהן הוא זמר בכלל לא רע, שמצליח לתת פרשנות טובה לשלושה להיטי עבר גדולים מז'אנר הבלוז המזרחי: "איני יכול יותר לסבול", "אשליות" ו"נפרדנו כך". יש לכהן חוש הומור בריטי כזה, יבש, אנין וחד: "מה יצא לי ממך, יא חתיכת חרא?", הוא שואל מישהו לקול שאגות הקהל. ראש עיריית עפולה פה, אומרת לו שרוף. "עפולה זו משתנה ציבורית", אומר כהן, "כל האוטובוסים עוצרים שם להשתין בדרך לצפון".

 

יאיר לפיד, עולה לבמה עם קליינשטיין. הוא כבר לא יירד עד סוף הערב. בתחילה הוא מספר על השתלשלות האירועים הגורלית שעמדה מאחורי כתיבת "שיר אהובת הספן". הם שרים אותו, או יותר נכון קליינשטיין שר ולפיד צועק מדי פעם למיקרופון ועושה תנועות של ראפר. אחר כך הם שרים את "שתישאר צעיר לנצח". לפיד צועק, בכוונה שלמה, כמתפלל, את השורה "שתמיד תהיה חזק, אל תשחק את המשחק". מצחיק, לא? כי אין מישהו שמשחק את המשחק יותר מיאיר לפיד. הוא המשחק בעצמו. לפעמים קליינשטיין שר ולפיד מקריא את שורות השיר על המנגינה. שרוף מצטרפת והשלישייה מחרבת את "תפוחים ותמרים".

כשיאיר לפיד יורד מהבמה הוא מתחבק עם אנשים כאילו הרגע זכה במונדיאל או משהו. הם, מצידם, פשוט שמחים להתחבק עם יאיר לפיד. ואז שרים את "הללויה". "הללויה" זה "התקווה" של האירועים השמחים. הערב תם.